העיר הלבנה

העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי באדריכלות – הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.

העיר הלבנה בתל אביב - התנועה המודרנית
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Zina Dizengoff Circle in the 1940s
כיכר צינה דיזנגוף המקורית, סוף שנות ה-30
מדינה ישראל  ישראל
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2003, לפי קריטריונים 2, 4
קואורדינטות 32°04′40″N 34°46′26″E / 32.07778°N 34.77389°E
אזור השימור
Geddes Plan for Tel Aviv
תיאור של תוכנית גדס בתערוכת "העיר הלבנה" במגדל שלום מאיר בתל אביב

מקור השם

לידתו של המונח "עיר לבנה" ככינוי כללי לתל אביב מתוארכת על ידי האדריכל שרון רוטברד[1] כבר מתחילת ימיה של העיר, על בסיס אזכורים בספרים כמו "חידת הארץ" מאת אהרון קבק (1915), "האוניות האחרונות" מאת אהרן ראובני (1923), "תל אביב" מאת יעקב פיכמן (1927), "כעיר נצורה" מאת אשר ברש, ו"מחזור מלחמה" מאת עבר הדני (1938). ספרים אלו נכתבו ברובם עוד לפני שפשט בתל אביב הסגנון הבינלאומי.

קישור המונח עם מבני הסגנון הבינלאומי החל, לפי רוטברד, ב-1984, אז נערכה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה בשם "עיר לבנה", שאוצרה היה היסטוריון האדריכלות מיכאל לוין[2]. הייחוס השגור של מונחים כמו "סגנון הבאוהאוס" או "בתי באוהאוס" למבני העיר הלבנה בטעות יסודו. "באוהאוס" היה שמו של בית־ספר משפיע לאדריכלות בגרמניה ושל אחד הסגנונות האדריכליים מהם התפתח הסגנון הבינלאומי[3].

רקע היסטורי

באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר החלה תל אביב לצמוח לממדי מטרופולין של ממש, סברו פרנסי העיר כי יש צורך בשיפור תכנונה של העיר ובתיאום בסגנון הבנייה בה. תוכניתם הייתה להקים בצפונה של העיר, בין נחל הירקון מצפון, רחוב אבן גבירול ממזרח, הים במערב ועד שדרות בן ציון ורחוב בוגרשוב בדרום, אזור שייבנה בסגנון ייחודי של עיר גנים. תוכנית המתאר למיזם (המהווה בסיס לתוכנית המתאר של תל אביב עד היום) תוכננה על ידי מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס, וידועה כ"תוכנית גדס". התוכנית אושרה על ידי מועצת העיר ב-1927, ויושמה במהלך תנופת הבנייה המהירה בשנים 1931–1937 (אז נבנו בעיר כ-2,700 מבנים בסגנון הבינלאומי), שהרחיבה את תחומי העיר עד לגבול הצפוני של נחל הירקון.

במקביל להתפתחותה של העיר, צמחה באירופה שבין שתי מלחמות העולם האדריכלות המודרניסטית. בשנים אלו הגיע לשיאה תנועת בית הספר "באוהאוס", שפעל בגרמניה ושימש בית יוצר לאדריכלים ולרעיונות אדריכליים חדשניים. בית הספר היה אחד הגורמים להתפתחות "סגנון האדריכלות הבינלאומי". בסגנון אדריכלי זה הושם דגש על סגנון בנייה פשוט ופונקציונלי, היכול להתאים בקלות לכל מקום בעולם ולתת מענה לבעיות עירוניות וחברתיות של תהליכי העיור והתיעוש במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

מאפיינים

המרקם העירוני

העיר הלבנה היא שילוב של שני מאפיינים נפרדים, שנוצרו במקביל ולמעשה ללא תלות זה בזה. האחד הוא התכנון הייחודי של חלקה הצפוני של העיר ("הצפון הישן") בהתאם לתפישת עיר הגנים שיצר מתכנן הערים גדס בסוף שנות ה-20, והשני הוא מקבץ נרחב של מבנים שאימצו את הסגנון הבינלאומי באדריכלות. בנפרד ובמשותף יצרו שני מאפיינים אלו את המרקם העירוני הייחודי של העיר הלבנה, והיו מהשיקולים שהובילו לבחירתה לאחד משבעת אתרי המורשת העולמית בישראל.

המבנים

למבני העיר הלבנה הבנויים בסגנון הבינלאומי מספר מאפיינים משותפים בולטים. המאפיין המרכזי הוא עיצוב פונקציונלי, בו המבנה מותאם למגורים ותכנונו, בהתאם, מאופיין בקווים פשוטים ונקיים, ובמיוחד קווים ישרים או עגולים, ללא קישוטים מיותרים, תוך וויתור על הסימטריה, שנתפשה כסוג מיותר של קישוטיות. רוב המבנים טויחו בטיח לבן, שהיה ממקורות ההשראה לכינוי העיר הלבנה.

תכתיבי תוכנית המתאר של גדס תבעו הצבת המבנים בלב מגרש הבנייה, כשמקום רב סביבם מוקדש לגינה או לשטח פתוח לכל דיירי הבניין. במבנים רבים חוזר מוטיב של 'קו זורם' החוצה את המבנה, כמו חלונות 'סרט' אופקיים וחלונות 'מדחום' אנכיים בחדרי המדרגות. חלונות אלה משקפים את השפעתו של האדריכל לה קורבוזיה ומאפשרים הארה של המבנה וחדרי המדרגות, ואוורור החדרים. כדי למנוע התחממות מופרזת בחדרים, הועדפה בניית מרפסות רחבות, ולעיתים מתעגלות (מה שהקנה לכמה מבנים, שלהם היו חלונות עגולים ומרפסות דמויות סיפון, מראה דמוי אוניה). שני מאפיינים נוספים, שנבעו מהיותה של תל אביב עיר שטופת שמש לחופו של ים, היו קירות ההצללה, המקרים את המרפסות מפני השמש, ופתחי האוורור, שנועדו לאפשר מעבר משבי־רוח אל תוך המרפסת.

