העיר העתיקה (ירושלים)

העיר העתיקה בירושליםערבית: بلدة القدس القديمة, נהגה: בִּלִדַת אֶלקוּדְס אֶלקָדִימָה) היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים הוא כ-850 דונם.[2] כמו כן נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך ומצד דרום.

העיר העתיקה מחולקת ל-4 רבעים: הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. כיום מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. בחומת העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (סגור), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.

העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים להם הנמצאים בה, ובהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר. העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, הם פרי יצירה של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה".[3] רבים מהאתרים המצויים בתחומה על פני מפלס החיים ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפיים שנה. תחת בתים רבים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בימי הבית הראשון, וכ-2–4 מטר ממפלס העיר בתקופה הרומית במאות הראשונות לספירה הכללית.[4]

ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.[5]

העיר העתיקה בירושלים וחומותיה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Rovava
העיר העתיקה בירושלים
מדינה ישראל  ישראל[1]
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1981, לפי קריטריונים 2, 3, 6
הערות אתר בסיכון מאז 1982
קואורדינטות 31°46′36″N 35°14′03″E / 31.77667°N 35.23417°E
Map of Jerusalem - the old city

היסטוריה

העת העתיקה

התקופה הכנענית

בתקופת הברונזה, בשנים 3500 - 2200 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר פרזות. בתקופת הברזל התקיימה בה עיר בשליטת מלך.[6] והעיר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה (מהשנים 1350-1400 לפנה"ס). במקרא מוזכרת העיר בשמות אחדים, בין השאר בשם: יבוס.[7] העיר נכללת באזור ההיאחזות הישראלית במאה ה-12 לפנה"ס.[8]

תקופת בית ראשון

Siloam script33
כתובת ניקבת השילוח

בתנ"ך מסופר על כיבוש העיר על ידי דוד בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, והפיכתה לבירת הממלכה בשליטתו.[9] בשנים 967-928 לפנה"ס, שלט בירושלים שלמה וטיפח בעיר ובכל רחבי ארץ ישראל, מפעלי בנייה גדולים. "גולת הכותרת של מפעליו הייתה בניית בית המקדש", שנקרא לימים בית המקדש הראשון. המקדש נועד לאחד את שנים עשר שבטי ישראל באתר פולחן משותף אחד בירושלים.[10] אולם עם עלייתו של רחבעם, בנו של שלמה, למלכות, אירע פילוג הממלכה המאוחדת בשנת 925 לפנה"ס; ירושלים הייתה מאז לבירתה של ממלכת יהודה, ואילו ממלכת ישראל קבעה את בירתה בשכם ומרכזי פולחן בבית אל ובדן, שהיוו תחרות למקדש הירושלמי.

בשנת 701 לפנה"ס בא סנחריב מלך אשור בראש צבאותיו לארץ ישראל, ותבע את כניעתה של ממלכת יהודה. כדי להגן על העיר, הקים המלך חזקיהו חומה שהרחיבה את גבולות העיר וכללה בה את "העיר העליונה" - הגבעה המערבית בין גיא בן הינום לבין הגיא המרכזי. חזקיהו דאג גם לאספקת מים ויזם חפירת ניקבה שהעבירה את מי נחל הגיחון שמחוץ לחומת העיר אל בריכת השילוח שבתוך חומות עיר. גייסות סנחריב עלו על ארץ ישראל וכבשו 46 ערים ביהודה; הם הטילו מצור על ירושלים, שתושביה זכו לעידודו של ישעיהו הנביא. אולם לפתע נסוג הצבא האשורי וחזר על עקבותיו.[11]

בשנת 587 לפנה"ס יצאו גייסות נבוכדנצר השני לארץ ישראל, ושנה לאחר כך נפלה ממלכת יהודה בידי האימפריה הבבלית. הבבלים הרסו את בית המקדש והוציאו לגלות חלק מהאוכלוסייה היהודית.

תקופת בית שני

To the trumpeting place
כתובת על אבן מתקופת בית שני: לבית התקיעה
Jerusalem Modell BW 2
דגם ירושלים בתקופת בית שני במוזיאון ישראל
Jerusalem walls bait 2 2
תוואיי חומות ירושלים השונות: חומת תקופת בית שני וחומת ירושלים העות'מאנית (על פי ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי)

ממלכת בבל נכבשה על ידי האימפריה הפרסית, והעומד בראשה כורש הודיע בשנת 538 לפנה"ס על החזרת הגולים לארץ ישראל. בתקופת שיבת ציון, בהנהגתם של עזרא ונחמיה, נבנתה מחדש העיר היהודית והוקם בית מקדש, בשנים 520-515 לפנה"ס, במתכונת צנועה, שנקרא לימים בית המקדש השני, ואחר כך נבנתה חומת העיר בשנת 444 לפנה"ס.

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל על ידי גייסות אלכסנדר מוקדון. משנת 301 לפנה"ס נשלטה על ידי בית תלמי שמרכזו במצרים, ואחר כך, משנת 198 לפנה"ס נשלטה על ידי בית סלאוקוס בסוריה. השלטונות היוונים השפיעו וגם כפו את תרבותם, והעבודה בבית המקדש בירושלים הייתה למוקד התנגשויות בין התרבות והנוהג היווני הפגני לבין המסורת והאמונה היהודית המונותיאסטית. הכנסת התרבות היוונית האלילית לבית המקדש על ידי אנטיוכוס הרביעי, הייתה הזרז למרידה יהודית בהנהגת בית חשמונאי, מתתיהו ובניו. בתום שלוש שנות מרידה, בשנת 164 לפנה"ס כבשו גייסות יהודה המכבי את ירושלים וחנכו את בית המקדש מחדש. מצודת החקרא נכבשה מידי הגייסות היוונים בשנת 141 לפנה"ס בידי חייליו של שמעון, אחיו של יהודה. בתקופת ממלכת החשמונאים ירושלים הייתה למרכז התרבותי והלאומי של יהדות ארץ ישראל והתפוצות. הם שלטו בארץ ישראל הרחיבו בהדרגה את גבולות העיר בצד מערב. אחרי שמעון מלך בנו יוחנן הורקנוס הראשון, נכדו אלכסנדר ינאי ורעייתו שלומציון.

