העיר התחתונה

העיר התחתונה (נקראה גם "החקרא"), הוא הכינוי שניתן ליישוב ששכן בגבעה הדרום-מזרחית, היא שלוחת העופל, עליה הייתה בנויה עיר דוד בירושלים. היישוב כונה בשם זה החל מתקופת בית שני ועד חורבן העיר בט"ו באב 70 לספירה. העיר התחתונה נקראה כך בשל גובהה הנחות של שלוחת העופל מהגבעה המערבית, היא הר ציון, עליה הייתה בנויה העיר העליונה. ההיסטוריון והסופר יוסף בן מתתיהו, כתב בספרו :

"...ואילו הגבעה השניה נקראה אקרא, והיתה בדמות ירח אחרי מילואו, עליה ישבה העיר התחתונה...עמק עושי הגבינות שכבר דיברנו עליו, היה חולק את הגבעה של העיר העליונה מזו של העיר התחתונה, והיה יורד עד השילוח."

גאוגרפיה של העיר

העיר התחתונה ישבה על השלוחה המשתפלת מהר המוריה דרומה, שגובהה הממוצע 713 מ' מעל פני הים. נקראה גם "הגבעה הדרום- מזרחית" או בקיצור "הגבעה המזרחית". תחומה- ממזרח נחל קדרון, ממערב הגיא המרכזי- עמק הטרופויאון (שנקרא על ידי יוספוס פלביוס- עמק עושי הגבינות), מצפון, כאמור, הר המוריה ומדרום- חיבורם של הגיא המרכזי וגיא בן הינום עם נחל קדרון ומעיין הגיחון. העיר הייתה צרה ומוארכת. ביחס לגודלה של העיר חלוקים החוקרים אשר טוענים מחד, כי גודלה לא עלה על 60 דונם בקירוב, ומאידך, כי רוחבה המשוער היה כ-300 מ' לערך ואורכה כ-1.5 ק"מ לערך.

ההיסטוריה של העיר

בגבעה המזרחית התקיים יישוב החל מתקופת הברונזה הקדומה בשנת 3000 לפנה"ס, לאורך השנים שונה שמו ל"שלם", "יבוס", ובתקופת המלכים שינה דוד המלך את שמו לעיר דוד. העיר התקיימה שנים רבות בתצורות שלטוניות ותרבותיות שונות, עד שחדלה מלהתקיים עם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. יישוב הגבעה חודש עם הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 בכפר סילוואן.

תקופת בית שני

במאה ה-2 לפנה"ס, בימי החשמונאים, שבה ירושלים להתיישב על שתי הגבעות, והתחלקה לראשונה לעיר תחתונה ולעיר עליונה. החשמונאים בנו חומה שהקיפה את שתי הערים במחצית השנייה של המאה השנייה, היא החומה הראשונה. לפי עדותו של בן מתתיהו, העיר העליונה - ששימשה כמרכז הכובד, ואילו העיר התחתונה שימשה כרובע משני.

בתקופת הורדוס, העיר התחתונה איכלסה את בני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי-מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זו.

חורבן העיר התחתונה

בט' באב, שנת 70 לספירה, לאחר שהשתלטו על ירושלים, כבשו הרומאים את בית המקדש והעלוהו באש. התקדמו וירדו אל העיר התחתונה וכבשו אותה בט"ו באב. ממנה העפילו הרומאים לעיר העליונה ועם כיבוש המצודה שישבה בה, בח' באלול הביאו לקץ היישוב היהודי בירושלים.

העיר בימינו

כיום בתחום העיר התחתונה נמצאים חלקו הדרומי של הרובע המוסלמי, הר הבית, רחבת הכותל ועיר דוד. הגיא המפריד בינה ובין העיר העליונה הוא הגיא שלאורכו עובר כיום רחוב הגיא ('אל- ואד'), שראשיתו בשער שכם, לאורך הכותל המערבי עד לשער האשפות ומשם דרומה לבריכת השילוח.

מבנים בעיר התחתונה

את העיר התחתונה אפיינו מבנים רבים, ביניהם: העופל, ארמון הלני המלכה ובני משפחתה, בריכת השילוח ומצודת החקרא.