מבני העיר הלבנה היו מן הראשונים בארץ ישראל בהם נעשה שימוש בבטון מזוין, טכנולוגיית בנייה שהפכה לשיטת הבנייה העיקרית משנות ה-30 ואילך. כמה מבנים חורגים מכלל זה, המוכר ביניהם הוא בית הדר, שנבנו עם שלד פלדה. בין עמודי שלד הבטון נבנו הקירות לבני סיליקט, שטויחו בטיח לבן. בחלק מהמבנים נעשה שימוש בלבני סיליקט גם בשלד.

הבנייה בבטון אפשרה ליצור את המרפסות הרחבות, לבנות על העמודים וליצור פינות מבנה ללא עמודים, כך שחלונות ה'סרט' יכלו לזרום גם לאורך הפינה, בלי להיקטע בגלל עמוד. מעקות המרפסות נבנו בדרך כלל ממוטות ברזל עגולים, ואילו במעקות חדרי המדרגות נעשה שימוש בעיקר בעץ מלא בעל גימור חלק וזורם — עיצוב ששאב השראה מבית־הספר באוהאוס (שהחל דווקא בהוראת עיצוב ולא אדריכלות). גם מסגרות חלונות הבתים נבנו מעץ, ורק מאוחר יותר הוחלפו בחלקם בחלונות אלומיניום ובתריסי פלסטיק.

אזורים וגבולות

בקביעתו כי העיר הלבנה היא אתר מורשת עולמית הגדיר אונסק"ו בתחום האתר שלושה אזורים שונים[4]. באזורים אלו שוכנים רוב המבנים שנבנו בסגנון הבינלאומי, אף כי מבנים רבים בסגנון בנייה זה שוכנים גם באזורים שמחוץ לו.

אזור A, ששטחו 0.97 קילומטר רבוע, חובק את רוב שטחה של העיר הלבנה לפי אונסק"ו ויש בו 373 מבנים בסגנון הבינלאומי. האזור משתרע על פני השטח שבין שדרות בן-גוריון בצפון, שדרות ח"ן במזרח ורובע לב תל אביב בדרום. במרכז אזור A שוכנים שני המוקדים החשובים של העיר הלבנה - כיכר דיזנגוף ומתחם הבימה. זהו האזור היחיד בהגדרת אונסק"ו בו שוררת תוכנית גדס[5].

אזור B, ששטחו רק 0.36 קמ"ר, משתרע בעיקרו סביב שדרות רוטשילד, כשבחלקה הצפוני של השדרה, בואכה מתחם הבימה, הוא מתרחב וחובק גם את הרחובות המקבילים לשדרות. בשטח זה ניצבים 239 מבנים בסגנון הבינלאומי, והוא המקבץ הצפוף ביותר של מבנים מאפיינים מסוג זה.

אזור C, ששטחו 0.14 קמ"ר, כולל את כיכר ביאליק וסביבתה, ושוכנים בו 49 מבנים בסגנון הבינלאומי.

בשלושת האזורים במקובץ שוכנים 117 מבנים ברמת שימור גבוהה. סביב האזורים האלו משתרעים אזורים נוספים, חלקם רשומים כשטח חוצץ, וחלקם אינם נמנים עם התוכנית כלל.

העיר הלבנה הצפונית משתרעת מעבר לשדרות בן-גוריון, בואכה נחל הירקון. חלקו המערבי דומה לזה של לב העיר, אך נבנה עד הקמת המדינה, ואילו חלקו המזרחי נבנה משנות ה-40 עד שנות ה-60. חלקה הדרומי של העיר הלבנה הצפונית כלול בשטח החוצץ של העיר הלבנה. בשטח זה יש רק מעט מבנים בסגנון הבינלאומי, כשעיקר הבנייה ה'לבנה' מרוכזת במערב האזור, בין רחוב דיזנגוף ורחוב הירקון, ברצועה שנבנתה בחלקה בשנות ה-30 וכוללת בעיקר בנייני מגורים בני שלוש קומות. אחד המבנים הבולטים באזור הצפון הישן היה בית החולים "אסותא" שנבנה ברחוב ז'בוטינסקי ב-1934. המבנה הוקם בודד בלב החולות ותוכנן בסגנון הבינלאומי.

העיר האדומה הוא מונח שנטבע מאוחר יותר, כניגוד למונח "העיר הלבנה," ומתייחס לאזור 'תל אביב הקטנה' וכולל את שטח העיר שנבנה עד סוף שנות ה-20 ומאפיינים אותו בנייה בלבנים, סגנון אדריכלי אקלקטי צבעוני, או בנייה המזכירה סגנון ערבי מסורתי, עם גגות רעפים אדומים. אזור זה כולל את סביבת הרחובות הרצל ונחלת בנימין ושכונות נוה צדק, שבזי וכרם התימנים ומהווה חלק מהשטח החוצץ סביב "העיר הלבנה" לפי התוכנית.

מבנים ידועים בעיר הלבנה

ייחודיות העיר הלבנה היא באוסף הגדול של בניינים פשוטים שרובם המוחלט הם מבני מגורים בני שלוש עד חמש קומות, להבדיל מאתרי מורשת תרבותיים אחרים, המאפיינים במבנים גדולים ומפוארים. עם זאת, ניתן למנות מספר מבנים שהיוו נקודות ציון חשובות בהיסטוריה של העיר, שהשפיעו יותר מבניינים אחרים על התגבשות הסגנון או בעלי סיפור היסטורי יוצא דופן שאינו קשור בהכרח לאדריכלות. ביניהם ניתן למנות:

מוזיאון הבאוהאוס

בבית ראובן רחוב ביאליק בתל אביב ישנו מוזיאון קטן המוקדש לתולדות הסגנון הבינלאומי. המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל והמעצב התעשייתי רון ארד.

