העולם הבא

ביהדות, העולם הבא הוא עולם הגמול, בו מתקיימים החיים לאחר המוות. בו ניתן שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים ועונש לרשעים על מעשיהם הרעים; להבדיל מן ה"עולם הזה", בו הגמול, אם בכלל ישנו, איננו שלם וגמור. הגמול בעולם הבא בא לקיים עיקרון בסיסי ביהדות – עקרון הצדק האלוהי. הן מתוך ניסיוננו והן באופן מהותי, אין העולם הזה המקום הראוי לגמול השלם, הן לעניין השכר המגיע לצדיקים והן לעניין העונש המגיע לרשעים, על כן יש להניח שקיים עולם אחר, בו יבואו הכול על גמולם. העולם הזה נקרא גם "עולם השקר" (עולם מלשון העלם), מפני שהאמת חמקמקה ואינה ניתנת להבחנה בבירור לבני אדם כמו המציאות שאנו רואים בעיניים שאין לנו ספק לגביה, כך מכונה העולם הבא "עולם האמת", עולם שבו אין ספקות והאמת היא אחת עם הכל.

קיימות שתי גישות להבנת הביטוי "העולם הבא" בדברי חז"ל:

  1. גמול העולם הבא הוא לנשמה בלבד, ותחילתו מיד לאחר המוות, לאחר היפרד הנשמה מהגוף ("עולם הנשמות"). נציגה המובהק הוא הרמב"ם.
  2. גמול העולם הבא הוא לגוף ולנשמה יחד, ותחילתו בתחיית המתים, עם שובה של הנשמה אל הגוף ("העולם המתוקן"). נציגה המובהק הוא הרס"ג.

רעיונות דומים לגרסה הראשונה קיימים בדתות ופילוסופיות מגוונות יחסית, ביניהן נצרות, פלטוניזם, והינדואיזם, וממלאים בהן פונקציה דומה. הגרסה השנייה מופיעה בכל הדתות האברהמיות ואצל הזורואסטרים.

העולם הבא במקרא

"עולם הבא" אינו מוזכר בפירוש במקרא[1][2][3], אך יש בו מספר אזכורים הרומזים לכך. כך מסכם אותם רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון קט"ו):

  1. הפסוק: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב ז') מעיד על הישארות הנפש אחר המוות.
  2. הפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג' כ"ג) מבטיח את "בוא יום ה'", שהוא תחיית המתים, ואת ביאת אליהו הנביא, שבסיום חייו הארציים עלה השמימה, לפני בוא יום זה.
  3. נבואת בלעם: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ "(במדבר כ"ג י') רומזת גם כן על אחרית שאחר המוות.
  4. פניית שאול המלך לבעלת אוב להעלות את שמואל הנביא לאחר מותו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שמואל א' כ"ח ט"ו) מעידה שהעם האמין בהישארות הנפש אחר כלות הגוף.

פרשנים אחרים ראו באזכורים נוספים רמז לקיום ה"עולם הבא": כגון הנאמר על חנוך: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה' כ"ב) או הנאמר על האבות - אברהם, יצחק ויעקב, ועל אישים נוספים שהם "נאספו אל עמם" (בראשית כ"ה ח', כ"ה י"ז, ל"ה כ"ט, מ"ט כ"ט, מ"ט ל"ג, דברים ל"ט נ').

מספר נימוקים ניתנו להימנעות המקרא מהזכרה מפורשת של ה"עולם הבא", ולכך שכל ייעודיו הם בעולם הזה. הרס"ג (אמונות ודעות המאמר התשיעי) טען שהגמול ב"עולם הבא" הוא, כלשונו, "דבר שהשכל מורה עליו" ואין מקרא מתעכב ומאריך בדברים אלו. הסבר זה אומץ על ידי פרשנים רבים. עוד טען, שהמקרא עוסק בעיקר בדברים שהעניין בהם הוא מיידי, כגון מצבם החומרי בארץ ישראל אחרי התיישבותם בה, ולא בדברים העתידים לבוא בעתיד הרחוק.