השפעתה של האימפריה הרומית בארץ ישראל ובירושלים החלה במאה ה-1 לפנה"ס. המצביא הרומאי פומפיוס נקרא להתערב בסכסוך בין בניו של אלכסנדר ינאי: הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני; הוא הגיע לירושלים וכבש אותה; ומאז התגברה דריסת הרגל הרומית בעיר.

המלך הורדוס אשר שלט בארץ ישראל ובירושלים בשנים 4-37 לפנה"ס, ניהל מיזמי בנייה גדולים וחסרי תקדים בירושלים וברחבי הארץ, וזאת לצד התקימותה של ממלכתו בחסות רומא ותחת ההגמוניה הפוליטית והצבאית שלה. הורדוס יזם מפעלי בנייה ברחבי ארץ ישראל ובירושלים; סביב להר הבית הקים קירות תמך רחבים אשר הועילו להרחבת בית המקדש והחצר שסביבו, וכך היה לאחד המקדשים המפוארים בתקופתו. בעיר התגוררו, לפי אומדני היסטוריונים, כ-60,000-40,000 בני אדם; מאות אלפים עלו לרגל אל המקדש בירושלים, בעיקר בשלושת המועדים: פסח, שבועות וסוכות. ובכדי לאכסן אותם בנוחות, הורחב מערך אספקת המים אל העיר והמקוואות בה, והאדריכלות הייתה חפה מציורים וסמלים אסורים על פי ההלכה. בנוסף, בנה הורדוס בעיר העליונה ארמון לשבתו שהוקף במגדלים, היפודרום ותיאטרון ברוח התרבות הרומית. הוא הרחיב את גבולות העיר צפונה (עד לשער שכם כיום).

לאחר מותו של הורדוס נטלה רומא את השליטה בירושלים ובארץ ישראל באמצעות שלטון נציבים, שמקום מושבם בקיסריה, עד שנת 66. אחד מהם היה פונטיוס פילטוס אשר בחג הפסח 30 הוציא להורג את ישו בצליבה, כמו רבים אחרים באוכלוסייה הארצישראלית. תקופת שלטונו של אגריפס הראשון, הפסיקה לשנים אחדות את שלטון הנציבים הרומאים. הוא יזם את הקמת "החומה השלישית" בעיר, שהגיעה אז לשיא התפתחותה.

האוכלוסייה היהודית סלדה מהשלטון הרומאי, וראתה בו גורם נוכרי וללא סמכות בארץ ישראל. המתחים בין מגזרים שונים בקרב היהודים, כמו גם השנאה לרומאים הלכה וגברה. ובשנת 66 בעקבות ניסיונות של הנציב הרומי פלורוס להוציא אוצרות מהמקדש, התעורר מרד נרחב כנגד השלטונות. תגבורת צבאית רומאית שהגיעה מסוריה ספגה תבוסה, והעיר הייתה בשלטון יהודי עצמאי כשלוש שנים. אבל בהנהגת השלטון היהודי נוצרו שסעים והוקמו מחנות יריבים; המורדים פתחו במלחמת אחים שכללה שוד, הרס והרג. וכך, כילו המורדים את משאביהם ברוח ובחומר וניצבו מוחלשים מול הגייסות הרומאים, בראשותו של טיטוס בנו של הקיסר אספסיאנוס, אשר באו אל העיר לדכא את המרד. לאחר מצור כבד על חומות העיר פרצו הגייסות הרומאים מצד צפון. בתשעה באב העלו הרומאים את בית המקדש באש. העיר נחרבה, רוב תושביה נהרגו, השאר הוגלו ממנה, ונאסרה כניסתם של נימולים (קרי: יהודים) אל מתחם העיר.

התקופה הרומית

Bar Kochba coins
מטבעות בר כוכבא ובהם דימוי ארבעת המינים על פי שיטת רבי עקיבא

בשנת 130, שישים שנה אחרי חורבנה של העיר החליט הקיסר הרומאי אדריינוס להקים על חורבותיה עיר חדשה בשם: איליה קפיטולינהלטינית: ÆLIA CAPITOLINA). התוכנית עוררה זעם רב באוכלוסייה היהודית, והייתה אחת הסיבות להתעוררות מרד בהנהגתו של בר-כוכבא. בעקבות המרד הייתה העיר, כמו חלקים מארץ ישראל, בשנים 132135, בשלטון יהודי עצמאי, אשר אף הנפיק מטבעות משלו, וחודשה עבודת הקורבנות בהר הבית במקום המקדש. אולם הרומאים דיכאו את המרד; התוכנית לעיר הרומאית החדשה התממשה בשנת 136, ובהר הבית הוקם מקדש לאל הרומי יופיטר.

ירושלים הרומית תוכננה בסגנון אדריכלות הערים המקובלת ברומא העתיקה, הכולל תוואי מצולב: קארדו אנכי בציר צפון-דרום ודקומנוס אופקי בציר מערב-מזרח. התוואי השתמר בעיר העתיקה, אף שמפלס החיים, גבוהה כאמור ב-2–4 מטר מעל המפלס בתקופה הרומית, אשר הסתיימה בשנת 324, כאשר התפלגה האימפריה הרומית לחלק מערבי ולחלק מזרחי, בדמותה של האימפריה הביזנטית.