Bauhaus Center Tel Aviv
מרכז באוהאוס בתל אביב

מבוני העיר הלבנה

אדריכלים ואישים נוספים רבים היו מעורבים בבניית העיר תל אביב בשנות ה-30. רובם התחנכו על עקרונות בית הספר לאדריכלות ועיצוב "הבאוהאוס" או הושפעו ממנו, על אף שרק מקצתם למדו בו בפועל. כמה מהאדריכלים הבולטים בתקופה זו:

  • ג'ניה אוורבוך – אדריכלית בולטת בתקופת היישוב, שתכננה את כיכר דיזנגוף המרשימה וכמה מבני מגורים בלב העיר.
  • אריה אלחנני – הותיר חותם חשוב בעיר הלבנה בתכנון מבני יריד המזרח.
  • יעקב בן סירהמהנדס העיר בתקופה זו. בן סירה קידם ועודד את הבנייה המודרניסטית ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.
  • יוסף וזאב ברלין – אב ובן, הקימו מספר רב של מבנים באזור רחוב מזא"ה. יוסף ברלין אימץ בתחילת שנות ה-20 דווקא את סגנון האר דקו והסגנון האקלקטי, אך מאוחר יותר תכנן עם בנו כמה מבנים המשמשים דוגמאות מובהקות לסגנון הבינלאומי בתל אביב.
  • שלמה ברנשטין – מעובדי מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב. למד רק שני סימסטרים בבית־הספר "באוהאוס" ורוח התנועה הורגשה פחות בעבודתו.
  • שמואל ברקאי – הושפע מלה קורבוזיה, תחתיו עבד.
  • מוניו גיתאי-ויינראוב – בוגר בית הספר "באוהאוס".
  • פנחס היט – תכנן מבני מגורים רבים בעיר ושימש גם בתפקיד מהנדס העיר.
  • זאב הלר – אדריכל.
  • דב כרמי – תכנן את היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין ומבני מגורים נוספים רבים במרכז העיר.
  • צבי ברק (1900–1943) – מהנדס אזרחי. בנה עשרות בתים בעיר הלבנה, רבים מהם בתכנון משותף עם דב כרמי.
  • יהודה מגידוביץ' – מהנדס העיר הראשון של תל אביב. החל את דרכו בבנייה אקלקטית, ועבר אחר־כך לסגנון מודרני והותיר אחריו כמה מבנים בסגנון הבינלאומי.
  • יוסף נויפלד – תכנן את מרפאות אסותא ומרכז קופת חולים.
  • שמואל מסטצ'קין – בוגר בית הספר "באוהאוס".
  • ריכרד קאופמן – הכין את התוכנית הראשונית, שהייתה לבסיס תוכנית גדס ותכנן כמה מבנים בסגנון הבינלאומי בתל אביב.
  • קרל רובין – מתכנן בית הדר ומשפץ בית דיזנגוף.
  • זאב רכטר – התלמד אצל לה קורבוזיה והיה בעל השפעה ניכרת על סגנון הבנייה. השפעתו של לה קורבוזיה באה לידי ביטוי במאפיינים כמו בנייה על עמודים ושימוש בגגות הבתים כמרחב ציבורי שימושי.
  • יצחק רפפורט – תכנן מספר מבנים באזור לב העיר.
  • אריה שרון – בוגר בית־הספר "באוהאוס" ומן האדריכלים המשפיעים ביותר בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. תכנן כמה ממעונות העובדים הנמנים עם העיר הלבנה.
  • חיים משולם – תיכנן בתים רבים בסגנון הבינלאומי, ובין השאר בית מלון בכיכר דיזנגוף (כיום, "מלון סנטר").
  • מרדכי רוזנגרטן – תכנן מבנים רבים בסגנון הבינלאומי. לפי חוקרת אדריכלות העיר הלבנה ניצה מצגר-סמוק, התאפיינו בנייניו בקווים רכים ומעוגלים.

העיר הלבנה בימינו

עם השנים התיישנו הבניינים, הוזנחו והתכערו. המרפסות הבנויות, מסימני ההיכר הבולטים של הסגנון, נסגרו בתריסי אלומיניום ופלסטיק, הגינות הוזנחו וצימחו עשבים שוטים או הפכו לשטחי חניה מאולתרים, נוספו תוספות בנייה חריגות שאינן משתלבות באדריכלות המקורית, וציפוי הטיח הלבן הוכיח עצמו כלא-עמיד לאורך השנים. מבנים רבים נהרסו ופינו מקומם לבניינים בסגנון אדריכלות התקופה, שבאותה עת נראה חדיש ומשופר יותר.

בשנת 1991 התקבלה התוכנית לשימור אתרים כתוספת לחוק התכנון והבנייה. בעקבות החוק הוקמו בעיריות השונות צוותים ומחלקות לשימור אתרים. צוות השימור של עיריית תל אביב-יפו הוקם על ידי ניצה מצגר-סמוק והיא עמדה בראשו עד שנת 2002. כחלק משימור המבנים רבים מהם שופצו וחודשו, ואחרים הוכרזו כ"מבנים לשימור" ועתידים לעבור שיפוץ וחידוש. בשל העובדה שיותר ממחצית הדירות במרכז העיר מאוכלסות על ידי שוכרים ולא על ידי בעל הנכס, קיים קושי רב לקדם שיפוץ של מבנים אלו, ומרבית המקרים המוצלחים של שיפוץ בתים נעשו על ידי יזמים פרטיים שרכשו בניינים שלמים.

בשנת 2003 הוכרזה תל אביב כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי. מאז ההכרזה ממנפת עיריית תל אביב-יפו את המעמד כדי לקדם מיזמים שונים בפיתוח מרכז העיר. מיזמי נדל"ן שונים אימצו אף הם את "העיר הלבנה" כמותג, וכך ניתן למצוא מאז מיזמי בנייה ושימור של בנייני "באוהאוס" שקידמו את מכירותיהם תחת סיסמאות "העיר הלבנה".

מאז תחילת המאה ה-21 זכה הסגנון לתחייה מחודשת במספר מיזמי בנייה חדשים בישראל, למשל בפרויקט של חברת "וילז'" בשכונת "אם המושבות" בפתח תקווה. הפשטות העיצובית והשימושיות של בתים ודירות המעוצבים בסגנון זה קסמו לאדריכלים רבים, בעיקר בתקופה של שפל בענף הבנייה.