לדעת רבי יהודה הלוי (כוזרי המאמר הראשון ק"ט) ייעודי התורה בעיקרם הם, כלשונו, "הדבקות בעניין האלוהי" בעולם הזה והחיים כעם נבחר בארץ הקדושה המונהג בהנהגה ניסית בידי האלוהים השוכן בתוכם. בדרגות גבוהות אלו של החיים הרוחניים בעולם הזה יש, לדעתו, ראיה ודאית לגמול שיגיעה לנפשות בעולם הבא לאחר המוות (שם ק"ג).

מאידך, פסוקים מסוימים במקרא יכולים לערער את האמונה בקיום העולם הבא ובהמשך החיים לאחר מוות. לדוגמה:

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

קהלת פרק ט' פסוקים ה-ו

אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה

קהלת, ט' פסוק י'

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל יֹרְדֵי דוּמָה

תהילים קט"ו פסוק י"ז

כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר, אֶל-אֲמִתֶּךָ

ישעיהו, ל"ח, י"ח

אם כי לדעת הפרשנים המסורתיים, משמעות הפסוקים היא שהמתים אינם יכולים לעסוק עוד בחיי העולם הזה, וכן אינם משיגים עוד מעלות רוחניות לאחר מותם.

לפי חלק מהמחקר האקדמי הסיבה הפשוטה לכך שהעולם הבא איננו מוזכר בתנ"ך היא שמושג זה מקורו בדת הזורואסטרית, שהשפיעה על עם ישראל במהלך תקופת בית שני. וכל ההסברים הרבניים האחרים, לפי תפיסה זו, הם בגדר אפולוגטיקה.

תפיסת העולם הבא בתקופת בית שני

כבר בספר מקבים ב' (פרק ז) בספור על חנה ושבעת בניה מופיעה האמונה בתחיית המתים בפי הבנים הנהרגים על קידוש השם. לעומת זאת, באותו הסיפור במקבים ד' (פרק יז) הגורל הטוב של מקדשי שם שמים מתואר במילים: "עומדים הם עתה קרובים לכיסא אלהים וחיים הם את חיי הנצח המאושרים".

פילון האלכסנדרוני ראה בהישארות הנפש אחת מחמש או שמונה אמונות היסוד של היהדות[4].

יוסף בן מתתיהו מתאר בספרו "מלחמת היהודים" את ההשקפות שרווחו בזמנו על העולם הבא. הפרושים סברו שהנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף חדש, ונשמות הרשעים נדונות לייסורי עולם. האיסיים האמינו שהנשמות תשארנה לנצח ואחרי עוזבן את "מוסרות הבשר" הן מתנשאות בשמחה למרום. לדעתם, הנפשות חיות מעבר לאוקיינוס, שם רוח ים מנשבת תמיד ומשיבה נפש (כעין "קורת רוח בעולם הבא" המוזכר אצל חז"ל). נחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה וייסורי נצח. הצדוקים כפרו בהישארות הנפש ובשכר ועונש בעולם הבא. (דבר זה מתאשר בדברי חז"ל במספר מקומות: "משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד"[5], "צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום"[6]).

הוא עצמו, בנאומו בפני האנשים שנמלטו מן הרומאים אל המערה אחרי כיבוש יודפת, אומר:

אלה האנשים יזכו לשם עולם וביתם וזרעם יכונו לאורך ימים ושמותיהם הטהורות והישרות תשכונה בחבל גורלן אשר בקודש קודשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לקץ הימין. ואולם נשמות האנשים, אשר שלחו יד בנפשם, תרדנה אל שאול מקום צלמות

מלחמת היהודים ספר ג פרק ח ה

העולם הבא בספרות חז"ל

בספרות חז"ל, במשנה, בתלמוד ובמדרשים המושג "עולם הבא" מופיע מאות פעמים בהקשרים רבים ומגוונים. רק במשנה מושג זה מופיע לפחות שלושים פעמים. העולם הבא נתפש כמקום שבו האדם מקבל שכר על מעשיו הטובים בעולם הזה, שבו שעה אחת של קורת רוח שווה יותר מכל חיי העולם הזה[7].

