העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90

העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, או מחבר המדינות העצמאיות, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון (על אף שבפועל ברית המועצות כבר לא התקיימה[1]).

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:

חוקי הגירה בברית המועצות

יציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב.. לרבים לא ניתנו אישורים כאלה ואזרחים שניסו לצאת מברית המועצות נקראו בוגדים. על פי הרוב הם פוטרו מעבודתם.

אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. נכסי דלא-ניידי, כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה.

אחרי התפרקות ברית המועצות כל החוקים המפלים את המהגרים בוטלו והעולים לארץ יכלו לשמור על רכושם אם רצו בכך. בכל הנוגע לשמירת האזרחות הקודמת, המצב היה מורכב יותר, בהתאם לחוקי האזרחות של המדינות החדשות שקמו על חורבות ברית המועצות לשעבר.

גורמי העלייה

אחת הסיבות שיהודים רבים בחרו להגר דווקא לישראל היא העובדה שלבקשתה של ממשלת ישראל, ארצות הברית לא איפשרה יותר כניסה חופשית של מהגרים מברית המועצות בתחילת שנת 1990, בעוד ישראל קיבלה אותם ברצון וללא תנאים. עד לשינוי מדיניות ההגירה האמריקאית היגרו לארצות הברית במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 כ-200 אלף יהודים מברית המועצות.[דרוש מקור]

עם זאת, חשוב לציין כי שעריה של גרמניה היו גם הם פתוחים בפני מהגרים יהודים במהלך שנות ה-90. גרמניה הכריזה על תוכנית להחייאת הקהילה היהודית בגרמניה כדי להחזיר את יהדות המדינה לשגשוג שהיה לפני השואה, ובמסגרתה פתחה את שעריה בפני יהודים שהתגוררו בעת חקיקת החוק בכל השטחים שנכבשו בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אף על פי שרמת החיים בגרמניה הייתה גבוהה יותר מזו שבישראל ושסל הקליטה שיוצאי ברית המועצות יכלו לקבל בגרמניה לא היה פחות בערכו מסל הקליטה הישראלי, העדיפו רוב יוצאי ברית המועצות לעלות לישראל.

הרכב העלייה

עלייה זו מכונה לעיתים קרובות "העלייה הרוסית", אף עלי פי שחלק ניכר מהעולים הגיעו מאוקראינה, וחלק קטן יחסית מאוזבקיסטן, בלארוס ומדינות נוספות שהיו כלולות בברית המועצות לשעבר. הסיבה לזה נעוצה בכך שרוסית הייתה השפה הרשמית בברית המועצות ולכן רוב העולים דוברים שפה זו, ללא קשר לאזור שממנו עלו. סיבה נוספת היא ההקבלה בין ברית המועצות ורוסיה, שהייתה הרפובליקה הדומיננטית בברית.

עדות

רובם הגדול של העולים היהודים הם אשכנזים ומיעוטם הם גאורגים, יהודים הרריים ("קווקזים") ובוכרים. כמו כן הגיעו במסגרת העלייה כמה מאות בודדות של יהודים קרימצ'קים וקראים. האוכלוסייה הלא יהודית של העולים היא בעיקר ממוצא סלאבי (רוסים, אוקראינים, בלארוסים). נישואי תערובת עם לא-יהודים היו נפוצים כמעט אך ורק בקרב יהודי אשכנז וכמעט ולא היו קיימים בקרב יהודים גאורגים, קווקזים ובוכרים.

דת

עלייה זו מאופיינת כחילונית ברובה הגדול. עקב נישואי תערובת, שהיו נפוצים בברית המועצות, התאפיינה העלייה באחוז גבוה של זכאֵי חוק השבות, שאינם יהודים על פי ההלכה. על פי נתוני משרד הפנים, כ-30% מקרב העולים בשנות ה-90 לא היו יהודים על פי ההלכה. שיעור זה אף גדל בשנותיה האחרונות של עלייה זו והגיע ל-59% בשנת 2002,[2][3] אם כי בשנים אלו מספר העולים היה נמוך. העולים שאינם יהודים עלו מתוקף "סעיף הנכד" בחוק השבות המזכה בעלייה צאצאים לסב יהודי ואת בני זוגם. פסקה זו הוכנסה ב-1970, בימי משבר מיהו יהודי.[4] נכון ל-2008 שהו בישראל כ-320,000 עולים לא-יהודים וצאצאיהם.[5] רובם של אלה מוגדרים "אחרים" בדו"חות הלמ"ס עקב היותם חסרי דת רשמית. הם אינם מוכרים כיהודים אך גם אינם נוצרים; רק כ-30,000 מבין יוצאי ברית המועצות לשעבר היו רשומים כנוצרים נכון לשלהי 2011.[6] אותם "אחרים" חסרי דת הם לרוב בני משפחות מעורבות שאינם יהודים מצד אמם, או בני זוגם.

השיעור הגבוה של עולים שמבחינה הלכתית הם גויים, הוביל לעיתים לחשש ועוינות בקרב חוגים דתיים כלפי כלל העולים.[7] אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבורתם של חיילים לא יהודים, אשר נפלו במסגרת שירותם הצבאי. הממסד הדתי מסרב לקבור חיילים אלה בחלקות המיועדות לקבורת יהודים, בעוד שהיו קולות שקראו לקברם ביחד עם חבריהם לשירות מתוקף קרבנם למען המדינה. ויכוח זה הוכרע לבסוף בעקבות יוזמתו של השר נתן שרנסקי לספק חלקות נפרדות-בפועל המצויות במיקום מכובד.[דרוש מקור] יתרה מכך, רבים מתקשים להינשא בישראל בגלל העדר אפשרות חוקית לנישואי "חסרי דת".