בשנת 2010 נפתח בתל אביב מוזיאון קטן המוקדש לסגנון הבאוהאוס ליד בניין העירייה הישן. בשנת 2013 הוצגה במוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרסבורג, רוסיה תערוכה על אודות העיר הלבנה, וב-2014 הוצגה תערוכה אודותיה במוזיאון הפיני לארכיטקטורה[6].

ביקורת

אף שהמערערים על ייחודיותה של העיר הלבנה ועל תרומתה של תל אביב למורשת האדריכלית העולמית הם מועטים, עולה לעיתים ביקורת על הבנייה בסגנון הבינלאומי בעיר ועל האדרתה המופרזת, בטענה שאינה בהכרח טובה ונכונה לתושבים המתגוררים בבניינים אלו.

מבחינה אדריכלית, לא הוכיחו עצמם בנייני העיר הלבנה כעמידים לאורך זמן. הטיח הלבן, שהוא אחד ממאפייניה המובהקים, התגלה כחומר בנייה המתכלה במהירות בתנאי האקלים שבישראל, וגורם להתכערות הבניינים - במיוחד בהשוואה למבנים בסגנון הבינלאומי שנבנו בתקופה המקבילה בשכונות ירושלמיות, כגון רחביה, וחופו באבן ירושלמית. במקרים רבים איכות הבנייה מלכתחילה לא הייתה גבוהה, וזאת בשל לחצים כלכליים ומחסור באנשי מקצוע מנוסים בתחום הבנייה. עם השנים ועם התרחבות המשפחות והעלייה ברמת החיים, נסגרו רבות מהמרפסות שבמבנים על ידי תריסי פלסטיק, שפגעו ביופיים החיצוני של המבנים לטובת הרחבת חללי הדירות הפרטיות. כך בא הקץ ל"תרבות המרפסות" המפורסמת של העיר, שהונצחה בין השאר בשיר "מרפסות" של המשורר (והאדריכל) ע. הלל[7]. הגגות השטוחים, שעל פי חזונם האידילי של אדריכלי התקופה נועדו לשמש את דיירי הבניינים כמפלטי פנאי ומרגוע, נותרו לעיתים קרובות מוזנחים וללא שימוש, ומתקני ההצללה החדשניים לזמנם שנבנו עליהם נהרסו או שימשו כחדרי כביסה, כמסתור לדודי-שמש וכיוצא באלה.

ביקורת נוספת הועלתה גם בנוגע לסתירה שבין הרעיון החברתי מאחורי אדריכלות זו לבין החברה המשתמשת בה כיום. בתים שנבנו בסגנון הבינלאומי, שהוצג במקרים רבים כחזון לבנייה זולה במחיר שווה לכל נפש, התגלו לעיתים קרובות כיקרים לבנייה, ולכן כבר מיום הקמתם שימשו למגורי המעמד הבינוני או הגבוה. גם בניינים שנבנו באופן מוצהר עבור מעמד הפועלים (כגון מעונות העובדים בצפון הישן) אוכלסו בסופו של דבר על ידי אוכלוסייה חזקה ומבוססת. תחזוקת בניינים כאלו ושמירת חזותם הנקייה התבררה כאפשרית רק במחיר גבוה מאוד - מה שהוביל לכך שכיום "בתי באוהאוס" הם מותג יוקרתי, ואילו הבתים הישנים, המאוכלסים על ידי אוכלוסייה שאינה אמידה, מתפוררים ומטולאים.

מעבר לביקורות אדריכליות נוספות על אתוס העיר הלבנה, מצבה של העיר בימינו מקשה לראות את האתוס וגורר תגובות תמיהה נוספות. כך לדוגמה הגיב האדריכל הצרפתי הנודע ז'אן נובל בביקורו הראשון בעיר, עומד מופתע על אחד הגגות:

הם אמרו לי שהעיר לבנה. אתה רואה לבן? אני לא רואה שום לבן.

"אנטומיה של רצח-עיר", מתוך "עיר שחורה - עיר לבנה" של שרון רוטברד

על רקע ביקורות רבות מסוג זה, הן על המורשת האדריכלית עצמה והן על מצבו העגום של שימור העיר הלבנה, קמו ביקורות חברתיות ופוליטיות לגבי אופן התייחסות החברה, העירייה וגופים עסקיים שונים (בעיקר עסקי תיירות ונדל"ן) להכרזת אונסק"ו ב-2003. על התייחסות החברה התל אביבית ל"אירועי הבאוהאוס" בשנות ה-90 התייחס, בין השאר, העיתונאי דורון רוזנבלום:

בדומה לקבצן עוטה שק, שנודע לו שהוא לובש זה שנים גלימה של קוקו שאנל, ומאותו רגע הוא זוקר זרת גם באוכלו מתוך קופסת שימורים - כך חשים תושבי תל אביב עם הכרזת "אירועי הבאוהאוס".
באנינות-דעת וטעם, פתאום יודעים התל אביבים שהם מדברים פרוזה: למבנה המוזר על הגג קוראים, כמתברר, פרגולה; זו יכולה הייתה לסמל את חילופי האור והצל של הדיאלקטיקה הסוציאליסטית, אלמלא הסתיר אותה איזה דוד-שמש פלבאי. וגם אם הדיירים אינם יכולים לממש במכירה פומבית את יצירת המופת עם הבוידעם, או ליהנות משמץ מרחב ונוחות - לפחות הם אמורים להתנחם בידיעה שלמרפסת המטבח המתפוררת יש אילן יוחסין ארכיטקטוני המגיע עד ולטר גרופיוס.

