העסק הביש

"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".

חוליית הריגול ותפיסתה - "העסק הביש"

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. דר חזר לישראל לאחר ארבעה חודשים, והפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים[1]. הרשת המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים. בפרק הזמן שמאז הקמתה ועד להפעלתה, הייתה מרביתה של הרשת "רדומה", כיתר הרשתות של יחידה 131, שיועדו להפעלה בעת מלחמה כוללת, ואנשיה אף הגיעו לאימונים במדינת ישראל. במאי 1954 הטיל מרדכי בנצור את הפעלת הרשת על אברי אלעד, שגויס בספטמבר 1952, והחל בתפקידו במצרים בסוף יוני 1954.

שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים[2]. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש.

מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. 13 חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק ממצרים על גבי ספינה לאירופה. מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954.

חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954.[3] אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקום הגנרל עגרודי, ונפל בשבי ישראל במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. במרוצת השנים נתפרשו שמות הקוד שבהם כונו גיבורי הפרשה ונתבררה זהותם של בעלי הכינויים:

אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד[7].

תוצאות בזירה המדינית-מפלגתית והממשלתית - "הפרשה"

Pinhas Lavon
פנחס לבון

ועדת השניים

בעת הפרשה בשנת 1954, ראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שהרמטכ"ל, משה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שהקים לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה, שהוקמה ופעלה בסודיות, לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו"[8].

מסקנות הוועדה הובילו למבוי סתום. לבון, אשר טען שקציני צה"ל עשו יד אחת בוועדה כדי להפלילו, דרש מראש הממשלה שרת את פיטורי ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, כתנאי להישארותו בתפקיד שר הביטחון. שרת, אשר אמנם קיבל את מסקנת התיקו של הוועדה, עדיין ראה בלבון הגורם לפרשה, גם אם לא הגורם הישיר לה, סירב לערוך כל שינוי גברי בצבא ובמשרד הביטחון, כדי שלא יתפרש כלפי חוץ כהודאה של מדינת ישראל באחריותה למעשים במצרים, ובעצה אחת עם השרים גולדה מאיר, לוי אשכול וזלמן ארן דרש מלבון להישאר בתפקידו זמן מה ללא תנאים. שרת כתב על כך ביומנו:

לבון הוכיח כי גם באופיו גם בשכלו יש יסודות שטניים, הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים ... לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב־100 אחוז. הוא שייצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר את מעשי הטירוף — שהכשיר גם את הפקודות הבלתי־מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה. ... אף על פי כן אני מוכן לכבוש בלבי את כל אלה כחשבונות עבר אשר לא זו השעה לסילוקם. הדבר שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש־ברוך־הוא הוא השארת לבון על כנו מכאן ואילך

יומני משה שרת, 25 בינואר, 1955

סיבה נוספת לדרישה שלבון יישאר בתפקידו היא שלא נמצא אדם מתאים להחליפו בתפקיד — שרת שכבר כיהן כשר החוץ בנוסף לתפקידו כראש הממשלה לא חשב שיוכל להקדיש זמן מספיק לתפקיד, כך גם אשכול שכיהן כשר האוצר. התפקיד הוצע לסגן שר הביטחון לשעבר שאול אביגור, גיסו של משה שרת ולרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, שניהם סירבו. במהלך התקופה הוצע התפקיד על ידי מתווכים כיצחק נבון ונחמיה ארגוב לראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, דוד בן-גוריון במקום מושבו בשדה בוקר, וב־17 בפברואר הוא ניאות להסכים. באותו יום מסר פנחס לבון את התפטרותו, כאשר הסיבה הרשמית להתפטרותו הייתה "בשל תביעות שונות מצד לבון לשינויים שונים במערכת הביטחון אשר לא נתקבלו על ידי שרת"[9].