ימי הביניים

התקופה הביזנטית

Part of Hoard thet was found in City of David
מטבעות זהב מימי הקיסר הביזנטי הרקליוס עם דיוקנו, שנתגלו בשנת 2008 בעיר דוד
Madaba Jerusalem Mosaic
מפת ירושלים בתקופה הביזנטית בפסיפס מפת מידבא

בהתקופה הביזנטית בארץ ישראל התגברה השפעת הדת הנוצרית בהדרגה, וזאת ניכר גם בשלטונה בירושלים; הסמלים והמקדשים הפגניים בעיר הוסרו ונהרסו, ותחתם הוקמו בה מוסדות נוצריים רבים. לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס וביקורה של אמו בירושלים, הוא כינס וועידה כנסייתית בניקיאה, בשנת 325, ובה קרא בישוף ירושלים מקריוס, לטיפוח האתרים הקדושים לנצרות שבה. בעקבות זאת, נבנתה כנסיית הקבר (באתר שבו שכן מקדש לאלה הרומית ונוס). איסור הכניסה אל העיר ליהודים נשמר בקפידה באותה תקופה.

יוצא דופן בהתנהלותו היה הקיסר יוליאנוס, שנטה לחזרה אל הפגניות; הוא הציע ליהודים לבנות בית מקדש בשלישית, אך ללא שהצעתו מומשה.

כנסיית מרים הקדושה נבנתה בעיר על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ובתקופתו פותחה העיר, נבנו בה רחובות ומבני דת.

הפרסים כבשו את העיר מידי הביזנטים בשנת 614. הם לקחו את "הצלב הקדוש" מכנסיית הקבר אל פרס; והוחזר בשנת 628 על ידי הקיסר הרקליוס.

התקופה הערבית הקדומה

Morning in Jerusalem The Dome of the Rock on the Shaded Side. (1907) - TIMEA
מבני מסגדי הר הבית, בציור מעשי ידי ולטר ס"ס טירווייט (Tyrwhitt‏ .Walter S.S) ‏ ב-1907

בשנת 638, נכבשה ירושלים, מבלי שפיכות דמים על ידי הצבא הערבי המוסלמי שיצא מחצי האי ערב, כחלק מהתפשטותו המהירה במזרח התיכון וצפון אפריקה. אל האוכלוסייה הנוצרית בעיר, נוספו בהדרגה תושבים מוסלמים, וכן קהילה יהודית, למרות התנגדות הנוצרים, שזכתה לתמיכתו של החליף עומר, ומאמצע המאה ה-9 התגוררה בעיר כת קראית קטנה.

השליטים הערבים, השתמשו ברוב סדרי המנהל הקודמים של הרומאים והביזנטים, כגון חלוקה למחוזות אף שמותיהם שונו, וקבעו את לוד כבירתם. החליפים מבית אומאיה בדמשק, את השלטון בארץ ישראל, בשנת 660, אף כי קבעו את רמלה כבירת הארץ, פיתחו ביד רחבה את ירושלים.

בתקופתם התחברה ספרות שבחים ערבית מוסלמית על העיר, והוקמו בה מבנים גדולים בהר הבית ובסמוך לו: כיפת הסלע (בשנת 691), מסגד אל אקצה (705) וארמונות פאר אופייניים לאדריכלות האסלאמית בתכנונם ההנדסי ובעיטוריהם המרהיבים חקוקים באבן ופסיפסים. השלטון עבר לבית עבאס בשנת 750, ובשנת 969 לידי החליפים פאטימים; אחד מהם, החליף אל-חאכם, ציווה בשנת 1009, להרוס את מבני הדת הנוצריים בעיר, ובהם כנסיית הקבר .

התקופה הצלבנית הראשונה

הצלבנים כבשו את ארץ ישראל במהלך מסע הצלב הראשון. ב-15 ביולי 1099, פרצו לירושלים מצד צפון. הם הרגו את תושביה היהודים והמוסלמים, ואסרו על כניסתם אל העיר. למונרכיה החדשה שהקימו בארץ ישראל קראו על שם העיר: "ממלכת ירושלים", ובה רוכזו מוסדות השלטון הצלבני, הארגונים הכלכליים והדתיים והמסדרים הצבאיים: ההוספיטלרים והטמפלרים. האוכלוסייה הירושלמית כללה אז בעיקר ילידי אירופה, רובם דוברי צרפתית, ומעט מקומיים נוצרים, וכן תושבי ארעי רבים: צליינים ותיירים. ירושלים הפכה לבירתם לאחר כיבושה.

מבני הפאר הישנים: רומאים, ביזנטים או ערבים, ובהם מסגדי הר הבית, עברו הסבה לשימוש צורכי הצלבנים, ולצדם נבנו מבנים מפוארים לצרכים דתיים או לביצורים בסגנון רומנסקי. בשנת 1149 נחנך מחדש מבנה כנסיית הקבר, שחזיתו המפוארת עוצבה בסגנון התקופה; נבנתה כנסיית סנטה אנה ליד שער האריות; הורחבה המצודה בעיר העליונה ונקראה בשם: "מגדל דוד"; והוקמה מצבת קבר מרים בנחל קדרון. בתקופה הצלבנית נקבע מסלול ויה דולורוזה בעיר (אף כי נמצא במפלס גבוה ממפלס החיים בתקופת בית שני), אשר היה מוקד לתיירות רבה.

התקופה האיובית

Fridrich2 Al-Kamil
ציור בכתב יד מהמאה ה-13: הקיסר פרידריך השני והסולטאן המצרי אל כאמל נפגשים ליד שער בחומות ירושלים

המנהיג המוסלמי צלאח א-דין מהשושלת האיובית, כבש את ירושלים מידי הצלבנים ביולי 1187, לאחר שהכריע את גיסותיהם בקרב קרני חיטין.

השלטונות האיובים גרשו מהעיר את הנוצרים האירופאים, אך הותירו את כנסיית הקבר בידי הכנסייה הנוצרית-המזרחית.

תושבים יהודים הורשו להתגורר בעיר.

התקופה הצלבנית השנייה

בשנים 1229–1244, הצלבנים חזרו לירושלים וקיימו ממלכה קטנה, עד הכיבוש הממלוכי.