דורון רוזנבלום, סדק-סדק תרדוף (הנאו-ריאליזם של הבאוהאוס בתל אביב), מוסף הארץ, 1994

גלריה

Ben gurion-emile zola

בית קיפר בשדרות בן-גוריון

Gordon 9

בניין ברחוב גורדון 9. אדריכל דב כרמי

Rechter

בית אהרונוביץ' בשדרות רוטשילד 113. אדריכל: יצחק רפפורט

White city building 5

בניין בפינת הרחובות בן יהודה ומאפו ששופץ והוגבה בשתי קומות

White city building 4

בניין בפינת הרחובות שלמה המלך ופרישמן שבו חלק מן המרפסות נסגרו באופן עצמאי על ידי בעלי הדירות באופן שפוגע בחזות הכללית של הבניין

84 Rothschild Boulevard Engel House by David Shankbone

בית אנגל המפורסם ששופץ בשנת 2019 לאחר שנים של הזנחה, בשיפוץ שנועד לשחזר את איכויותיו האדריכליות המקוריות

White city building 3

בניין ברחוב ישראל'ס שלמרות תחזוקתו הסבירה, בקומתו הראשונה הותקן גגון רעפים אדומים המעוות את החזית המקורית

DOVHOZSTREET

בניין מגורים ברחוב דב הוז קודם שעבר שימור

ראו גם

ראו גם

את גלריית "העיר הלבנה" שבפורטל תל אביב-יפו. בגלריה נמצאות תמונות רבות של מבניה המפורסמים של העיר הלבנה בצירוף מספר פרטים אודותיהם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, הוצאת בבל, 2005
  2. ^ שמה המלא של התערוכה היה: עיר לבנה: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל, סיפורה של תקופה
  3. ^ ראו התייחסותה של אסתר זנדברג, באתר "הארץ", לבלבול בנושא המושג "באוהאוס" ב מילון הקלישאות האדריכליות הלא שלם
  4. ^ Tel Aviv (Israel) - No 1096, מרכז מורשת עולמית, באתר אונסק"ו
  5. ^ World Heritage Scanned Nomination - White City of Tel-Aviv -- the Modern Movement, מרכז מורשת עולמית, באתר אונסק"ו, עמוד 21 קובץ PDF
  6. ^ THE WHITE CITY OF TEL AVIV THE MODERN MOVEMENT IN TEL AVIV (12.2.2014 - 30.3.2014), באתר המוזיאון הפיני לארכיטקטורה, פברואר 2014
  7. ^ מילות השיר באתר "שירונט".
אהל (תיאטרון)

אֹהל היה תיאטרון עברי בתקופת היישוב, שנוסד בשנת 1925 ונסגר ב-1969.

אסותא מרכזים רפואיים

אסותא מרכזים רפואיים בע"מ היא חברה בבעלות מכבי שירותי בריאות, המנהלת ארבעה בתי חולים פרטיים בתל אביב, בראשון לציון, בחיפה ובבאר שבע, בית חולים ציבורי באשדוד, ושלוש מרפאות - בדרך השלום שבתל אביב, באשדוד וברעננה, ובהן מכון להפריה חוץ גופית. ראשיתה של החברה בבית חולים פרטי בשם "אסותא", שנוסד בשנת 1934 בתל אביב. החברה מספקת גם שירותי רפואה פרטית בתשלום. בית החולים המרכזי של החברה נמצא באזור תעשייה עבר הירקון בתל אביב.

אריה שרון

אריה שרון (28 במאי 1900 - 24 ביולי 1984) היה אדריכל ישראלי. זוכה פרס רוקח ופרס ישראל לאדריכלות.

אתר מורשת עולמית

אתר מורשת עולמית הוא אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר הראוי לשימור, בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות.

האספה הכללית של אונסק"ו החלה בתוכנית להגנה על אתרי מורשת עולמית עם ניסוח "האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית" (Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage) ביום 16 בנובמבר 1972, ומכוחה הוקמה ועדת המורשת העולמית, האחראית על בחירת אתרים חדשים ופיקוח על ניהולם של האתרים שברשימה. עד כה אישררו 190 מדינות את האמנה.

האתרים שברשימה יכולים, בכפוף לתנאים מסוימים, לזכות במימון וסיוע כספי מקרן המורשת העולמית, ולהכללתו של אתר ברשימה נודעת גם חשיבות כלכלית ותדמיתית.

בשנת 2018 כללה רשימה אתרי המורשת העולמית 1,092 אתרים ב-167 מדינות וישויות (כולל קוסובו והרשות הפלסטינית). 845 מהאתרים מוגדרים כאתרי תרבות, 209 כאתרי טבע ויתר 38 האתרים משלבים את שני התחומים.

גונדור

גונדור היא ממלכה דמיונית המתוארת בלגנדריום של ג'ון רונלד רעואל טולקין.

גונדור נמצאת בדרום הארץ התיכונה וגובלת במורדור במזרח וברוהאן בצפון. בירת הממלכה הייתה אוסגיליאת ולאחר מכן הייתה זאת העיר מינאס טירית ("העיר הלבנה") שנמצאת בלב מישור פלנור. גונדור היא אחת מממלכות בני האדם החזקות ביותר, ויחד עם בני הלילית הובילה את המאבק בסאורון בשנת 3,434 לעידן השני. איסילדור, מלכה של גונדור, הוא זה שהצליח להביס את סאורון, כאשר כרת את הטבעת מידו באמצעות החרב נארסיל שנשברה.

לאחר מותו של איסילידור מלכו צאצאי אנריון אחיו על גונדור.

בשנת 2,050 לעידן השלישי קרא אדון הנאזגול תיגר על המלך גונדור. בפעם הזו המלך החליט להיענות לאתגר ויצא למינאס מורגול בלווית מספר שומרי ראש. עקבותיו לא נודעו מאז. מאחר שהוא לא השאיר יורשים, מונו סוכנים על גונדור להחזיק את הממלכה עד אשר תחודש שושלת המלכים ויוולד יורש ראוי. הסוכנים הצליחו לייצב את מצבה של גונדור, עד אשר סאורון התעורר בשנית בעידן השלישי.