העופל

שכונה בירושלים המקראית בין עיר דוד להר הבית, נקראה בשם זה מכיוון שהעפילו אליה. בתקופת בית שני, שכנה בחלקה הגבוה ביותר של העיר התחתונה, ונחרבה בשריפה יום לאחר חורבן המקדש, בי' באב 70.

החקרא

מהמילה היוונית "אקרא", "חקרא" בארמית, שפירושה מצודה. הוקמה על ידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס). מצודה זו הייתה מעוז צבאי, וסמל השלטון היווני- הסורי, התנשאה מעל בית המקדש. יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים", יב, 252: "ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף [אנטיוכוס] ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא שבעיר התחתונה: כי הייתה רמה ונישאה על פני בית המקדש." (תרגום א' שליט). המצודה שרדה זמן רב חרף התקפות רבות עד החרבתה במרד החשמונאים. שאלת מיקומה היא סלע מחלוקת בקרב חוקרים רבים, אך הנטייה היא לזהות את מיקומה בעיר התחתונה על הגבעה הדרומית- מזרחית, כלומר, דרומית להר הבית על שלוחת העופל של ימינו.

לקריאה נוספת

אוטווה

אוטווה (באנגלית ובצרפתית: Ottawa) היא בירת קנדה.

אוכלוסיית אוטווה מונה כ-883,000 תושבים, ואוכלוסיית המטרופולין של העיר מונה כ-1,200,000 תושבים. העיר ממוקמת בעמק אוטווה, על הגדה הדרומית של נהר אוטווה, בפרובינציית אונטריו, בגבול הפרובינציה עם פרובינציית קוויבק. העיר מרוחקת 400 ק"מ מטורונטו הממוקמת מערבית לה, ו-190 ק"מ ממונטריאול הממוקמת מזרחית לה.

בניגוד לפדרציות אחרות, כמו ארצות הברית, מקסיקו ברזיל, הודו ואוסטרליה הבירה לא נמצאת במחוז פדרלי נפרד אלא באונטריו, שהיא מאחת הפרובינציות של המדינה.

אקס-לה-בן

אקס-לה-בן (בצרפתית: Aix-les-Bains) היא עיר בדרום-מזרח צרפת, במחוז סבואה שבחבל אוברן-רון-אלפ. זו עיר של מרחצאות וספא הראשונה שהייתה בצרפת (ומכאן שמה), נמצאת בה המרינה הגדולה בצרפת שעל שפת אגם מים מתוקים. נכון לשנת 2007, יש בה 27,782 תושבים, הממקמים אותה במקום ה-162 ברשימה הארצית באשר לכמות אוכלוסייה.

הגיא המרכזי

הגיא המרכזי (ביוונית: טִירוֹפּוֹיאוֹן או טִירוֹפּוֹיוֹן - Τυροποιόν, בתעתיק ללטינית Tyropoeon) הוא עמק החוצה את אגן העיר העתיקה בירושלים מצפון לדרום. הוא קרוי גם "הגיא" (בדרך כלל במקורות הקשורים לתקופת בית ראשון) או "עמק עושי הגבינה" (ראו להלן). בתוואי העמק עובר רחוב הגיא.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

חומות ירושלים

חומות ירושלים היו חלק מנופה של העיר ירושלים ברוב שנות קיומה. החומה נועדה להגן עליה מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם חומתה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.

במהלך השנים שחלפו בין חורבנה של החומה הראשונה עד בנייתה של החומה האחרונה, נבנו בירושלים חומות רבות. רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעיתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעיתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת העיר חלק מחשיבותה הביטחונית.

כיום משמשת החומה כאתר תיירות וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.

ירושלים בתקופת בית שני

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

לאן (עיר)

לאן (בצרפתית: Laon) היא עיר במחוז אן שבחבל או-דה-פראנס בצפון צרפת.

ב-2006 מנתה העיר 26,522 תושבים. שטח העיר: 42 קמ"ר. צפיפות האוכלוסייה: 631 תושבים לקמ"ר.

ליסבון

ליסבון (בפורטוגזית: Lisboa; להאזנה (מידע • עזרה), נהגה: ליז'בואה, בעבר: לישׂבונה) היא בירת פורטוגל, העיר הגדולה ביותר בה, והמרכז הכלכלי והתרבותי החשוב במדינה. כן משמשת ליסבון כבירתם של המחוז והנפה הנושאים את שמה.