בפועל, ההיחשפות של העולים לתכנים יהודיים באמצעות חיברות הביאה לאימוץ של פרקטיקות דתיות מסוימות הרווחות בישראל, כגון הדלקת נרות חנוכה. האפיון הדתי שלהם גם אינו מתקשר תמיד עם התודעה הסובייקטיבית של העולים, שחלקם נושאים שמות משפחה המזוהים כיהודיים, נרשמו על ידי הממשל כיהודים בגלל מוצא אביהם לפי מדיניות הלאומים הסובייטית וסבלו מאפליה ואנטישמיות. ההתערות הרבה של צעירים המוגדרים כ"אחרים" באוכלוסיית הרוב הישראלית והתמזגותם בה כך שההבדל היחיד הוא דתי, תוארה על ידי פרופסור אשר כהן כ'גיור סוציולוגי'. הוא, וגורמים אחרים החולקים את עמדותיו, רואים בכך סכנה גדולה להרמוניה בין המגזרים ולזיהויה של המדינה כיהודית. כהן כתב כי הלחץ החברתי הנובע מכך שהרוב המכריע של יהודים בישראל, לרבות החילונים, רואה בגיור את אפשרות ההצטרפות היחידה לעם, מניע ומבטיח גם בעתיד כי רוב הצעירים יפנו למסלול של המרת דת. כהן מעריך כי המכשול העיקרי לכך והסיבה למוטיבציה הנמוכה ולרתיעה של ה"אחרים" הם הרבנים, התובעים הכרה אמונית ומודדים אותה בנוקשות באמצעות הקפדה על שמירת מצוות של המתגייר. הוא ובעלי השקפה קרובה קראו לארגן מסע ציבורי לעידוד המרת דת מטעם השלטונות (תוך התמקדות בנשים בגיל הפריון, "55,000 נשים בגילאי 15-35") ולהשתמש בכל אמצעי לשם כך, כולל הדגשת הפנים בספרות ההלכתית הרואים בעין טובה קירוב צאצאי יהודים שאינם יהודים בעצמם; תפישתם כבר באה לידי ביטוי בהקמת מסגרות שונות בצבא החובה ובחברה האזרחית.

שיעור המתגיירים נותר נמוך יחסית: לעומת 6,000 מהגרים לא-יהודים ועוד ריבוי טבעי בתוך ישראל מדי שנה, כ-1,000 יוצאי ברית המועצות לשעבר ממירים את דתם ליהדות באותו פרק זמן, 90% מהן נשים. הרב ישראל רוזן, ראש מערך הגיור, הצהיר כי הם פועלים להקל על הגיור ויש לעודדו באמצעות תקשורת חיובית, אך "ישנה הלכה ויש ללכת רק על פיה ולא על פי הרגש והסיפורים על המעורבות בחברה הישראלית... נגזר עלינו לחיות עם מיעוט גדול שאינו יהודי."[5][9] אולפני הגיור פתוחים ללימוד חינם[5] ולחיילים מוצע לעבור את התהליך במהלך שירותם הצבאי.

קליטת העלייה

משבר דיור

פתאומיותו היחסית של גל עלייה זה והיקפו הנרחב הביאו עד מהרה למחסור חמור בדיור בישראל, במיוחד באזור גוש דן ולעלייה דרסטית במחירי הדירות מה שהוביל למחאה חברתית.

כתוצאה מכך, הפעיל שר השיכון דאז, אריאל שרון, תוכניות שונות לעידוד הבנייה, שחלקן כללו אפשרויות לוויתור על הליכי תכנון שונים. כאשר אמצעים אלו לא סיפקו מענה לעלייה המתגברת, ועולים רבים נותרו חסרי גג, תוך שנתיים הוקמו כ-430 אתרי קראוונים, אשר הכילו 27,000 קרוואנים ומגורונים. אתר הקרוואנים הגדול ביותר הוקם בבאר שבע, נקרא נחל בקע, הוצבו בו 2,308 יחידות דיור.

פיזור גאוגרפי

גם בעלייה זו חזרה על עצמה תופעה שהופיעה בכל גלי העלייה הקודמים - מאמצי המדינה לנייד את העולים לפריפריה הביאו לכך שעולים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך אכן פנו לפריפריה, בעוד עולים ממעמד גבוה יותר, שהיו בעלי האמצעים להתנגד למאמצים אלו, עברו להתגורר במקום לפי בחירתם - בדרך כלל בגוש דן. ערים נוספות בהן התיישבו עולים רבים (מרצונם ושלא מרצונם) הן חיפה והקריות, כרמיאל, פתח תקווה, אריאל, בת-ים ואשדוד.

מאפייני הקליטה

חוקי קליטת העלייה השתנו עם הזמן. הרכבו של סל הקליטה השתנה ללא הרף ועבר קיצוצים רבים מסוף שנות ה־80 לסוף שנות ה־90. רוב העולים הגיעו בהתחלה לפריפריה ולאחר מכן התפזרו לשכונות "רוסיות".[דרוש מקור]

עולים רבים השתלבו בשוק העבודה הישראלי, אך חלקם נשארו סגורים בתוך קהילתם. השכלתם הקודמת לא הוכרה בחלק מהמקרים בארץ על ידי הרשויות הציבוריות, אף על פי שהוכרה על ידי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. חלקם נאלצו לעבוד במקצועות שלא הלמו את השכלתם.