בתקופת העידן השלישי, כאשר פרודו בגינס נשלח להשמיד את הטבעת בהר האבדון שבמורדור, בגונדור שולט הסוכן דנתור בן אקת'ליון. לדנתור שני בנים, בורומיר ופאראמיר. דנתור שלח את בורומיר למועצה בריבנדל על מנת להשיג את הטבעת האחת, שלדעתו תאפשר לגונדור להביס את סאורון ולחדש את תהילת ימי קדם. בהיעדרו של בורומיר, האביר הנערץ על העם והאהוב על אביו, מתמנה פאראמיר למפקד הצבא. במהלך המסע עם אחוות הטבעת, מגלה בורומיר שישנו נצר לשושלת המלכים של נומנור והוא אראגורן בן אראתורן, סייר מבני הדונאדין שבצפון.

אחרי מלחמת הטבעת והשמדתה הסופית בהר האבדון, מוכתר ארגורן למלכה הרשמי של גונדור, יחד עם מלכתו: עלמת העלפים ארוון (בתו של אלרונד). בעזרתו של גימלי בן גלואין, המגייס את אשפי הבנייה של הגמדים, ארגורן מצליח לשקם את העיר הלבנה ואת מבצרי וערי גונדור ברחבי הממלכה.

הסגנון הבינלאומי

הסגנון הבינלאומי הוא אסכולה אמנותית פונקציונלית בתחומי האדריכלות והעיצוב, החל בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 עד שנות ה-70 של אותה מאה.

הסגנון הבינלאומי הושפע רבות מאסכולת בית הספר לעיצוב ואדריכלות "באוהאוס" שפעל בדסאו שבגרמניה ושרבים מתלמידיו ומרציו תכננו בסגנון הבינלאומי. מסיבה זו, מכונה פעמים רבות הסגנון הבינלאומי - "סגנון הבאוהאוס".

אבות הסגנון הבינלאומי הם האדריכלים ואלטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה ולה קורבוזיה (לה קורבוזיה אינו קשור לבית ספר הבאוהאוס). לספרו של אדולף לוס, "אורנמנט ופשע" הייתה השפעה רבה על אדריכלים אלו ועל התפתחות הסגנון. כמו כן, רעיונותיו של לה קורבוזיה בדבר "הבית כמכונת מגורים" וגישתו הפונקציונליסטית והרעיונות המינימליסטיים של מיס תרמו גם הם להתפתחותו.

הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל

הסגנון הבינלאומי הוא סגנון באדריכלות ועיצוב שהתפתח מתוך הזרם המודרניסטי באדריכלות המאה ה-20 והושפע רבות מבית הספר לאדריכלות באוהאוס שפעל בגרמניה (ולכן זכה, בעיקר בתל אביב, לכינוי ״באוהאוס״). הסגנון, שכמרומז בשמו היה בינלאומי ואחד מעקרונותיו הבולטים היה האוניברסליות, זכה להצלחה רבה בארץ ישראל והיה סגנון הבנייה המוביל בתקופת היישוב. רוח בניין הארץ והגעתם של אדריכלים אירופאים רבים בעלייה הרביעית והחמישית עם רעיונות חדשים השתלבו היטב ומימשו את רעיונות המודרניזם האירופאי בצורה ייחודית ומשמעותית.

הסגנון הבינלאומי, והאדריכלות המודרניסטית בכלל, היו בגרסאות שונות הסגנון השולט בארץ עד סוף שנות ה-70 ופרק חשוב בתולדות האדריכלות הישראלית, אך הבנייה, הנחשבת למופת של האדריכלות המודרנית, הייתה בשיאה בשנות ה-30.

התערוכה העולמית של שיקגו (1893)

התערוכה העולמית של שיקגו, או התערוכה הקולומביאנית, הייתה התערוכה העולמית הגדולה ביותר במאה ה-19 והוקדשה לציון 400 שנה לגילוי "העולם החדש" על ידי כריסטופר קולומבוס התערוכה התקיימה בשיקגו בין 1 במאי ל-31 באוקטובר 1893. ביתני התצוגה השתרעו על פני שטח של 2.4 קמ"ר, שבמרכזו נבנתה "העיר הלבנה", מכלול של 200 מבנים סביב לגונה מלאכותית (כיום אזור פארק ג'קסון ומוזיאון המדע והתעשייה בשכונת הייד פארק). מספר המבקרים בתערוכה עלה על 27.5 מיליון איש (מעט פחות ממחצית מכלל אוכלוסיית ארצות הברית באותה עת).

בתערוכה הוצגו חידושים רבים, בהם גלויות מצולמות, מדיח כלים, הגלגל הענק הראשון בעולם ותאורת ניאון. כמו כן, הודגמו לראשונה לציבור הרחב המצאות "ותיקות" יחסית, כמו טלפון, תאורת חשמל, מנוע חשמלי ועוד. התערוכה חגגה את ניצחון הקפיטליזם בהעלותה על נס מוצרים איכותיים של הטכנולוגיה המודרנית, שנוצרו על ידי יוזמה והשקעה פרטית ועצמאית. התערוכה, שהניבה רווח כספי למשקיעים למרות המיתון בו הייתה שקועה כלכלת ארצות הברית, השיגה את מטרותיה, בהן מיצוב האומה האמריקאית כאומה גדולה, מאוחדת ומובילה, ביסוס האמונה והביטחון בקדמה, במדע ובטכנולוגיה, ומעל הכול באמריקניזם כשיטה וכדרך להנהגת העולם בעידן המודרני. במקביל לתערוכה, ששאפה לתדמית רצינית מכובדת וחינוכית, בה הוצגו הישגי האומות המשתתפות, פעל פארק שעשועים ("מידוויי", על שם הרחוב בו שכן הפארק), שבו הוצגו מופעים שחלק מבני התקופה ראו כהמוניים ואת חלקם כסטריאוטיפיים ומבזים. בעיקר מבזים את האוכלוסייה האפרו-אמריקנית.