המשורר נתן אלתרמן כתב שיר על הנושא, שהודפס ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" ב-11 בפברואר 1955, לאחר שאושר לפרסום על ידי הצנזורה. המשורר שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים" ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".[10]

האדם השלישי

אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת 1958 בעת ששהה בחו"ל גברו החשדות שפעל כסוכן כפול, והוא שהסגיר את אנשיו למצרים. הוא פותה לחזור לארץ נעצר, נחקר והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".

לאחר התפטרותו של לבון בתחילת פברואר 1955, מונה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, וב-21 בפברואר נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. בספרו "דברים כהוויתם" כתב בן-גוריון:

"עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין".

עשור מאוחר יותר, בשנת 1975 פורסמה בעיתון המצרי אל אהרם הטענה שאלעד, או בשמו המקורי אברהם זיידנברג, פעל כסוכן כפול. עם השנים נאספו עדויות רבות לגבי עברו המפוקפק לכאורה של אלעד, כולל בידוי פרטים מעברו, ופעילותו כגנב כפייתי ונוכל לאורך השנים. התברר שאלעד הודח מקצונה ופיקוד מספר פעמים בצבא הבריטי בפלמ"ח ובצה"ל, ואף נכלא לא פעם בעוון התנהגותו הפלילית.[11]

ועדת כהן

עתה בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון דרש בנוסף הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה.

בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל, אשר טען שקיבל את ההוראה, בעל פה, משר הביטחון לבון.

ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון אך לא הגיעה למסקנה חד משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה.

ועדת החוץ והביטחון

לבון החליט לפנות לוועדת החוץ והביטחון. ב-4 באוקטובר העיד בפניה ומתח ביקורת על בן-גוריון. כשנודע לבן-גוריון תוכן עדותו, הפך הקרע הסמוי ביניהם לריב קשה. לבון העיד בארבע ישיבות של הוועדה: ב-4, 10, 17 ו-20 באוקטובר. הוא גולל בהן את גרסתו ל"עסק הביש" ודחה את ההצעה לחקירה משפטית. בין היתר, אף איים: "יש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מתכוון להראותו. אם יגיעו מים עד נפש, ייתכן שלא תהיה לי ברירה". הוא סירב לספר כיצד הגיע אליו החומר. דיוני הוועדה היו אמנם סודיים, אולם דיווחים מדבריו פורסמו בעיתונים וחוללו רעידת אדמה פוליטית. דיווחים אלה היו מצונזרים וכללו שמות-צופן מוסכמים. הציבור הרחב לא יכול היה להבין על איזו פרשה מדובר, אולם הבין כי מדובר בשבר גדול בצמרת מפלגת השלטון. מאיר יערי ויוחנן בדר כינו את פרשת לבון "דרייפוסיאדה" ובכך דימו את הפרשה לקנוניה האנטישמית בפרשת דרייפוס. הנהגת מפא"י החליטה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את הטיפול בפרשה מידי הוועדה ולהשתיק את הפרשה, אולם בן-גוריון החליט לנטוש את עמדתו הנייטרלית ולצאת למאבק גלוי נגד לבון.[12]

ועדת השבעה

באוקטובר 1960 הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י ביקשה לסיים את הדיון בפרשה.

אשכול חתר לפשרה, על פיה העניין יסתיים בלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן-אהרן נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל[13]. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של בנימין גיבלי.

ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפה מסמך המזכה את ראש אמ"ן גיבלי, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או ועדת חקירה משפטית.

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה, אך נותר בכהונתו עד 1963.

ועדה משפטית

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. הוא דרש שלבון יודח מהזירה הפוליטית עד לבירור עניינו, ושקביעת ועדת אולשן-דורי אשר פסקה על תיקו (אי-הכרעה הנובע מחוסר מידע) תשאר בינתיים על כנה.[14]

בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו.

מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, ובשבת ה-4 בפברואר 1961 הודח לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת. בן-גוריון אמנם היה הדורש העיקרי להדחת לבון, אך הצעת הפשרה של שר האוצר לוי אשכול גם היא כללה את הדחתו מתפקידים פוליטיים ומן המפלגה. כפי הנראה ההדחה לא הייתה יוצאת אל הפועל ללא שיתוף פעולה בין השניים.[14]

פרסום ראשון בציבור

במרץ 1964 פורסם מידע מרומז ראשון לציבור על פרטי "הפרשה". עשה זאת אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.[15][16]

בירור פנימי במפא"י

דרישתו של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית והתנגדותו העקרונית לתעודת זיכוי הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או, כפי שכונתה, "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד והמשפטנים אהרן חטר-ישי ויצחק טוניק, כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בן-גוריון בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים דב יוסף, בדרישה כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא הסכים לכך. אשכול, אשר ידע מידידתו דליה כרמל כי המסמך המזכה את ג'יבלי מזויף, לא יכול היה לספר על כך לבן-גוריון. בשיחה עם בן-גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד – אינו קיים בשביל העולם".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול.

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול היה להביא את עניינו – ועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט, ואילו אנשי אשכול הם הרוב. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הנִצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון שרתון בתל אביב עשה אף נשיא המדינה זלמן שזר מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון.

בעקבות חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את שני האישים, שלפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול. ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, קמה ונהייתה מפלגה חדשה ושמה רשימת פועלי ישראל (רפ"י). העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את רובו המכריע של הציבור הישראלי, ונראה היה לציבור, פרט לבן-גוריון ולתומכיו, כי העיסוק בה מיותר וכי זמנה עבר.

לאחר מעשה

ועדה מיוחדת של הכנסת דנה אף היא בפרשה ובין היתר קיימה ישיבותיה בבניין לשכת יו"ר הכנסת בקריה בתל אביב.

לאורך שנים רבות הצהיר בנימין גיבלי כי יפרסם את גירסתו בספר והוא אף שכר לשם כך את שירותיו של הסופר אריה קרישק. עם מותו של גיבלי, בקיץ 2008, טרם פורסם כתב-היד. על פי פרסומים בתקשורת, גיבלי טען כי משה דיין היה שותף במתן "ההוראה" ובטיוחה[17].

ספרו של אברי אלעד יצא ב-1976 באנגלית בשם "The Decline of Honor" ובעברית בשם "האדם השלישי".

גורל חברי החוליה

Shazar, Ninyo, Nathanson, Dassa
קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי שבי ממצרים, 1968. בתמונה, מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו, השליש הצבאי של הנשיא, זלמן שזר

"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונידון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו היגר לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1993.

אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני[6]). בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. ויקטור לוי ישב בכלא המצרי 14 שנים, שוחרר ועבד כאגרונום בחברת טבע ובשנת 2003 נפטר. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.

חללי פרשת עסק הביש הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים, בצמוד לקבריהם של חללי מחתרת ניל"י. גופתו של מאיר בינט הוברחה לישראל בחשאי מקהיר, ונקברה בטקס הלוויה סודי בחלקה אחרת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

לקריאה נוספת

מאמרים

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל ישראל

פרסום מסמכים 62 שנים אחרי "העסק הביש"

