העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 19241931 לארץ ישראל.[1] מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
פורטל היישוב
PikiWiki Israel 8463 yosef berlins house in tel-aviv
בית האדריכל יוסף ברלין בקרן הרחובות בלפור ושדרות רוטשילד בתל אביב, נבנה בשנת 1929, עוטה לבני סיליקט חשופות
PikiWiki Israel 930 Achuza street רחוב אחוזה
רחוב אחוזה (מערב) רעננה, 1927

מגמות ואיפיונים

משנת 1924 ואילך השתנו אופייה והֶרכבה של העלייה לארץ, ואף על פי שעלייה זו הייתה סמוכה לעלייה הקודמת – העלייה השלישית, הבדילו ביניהן כבר אז והגדירו אותן כעליות נפרדות. גל העלייה שהחל ב-1924 והמשיך עד 1926 הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בעיר תל אביב. העיר קלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים אלו עלו כ-60,000 איש. בשנת השיא, 1925, עלו כ-35,000 איש. אולם בין השנים 19261927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 19281929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירד מספר העולים.

רוב העולים הגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, וגם מארצות אסיה, ואפריקה, ומיעוט זעיר מאמריקה, עקב מגוון סיבות: תמורות פוליטיות וכלכליות בארצות מוצאם, חקיקה עוינת ואנטישמיות, ובשל תודעה יהודית מסורתית, לאומית וציונית. בתקופה זו הייתה ירידה משמעותית מהארץ, בעיקר מקרב העולים ממזרח אירופה אשר לא התרגלו לאקלים ואורח החיים בארץ, לכן העולים בעלייה הרביעית היוו כוח אדם חשוב להתיישבות הציונית בארץ. העלייה הרביעית נתפסה כעלייה בורגנית אצל אנשי תנועת העבודה.[2]

עד ל-1930 עלו 70,000 איש, ועד סוף שנות ה-30 (כולל שנים הנוהגים למנות עם שנות העלייה החמישית) הגיעו ארצה כ-80,000 נפש. עיקר העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין והשאר מברית המועצות, רומניה וליטא. מיעוט מהעולים הגיע מאסיה: בעיקר תימן ועיראק 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ואמריקה עלו מעטים בלבד. תרומת העולים ליישוב מכרעת בשל ירידה מהארץ של כ-10,000 איש בשנים אלו.[3]

גורמי העלייה הרביעית

  • המצב הכלכלי במזרח אירופה: ראש הממשלה ושר האוצר הפולני גרבסקי הטיל מיסים כבדים על בני המעמד הבינוני, ורוב היהודים היו בני מעמד זה. ההרעה בתנאים הכלכליים במזרח אירופה עודדה הגירה.
  • שינוי במדיניות ההגירה לאמריקה: חקיקת חוקי ג'ונסון בארצות הברית בשנת 1924 הגבילה את אפשרות ההגירה לארצות הברית וצמצמה את מספר המהגרים לאמריקה. עד אז יעד ההגירה העיקרי של יהודי מזרח אירופה היה ארצות הברית. כתוצאה משינוי מדיניות ההגירה האמריקנית חיפשו המהגרים היהודים יעדים חדשים, ביניהם, ארץ ישראל.

שנים מעטות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התבדו תקוות היהודים במזרח אירופה לשינוי במצבם הכלכלי והמדיני, וחלה התחזקות באנטישמיות והלאומנות של העמים שם. ליטא, שהבטיחה בחוקתה החדשה זכויות נרחבות למיעוט הלאומי היהודי, זנחה את הבטחותיה עם התגברות הלאומנות. גם רומניה התכחשה להבטחות שניתנו על ידה בוועידת השלום בפריז. בפולין, צרות היהודים היו מרובות, בעקבות ההתעוררות הלאומנית ושנאת המיעוטים אחרי קבלת עצמאותה בתום המלחמה. בשנת 1924 ננקטו צעדים כלכליים במטרה לייצב את המשק הפולני. הצעדים פגעו ביהודים שעסקו במסחר, ונפגעו קודם לכן בעקבות אובדן השוק הרוסי שסיפק פרנסה לרבים מיושבי הגבול. עליית השכבות הבינוניות מפולין לארץ ישראל נקראה "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי, שנקט במדיניות מפלה כנגד המעמד הבינוני והיהודים בארצו, והטיל עליהם מיסים כבדים ומגבלות רבות.