על התערוכה העיב רצח ראש העיר הנבחר של שיקגו, קרטר הריסון, שלושה ימים בלבד לפני נעילת התערוכה, ולכן לא נערך לתערוכה טקס נעילה. רצח זה ומעשי רצח נוספים שאירעו בזמן היריד היוו השראה לספר "השטן בעיר הלבנה: רצח, קסם וטירוף ביריד ששינה את אמריקה" (The Devil in the White City: Murder, Magic, and Madness at the Fair That Changed America) מאת אריק לארסון. לארסון ציין בפתח ספרו שהתערוכה היא: "אירוע בודד וקסום, שנעלם כמעט לגמרי מהתודעה המודרנית, אך נחשב בזמנו לבעל השפעה מעצבת המשתווה אף לזו של מלחמת האזרחים".

התערוכה הייתה אירוע כה חשוב ומרכזי בתולדות העיר שיקגו, שאחד מארבעת הכוכבים שעל דגלה מסמל את התערוכה.

זאב רכטר

זאב רֶכטֶר (2 באפריל 1899 – 18 בדצמבר 1960) היה מחשובי האדריכלים בישראל ומאבות הסגנון הבינלאומי בארץ. ראשון בוני הבניינים על עמודים בארץ ישראל.

כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא כיכר בלב תל אביב, הנמצאת במפגש הרחובות ביאליק ואידלסון (צומת בצורת ר'). מבחינה אורבנית, היסטורית ותרבותית הכיכר היא חלק בלתי-נפרד מהרחוב הקטן הנושא את אותו השם. הכיכר והרחוב נמצאים בסמוך לרחוב אלנבי מדרום ורחוב פינסקר במערב.

הכיכר נקראת על-שמו של חיים נחמן ביאליק - משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל. שבוע לאחר שהגיע ביאליק לארץ בשנת 1924, נערך לכבודו הטקס אשר בו נקרא הרחוב על שמו, וזהו מקרה יוצא מן הכלל בו נקרא רחוב על-שם אדם חי (מקרה דומה רלוונטי גם לרחוב אלנבי, רחוב אחד העם ורחוב בוגרשוב). בשל המבנים ההיסטוריים השוכנים בה, מהווה כיכר ביאליק את אחד מאתרי המורשת החשובים בתל אביב. הכיכר אמנם קטנה יחסית, אך בימי המנדט שימשה כמקום המרכזי בו נערכו טקסים ואירועים עירוניים, וכן הפגנות נגד שלטונות המנדט.

כיכר התזמורת ע"ש ליאונרד ברנשטיין

כיכר התזמורת ע"ש ליאונרד ברנשטיין (לשעבר: כיכר התזמורת הפילהרמונית, או בקיצור: כיכר התזמורת, מכונה כיום גם: מתחם התרבות של תל אביב) הוא מתחם ציבורי במרכז העיר תל אביב בו נמצאים כמה מוסדות תרבות חשובים. המתחם כולל את בית הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין ואת השטחים הפתוחים של כיכר התזמורת, כיכר הבימה (כיום - כיכר התרבות) וגן יעקב. בנוסף לריכוז מבני הציבור מהווה המתחם מפרק עירוני חשוב ביותר במרכז העיר אליו מתנקזים מספר רחובות חשובים.

כיכר מגן-דוד

כיכר מגן-דוד היא כיכר הנמצאת בלב תל אביב במפגש הרחובות המלך ג'ורג', שינקין, רחוב הכרמל (שבו נמצא שוק הכרמל), רחוב הלל הזקן, מדרחוב נחלת בנימין ורחוב אלנבי. הכיכר ממוקמת בצדה הצפון-מזרחי של שכונת כרם התימנים.

השם ניתן לה מכיוון שממנה יוצאים ששה רחובות שהם כמספר צלעותיו של מגן דוד (לעיתים רחוב אלנבי נחשב כשני רחובות מכיוון שהוא יוצא לשני כיוונים שונים מהכיכר ורחוב הלל הזקן אינו נספר מפני שהוא "מצטרף" לכיכר בפנייה בלבד). הבתים הפינתיים בכיכר בנויים באדריכלות הסגנון הבינלאומי, מה שהופך את הכיכר, אחת הראשונות בתל אביב, לנקודת ציון עירונית חשובה ומובחנת.

כיכר זו נחשבת לאחד המקומות המתוירים בעיר והיא מרכז פופולרי בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, אשר מגיעים אליה מן הרחובות הסמוכים. האזור שופע במסעדות, בתי קפה וחנויות והיא אחת הכיכרות הפעילות ביותר בארץ.

בשנת 1962 נבנו בכיכר (ובכיכר המושבות) מעברים תת-קרקעיים להולכי רגל (מהמקומות הבודדים בתל אביב שבהם נבנו מעברים תת-קרקעיים להולכי רגל) ובוטלו מעברי החצייה שהובילו לכיכר. בסוף 2004 נסגרו המעברים התת-קרקעיים עקב הזנחה וריכוז של חסרי בית בהם, אך בתי השימוש שמוקמו בהם שופצו ונפתחו מחדש. חציית רחוב אלנבי מתאפשרת כיום על ידי מעברי חצייה. בשנת 2005, במסגרת פרויקט שיפוצים באזור, שודרג אזור הכיכר.

כיכר מסריק

כיכר מָסָרִיק היא כיכר במרכז תל אביב, הנמצאת בסמוך לכיכר רבין. הכיכר נקראת על שם תומאס מסריק, מנהיג צ'כוסלובקי הנחשב לידיד העם היהודי והיישוב העברי, ואף ביקר בתל אביב הצעירה בשנות ה-20.

כיכר צינה דיזנגוף

כיכר צינה דיזנגוף (מוכרת בשם כיכר דיזנגוף), נמצאת בתל אביב ברחוב דיזנגוף במפגשו עם הרחובות ריינס, פינסקר, בן עמי וזמנהוף. הכיכר קרויה על שם צינה דיזנגוף, רעייתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף. הכיכר נחשבת כאחד מסמליה של העיר תל אביב.

קריית מאיר

קריית מאיר היא שכונה קטנה במרכז תל אביב שנבנתה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה כללה שנים עשר בניינים במבנן המוקף כיום ברחובות אבן גבירול, צייטלין, דובנוב ומאנה, דרום מזרחית לכיכר רבין.