מבין ארבע אסטרטגיות של הגירה – טמיעה, היבדלות, השתלבות ושוליות – חלק מהעולים בחרו באסטרטגיית ההיבדלות. היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים יותר, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. בחירות אסטרטגיות אלו היו שונות מאלה של העליות הקודמות (כולל חלק זוטר מהעלייה מברית המועצות בשנות ה-70), אשר האסטרטגיות בהן בחרו היו אסטרטגיית ההיטמעות, היינו דחיית תרבות המוצא וקבלת התרבות הקולטת, וכן אסטרטגיית ההשתלבות.

פוליטיקה

הרצון לקבל כוח פוליטי שיענה על צורכיהם הייחודיים של העולים, גרמה לצמיחתן של "מפלגות רוסיות" ובראשן ישראל בעליה בראשותו של נתן שרנסקי. המפלגה זכתה להצלחה גדולה בבחירות של שנת 1996 וקיבלה 7 מנדטים. בבחירות של שנת 1999 כוחה ירד במנדט ואילו הבחירות של שנת 2003 היא התרסקה לשני מנדטים בלבד והשתלבה בליכוד. יש רואים בהתרסקותה של מפלגת העולים סימן חיובי להשתלבות העולים בחברה ולכך שהם לא זקוקים עוד למפלגה משלהם. מייסד ומנהיג ישראל בעליה, נתן שרנסקי, אמר אחרי הבחירות כי הסיבה לנפילת מפלגתו היא הצלחתה להשיג את יעדה, השתלבות העולים בחברה. לעומת זאת אחרים רואים בכישלונה תוצאה של חוסר האפקטיביות של נציגיה בממשלה ובכנסת בטיפול בנושאים הנוגעים לעולים.

מנגד, הקים אביגדור ליברמן את מפלגת ישראל ביתנו, כמתחרה של ישראל בעליה. ישראל ביתנו התמקדה במישור הלאומי והציגה דעות ימניות בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. מפלגה זו זכתה להצלחה יחסית בבחירות של שנת 1999, בהן זכתה ב-4 מנדטים ולאחר מכן התאחדה עם מפלגות הימין לסיעת האיחוד הלאומי שקבלה 7 מנדטים בכנסות ה-15 וה-16.

בכנסת ה-15 פרשו מישראל בעליה רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר שהקימו סיעה בעלת אוריינטציה שמאלנית בשם "הבחירה הדמוקרטית". בבחירות לכנסת ה-16 התמזגה סיעה זו עם מפלגת מרצ-יחד וברונפמן, שהוצב במקום החמישי כנציג ציבור העולים נבחר לכנסת.

לציבור העולים היה חלק ניכר בנפילותיהן של ממשלות יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מציבור העולים מברית המועצות נטה ימינה בספקטרום הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי והחזיק בעמדות נציות בנושא העימות עם הפלסטינים והמלחמה בטרור. אף על פי שרוב העולים מברית המועצות תומכים במדיניות ליברלית בנושאי דת ומדינה, בשל היותו של ציבור זה חילוני ברובו, הם נמנעו מלתמוך במפלגות שמאל שהציגו מצע דומה בנושא, עקב עמדותיהן הפשרניות לגבי הפלסטינים וזיהוי השמאל עם הקומוניזם הסובייטי. כך למשל תעמולת הבחירות של אהוד ברק התבססה על הפצת ספר ברוסית המתאר אותו כגיבור מלחמה של ישראל. פרשנים פוליטיים טענו לאחר הבחירות, כי לספר זה הייתה השפעה מכרעת בניצחונו של ברק בבחירות. כמו כן, גם אהדתו הגדולה של ציבור העולים לאריאל שרון נעוצה בעברו הצבאי המפואר ובדימויו הכוחני.

את הפער שבין עמדותיו הימניות של רוב ציבור העולים בתחום המדיני לעמדותיו האנטי-דתיות מילאה תקופה מסוימת מפלגת שינוי, מפלגה חילונית ואנטי-חרדית מובהקת, אשר זכתה לתמיכה גדולה בקרב ציבור העולים, שכן למרות נטייתה אף היא שמאלה בתחום המדיני, לא זוהתה עם השמאל.

בבחירות לכנסת ה-17 פרשה מפלגת "ישראל ביתנו" מן האיחוד הלאומי. ההיגיון שעמד מאחורי הנחה זו הוא, שלמרות הקרבה בין ישראל ביתנו לאיחוד הלאומי מבחינת הדעות, הרי ששתי המפלגות פונות לקהל שונה לגמרי: בעוד ישראל ביתנו פונה בעיקר אל ציבור העולים ואל הציבור הימני-חילוני, הרי שהאיחוד הלאומי פונה בעיקר לציבור הדתי-לאומי ולציבור המתנחלים. הנחה זו התבררה כנכונה שכן המפלגה גרפה לבדה 11 מנדטים והפכה למפלגה הימנית השנייה בגודלה לאחר הליכוד, אשר קיבלה רק 12 מנדטים. רוב המנדטים שהיא קיבלה הגיעו מקהל היעד של המפלגה, יוצאי חבר המדינות.