בשנים אלו צומצמו אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, בעקבות סגירת שעריהן מפחד הגירה המונית ושינוי הרכב האוכלוסייה, וארץ ישראל הפכה חלופה לארצות המערב. ניתן להוסיף כאחד הגורמים גם את השקט היחסי ששרר בארץ בתקופה מבחינת יחסי יהודים-ערבים. נדמה היה שהפיתוח הרב בארץ, שנעשה בהרבה מהמקרים על ידי יהודים, היה טוב לערבים והם היטיבו להבין את היתרונות שביישוב העברי. למרות זאת, היה זה שקט מדומה שהתנפץ ב-1929.

עם זאת, הקמת האזור היהודי האוטונומי בברית המועצות משכה מהגרים רוסיים רבים אליו. ייתכן וחלק ממהגרים אלו היו מגיעים לארץ ישראל לולא הקמת האזור.

אופייה החברתי של העלייה הרביעית

להבדיל מהעלייה הקודמת, היו אנשי העלייה הרביעית, בעלי משפחה והיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. בעלייה זו לא נפסק זרם העלייה החלוצית, אולם מרכיב אנושי זה לא היה דומיננטי, אף שחלק מהעולים באו ארצה במטרה להצטרף ליישוב חקלאי ולהקים משק פרטי.

על אף שעלייה זו כונתה – "העלייה הבורגנית", למעשה עלו בה יותר פועלים מאשר בזמן העלייה השלישית. הבורגנים היוו כרבע מהעולים בעוד שהפועלים כמחצית. עלו גם בני משפחתם של התושבים הוותיקים אך מספרם היה קטן והשפעתם מעטה. הסיבה למוניטין הבורגני שיצא לעלייה זו, נעוץ בתרומתם הרבה של בעלי ההון ליצירת הלך רוח והשקפת עולם שונה ביישוב העברי, וכן תרומתם להרחבת ההתיישבות העירונית העברית.

עלייה זו ייבאה שלושה רכיבים מודרניים של הבורגנות:

  1. בעלי קניין גדול יחסית.
  2. בעלי קניין שהיקפו התאים למעמד בינוני.
  3. בורגנות זעירה: סוחרים זעירים, חנוונים, מתווכים, אומנים ובעלי מלאכה.

התפתחות היישוב וצמיחתו

היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

האצת התפתחות העיר

הפנייה להתיישבות עירונית באה על דעת העולים עצמם, שרצו להמשיך באורח חייהם הקודם. בבואם לארץ השתקעו בעיקר בערים – תל אביב חיפה וירושלים. תל אביב קלטה כ-21,000 עולים ואוכלוסייתה גדלה לכ-40,000, חיפה העברית קלטה כ-14,000. ירושלים העברית גדלה רק במקצת, אך נותרה העיר שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה, כ-42,000 נפש.

בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. עד ראשית שנות ה-20, סברו הוגים ומתכננים של ההסתדרות הציונית, כי יש לשים את הדגש על פיתוח ההתיישבות החקלאית. עלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית. הוקמו קיוסקים רבים באותה תקופה (1928-1924) בעיקר בעיר תל אביב. בשל כך אף הוענק לעלייה זו הכינוי ההיתולי "עליית הקיוסקים".

התפתחות התעשייה

פיתוח ענף התעשייה העברית, החל בשנות העלייה הרביעית, עם המעבר להתיישבות עירונית. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, שלא כמו החקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי ולאומי.