הערות שוליים

  1. ^ תוכנית "לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 20 באוגוסט 2008
  2. ^ פרשת לבון, באתר הכנסת
  3. ^ הנאשמת ניניו: הודאתי במשטרה נסחטה באמצעות עינויים, קול העם, 13 בדצמבר 1954, המשך
  4. ^ בחשאי הועלו ה-2 לגרדום, שערים, 1 בפברואר 1955
  5. ^ עזרא ינוב, "הנידון למוות מרזוק ביקש לנטוע בישראל עץ על שמו", מעריב, 22 בינואר 1975
  6. ^ 6.0 6.1 ברוך מאירי, מדוע לא דרשה ישראל לשחררנו ב-1956 במסגרת חילופי השבויים, מעריב, 16 במרץ 1975
  7. ^ דינשטיין: לא היה לחץ של הצנזורה על האנציקלופדיה, דבר, 28 בדצמבר 1966
  8. ^ מסקנות ועדת אולשן-דורי, כפי שנרשמו על ידי מזכיר הוועדה, שמאי כהנא, באתר "פנחס לבון"
  9. ^ ד. בן־גוריון יהיה שר הבטחון במקום פ. לבון שהתפטר מתפקידו, דבר, 18 בפברואר 1955
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק כא, עמ' 1050–1051.
  11. ^ פרשת גונן שגב ופרשיות ריגול אחרות זאב גלילי, ההגיון בשגעון
  12. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק טו, עמ' 1477, 1486–1493.
  13. ^ יהושע אריאלי, פרקים מן הספר "הקנוניה", דבר, 28 באוקטובר 1965
  14. ^ 14.0 14.1 הדחת לבון (אתר פנחס לבון)
  15. ^ על פרסום "פרשת אלכסיס" במאמר המערכת של העולם הזה, 2 בספטמבר 1964. (אתר אורי אבנרי; (המאמר בגרסת טקסט))
  16. ^ תקציר הסיפור, "העולם הזה", גיליון 1608 מ-26 ביוני 1968, עמוד 2
  17. ^ בעז גאון, גיבלי על "עסק הביש": דיין נתן את ההוראה, באתר nrg‏, 6 באוקטובר 2008
  18. ^ מהדורה אלקטרונית באתר פרויקט בן-יהודה
  19. ^ יגאל עילם, נהמות כאב על אליל ששקע, זמנים 2, 1980, עמ' 94-86
  20. ^ ביקורת: מירון ח. איזקסוןאבודים בקהיר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2008
1960 בישראל

1960 בישראל הייתה השנה בה חגגה 12 שנה מיום היווסדה.

1961 בישראל

1961 בישראל הייתה השנה בה חגגה 13 שנה מיום היווסדה. בין האירועים החשובים שאירעו בישראל בשנה זו, משפט אייכמן והבחירות לכנסת החמישית, לאחר התפטרות דוד בן-גוריון (אשר נבעה מדחייתו את מסקנות הוועדה שחקרה את העסק הביש).

31 בינואר

31 בינואר הוא היום ה-31 בשנה, בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 334 ימים (335 בשנה מעוברת).

אברהם דר

אברהם דר (במקור "דאר";נולד ב-28 באוגוסט 1925) הוא איש הפלמ"ח והפלי"ם, קצין בחיל המודיעין ותעשיין. היה מפקדה הראשון של רשת ריגול יהודית במצרים שפעילותה וחשיפתה בידי המצרים נודעה בשם "העסק הביש".

אברי אלעד

אברי אלעד (במקור אברהם זיידנברג; 19 בפברואר 1925 - 18 ביולי 1993) היה משליחי המודיעין הישראלי במצרים, ונחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת "העסק הביש". בעקבות כישלון "העסק הביש" התעוררה הפרשה הפוליטית שטלטלה את מדינת ישראל בשנות השישים ונקראה פרשת לבון, במהלכה נודע אלעד בשם "האדם השלישי".

בנימין גיבלי

בנימין גיבלי (1919 - 19 באוגוסט 2008) היה איש צבא (בתפקידו הבכיר ביותר כיהן כראש אמ"ן) ותעשיין, שנודע במעורבותו בפרשות מאיר טוביאנסקי ו"העסק הביש".

ה'תשט"ו

ה'תשט"ו (5715) או בקיצור תשט"ו היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-28 בספטמבר 1954, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 16 בספטמבר 1955. שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשט"ו 7 שנות עצמאות.

ה'תשכ"א

ה'תשכ"א (5721) או בקיצור תשכ"א היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-22 בספטמבר 1960, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 10 בספטמבר 1961. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשכ"א 13 שנות עצמאות.

הבחירות לכנסת החמישית

הבחירות לכנסת החמישית, שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול ה'תשכ"א, לאחר שהוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1963, י"ח בחשוון ה'תשכ"ד.