על פי ניתוחי תוצאות הבחירות לכנסת ה-18 נטען שאחוז ההצבעה של עולי חבר המדינות היה נמוך מזו של כלל החברה הישראלית והגיע לסביבות 57%. בעקבות זאת, היו עולי חבר המדינות אחראים לכ-16 מנדטים בכנסת. על פי ההערכות, ישראל ביתנו קבלה בין 9–10 ממנדטים אלו, הליכוד 3–5 מנדטים וקדימה 1-2 מנדטים, כאשר שאר המפלגות קבלו תמיכה קטנה יותר. עם זאת, ישנם הטוענים להתפלגות אחרת, למשל מרינה סולודקין, חברת כנסת מטעם קדימה, הטוענת שקדימה קבלה כ-5 מנדטים מעולי חבר המדינות.[10]

בבחירות לכנסת ה-20, שוב בלטה נטייתם של העולים ימינה, כאשר על פי מחקר של אוניברסיטת אריאל, 38% מתוכם הצביעו לישראל ביתנו, 30% לליכוד, 8% ליש עתיד, ו6% למחנה הציוני.[11]

שירות בצה"ל

השירות הסדיר בצה"ל נמצא כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר התורמים לשביעות רצונם מחייהם ומקליטתם בישראל של עולים בגילאים 18–29. רצון לשרת בצה"ל בקרב אוכלוסיית העולים הינו גבוה למדי. בשנת 2009 77% מקרב המשרתים שירות סדיר ציינו כי רצו להתגייס, כאשר המוטיבציה בקרב גברים גבוהה מזו של נשים. שביעות הרצון של העולים מהשירות בצה"ל גם היא גבוהה, 83% מהעולים הביעו שביעות רצון משירותם בצה"ל. אין הפרש משמעותי בין רמת שביעות הרצון של משרתים יהודים לבין זו של לא-יהודים.[12]

37% מקרב הגברים שירתו בתפקידי לחימה ו-25% בתפקידים טכניים, ואילו בקרב הנשים מודגשים תפקידים אדמיניסטרטיביים, תפקידי עזר ושירות[12].

רמת שביעות הרצון מהשירות עולה ככל שהעולה הגיע ארצה בגיל צעיר יותר והוא שולט טוב יותר בשפה העברית. רמת השליטה בשפה אצל עולה אשר שירת שירות סדיר עולה משמעותית על זו של עולה אשר לא שירת[12].

תרבות

היחלשותה של תפיסת כור ההיתוך הביאה לסובלנות רבה יותר מצד החברה הישראלית לניסיונות העולים לשמור על תרבותם. במקביל, רבים מהעולים ראו את עצמם כנציגי התרבות הרוסית, שלדעתם הייתה נעלה על התרבות הישראלית הלבנטינית.[13] שתי מגמות מקבילות אלו, בשילוב עם מגוריהם של עולים רבים בשכונות נפרדות, הביאו ליצירת תרבות רוסית-ישראלית מובחנת מהתרבות הישראלית הכללית.

תרבות זו מאופיינת, במידה רבה, בשילוב של מאפייני ארץ המקור, ברית המועצות, וארץ היעד, ישראל. תמהיל זה יצר תרבות חילונית דוברת רוסית ועברית במקביל (ואף במעורב), שהשתקפה בתחומי הספרות, המוזיקה, התיאטרון ועוד. דוגמה בהקשר זה היא תיאטרון גשר. עם זאת, חלק משחקנים שעלו נקלטו בתיאטרון הישראלי (כמו מיכאיל קוזקוב בתיאטרון הקאמרי ועוד).

בתחום התקשורת, נוצרו עד מהרה מסגרות שאפשרו לעולים בכך לקבל את צורכי הבידור והמידע שלהם בשפה הרוסית: החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (ביניהם וסטי, קורייר ועוד). עם התפתחות הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל במהלך שנות ה-90, שודרו ערוצים רבים שמקורם ברוסיה. בנובמבר 2002 חלה התפתחות חשובה בתחום זה, כאשר עלה לאוויר ערוץ טלוויזיה ישראלי-רוסי, ישראל פלוס או ערוץ 9.

דוברי רוסית בישראל נוהגים לגלוש באינטרנט בשפה הרוסית וישנם אתרים ישראלים רבים ברוסית.

אופיה החילוני של עלייה זו וניסיונה לשמר גם את הרגלי האכילה שלה הביאו, באמצע שנות ה-90 לפתיחת חנויות רבות לממכר מזון שהיו נפוצות בברית המועצות, בין היתר בשר לא כשר, כגון בשר חזיר. אף על פי שמכירתו של בשר החזיר מותרת בישראל, הכנסתן של חנויות אלו לערים בעלי שיעור גבוה של תושבים דתיים ומסורתיים היוותה הפרה של הסטטוס קוו, וגרמה לעימותים. ברוב המקרים הגיעו הצדדים השונים לפשרה, והחנויות עברו לאזורי התעשייה.

כלכלה

העולים הצליחו להשתלב בהצלחה בכלכלה הישראלית בענפי המשק השונים, והם מאופיינים כבעלי שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה. תחום ההיי-טק עבר מהפכה זוטא עם החדרתן של החממות הטכנולוגיות שבמקורן הוקמו על מנת לספק מקומות תעסוקה דרך יוזמה אישית לאלפי המדענים והמהנדסים. חלק נכבד מענף הבנייה בישראל מאויש על ידי מהנדסים אזרחיים יוצאי חבר המדינות, זאת עקב הדגש הרב ששמה ברית המועצות על הפיתוח התעשייתי והעירוני בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20, שהדגיש את הנכבדות שבתחום.

מחקר שנערך ב-1995 ובדק את רמת השכר של העולים המשכילים (בעלי 16 שנות לימוד ומעלה) ביחס לרמת השכר של ישראלים וותיקים בעלי אותה רמת השכלה, הראה שרמת השכר של העולים, ביחס לוותיקים, עולה בהתמדה. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בישראל עמד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, כאשר שכרו של עולה שהתגורר 6 שנים הגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22 - 40, בעלת 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים.