המפעלים העיקריים היו שייכים לתעשיות חומרי הבניין, מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותעשיות עור. המפעלים על אף שנקראו "בתי חרושת" היו בינוניים בגודלם ודמו לבתי מלאכה. דוגמה למפעלים שקמו אז – "נשר" ו"שמן".

העלייה נתנה דחיפה במיוחד לבעלי המלאכה ולתעשיינים הזעירים בערים הגדולות. בעלי המלאכה הצטרפו באופן טבעי לאגודות כגון מרכז בעלי מלאכה בתל אביב, שפעלה בדומה לאגודות בעלי מלאכה בארצות המוצא של העולים שסייעו לבעל המלאכה בצעדיו הראשונים וסיפקו לו אשראי נוח, מסגרת תרבותית וייעוץ מקצועי ומשפטי.

רכישת קרקעות

למרות היקפו המצומצם של ההון הלאומי בתקופת העלייה הרביעית, המשיכו המוסדות הלאומיים בגאולתן של אדמות הארץ. בשנת 1928 נרכש גוש קרקעות במפרץ עכו שנקרא על ידי הקרן הקיימת לישראלעמק זבולון. על שטח זה, תוכננו הקמת עיר, אזורי תעשייה וחקלאות, וכן הרחבת העיר חיפה על ידי שכונות חדשות.

רכישת קרקעות למטרות עירוניות ותעשייתיות, היוותה תקופה חדשה בפוליטיקה ההתיישבותית של הקרן הקיימת, שהתעסקה עד אותו זמן רק בקניית אדמות חקלאות.

התפתחות ענף הבניין

החל משנת 1924 הועסקו פועלים עבריים רבים בבניין ובפיתוח ערים. הבנייה נעשתה בקבלנות על ידי קבוצת פועלים שהועסקו ב"משרד לעבודות ציבוריות ובנין" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. משרד זה התארגן מחדש ב-1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה", תרומתו הייתה לא רק בביצוע מטרות הבנייה, אלא גם ביצירת תנאים להכשרת אלפי פועלים עבריים במקצוע הבניין.

חקלאות והתיישבות חקלאית

PikiWiki Israel 5871 Tobacco field
חלוצות בשדה טבק בסביבות 1925
PikiWiki Israel 13764 workers at Kibbutz Givat Hashlosha
חברות קיבוץ גבעת השלושה, במחצית השנייה של שנות ה-20

בנוסף ליישובים העירוניים קמו גם יישובים על בסיס חקלאי, בשתי מסגרות עיקריות:

הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י

בעקבות עבודה משותפת במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, התברר למפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" שבתחומי ההתיישבות הכלכלה וחיי הציבורים, רב המכנה המשותף ביניהן. גם מבחינה אידאולוגית היטשטשו הגבולות ביניהן, אף שמלכתחילה "אחדות העבודה" נטתה למרכסיזם ולאקטיביזם ציוני, ו"הפועל הצעיר" הדגיש את ערכי העבודה, וכמה מחבריו היו פציפיסטים.

לכן, נחתם ב-1929 הסכם איחוד המפלגות, ובינואר 1930 התאחדו המפלגות והוקמה מפא"י. מפלגה זו רכשה את לבם של רוב פועלי ארץ ישראל, תחת דגל שהדגיש את רעיון התחייה הלאומית והיה נאמן לאידיאלים של הסוציאליזם הדמוקרטי. מפלגה זו המשיכה תקופה ארוכה בשלטון גם אחרי קום המדינה ואחרי החלפת שמה נקראת מפלגת "העבודה".

משבר העלייה הרביעית (1927-1926)

בשנת 1926 ירד היקף התרומות מיהדות הגולה ובפרט מיהודי פולין עקב הרעת מצבם הכלכלי. הדבר גרם להאטה משמעותית של הבנייה העירונית שהיוותה גורם חשוב בכלכלת היישוב. בנוסף, הרכב העלייה השתנה וכלל יותר מחוסרי אמצעים ופחות בעלי הון. היישוב נכנס למשבר כלכלי שהיה הקשה ביותר בזמן המנדט הבריטי.