אלו היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצד מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע העסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית שאך זה הוקמה קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות שיגור הטיל שביט 2 כחודש לפני הבחירות, אירוע שנראה לרבים כתעלול בחירות של מפא"י.

ו' בטבת

ו' בטבת הוא היום השישי בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בו' טבת הוא

ברב השנים פרשת ויגש. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות הכז, השא או השג) פרשת בר המצווה היא פרשת ויחי.

ח' בשבט

ח' בשבט הוא היום השמיני בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בח' שבט הוא ברב השנים פרשת בשלח. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

י' בשבט

י' בשבט הוא היום העשירי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי' שבט היא, ברוב השנים, פרשת בשלח. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

יחידה 131

יחידה 131 (הידועה גם בשמה המאוחר יותר יחידה 188) הייתה יחידה צבאית שפעלה במסגרת אגף המודיעין של צה"ל ומטרתה ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב.

יחידה 131 הוקמה על בסיס יחידת "חקר 2" שהוקמה במהלך מלחמת העצמאות ופעלה במסגרת המחלקה המדינית של הש"י בראשותו של בוריס גוריאל ולאחר מכן במסגרת המחלקה המדינית של משרד החוץ. מטרות המדור היו ביצוע פעולות חבלה, הסחה ולוחמה פסיכולוגית במדינות אויב במהלך עימות צבאי. לאחר המלחמה עברה היחידה למחלקת המודיעין בצה"ל למרות התנגדות גוריאל, היא פורקה לשתי יחידות, יחידה 131 שעסקה בפעולות מודיעין וחבלה ויחידה 132 שעסקה ב"תעמולה שחורה". למפקדה הראשון של יחידה 131 מונה מרדכי בנצור ופיקחו עליה ראובן שילוח ומרדכי מקלף. פעילות היחידה הייתה נתונה במחלוקת בין ראשי מערכת הביטחון, איסר הראל סבר שכל פעולות המודיעין מחוץ לישראל צריכות להיות מרוכזות תחת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ואילו בנימין גיבלי פעל לשומרה במסגרת צה"ל. ההחלטה שנפלה הייתה שהיחידה תמשיך לפעול במסגרת צה"ל אך תוך יידוע המוסד בפעולותיה.

החל מ-1951, הפעילה היחידה חוליות ריגול במצרים שהורכבו מיהודים מקומיים והופעלו על ידי אנשי היחידה, תחילה אברהם דר ואחר כך אברי אלעד. בעקבות פעולות חבלה כושלות שביצעו נלכדו 13 מאנשי היחידה והועמדו לדין, בפרשה שזכתה לכינוי העסק הביש.

לאחר התפוצצות הפרשה הודח מפקד היחידה ועל שיקומה הופקד יוסי הראל, קצין בכיר בחיל הים שהוזעק מלימודים בארצות הברית. בתקופת פיקודו של הראל שונה שם היחידה ליחידה 188, אורגנו שורותיה, כל סוכני היחידה הוחזרו לישראל, הודחו חלק ממפקדי היחידה ומונה סגן חדש, יוסף יריב שב-1957 מונה למפקדה. פעולות היחידה הורחבו וכללו התנקשויות בקצינים ערביים, השמדת אמצעי לחימה במדינות אויב, פעולות איסוף מודיעין ופעולות נגד המדענים הגרמנים במצרים. בין המגויסים ליחידה היו אלי כהן, שהוכשר כמרגל והושתל בצמרת הממשל בסוריה, וולפגנג לוץ שפעל במצרים ומרדכי קידר שהיה אמור לפעול במצרים. ב-1 באוקטובר 1963 עברה היחידה בפיקודו של יריב לאחריות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, בו אוחדה עם יחידת המבצעים המיוחדים ("מפרץ"), תחת השם יחידת קיסריה.

כ"ט בתמוז

כ"ט בתמוז הוא היום העשרים ותשעה בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

מרדכי בנצור

מרדכי בנצור (26 בנובמבר 1921 – 13 באוגוסט 2003) היה לוחם הפלמ"ח. בשנות החמישים היה בדרגת סגן-אלוף ומפקדה של יחידה 131, שפעלה במסגרת אגף המודיעין של צה"ל ונועדה לבצע ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב. כמפקד היחידה היה מעורב בפרשת העסק הביש.