שטחה של ליסבון כ-100 קמ"ר, ובשנת 2017 התגוררו בה כ-505,000 אלף תושבים. במטרופולין שלה, הכוללת גם את הערים לייריה וסטובל התגוררו באותה שנה כ-2.8 מיליון תושבים.

משערים כי ליסבון נוסדה בידי הפיניקים או היוונים. ביוונית נקראה העיר אוליסיפו, ובהמשך שונה שמה לאוליסיפונה וליסיפונה. כאשר המוסלמים המורים השתלטו על העיר, הם קראו לה אל-ליסבונה, ומשם נגזר לבסוף השם הפורטוגלי. יום החג הרשמי של העיר הוא של אנטוניוס מפדובה, החל ב-13 ביוני.

מואנג'ודארו

מואנג'ודארו (אורדו: موہن جوڈڑو הינדית:मोएन-जोदड़ो) הייתה אחת מערי תרבות עמק האינדוס. חורבותיה נמצאות כ-80 ק"מ מדרום-מערב לעיר סוקור שבפקיסטן והיא מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. העיר נשמרה במצב טוב יותר מאשר העיר האראפה (שנמצאת במרחק של כ-600 ק"מ ממנה), ומהווה מקור מוצלח יותר למידע על התרבות ששכנה באזור. היא נבנתה במאה ה-26 לפנה"ס וננטשה במאה ה-17 לפנה"ס, ככל הנראה בשל שינוי במסלול הנהר אשר סיפק את צורכי התושבים. ארכאולוגים גילו את חורבות העיר בשנות העשרים של המאה ה-20, ואתר החפירות נמצא בסכנה עקב עליית מפלס מי התהום בעמק נהר האינדוס.

שפת תושבי עמק האינדוס טרם פוענחה, ושמה האמיתי של העיר, כמו גם של ערים נוספות שנתגלו באזור, ובאזור פונג'ב וגוג'אראט אינו ידוע. "מואנג'ודארו" בשפת הסינדהי פירושו "תל המתים".

מואנג'ודארו היא עיר מרשימה בהתחשב בעתיקותה. הייתה זו עיר מתוכננת, אשר התבססה על רשת של רחובות ומבנים שנבנו מלבנים עשויות בוץ אפוי, לבנים שיובשו בשמש, ועץ חרוך. בשיאה התגוררו בה כ-35,000 נפש. הייתה לה מערכת ביוב מתקדמת, מבנים חד-קומתיים ודו-קומתיים, ובית מרחץ ציבורי גדול. בית המרחץ נבנה מעל שכבה של זפת טבעית, אשר מנעה את דליפת המים. בעיר גם הייתה באר גדולה, אסם ושוק מרכזי. היה בה גם בניין ובו כבשן תת-קרקעי, ככל הנראה לחימום מי רחצה. העיר מחולקת לשני חלקים: המצודה והעיר התחתונה. רוב שטחה של העיר התחתונה טרם נחשף, אך במצודה נחשף בית המרחץ, אזור מגורים שבו התגוררו כ-5,000 בני-אדם, ושני אולמות גדולים.

העיר נהרסה ונבנתה מחדש לפחות שבע פעמים, ככל הנראה בשל הצפת נהר האינדוס. הערים נבנו אחת על חורבות השנייה.

מטרופוליס (סרט)

מטרופוליס (גרמנית: Metropolis) הוא סרט אילם שהפיק אריך פומר וביים פריץ לאנג בשנת 1927, על פי תסריט שכתבה אשתו תיאה פון הארבו ב-1926. עלילת הסרט מתרחשת בשנת 2026.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה החשמונאית בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

עקרון (עיר מקראית)

עֶקְרוֹן הייתה עיר קדומה בארץ ישראל שיושבה לראשונה על ידי הכנענים בתקופת הברונזה. בתקופת הברזל, עם פלישתם של גויי הים למישור החוף, הפכה לעיר פלשתית חשובה. בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס כבשו האשורים את עקרון והשתלטו עליה. באותה תקופה נודעה העיר כיצרנית שמן זית בהיקף גדול. בשנת 603 לפנה"ס הוחרבה העיר כליל על ידי האימפריה הבבלית בראשות נבוכדנצר. מעט לאחר מכן התקיים במקום יישוב קטן בעיר התחתונה, ולאחר זמן קצר ננטש אף הוא, ומאז לא יושבה העיר יותר.