על פי הלמ"ס לכשליש מהעולים של שנות ה-90 ישנה השכלה המוכרת בישראל כהשכלה גבוהה. על פי מחקר של עופר גור, קרנית פלוג וניצה קסיר, גל העלייה הביא לכך שכוח העבודה בישראל הוא מהמשכילים ביותר בעולם. אך פחות ממחצית מהעולים בעלי השכלה גבוהה עובדים בתחום לימודיהם.

עוד נקודה ראויה לציון היא העובדה שהעלייה היא הגורם החזק ביותר להיחלשות הגדולה של ההסתדרות בשנות התשעים, ושל כל איגודי העובדים. על פי הכלכלנית ד"ר עדית סולברג-יוטב, ההסבר לכך הוא שהעלייה הביאה כמות גדולה של עובדים מאוכזבי התפיסה הקומוניסטית שסלדו מכל דבר שקרוב לתפיסה הזאת, כגוון איגודים ושביתות.

שחמט

העלייה מברית המועצות לשעבר הביאה לישראל מספר רבי-אמנים בשחמט. המוצלח שבהם הוא בוריס גלפנד שהיה סגן אלוף העולם בשחמט בשנים 2007, 2012-2013. שחמטאים ידועים נוספים הם: אמיל סוטובסקי, אלכסנדר חוזמן, לב פסחיס, ליאוניד יודסין, מקסים רודשטיין, בוריס אלתרמן, בוריס אברוך, מיכאל רויז, זבולון (לאוניד) גופשטיין, ויטלי גולוד, ודים מילוב, ולרי ביים וסרגיי ארנבורג (שלושת האחרונים היגרו מאז מישראל).

כמו כן, עלו לישראל מברית המועצות לשעבר מאשה קלינובה ובלה גסר שהפכו לשחקניות נבחרת ישראל.

דוגמנות ואופנה

דוגמניות רבות שעלו מברית המועצות השתלבו בתעשיית הדוגמנות בישראל[14], מדי שנה מבין המתמודדות בתחרות מלכת היופי של ישראל הם יוצאות ברית המועצות וביניהם גם המלכות שזכו יאנה חודריקר, יאנה קלמן וילנה ראלף[15].

הגירה מישראל

לפי נתונים שונים, חלקם של העולים מברית המועצות לשעבר בהגירה מישראל גבוה, ומגיע לכ־50% מכלל היורדים. מספר העולים שירדו מישראל מוערך בכ־150,000 איש, ברובם צעירים המהגרים על רקע יוקר המחיה וקושי כלכלי להתבססות בישראל.[16]

תגובת החברה הישראלית

בתחילה יחסה של החברה הישראלית אל העלייה היה חיובי מאוד, וזכורה אף הסיסמה "מעולה לעולה, כוחנו עולה". יחס חיובי זה השתנה עם הזמן עקב חששם של חלקים מהחברה הישראלית מהעלייה ההמונית. שתי סיבות מרכזיות שהוזכרו בהקשר לעלייה זו הם החשש מהאחוז הגבוה של הלא-יהודים על פי ההלכה בקרב העולים (כ-240 אלף[17]), וכן החשש שהעולים החדשים יתפסו את מקומות העבודה במקום אוכלוסיית הוותיקים מן השכבות החלשות.

סיבה נוספת ליחס השלילי, הקשור למאפיין כללי של חברת מהגרים, הוא היחס העוין של קבוצת הוותיקים לאוכלוסיית המהגרים. בהקשר זה נפוצו סטריאוטיפים שליליים אודות העולים החדשים. יחס עוין זה התחזק גם כתוצאה מכך שבניגוד לעליות קודמות, שמרו חלקים רבים מבני עלייה זו על תרבותם הייחודית ועל שפתם, מבלי לנסות למזג חלק מהתרבות והמנהגים בישראל בחייהם. כך שחלק מהביקורת שהופנתה אל בני עלייה זו, נגעה לאותו בידול תרבותי, שכלל סטריאוטיפים שליליים כלפי החברה הישראלית.[דרוש מקור]

עם זאת, עולים רבים הצליחו להתערות בחברה הישראלית בתחומים שונים, ולתרום לה רבות. קבוצה של עולים אף הקימה בשנת 1991 את תיאטרון גשר ביפו, במטרה להוות מעין גשר בין התרבות הישראלית והרוסית.

למרות הקשיים והמצוקות שנתקלו בפני העולים, עלייה זו נחשבת לעלייה מוצלחת במיוחד. שילובה בחברה הישראלית של העלייה מברית המועצות, העשיר את ההון האנושי של המדינה בעשרות אלפי אנשי רפואה והנדסה, מדענים, אנשי רוח ותרבות, וכן מומחים בעלי שם עולמי בתחומי דעת רבים נוספים.[18]

דור 1.5

עם התבגרות קהילת העולים של שנות התשעים מברית המועצות לשעבר, החלה תנועה חברתית של דור ההמשך, אשר עלו כילדים או נוער וגדלו בישראל. דור ההמשך מכונה דור 1.5. זהו מונח סוציולוגי אותו טבע הסציולוג האמריקאי רובן רומבאוט (Rubén G. Rumbaut),[19] המתאר את התופעות החברתיות בקרב ילדים מהגרים עד גיל 16.

המחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל העלה כי יש הבדל ניכר לטובת בני העולים, לדוגמה הם מעורבים פחות בהתנהגויות סיכון ויש להם זיקה חזקה יותר לישראל.[20]

בני דור 1.5 לעלייה מברית המועצות לשעבר בישראל מובילים שיח[21] על זהות, השתלבות העולים בחברה הישראלית, אפליה ויחסים בין-דוריים.[22] בין הפעילים הבולטים: שלום בוגוסלובסקי, אלכס ריף, אריק אבר, ואדים בלומין, לנה רוסובסקי, קסניה סבטלובה וכן להקת המחאה אורגונייט.[23] בכנסת ה 20 הוקמה שדולה להעצמת דור 1.5 של צעירים דוברי רוסית ברשותו של ח"כ יואל רוזבוזוב. את השדולה יזם הפעיל החברתי בוריס שינדלר אשר רתם לצורך כך ארגונים רבים מהחברה האזרחית.[24]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חדשות 2, ‏הווידאופדיה: העלייה מברית המועצות, באתר ‏mako‏‏, ‏1 במרץ 2009‏
  2. ^ עידו שטרנברג‏, "כ-59% מהעולים השנה מחבר העמים – אינם יהודים", באתר וואלה! NEWS‏, 21 באוגוסט 2002
  3. ^ דו"ח של הלמ"ס, עמ' 16-17
  4. ^ שחר אילן, הכל על השולחן: גם חוק השבות, הארץ
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 עמיעד טאוב, "המאבק על הגיור.ד"ר אשר כהן:"מרבית העולים מחבר העמים אינם יהודים וחלקם נוצרים"", פורסם ב-10/02/2008 באתר datili
  6. ^ הנוצרים בישראל (לרגל חג המולד 2011), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה -->
  7. ^ הרב מעורר סערה: ''עדיף להיקבר ליד ספרדים'' | בתל תל אביב
  8. ^ אלכסנדר יעקובסון, המציאות חזקה מהרבנים
  9. ^ ראו גם: אשר כהן, יהודים לא-יהודים, זהות יהודית וישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי בישראל, הוצאת מכון הרטמן; סרטונים על הגיור הסוציולוגי, הרצאה ב"סמינר אבות ומייסדים", 27 במרץ 2015., בביצוע פרופ' אשר כהן, סרטון באתר יוטיוב (1:16:00-19:00.);.[8]
  10. ^ לילי גלילי, כמה מנדטים העניקו הרוסים לאביגדור ליברמן?, אתר פוליטיקו
  11. ^ יעל ברנובסקי, כ75% מקולות דוברי הרוסית - למחנה הלאומי, ‏20.03.2015
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 פרופ‘ אלעזר לשם, דו“ח מחקר תשתית רב-תחומי: השתלבות עולי ברית המועצות לשעבר 2–1990 (עמ' 128), בית הספר לעבודה סוציאלית במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, ‏ניסן תשס“ט - אפריל 2009
  13. ^ יוחנן פרס, אליעזר בן רפאל. (2006). קירבה ומריבה, תל אביב, עם-עובד
  14. ^ דניאל רייז, ברוסית זה נראה טוב יותר, באתר nrg‏, 25 בספטמבר 2009
  15. ^ [1]
  16. ^ העלייה הרוסית נוטשת את ישראל בגלל יוקר המחיה, אמנון פורטוגלי, אתר הכלכלה האמיתית
  17. ^ יאיר שלג, יהודים שלא כהלכה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעמוד 10
  18. ^ דני פינס, השתלבות עולי ברית המועצות לשעבר 1990 – 2005 מחקר תשתית רב-תחומי (עמ' 5), ‏ניסן תשס“ט - אפריל 2009
  19. ^ דור 1.5 לעלייה הרוסית: פניו לאן?, News1, ‏19 לאוקטובר 2015
  20. ^ פאולה כאהן-סטרבצ'ינסקי, דגנית לוי, ד"ר וצ'סלב קונסטנטינוב, שרון עמיאל, בני נוער יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית-המועצות לשעבר: עולים ובני עולים – דמיון ושוני, מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, ‏2012
  21. ^ עופר מתן, בוגרי העלייה הרוסית: אל תקראו לנו אשכנזים, טיים אאוט, ‏12 לאוקטובר 2014
  22. ^ ח״כ סבטלובה בוועדה לקידום מעמד האישה: ״נשים יוצאות חבר העמים סובלות מהשפלות, סטיגמות ודעות קדומות רק בשל מוצאן״, אתר הכנסת, ‏20 במרץ 2017
  23. ^ מאשה אברבוך, איך הופכים להקת מחאה רוסית פרברית להרכב מזרח תיכוני שמח, הארץ, ‏4 לאוגוסט 2016
  24. ^ לי ירון, סנטה קלאוס וסנדלים עם גרביים: יוצאי רוסיה זועמים על קמפיין גיור, הארץ, ‏29 לדצמבר 2015
ארמנים

ארמנים (בארמנית: Հայեր) הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון.

בית הספר לריקודים סמי ובנו

בית הספר לריקודים סמי ובנו הוקם בישראל בשנת 1934 על ידי המורה לריקוד סמי פרי. זה היה בית הספר הפופולרי ביותר לריקודים סלוניים בישראל בין השנים 1934–1999.

דוד ורהפטיג

דוד ורהפטיג (14 ביוני 1910 - 12 בפברואר 1987) היה איש בית"ר, נציבה האחרון של התנועה בלטביה, אסטוניה ופינלנד, אחיו הבכור של לוחם הלח"י, הרצל עמיקם וקרובו של הצייר אבל פן.

העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

העלייה מברית המועצות בשנות ה-70

בשנות ה-70 של המאה ה-20 התרחש גל עלייה גדול של יהודים מברית המועצות לישראל.