התקופה הממלוכית

הכובשים הממלוכים תפסו את השלטון בארץ ישראל לאחר שהדפו בקרב עין ג'אלות את הגייסות המונגולים שפשטו בארץ ישראל, ב-3 בספטמבר 1260. השליט הממלוכי הראשון בייברס המשיך לרדוף את הצלבנים ולגרשם מארץ ישראל. בשנת 1219 נהרסו חומות העיר העתיקה ונותרה עיר פרזות (עד הכיבוש העות'מאני), מלבד מגדל דוד שבו ישב המושל הכללי שהופקד על הסדר הציבורי ועל גביית מיסים ולצדו וחיל מצב ממלוכי; ואילו המושל הדתי, שלעזרתו גם כן עמד כוח חמוש, ישב במבנה סמוך להר הבית ואל עומריה ואחר כך ליד שער המשגיח, וחלש על מבני הציבור בשימוש דתי (ווקף). העיר השתייכה למחוז עזה ולעיתים למחוז דמשק, ואחר כך נעשתה לנפה עצמאית הכפופה לסולטאן.

לטעמם של השליטים הממלוכים לא הייתה לירושלים חשיבות כלכלית או אסטרטגית, אלא דתית. הם בנו עשרות מבני מרהיבים בעיר וסגנונם ביטא את השאיפה האיסלאמית: "לעשות את ירושלים מרכז מוסלמי רב-לאומי לתפילה ולימודי דת".[12] הכלכלה המקומית התבססה על חקלאות ובמיוחד גידול כותנה ועיבודה לאריגים, וכן על המסחר והשירותים לתנועת התיירים והצליינים מאמיני שלוש הדתות.

בתמיכתם של השלטונות הממלוכים התקבצה בירושלים קהילה של מלומדי האסלאם אשר הפכו את העיר למרכז תאולוגי איסלאמי. הנוצרים האירופאים בירושלים סבלו לעיתים מיחס עוין של השלטונות; כך אירע עם בואם של הנזירים הפרנציסקנים אל העיר, בשנת 1334, ומינוים כ"שומרי המקומות הקדושים בארץ הקודש" מאת האפיפיור היושב ברומא. ליהודים הותרה הכניסה והמגורים בעיר; ובשנת 1267, הגיע אל העיר הרמב"ן שהנהיג את חידוש חיי הקהילה היהודית בירושלים.

העת החדשה

התקופה העות'מאנית

GOL Walls of Jerusalem
חומות העיר העתיקה שנבנו בימיו של סולימאן המפואר במאה ה-16 לספירה
Ancient Jerusalem Modern Jerusalem
מפת ירושלים באמצע המאה ה-19. בתמונה מימין ניתן לזהות את הרבעים השונים בתוך החומות
Hurva22
מראה הרובע היהודי בשלהי המאה ה-19: בית הכנסת החורבה ומאחוריו בית הכנסת תפארת ישראל

הגייסות העות'מאניים בראשותו של סלים הראשון כבשו את ארץ ישראל וירושלים בשנת 1517.

האימפריה העות'מאנית ראתה חשיבות רבה בפיתוח העיר בגלל קדושתה לאסלאם. השלטונות העות'מאניים בנו את החומות המקיפות את העיר העתיקה עד היום, בשנת 1537, בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר הוא הסולטאן סולימאן הראשון. החומה נבנתה בחלקה על גבי תוואי קודם, ולעיתים נעשה בה שימוש משני בפריטי אדריכלות מתקופות שקדמו להם. העות'מאנים גם העמידו בעיר מתקני אספקת מים: רחצה והשקייה, לרשות הציבור, כגון הסבילים ברחובות שונים.

האוכלוסייה הירושלמית התרחבה עקב ההשקעה העות'מאנית בתשתיות העיר; וגדלה מכ-5,000 נפש בעת הכיבוש העות'מאני, לכ-16,000 נפש בשנת 1550. אולם ירידת עוצמתה של האימפריה העות'מאנית בתקופה מאוחרת יותר, הייתה מהסיבות להזנחתה של ירושלים; ובשלהי המאה ה-18 התגוררו בעיר כ-10,000-9,000 תושבים. בראשית המאה, האוכלוסייה היהודית כללה ספרדים ובני קהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון. בשנת 1700 הגיעו לירושלים שיירת רבי יהודה החסיד מאשכנז, אולם לא נקלטה בעיר.

מראשית המאה ה-19 התגברה השפעת המעצמות האירופאיות בארץ ישראל ובירושלים. ומלבד הצליינות הדתית, עלו אל העיר נוסעים ותיירים, חוקרים וארכאולוגים שחשפו את קשת רובינסון ושער וורן, ושליחי המעצמות שביקשו לתקוע בה יתד. רבים מהם פרסמו את רשמיהם על הנעשה בה בחיבורים מודפסים. ומאז מקובלת חלוקת העיר לארבעה רבעים: המוסלמי, היהודי, הנוצרי וארמני, ולעיתים מציינים את שכונת המוגרבים כרובע נוסף.[13] כלכלת העיר במאה ה-19, התבססה על תעשייה ומלאכה מוגבלת, ובשוקי העיר העתיקה הוצגו מוצרים של תעשיות שמן וסבון מסורתית, עיבוד כותנה ואריגה וצורפות, שנמכרו למקומיים ולצליינים ותיירים.[14]

בתקופת שלטונו של מוחמד עלי, קצין מצרי אשר שלט בארץ ישראל בשנים 1832‏-1840, הונהגו רפורמות חוקתיות וכלכליות מודרניזטוריות אחדות, בין השאר בהסכמתו לשדרוג הקפיטולציות, שבמסגרתן יכלו נתיני מדינות זרות לחסות בצל הקונסולים שלהם שהוצבו בארץ ישראל. התקנות החדשות הקלו על התיישבותם של יהודים בעיר; הם הורשו להקים בתי כנסת חדשים ולתקן את הישנים והחרובים. תנועת התיירות והצליינות הנוצרית אל העיר התגברה; נבנתה בעיר כנסייה פרוטסטנטית ראשונה, ונפתחה בה לראשונה קונסוליה של הממלכה המאוחדת (ב-1839). הרפורמות של מוחמד עלי תמכו, למעשה, בחדירתן של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל ולירושלים במיוחד; ובשל הנסיבות הפוליטיות הותירו אותן העות'מאניים על כנן, לאחר שהביסו את שלטונו של מוחמד עלי, ואף הרחיבו אותן, בהקלות חוקתיות לרכישת קרקעות ומגורים בארץ ישראל לנתינים זרים שאינם מוסלמים; בהם יהודים שבאו לירושלים כיחידים בערוב ימיהם, ובשיירות, כגון עליית תלמידי הגר"א.