כתוצאה מהאטת הבנייה נפגעו החיים הכלכליים, נפגעו הענפים התעשייתיים, סוחרים רבים פשטו את הרגל ועובדים רבים פוטרו. בתל אביב, שם הייתה קודם לכן תנופת בנייה, היה המצב חמור ביותר. האבטלה הקיפה שליש מכוח העבודה הכללי וגרמה לצמצום העלייה. בנוסף לכך החלה ירידה רבה מהארץ שלוותה בגל שמועות כוזבות שהעצימו את חומרת המצב.

ההסתדרות הכללית טיפלה במשבר, בחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעה. אולם היא חששה שהדבר יוביל להתנוונות גופנית ומוסרית, היא עשתה מאמצים אדירים לשכנוע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשה.

בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות לפתרון מעשי למשבר. בעזרת כספי הקרנות הלאומיות והלוואות ממשלתיות מטעם ממשלת המנדט. הוצעו עבודות מגוונות למובטלים, נפתחו מפעלים חדשים והצעות עבודה רבות היו צעד לפתרון המשבר. בשנת 1928 החל שיפור כלכלי והיקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 התחדש זרם העלייה לארץ.

גרף אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית

אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית (באלפים) על פי מקומות מגוריה בארץ ישראל, בשנת תרצ"א 1931[4]

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

  • אנשי העלייה הרביעית שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.

לקריאה נוספת

  • דן גלעדי, היישוב בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1929), בחינה כלכלית ופוליטית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג.
  • עירית עמית, ציונות ועסקים - משבר העלייה הרביעית וההתיישבות הפרטית, בתוך: ‫ דפוסי התיישבות בעיתות שינוי, (דברי הכנס השנתי התשעה-עשר של המחלקה ללימודי ארץ ישראל ע"ש מרטין (זוס), ג’ סיון תשנ"ט - 18 במאי 1999), (עורכים: דבורה הכהן ויגאל לוין), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 40–43.
  • שולמית כרמי, על העלייה הרביעית : עליה, עיור ומשבר - תהליך ההתיישבות היהודית בא"י בשנות העשרים, מבפנים, לג, 1, תשל"א, עמ' 49–62.

ספרי עיון

  • ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח- תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ התיקוף על פי שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל - חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב-1972, עמ' 14.
  2. ^ בן-גוריון - כרך א', מאת מיכאל בר-זוהר, עמ' 182–183
  3. ^ העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928), באתר מט"ח
  4. ^ על פי יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 36.
אברהם חלפי

אברהם חלפי (1 במרץ 1904 – 8 ביוני 1980) היה משורר ושחקן "תיאטרון האוהל" ו"הקאמרי".

איתן לבני

איתן ירוחם לבני (1 באפריל 1919 - 27 בדצמבר 1991) היה פעיל מרכזי ומפקד בכיר באצ"ל וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד.

אפרים תלמי

אפרים (יוסף) תַלמִי (1905 - 7 בנובמבר 1982) היה סופר עברי, משורר ומתרגם, עיתונאי ועורך וסופר לילדים ולנוער ישראלי; אביו של מנחם תלמי.

דוד צבי פנקס

דוד צבי פנקס (5 בדצמבר 1895 – 14 באוגוסט 1952), היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו. כחודשיים לפני פטירתו מהתקף לב היה קורבן לניסיון התנקשות.

דוד רזיאל

דוד רזיאל (רוזנסון) (י"ז בחשון ה'תרע"א, 19 בנובמבר 1910 - כ"ג באייר ה'תש"א, 20 במאי 1941), "האלוף בן ענת", היה ממייסדי האצ"ל ומפקדו הרביעי ונציב בית"ר בארץ ישראל. נהרג בעיראק בשליחות צבאית מטעם בריטניה.