העלייה מגרמניה

העלייה מגרמניה לארץ ישראל הייתה בעלת השפעה רבה על חיי היישוב והמדינה שבדרך. מרבית העולים מגרמניה (וממדינות בעלות תרבות גרמנית) הגיעו לארץ בשנים 1939-1933, אם כי היו מעטים שהגיעו גם לפני או אחרי תקופה זו. העלייה מגרמניה הייתה שונה באופיה ובהרכבה מעליות אחרות באותה תקופה. חלק גדול מהעולים מגרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים והיקלטותם ביישוב שינתה את אופיו במגוון של תחומים כמו מדע, מוזיקה, אדריכלות, רפואה ומשפט. העלייה מגרמניה נתנה גם תנופה לחיי המשק והכלכלה ביישוב.

העלייה מצרפת

עלייה של יהודי צרפת לישראל התקיימה לכל אורך קיומה של מדינת ישראל. אין מדובר בעליה המונית או גדולה בממדיה; ועם זאת, מתחילת העשור השני של המאה ה-21 ואילך, העלייה מצרפת היא הגדולה ביותר במספר העולים, ביחס למדינות מוצא אחרות, ומאפייניה והשפעתה על החברה הישראלית ניכרים. מתחילת קום המדינה ועד שנת 2018 עלו לישראל מעל כ-210,000 יהודים מצרפת.

הפטיש

הפטיש היה עיתון שפעל בשנים 1993-1989 והתמקד בביקורת חברתית. הוא יצא לאור פעם בחודש.

הפטיש נוסד בידי עופר ברונשטיין, חנה קים, בני תורתי, בן דרור ימיני ויונתן דני וחולק חינם בדוכני העיתונים ובקיוסקים בגוש דן.

העיתון כלל את הטור "קו 16", מדור שכתב תורתי ובו סיפורי שכונות. תורתי כתב בעיתון ראיונות עם אמני התקופה, בהם ראיונות ראשוניים עם זמרי הקסטות. שייקה לוי מהגשש החיוור כתב על אוכל. הרב הראשי לרמת גן, יצחק ברדע, היה בעל טור קבוע בעיתון.

העיתון עסק בענייני חברה וכלכלה וליווה את מחאת מחוסרי הדיור שפרצה בשנת 1990, עם גלי העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90.

העורך האחראי היה בן דרור ימיני, והעורכת הראשונה של העיתון הייתה חנה קים. מישל אופטובסקי עיצב את העיתון ואת הלוגו הציורי שלו - "הפטיש - העיתון שיפתח לך את הראש".

בעיתון כתבו שוש גבאי, איריס עודד, שאול ביבי, רפי אהרון, שייקה לוי, מיכה לנקרי, אמנון אברמוביץ', רחל יונה, דרור ניסן ואחרים. דודו גבע אייר בעיתון.

ורמיה

ורמיה (ברוסית: Время; מילולית: "זמן") היה יומון ישראלי בשפה הרוסית. ראה אור בין השנים 1991–2004. בין הכותבים והעורכים הבולטים בו נמנו אדוארד קוזנצוב, רומן ברונפמן, מרינה סולודקין, נטשה מוזגוביה, זאב בן אריה, ויקטור טופלר ואלכסנדר אטרמן.

טלי פלוסקוב

טלי פלוסקוב (נולדה ב-30 ביולי 1962) היא פוליטיקאית שכיהנה כראש עיריית ערד וכחברת הכנסת העשרים וסגנית יושב ראש הכנסת מטעם מפלגת כולנו.

יונה פיטלסון

יונה פיטלסון (1929 – 2004) היה אדריכל ישראלי.

משה נתיב

משה נתיב (22 ביוני 1932 - 20 בספטמבר 2008) היה אלוף בצה"ל, ראש אגף כוח האדם בשנים 1978–1983.

עליות חיסול גלויות

עליות חיסול גלויות הוא שם כולל למספר עליות לארץ ישראל שהתבצעו בשנות ה-50 בסיוע מדינת ישראל והסוכנות היהודית.

המבצעים התבצעו בשנות ה-50 ומטרתם הייתה העלאת קבוצות גלות של יהודים ממדינות שבהן נשקפה סכנה מיידית, לדעתה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לחיים של היהודים בה.

העליות היו משני מקורות, מצד אחד פליטי שואה וקהילות שניצלו חלקית מהשואה (כמו קהילת יהדות רומניה ויהדות בולגריה) ומצד שני יהודים ממדינות איסלאמיות מובהקות שלא הכירו במדינת ישראל ולא הרשו בכל תוקף פעילות ציונית ולעיתים אף מנעו פולחן דתי יהודי.

מדינת ישראל האמינה כי מצבם של היהודים במדינות אלה יחמיר אם לא יוצאו משם היהודים וכי אף אם לא מאמין היהודי במדינת ישראל והתנועה הציונית, יפגעו בו תושבי המדינה האיסלאמים שהתנגדו לרעיון של מדינת ישראל. אמונה זו התבססה על פרעות שנערכו ביהודים במדינות אלו - למשל בעיראק, תימן ולוב.

עולי יהדות עיראק הועלו לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה ועולי יהדות תימן הועלו ארצה במבצע על כנפי נשרים.

מצבן של קהילות יהודיות נוספות כמו יהדות לבנון, יהדות מרוקו, יהדות תוניסיה, יהדות אלג'יריה, יהדות אפגניסטן, יהדות איראן ויהדות טורקיה היה סביר ולא היה חשש לחיי היהודים בהן, לכן לא נעשו מבצעים מיוחדים להעלתם.

לקראת סוף שנות ה-50 עלה הסיכון של יהדות מרוקו ולכן נעשה מבצע יכין שבמהלכו הועלו רוב בני יהדות מרוקו.