האוכלוסייה הירושלמית התרחבה והתגוונה בעקבות החדירה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית. ולקראת שלהי המאה ה-19, הוקמו מבנים בכול השטחים הפנויים בין החומות לרוב בעשרות מבני ציבור יהודיים ונוצריים. לצדה של הבנייה הממסדית-השלטונית העות'מאנית, הוקמו מבני ציבור על ידי אירופאים נוצרים בני אומות אחדות: רוסים, איטלקים, גרמנים ואחרים שבנו על פי האופייני בארצותיהם, כדי להדגיש את נוכחותם בעיר, ובשלל סגנונות אדריכליים: נאו-קלאסי, נאו-ביזנטי, נאו-גותי, אשר לתכנונם העדכני לתקופתם הועסקו אדריכלים "ידועי שם בארצותיהם".[15]

צמיחת אוכלוסיית ירושלים במאה ה-18
ובתחילת המאה ה-20
(נתונים אומדניים)[16]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים לא יהודים סך הכול
1800 2,250 4,000 2,750 6,750 9,000
1836 3,250 4,500 3,250 7,750 11,000
1840 5,000 4,650 3,350 8,000 13,000
1850 6,000 5,400 3,600 9,000 15,000
1860 8,000 6,000 4,000 10,000 18,000
1870 11,000 6,500 4,500 11,000 22,000
1880 17,000 8,000 6,000 14,000 31,000
1890 25,000 9,000 8,000 17,000 42,000
1900 35,000[17] 10,000 10,000 20,000 55,000
1910 45,000 12,000 13,000 25,000 70,000
1917 31,147
1922 34,400 13,500 14,700 28,200 62,600

בשל הצפיפות הרבה החלה היציאה מהעיר העתיקה בקרב כול הקהילות בעיר העתיקה שבין החומות. שכונות חדשות נבנו מחוץ לגבולות העיר העתיקה, לצדיה: הצפוני, המערבי והדרומי. הנוצרים החלו לבנות מחוץ לחומה בשנת 1850; שכונתם הראשונה של היהודים משכנות שאננים, נבנתה בשנת 1860. השכונות החדשות נקראו "העיר החדשה" והן מהוות כיום את רוב שטחה המוניציפלי של העיר. עם התבססות ההתיישבות מחוץ לחומות, החלו לכנות את חלקה הישן של העיר שבין החומות "העיר העתיקה".

מסעו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל וביקורו בעיר, בשנת 1898, היה אירוע רב רושם, שלכבוד כניסתו אליה נהרס חלק מהחומה בסמוך לשער יפו; ובמקביל באותם ימים נערך ביקורו בירושלים של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל, שבעקבותיו הכין תוכנית לשיקומה המודרני של העיר העתיקה.[18]

בקיץ 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה העות'מאנית לצד גרמניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. תושבי ירושלים סבלו בתקופת המלחמה מרעב, מחלות וגירושים; אוכלוסיית הקהילות הצטמצמה; וחלק ממנה עסק בזנות לפרנסתו. התאוששותה באה רק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות סיוע רב שהגיע מחוץ לארץ, בסביבות 1920.

תקופת המנדט הבריטי

בסתיו 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכנס הצבא הבריטי לארץ ישראל. הצבא העות'מאני נסוג מירושלים, וב-11 בדצמבר 1917 נכנעה העיר באופן רשמי לפני חייליו של הגנרל אלנבי. הממשל הבריטי שאף לטפח את המבנים העתיקים בירושלים ולשמר אותם כנכס תרבותי ופוליטי. אוכלוסיית העיר העתיקה לא התפתחה מבחינה חברתית-כלכלית בתקופה הבריטית.

העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי היו לזירות התנגשות בין היהודים לבין הערבים בתקופת המנדט; האתרים סימלו בעיני שני הצדדים את המסורות הדתיות ארוכות השנים, וההחזקה בהם את השליטה בארץ ישראל כולה. בראשית תקופת המנדט הבריטי התחוללו מהומות דמים בעיר העתיקה בפסח 1921; האוכלוסייה היהודית הותקפה בידי המון פורעים ערבים, וכוחות ההגנה המאולתרים בראשותו של זאב ז'בוטינסקי שסייעו לה, נעצרו על ידי הממשל הצבאי הבריטי בראשותו של רונלד סטורס, שאחר כך נעשה מושלה האזרחי. בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט בעקבות המאבק על תפילת יהודים למרגלות הכותל המערבי. מאורעות הדמים בשנים 1936–1939, גרמה ליציאתם של התושבים היהודים מרובעי העיר העתיקה, מלבד הרובע היהודי.

במלחמת העצמאות (1948) תפס הליגיון הערבי את עיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים. ברובע היהודי נותרו יהודים תושביו, וכוחות הגנה מצומצמים: אנשי ההגנה ואצ"ל. ניסיון חטיבת הראל-פלמ"ח לפרוץ אל רובע ב-19 במאי 1948 דרך שער ציון לא צלח.[19] וב-28 במאי נפל הרובע היהודי בידי כוחות הלגיון הערבי, והלוחמים עם חלק מהתושבים נלקחו בשבי, ושוחררו לאחר חודשים אחדים אל מדינת ישראל.