היוזמה להקמת השכונה הייתה יוזמה פרטית של שלום פחטר, עסקן עירוני שנואש מהבירוקרטיה בעיריית תל אביב. את מתאר השכונה תכננו אויגן שטולצר ויהודית סגל.

רחוב ביאליק (תל אביב)

רחוב ביאליק הוא רחוב במרכז תל אביב שנקרא על שמו של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי. ביאליק אינו רחוב מרכזי כיום, הוא אינו ציר תחבורה מכל סוג ואין בו כמעט מסחר, אך הוא נחשב לאחד הרחובות החשובים ביותר בתולדות תל אביב ואחד הציוריים ביותר בעיר. כמעט כל הבתים ברחוב הם בעלי היסטוריה או עניין תרבותי ואדריכלי הקשור לתולדות העיר.

קצהו הדרומי של הרחוב נמצא בצומת רחובות עם רחוב אלנבי, וקצהו הצפוני הוא כיכר ביאליק - כיכר עגולה קטנה שסביבה מספר בניינים חשובים ובמרכזה מזרקה בעיצובו של נחום גוטמן (פונתה ב-2008 במסגרת שיפוץ הרחוב). הרחוב נקרא על שמו של דייר הרחוב המפורסם, חיים נחמן ביאליק, עוד בעודו בחיים. ביתו המכונה "בית ביאליק", נמצא בסמוך לכיכר בקצה הרחוב ונבנה על ידי האדריכל יוסף מינור. אחר מותו החליטה עיריית תל אביב כי ראוי להנציח את ביאליק ברחוב מרכזי יותר, ועל שמו נקראו שדרות ח"ן (ראשי התיבות חיים נחמן).

סביב הכיכר נמצא גם בית העירייה הישן, משכן הביניים של העירייה שעבר משדרות רוטשילד ובטרם נבנה משכנו הנוכחי בכיכר רבין.

הפסיפס של נחום גוטמן הושב לתצוגה והוצב ב-2012 בתוך מזרקה בחזית בית בשדרות רוטשילד 1.

רחוב ביאליק הוא אחד ממוקדיה של העיר הלבנה - מרבית הבניינים נבנו בסגנון הבינלאומי והשאר בסגנון האקלקטי. הרחוב וסביבתו הקרוב מוגדרים כ"שטח C" במסגרת תחום ההכרזה של אונסק"ו וכמעט כל הבניינים ברחוב מוכרזים כמבנים לשימור.

ריכרד קאופמן

ריכרד קאופמן (בגרמנית: Richard Kauffmann;‏ 20 ביוני 1887 – 3 בפברואר 1958) היה אדריכל ומתכנן ערים יהודי-גרמני שפעל רבות בתקופת היישוב ונחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר בתולדות הבנייה בישראל. קאופמן תכנן בתקופת היישוב למעלה ממאה יישובים חקלאיים, בכללם קיבוצים ומושבים, וכן שכונות ויישובים עירוניים, ובכך השפיע בצורה מכרעת על דמותו של היישוב בישראל, השפעה שניתן לראות אותה עד ימינו. נטמן בהר המנוחות.

תוכנית גדס

תוכנית גדס היא תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב, שתוכננה בשנים 1927–1929 על ידי מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס. תוכנית זו הקנתה לאזור מרכז תל אביב ולאזור המכונה היום "הצפון הישן" של העיר את מראם ואופיים המוכר בראשית המאה ה-21.

התוכנית אושרה בשנת 1932, ויצרה, בין היתר, את המערך הפיזי המשרת את תל אביב עד היום, ואת הבסיס הרעיוני שאיפשר גם את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. גדס תכנן את האזור שבין לב תל אביב בדרום, נחל הירקון בצפון, הציר שלימים הפך לרחוב אבן גבירול במזרח, והים במערב. התכנון כלל רחובות ושדרות רוחב בניצב לים, כך שיאפשרו כניסת בריזה מכיוון הים, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחר בעיר, בשילוב עם תכנון כולל של גנים ציבוריים גדולים וקטנים השזורים במרקם העיר.

תוכניתו של גדס הוכנה כחלק ממאמצי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל להביא לפיתוח הארץ. גדס הופקד, בין היתר, גם על תכנון ערים בקולוניות בריטיות אחרות, כדוגמת הודו, ופעל גם בבריטניה.

גדס הביא לישראל את עקרונות עיר הגנים בשנות ה-20, ותל אביב היא אחד המקומות היחידים שבהם הצליח להגשים את חזונו. ההישג העיקרי של תוכנית גדס הוא ביצירת מרקם עירוני אחיד בעל השטח הגדול ביותר בערי ישראל והגדול ביותר בעולם מסוגו - מאפיין המהווה את אחד הגורמים להכרזתה של "העיר הלבנה" בתל אביב כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.

לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופיה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.

בעיר מתגוררים (נכון לסוף 2017) בערך 443,900 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 8,572 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

אדריכלות ישראלית
מבנים בישראל מבנים בירושלים • מבנים בתל אביב • מבנים בחיפה • מבנים לפי ערים נוספות • אתרי מורשת עולמית בישראל
סגנונות וגישות בנייה בישראל אדריכלות טמפלריתהסגנון הארץ ישראליהסגנון האקלקטיהסגנון הבינלאומיברוטליזם ושיכוניםבנה ביתך
ערכים בנושא תכנון ובנייה בישראל חוק התכנון והבנייהתכנון ובנייה בישראלתוכנית גדס • תוכנית שרון • ישראל 2020
נושאים נוספים אדריכלים ישראלים • אדריכלות בירושליםאדריכלות בתל אביב והעיר הלבנה • גורדי שחקים בישראל
ראו גם פורטל אדריכלות
תל אביב-יפו
ערכים ראשיים יפוהיסטוריהתחבורהאדריכלותרחובות ושדרותרבעיםצפון תל אביבדרום תל אביב
נושאים מרכזיים נוספים יפו העתיקהאחוזת בית • העיר הלבנה • חוף תל אביבהעירייה ומועצת העירסמל העיר
קטגוריה ראשית פורטל תל אביב-יפו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.