האתר מזוהה כיום עם התל הארכאולוגי תֵּל מִקְנֶה, הסמוך לקיבוץ רבדים.

ציון (ירושלים)

צִיּוֹן, הוא אחד משבעים שמותיה של ירושלים, ובמקרא הוא הכינוי השני לירושלים אחר השם "ירושלים". השם "ציון" במקורו נסוב על תחום מסוים בעיר. מקובל לתחם את המקום בחלקה המזרחי-דרומי של ירושלים בתקופת בית שני, הכולל את עיר דוד, העופל והר המוריה.

תל אשדוד

אשדוד היא אחת מחמש ערי הפלשתים המוזכרות פעמים רבות בתנ"ך. שרידיה נמצאים בתל אשדוד, הנמצא דרום-מזרחית לעיר אשדוד של ימינו, לצד שרידי הכפר הערבי איסדוד ואזור התעשייה "עד הלום", וכ-4 ק"מ מזרחית לאתר הארכאולוגי אשדוד ים.

תל הרור

תל הֲרוֹר (בערבית: תַל אַבּוּ הַרַיְרַה) הוא תל גדול בנגב, השוכן בגדתו הצפונית של נחל גרר, ליד מושב שיבולים. התל משתרע לאורך של 150 דונם, ומתחלק לשני חלקים - העיר התחתונה והעיר העליונה. בראש התל יש בית קברות טורקי מזמן מלחמת העולם הראשונה, וניתן לראות בו את קברו של שיח' אבו הרירה, אחד מתלמידיו של הנביא מוחמד שעל שמו נקרא התל. עד למלחמת העצמאות של מדינת ישראל, נהגו תושבי האזור הערביים לעלות לקבר ולהקריב שם קורבנות, במשך שבוע ימים.

לפי אחת הסברות, תל הרור היא מקומה של העיר המקראית גְּרָר המוזכרת מתקופת נדודי האבות, ובמפת מידבא מן המאה ה-6 בתור סיאטוס גררטיקוס.

בפסגת התל קבר המיוחס לשיח' אבו הרירה, מתלמידי מוחמד הנערץ על הבדואים, ומכאן שמו בערבית.בחפירות הארכאולוגיות שנעשו בתל הרור, נמצאו ממצאים מהתקופה הכנענית ועד לתקופה הפרסית.

תל חלף

תל חלף (בערבית: تل حلف) הוא אתר ארכאולוגי במחוז אל-חסכה בצפון-מזרח סוריה, ליד הגבול עם טורקיה. האתר שוכן קרוב לעיר ראס אל-עין (Ras al-Ayn) , בעמק הפורה ועל גדתו הדרומית של נהר החבור. בתל זה נמצאה לראשונה תרבות מהתקופה הנאוליתית האלף ה-6 לפנה"ס, שקיבלה את השם "תרבות חלף" על שם התל. התרבות מאופיינת בקרמיקה מזוגגת צבועה הכוללת עיטורים גאומטריים וציורי חיות. באתר שכנה העיר גוזן (גוזאנה), המוזכרת במקרא כאחת הערים אליהן הוגלו עשרת השבטים. בזמן מלחמת האזרחים בסוריה נשלט האזור על ידי היחידות להגנת העם.

תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן בתל אל-קדח, סמוך לאיילת השחר ממערב, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת ישראלית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

תל ערד

תֵּל עֲרָד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. התל שוכן בבקעת ערד ממזרח לבקעת באר שבע, וגובהו 576 מטר מעל פני הים. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. בתקופת הברזל הגנה ערד על הדרך המרכזית שעברה מירושלים, חברון, ערד לכיוון חורבת עוזה וים המלח.

באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1962–1966, והשנייה בין 1971–1980. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים כ"ד-כ"ה; כא א; לג מ; ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד; ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז; דברי הימים א 42). כמו כן נזכרת ערד, ככל הנראה, ברשימת ערי הנגב של יהודה אגב שיכול אותיות - "עדר" במקום "ערד" (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"א).

בסמיכות לתל ערד נמצא בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.