משה מרזוק

ד"ר משה מרזוק (20 בדצמבר 1926 - 31 בינואר 1955) היה רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש".

נידוני קהיר

נידוני קהיר הוא השם שבו נודעה חבורה של יהודים תושבי מצרים, שנלכדו והועמדו לדין בקהיר בעקבות פעולות חבלה כושלות שביצעו על-פי הוראות של המודיעין של צה"ל - פעילות שנודעה מאוחר יותר בשם "העסק הביש".

את החוליה הקים אברהם דר, ולדבריו מטרת הקמתה הייתה להפיל את משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, מתוך מחשבה שהדבר גם ישרת את מצרים. החוליה המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצריים. במאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, שהחליף את אברהם דר.

רשימת פועלי ישראל

רשימת פועלי ישראל (רפ"י) הייתה מפלגה ישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון שפעלה בין השנים 1965 ל-1968 וצורפה לממשלתו של לוי אשכול בזמן מלחמת ששת הימים.

רפ"י הוקמה בשנת 1965, לפני הבחירות לכנסת השישית, על ידי יוצאי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ובראשם דוד בן-גוריון. הסיבה העיקרית להקמת רפ"י, כפי שהוצגה על ידה ועל ידי בן-גוריון, הייתה שלוי אשכול, יורשו של בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל, סירב להיענות לדרישת בן-גוריון שלא לקבל את הזיכוי שהעניקה ועדת שרים לפנחס לבון מן האחריות על "העסק הביש", מבלי שהדבר ייחקר בוועדת חקירה משפטית.

בנוסף לכך, ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי במפא"י - תחושת המנהיגים בני דור העלייה השלישית כי לפיד ההנהגה עובר מדור בני העלייה השנייה כדוד בן-גוריון, אל ה"צעירים" כשמעון פרס ומשה דיין מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע את קולם ולקבל את הנהגת המדינה.

על אף שרבים מתומכי המפלגה צפו כי תצליח לגרוף קולות רבים, הם נחלו אכזבה מתוצאות הבחירות לכנסת השישית. רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והייתה לסיעת אופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה הסיעה לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול. בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון במסגרת מפלגה חדשה, "מפלגת העבודה". בכך חזרו רוב חברי רפ"י למסגרת מפלגתית משותפת עם חברי מפא"י. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד, והקים את "הרשימה הממלכתית", שלאחר מותו נמנתה עם המפלגות שהקימו את הליכוד (חירות, הליברלים, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה (הבלתי מפלגתית) למען א"י השלמה).

על אף שתקופת קיומה של רפ"י כמפלגה עצמאית הייתה קצרה, עם הפעילים בה נמנו דמויות בולטות בתולדות מדינת ישראל כדוד בן-גוריון, שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. יש הרואים במפלגה "מפלגת מצב רוח", אשר כמפלגות דומות - ד"ש ומפלגת המרכז, גוועה זמן קצר לאחר הקמתה, עם שוך הסערה שהביאה לייסודה. נראה כי בשנת 1965, עת נוסדה המפלגה קצרת הימים, לא היה הציבור בשל עדיין לסיום ההגמוניה של מפא"י במוסדות המדינה, הגמוניה שהחלה בשנות השלושים. כתריסר שנים לאחר מכן חל השינוי הזה עם המהפך, אשר הדיח מן השלטון את מפלגות הפועלים ההיסטוריות, ובהן את שרידי רפ"י, והעלה לשלטון את הליכוד, ובתוכו שרידים אחרים של רפ"י.

שמואל עזר

שמואל עַזָר (22 בנובמבר 1929 - 31 בינואר 1955) היה אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין והוצאו להורג במצרים בעקבות "העסק הביש". עזר עמד בראש החוליה שבאלכסנדריה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.