התקופה הירדנית

הירדנים שלטו בעיר העתיקה במשך 19 שנה. הם היו האחראים לניהול המקומות הקדושים בעיר, בין היתר, על מתחם הר-הבית, ובו מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע. באותה תקופה המשיכו להגיע תיירים מכל רחבי העולם לביקור בעיר.

הרובע היהודי בעיר העתיקה נהרס כליל על ידי הליגיון הערבי ותושבים מקומיים בזמן מלחמת העצמאות והפך לאזור חרב ומוזנח. בית הכנסת החורבה, שהיה אחד המבנים הגבוהים והמרשימים בעיר העתיקה ובית הכנסת תפארת ישראל נחרבו. השלטון הירדני מנע מיהודים או ישראלים להתגורר או לבקר בעיר העתיקה. עד 1967, קיים משרד הדתות טקס התייחדות עם העיר העתיקה ביום נפילת הרובע היהודי.[20]

התקופה הישראלית

JG JER 20120913 112030
שער יפו. נקרא כך משום שממנו התחילה הדרך שהובילה מירושלים לעיר יפו

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 כבשו כוחות צה"ל: הצנחנים, חטיבת ירושלים וחטיבת הראל המשורינת את העיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים ויהודה ושומרון. ממשלת ישראל החילה את החוק הישראלי על מזרח ירושלים והעיר העתיקה ב-28 ביוני 1967.

עם תום קרבות מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל על הריסת שכונת המוגרבים הצמודה לכותל המערבי והקמת רחבת הכותל המורחבת. המשפחות הפלסטיניות שבתיהם נהרסו קיבלו פיצוי כספי. כמו כן החליטה הממשלה על שיקום הרובע היהודי וחידוש היישוב היהודי בו. ברובע היהודי הוקמו מוסדות חינוך אחדים בהם: בתי ספר וישיבת הכותל. מבנה בית הכנסת החורבה, שוחזר ונבנה מחדש ובשנת 2010 הוא נפתח לציבור.

משלהי שנות השבעים של המאה ה-20, החלו עמותות יהודיות, הגדולה שבהן: עטרת כהנים, להתיישב ברובע המוסלמי בבתים שהיו שייכים ליהודים, אשר גורשו מהם במהלך המאורעות בשנים 1936–1939, ולרכוש בתים נוספים. ברובע היהודי והמוסלמי מתגוררת הקהילה של תלמידי הרב זילברמן וקהילה של תלמידי הרב ברלנד מברסלב אשר ישיבתם "שובו בנים" הנמצאת ברובע המוסלמי. מונה על פי ההערכה, כ-80 משפחות יהודיות מתגוררות ברובע המוסלמי וכ-14 משפחות ברובע הנוצרי.

כיום

השלטונות הישראליים ועיריית ירושלים עורכים מעת לעת שיפוץ נרחב בתשתית אספקת המים והביוב ובריצוף ושילוט הרחובות בעיר העתיקה, בשימור החומה והשערים ובמנהרות הכותל, מאז שנות השמונים של המאה ה-20. לרחוב המוביל משער יפו אל הכותל המערבי בשם: רחוב הבירה (רחוב עיר הבירה) ובמהלך שנות כהונתו של טדי קולק שונה השם לרחוב דוד. ברחובות הראשיים מתנהל מסחר במזכרות, דברי טקסטיל וכלי נוי, המיועדים בעיקר לתיירים ועולי רגל מארצות העולם.

בשנת 2004 התגוררו בעיר העתיקה כ-35,000 אלף תושבים, מתוכם כ-3,100 תושבים יהודים.[21] בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הדלדלות האוכלוסייה הנוצרית בעיר, אשר גורמת דאגה בחוגי הוותיקן. נכון ל-2016 על פי נתוני עיריית ירושלים מתגוררים בעיר העתיקה כ-39,000 תושבים: ברובע המוסלמי, המאוכלס והצפוף מבין הרבעים מתגוררים 27,407 תושבים[22] ברובע הארמני- 3278 תושבים,[23] הרובע היהודי-4210 תושבים,[24] והרובע הנוצרי- 4722 תושבים.[25]

גלריה

Jaffa Gate Jerusalem

שער יפו

Western Wall 2006

רחבת הכותל המערבי

IMG העיק העתיקה בירושלים

תצפית על העיר העתיקה

Iturim

אריחים מעוטרים במסגד כיפת הסלע

Jerusalem-snow-070102

חומות העיר העתיקה מוקפות בשלג

תקרת כנסיית הקבר

תקרה מצוירת בכנסיית הקבר

אל מול חומות העיר העתיקה

אל מול חומות העיר העתיקה

העיר העתיקה במבט מהר הזיתים (קיץ 2010)
העיר העתיקה במבט מהר הזיתים (קיץ 2010)

לקריאה נוספת

ספרות כללית
מחקר העת העתיקה
  • דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים, 2003
  • נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980
  • עמוס קלונר, סקר ירושלים, האזור הצפוני-מערבי, מבוא ומפתחות, ירושלים תשס"ג
  • אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
  • עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
מחקר ימי הביניים
  • זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס
  • אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, תל אביב, 2003
מחקר העת החדשה
ספרות נוסעים, זיכרונות ואלבומי תמונות
  • שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, 1998
  • שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, הוצאת צור אות, ירושלים
  • שבתי זכריה, סיפורי חצרות ובתים בין החומות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ו
  • שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים, ירושלים 2002
  • צ'ארלס וילסון, ירושלים, העיר הקדושה, ירושלים 1988
  • ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה, (מבוא: גולדה מאיר, סוף-דבר: טדי קולק), ירושלים 1982
אדריכלות, שימור ופיתוח
  • ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, ירושלים 2009
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993
גאוגרפיה
  • ד"ר אליהו בלנק,"ארץ-ישראל -ספר גאוגרפי (עם סקירה היסטורית, כלכלית, תרבותית וכדומה)ספריה תמצית מספר 4, תש"א, עמודים 65–70