העלייה החמישית

העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.

סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.

זאב שרף

זאב שֵׁרְף (21 באפריל 1906 – 18 באפריל 1984) היה שר, חבר כנסת, מראשי תנועת העבודה ומזכיר הממשלה הראשון.

זלמן שזר

זלמן שַזָּ"ר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן, מיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים) היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

חיים ארלוזורוב

ד"ר חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב (23 בפברואר 1899 – 16 ביוני 1933) היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נרצח בחוף תל אביב.

חיים לסקוב

חיים לסקוב (אפריל 1919 - 8 בדצמבר 1982) היה איש צבא וציבור ישראלי, ראש המטה הכללי החמישי של צבא ההגנה לישראל ונציב קבילות החיילים הראשון.

חיים משה שפירא

חיים משה בצלאל שפירא (26 במרץ 1902 - 16 ביולי 1970) היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית במשך שנים רבות ונציגה בממשלת ישראל.

מרדכי נמיר

מרדכי נמיר (23 בפברואר 1897 – 22 בפברואר 1975) היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וראש עיריית תל אביב-יפו (בשנים 1959–1969).

משה כרמל

משה כרמל (זליצקי) (17 בינואר 1911 – 14 באוגוסט 2003) היה מראשי "ההגנה", אלוף בצה"ל, איש ציבור ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

נחום ניר-רפאלקס

ד"ר נחום יעקב ניר (רָפַאלְקֶס; בכתיב יידי: ראַפאַלקעס; 17 במרץ 1884 – 10 ביולי 1968) היה פוליטיקאי ישראלי, מראשי הציונות הסוציאליסטית במזרח אירופה ובארץ ישראל ויושב ראש הכנסת השני.

נתן אקסלרוד

נתן אקסלרוד (7 באפריל 1905 – 6 באוקטובר 1987) היה מאבות תעשיית הקולנוע בארץ ישראל.

עליות מראשית הציונות ועד קום מדינת ישראל

ראשית הציונות הביאה לסדרה של גלי עלייה שקדמו להכרזה על הקמת מדינת ישראל והובילו אליה.

פנחס ספיר

פִּנְחָס סַפִּיר (קוֹזְלוֹבְסקי); (15 באוקטובר 1906 – 12 באוגוסט 1975) היה פוליטיקאי ישראלי, שר האוצר השלישי של ישראל, מהבולטים בפוליטיקה הישראלית ברבע השלישי של המאה ה-20.

נחשב לאבי הכלכלה הישראלית, הרבה בזכות חיוניותו ודבקותו הבלתי נלאית במטרותיו. בתחום המדיני היה ספיר יוני: הוא התנגד להמשך השליטה בשטחים ולהקמת ההתנחלויות מסיבות כלכליות ודמוגרפיות, אך עם זאת תמך בראש הממשלה גולדה מאיר.

פנחס רוזן

פנחס רוזן (במקור: פליכס רוזנבליט) (1 במאי 1887 – 3 במאי 1978) היה מייסד מפלגת עלייה חדשה, ממייסדי המפלגה הפרוגרסיבית ובהמשך ממקימי המפלגה הליברלית וממנהיגי המפלגה הליברלית העצמאית, חבר מינהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, חבר מועצת עיריית תל אביב ושר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, תפקיד שבו כיהן מהממשלה הראשונה ועד לתשיעית (למעט השלישית).

שלמה שמיר

שלמה שמיר (15 ביוני 1915 – 19 במאי 2009) היה אחד מ-12 אלופי המטה הכללי הראשון של צה"ל. שמיר היה המפקד השני של חיל הים הישראלי (1949–1950) והראשון שנשא דרגות אלוף בתפקידו זה. היה גם המפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי (דצמבר 1950 עד אוגוסט 1951).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.