במבצע קדש הועלו חלק מיהודי מצרים אשר ישבו אז בעיקר באלכסנדריה ובפורט סעיד (ראו: מבצע תושייה).

עם השנים הועלו ארצה רוב בני קהילות אלו למרות שבחלקן, לדוגמת בני יהדות איראן לא אופשרה העלייה עד שנים מאוחרות יותר, במקרה של תפוצה זו - שנות ה-80, אך גם אז לא חוסלה הגלות.

רוב הקהילות היהודיות בעולם הערבי אינן קיימות עוד: ברוב המדינות הן מונות כיום בין אנשים בודדים למספר עשרות למאות מעטות מאוד של יהודים. הקהילות היחידות הנחשבות בנות-קיימא הן תוניסיה (כאלף יהודים) ומרוקו (כחמשת אלפים יהודים).

בשנת 1991, בעקבות התערערות המצב בארצות הבלקן, הועלתה לארץ יהדות אלבניה.

עליות לאחר קום המדינה

עליית יהודים לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל נעשתה בגלי הגירה אחדים. רוב המניעים לעליה היו ציוניים וכלכליים, בנוסף לגלי העלייה הרשומים מטה היה רצף של עליית קבוצות ובודדים ממדינות שונות במשך כל השנים מאז הקמת המדינה ועד היום.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

עלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

בין השנים 1999 – 2002 המשבר הפוליטי והכלכלי שפקד את ארגנטינה גרם למהלומה לענף הבנקאות, בעקבותיו נעלמו מיליארדי דולרים בפיקדונות ונוצרה פגיעה קשה במעמד הביניים במדינה. רוב יהדות ארגנטינה (200,000 איש בערך) הושפעה ישירות מהמצב. חלקם בחרו בעקבות כך להתחיל מחדש ולעלות לישראל משום שראו בכך הזדמנות לשינוי במצבם.

יותר מ-10,000 יהודים מארגנטינה עלו לישראל משנת 2000, והצטרפו לקהילה הקיימת בישראל של אלפי עולים ארגנטינאים שעלו לישראל במשך השנים. המשבר בארגנטינה השפיע גם על המדינה השכנה אורוגוואי - מעל 500 יהודים מיהדות אורוגוואי עלו לישראל באותה תקופה. במשך 2002 ו-2003 ערכה הסוכנות היהודית קמפיין ציבורי אינטנסיבי לקידום העלייה מאזורים אלו, והציעה סיוע כלכלי לעולים משתי הארצות. אף על פי שהכלכלה בארגנטינה השתפרה מאז, יהודים ממשיכים לעלות לישראל, אך במספרים קטנים יותר. במקביל, עולים שלא מצאו את מקומם בישראל, בעיקר בפן התעסוקתי, החליטו לחזור לארגנטינה.

בין השנים 2000-2015 עלו מארצות שונות באמריקה הלטינית כ-30,000 יהודים.

עליית אעלה בתמר

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

עליית גומולקה

עליית גוֹמוּלְקָה, שנערכה בין השנים 1956–1960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה. 35,000 יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין, בתנאי שיגיעו למדינת ישראל בלבד, בהסדר חשאי שהוסתר ממדינות ערב, וההנהגה בישראל ייחסה לו חשיבות רבה. עמדת דוד בן-גוריון הייתה ש"בשבילנו זו היא לא רק יהדות פולין, אלא גם סיכוי ליהדות רוסיה".

שכונת רמות (באר שבע)

שכונת רמות היא השכונה הצפונית ביותר בבאר שבע והיא מהגדולות והיוקרתיות שבעיר. בניגוד לשאר שכונות באר שבע, המצויות על קרקע די מישורית, שכונה זו ממוקמת על גבעות ומכאן שמה.

השכונה נבנתה משני שיקולים בולטים, הראשון, מניעת עזיבתה של אוכלוסייה אמידה אל יישובי הלוויין הסובבים את באר-שבע: להבים, מיתר ועומר. השיקול השני היה בניית יחידות דיור לאיכלוס גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. בהתחשב במטרות אלו, שולבו, בשלבים הראשונים, בשכונה בתים צמודי קרקע רבים אותם יכלו לרכוש בעיקר אלה המשתייכים למעמד סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה לצד בתים בבניה זולה ומהירה שנמכרו במחירים נמוכים. קרבתה של השכונה לקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון, הפכה את המגורים בה למושכים יותר עבור הסגל האקדמי ועבור חלק מהסטודנטים.

השכונה קמה בתחילת שנות התשעים, עם גל העליה הגדול ארצה. גל בנייה שני מורגש משכונה, מאז 2010, לקראת הקמת פארק תעשייה לידה ובהתאם לתוכניות להעברת בסיסים צבאיים רבים לסביבת באר שבע. רמות מורכבת מכמה אזורים, כל אחד מהם לבדו בגודל של שכונה, ועם מאפיינים שונים.

השכונה גובלת באנדרטת חטיבת הנגב, בסניף בית הלוחם, בקמפוס המרכזי של אוניברסיטת בן-גוריון ובתחנת הרכבת באר שבע צפון. בשל הטופוגרפיה שלה, ובשל מסילת הרכבת המפרידה אותה מרוב חלקי העיר, כבישי היציאה מן השכונה מצויים בגיאיות והם בודדים. על כן, רמות היא אחת השכונות הבודדות בבאר שבע, שיש בה עומסי תנועה בבקרים.בתי ספר ברמות: יפה נוף, אלומות, אפיקים בנגב,רמות ועוד

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.