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא ירושלים והעיר העתיקה, ראו פורטל ירושלים

הערות שוליים

  1. ^ ברישומי אונסק"ו, האתר אינו משויך למדינה מסוימת.
  2. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמוד 27
  3. ^ יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, עמוד 27
  4. ^ מיכאל טרנר, שיקום ושימור העיר העתיקה, ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, גיליון אריאל, 45-44, (עורך: אלי שילר), ירושלים 1986, עמודים 129-128
  5. ^ ברישומי אונסק"ו, האתר אינו משויך למדינה ספציפית; ההכללה ברשימה נעשתה בעקבות בקשה של ירדן
  6. ^ ראו: המכתב הראשון מירושלים: חוקרים מהאוניברסיטה העברית גילו את התעודה העתיקה ביותר שנכתבה בירושלים.
  7. ^ ראו: ספר שופטים, פרק א', פסוק כ"א.
  8. ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, 1979, עמודים 36, 50
  9. ^ ראו: ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק י"ד
  10. ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1979, עמודים 74-72
  11. ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, 1979, עמוד 99
  12. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993, עמוד 58
  13. ^ עד 1800 בקירוב, לא הייתה החלוקה לארבעת הרבעים מקובלת בספרות הנוסעים ומחקר העיר; ראו: יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, עמוד 27
  14. ^ יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, עמודים 72-54
  15. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993, עמודים 20–22, 159
  16. ^ על פי יהושע בן-אריה, מבוא, אמנות ואומנות, עמוד 14. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19, א, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז-1977, עמודים 318, 403
  17. ^ מהם 19,000 התגוררו בעיר העתיקה
  18. ^ על תוכנית הרצל, ראו: יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, עמודים 76-72;
    בספרו האוטופי "אלטנוילנד" (1902), ספר חמישי, פרק א, כתב הרצל כי בעיר העתיקה לא יהיו יותר בתים פרטיים
  19. ^ צביקה דרור, הראל, חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל אביב 2005, עמודים 191-185
  20. ^ עצרת התיחדות עם ירושלים העתיקה, דבר, 28 במאי 1959
  21. ^ ראו: ב אתר מכון ירושלים לחקר ישראל.
  22. ^ הרובע המוסלמי- עיריית ירושלים
  23. ^ הרובע הארמני -עיריית ירושלים
  24. ^ הרובע היהודי- עיריית ירושלים
  25. ^ הרובע הנוצרי - עיריית ירושלים
אתרי העיר העתיקה של ירושלים
שער שכםשער הפרחיםשער האריותשער הרחמיםשער האשפותשער ציוןשער יפוהשער החדשהרובע היהודיהרובע המוסלמיהרובע הארמניהרובע הנוצריהר הביתהרובע היהודיJerusalem oldcity hebrew.svg
שערי ירושלים

שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה

לחצו כדי להקטין חזרה
הר הביתEast Jerusalem Map HE1a1.PNG

מפת ירושלים
בית הכנסת ציון המצוינת

בית הכנסת ציון המצוינת נמצא בחצר גליציה, ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים. בית הכנסת הוקם בשנת ה'תרכ"ג 1863 על ידי יהודים שעלו מגליציה, נחרב בפרעות תרפ"ט ושוקם בשנות ה-80.

ג'רמי לנגפורד

ג'רמי לנגפורד (נולד ב-1956) הוא אמן ופסל בזכוכית בריטי-ישראלי. פיתח שיטות עבודה ייחודיות באמנות הזכוכית. יצירותיו מוצגות באתרים רבים ברחבי העולם, חלקם אתרים יהודיים. יצירתו המוכרת ביותר בישראל היא "שרשרת הדורות" במנהרות הכותל.

הדלקת נרות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה היא מצווה מדרבנן להדליק נר בכל לילה משמונת ימי החנוכה כדי לפרסם את ניצחון המכבים ונס פך השמן. מצווה זו מייחדת את חג החנוכה, ולכן מאפיינת אותו במיוחד. מצווה זו מופיעה באופן אגבי במשנה בהלכות נזקים, אולם הלכותיה מובאות בצורה מפורטת רק בתלמוד.

על כל בית בישראל מוטלת החובה להדליק נר אחד בכל יום מימי חנוכה, אך כיום מקובל להדר במצווה, ולהדליק נרות על פי מספר ימי החג. מקובל להשתמש בחנוכייה לצורך הדלקת הנרות, אך הדין המקורי מדבר על נרות בודדים ללא כלי מיוחד. ההדלקה צריכה להיות בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים.

הכותל המערבי

הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים ושאינם יהודים. בני מצווה עולים שם לתורה בימי שני וחמישי, חיילים נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואישים מרחבי העולם מבקרים בו.

הלל וינברג

הרב יוסף הלל וינברג (נולד בכ"ב בשבט תשכ"א, 8 בפברואר 1961) מכהן כמשגיח רוחני בישיבת סלובודקה בני ברק, ולשעבר היה ראש ישיבת אש התורה בירושלים, שנוסדה ונוהלה על ידי אביו הרב נח וינברג, עד לפטירתו.

הצתת מסגד אל-אקצא

הצתת מסגד אל-אקצא היא אירוע שהתרחש ב-21 באוגוסט 1969, ובו מייקל רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, הצית את מסגד אל-אקצא וגרם לו נזקים.

הרובע היהודי

הרובע היהודי (בערבית: حارة اليهود) שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19.

ברובע גרים כ-4,200 תושבים, רובם יהודים דתיים, והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכאולוגיה ותיירות, חנויות מזכרות ויודאיקה ומסעדות.

הרובע היהודי במלחמת העצמאות

הרובע היהודי של ירושלים במלחמת העצמאות היה במשך ששה חודשים (מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948) תחת מצור ובסופו של דבר נכבש בידי כוחות משולבים של ערבים בלתי־סדירים והלגיון הערבי העבר ירדני, לוחמיו נפלו בשבי והתושבים האזרחים גורשו למערבה של העיר שנותר בידי ישראל.

הרובע המוסלמי

הרובע המוסלמי (בערבית: الحي الإسلامي) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, בצד הרובע היהודי, הרובע הנוצרי, והרובע הארמני והגדול שבהם. שמו התקבל בספרות הנוסעים והחוקרים מאז ראשית המאה ה-19. שטחו הוא 300 דונם, ומספר תושביו נכון ל-2014 הוא 28,627. רוב תושבי הרובע המוסלמי הם מוסלמים וחלק ניכר מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. כן מתגוררים בו כאלף יהודים, ומאות נוצרים בני אומות שונות הגרים במבני מוסדות ציבור.

זאב וילנאי

זאב וילנאי (וילֶנְסְקי; 1900–1988) היה גאוגרף והיסטוריון ישראלי, נחשב לאחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה בדורות האחרונים, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל.

חומות ירושלים

חומות ירושלים היו חלק מנופה של העיר ירושלים ברוב שנות קיומה. החומה נועדה להגן עליה מפני אויבים, וכמעט בכל פעם שהעיר נכבשה ונהרסה, חרבה גם חומתה. לרוב נבנתה החומה שוב על ידי הכובש החדש או על ידי תושבי העיר. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.

במהלך השנים שחלפו בין חורבנה של החומה הראשונה עד בנייתה של החומה האחרונה, נבנו בירושלים חומות רבות. רוב החומות נבנו בהתאם לטופוגרפיה הטבעית של העיר ולנקודות התורפה שלה, ולכן לרבות מהן תוואי דומה, ולעיתים אף זהה. לא פעם נעשה שימוש משני בחומה עתיקה כבסיס לבניית חומה חדשה, עד כדי יצירת קירות המורכבים לעיתים מכמה שכבות על פי תקופות. במחצית המאה ה-19, עם תהליך היציאה מהחומות, איבדה חומת העיר חלק מחשיבותה הביטחונית.

כיום משמשת החומה כאתר תיירות וכסמל לעיר העתיקה של ירושלים.

יצחק סער

יצחק סער (באנגלית: Isaac Saar,‏ 15 בדצמבר 1931 - 22 בדצמבר 2016) היה אמן פיגורטיבי ישראלי-צרפתי.

ישיבת עטרת ירושלים

ישיבת עטרת ירושלים (בעבר ישיבת עטרת כהנים ורבים ממשיכים להשתמש בשם זה) היא ישיבה גבוהה בראשות הרב שלמה אבינר הממוקמת ברחוב הגיא שברובע המוסלמי בירושלים.

בבניין הישיבה שוכן "בית הכנסת איגוד לוחמי ירושלים".

כנסיית המשיח

כנסיית המשיח (באנגלית: Christ Church; קרויה גם "כנסיית עמנואל") היא כנסייה אנגליקנית בכיכר עומר אבן אל ח'טאב ליד הרובע הארמני בירושלים, מול מגדל דוד. היא הייתה הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה במזרח התיכון והכנסייה הגדולה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל מאז יציאת הצלבנים מהארץ. שיטות הבנייה של הכנסייה היוו תקדים לפיו נבנו מבני ציבור וכנסיות רבות בירושלים בעשרות השנים שלאחר חנוכתה בראשית 1849. הכנסייה, שמקורותיה מיסיונרים מובהקים, שייכת כיום לחלק מהפלג האנגליקני-אוונגליסטי המקורב לחוגי נוצרים ידידי ישראל.

מכון המקדש

המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש, המכונה מכון המקדש הוא מכון מחקר, מרכז תיעוד, הוצאת ספרים וגם מוזיאון העוסק בנושאי בית המקדש וכליו.

מטרתו הרשמית היא בניין בית המקדש השלישי, ובפועל הוא עוסק בעיקר בהשבת נושא "בית המקדש" לתודעה הציבורית ובקידום העיסוק היומיומי בנושא זה.

המכון נוסד בשנת 1984 ובראשו עומד הרב ישראל אריאל.

מלון ניו אימפריאל

מלון ניו אימפריאל הוא בית מלון הממוקם בכיכר עומר אבן אל ח'טאב שליד שער יפו שבעיר העתיקה של ירושלים. בשנים הראשונות לאחר הקמתו היה מהמפוארים והמשוכללים במלונות ירושלים.

מנזר האחיות ציון (העיר העתיקה)

מנזר האחיות ציון הוא מתחם של מנזר וכנסייה השייכים למסדר האחיות ציון ושוכנים ברחוב ויה דולורוזה ברובע המוסלמי, העיר העתיקה, ירושלים. במתחם שרידים רבים שזוהו בטעות כשייכים לפסיון של ישו. החוקרים כיום תמימי דעים כי מדובר בשרידים חשובים ונדירים מראשיתה של העיר הרומית איליה קפיטולינה במאה השנייה לספירה ואין להם כל קשר למשפטו וצליבתו של ישו שנערכו יותר ממאה שנים קודם לכן.

מנזר נוסף של האחיות ציון נמצא בכפר עין כרם במערב ירושלים.

משה יהושע יהודה לייב דיסקין

הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (מכונה גם המהרי"ל דיסקין והרב מבריסק) (תקע"ז, 1817 - מוצאי שבת ליל כ"ט בטבת ה'תרנ"ח, 22 בינואר 1898) היה רב ופוסק מהבולטים בדורו, מרבני ירושלים בסוף המאה ה-19, מפורסם כגאון וצדיק, ונחשב לאחד ממנהיגי הזרם הקנאי בישוב הישן.

עיר עתיקה

"העיר העתיקה" הוא השם המקובל בערים רבות בעולם לרובע היסטורי בעיר, שעיקר בנייתו הסתיימה לפני מאות שנים, ומהווה את הגרעין המקורי של העיר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.