מצד שני נאמר באותה משנה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", כי בעולם הזה ניתן לאדם לבצע שינוי ומהפך במעשיו ולהתעלות רוחנית, מה שאין כן בעולם הבא.

המשנה (משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א') קובעת: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ". ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. הרמב"ם מרחיב את הדיבור בעניין זה בהקדמתו לפרק זה במשנה, וכן בספרו "משנה תורה", הלכות תשובה פרק ג.

פעמים רבות העולם הזה והעולם הבא מתוארים כשני עולמות הופכיים זה לזה. כך למשל, לעומת העולם הזה שמדומה לחושך ולילה העולם הבא מדומה לאור ובוקר[8]. לעומת העולם הזה שמתואר כפרוזדור לטרקלין, העולם הבא מתואר כטרקלין עצמו[9]. לעומת העולם הזה שמתואר כיבשה, העולם הבא מתואר כים[10]. לעומת העולם הזה שנברא באות ה"א, העולם הבא נברא באות יו"ד[11]. שמו המפורש של הקב"ה יהגה כפי שהוא בעולם הבא ולא בשם אדנות כפי שהוא נהגה בעולם הזה[12].

פעמים מושווה העולם הבא בספרות חז"ל לדברים אחרים:

העולם הבא נכלל בשלוש מתנות שנתנן הקב"ה לישראל על ידי ייסורים: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא[13]. שלשה דברים הם מעין העולם הבא: שבת, שמש ותשמיש[14]. כשם שיש משהו ממיתה בשינה, ויש משהו מנבואה בחלום כך יש משהו מעולם הבא בשבת[15]. על פי התלמוד, שלשה אישים הטעימם הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא והם אברהם, יצחק ויעקב[16].

במספר רב של מקומות נראה בבירור שכוונת חז"ל לעולם התחייה ולא לעולם הנשמות שלאחר המיתה[17]: במשנה המוכרת והידועה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס): ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר"[18]. בתלמוד אף נאמר כי חלוקת הארץ תהיה הרבה יותר אידיאלית ושלימה לעולם הבא ממה שנעשה בעולם הזה[19].

לעומת ימות המשיח שעליהם נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", על העולם הבא נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (רש"י: מרוב נוגהם של צדיקים)[20]. כשם שימות המשיח מציאותם היא גשמית, כך גם העולם הבא צריך להיות כזה.

אף מהמדרש שבו מביאים ראיה על המתרחש בעולם הבא ממעמד הר סיני ניתן להוכיח תפיסה זו[21].

וכן במשנה באבות ובתנא דבי אליהו, שבו נראה בבירור שעולם הבא הוא העולם שאחרי תחיית המתים[22]. וכן במדרש תנחומא שם העולם הבא הוא העולם שאחרי ימות המשיח, שבו הקב"ה מופיע בכבודו בציון[23].

הצדוקים והבייתוסים האמינו שאין עולם הבא. באבות דרבי נתן נכתב שראשיתן של כתות אלו בשני תלמידים של אנטיגנוס איש סוכו שפירשו באופן מוטעה את אמירתו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", אך למעשה כוונתו הייתה שיש שכר למצוות בעולם הבא, שכר שיגדל אם המצוות לא יקויימו עבור שכרן[24].

העולם הבא על פי רס"ג

לדעת רס"ג[25] הגמול של העולם הבא מתחיל עם תחיית המתים. לאחר התחייה יקבל כל אדם, בגופו ובנפשו יחד, את הגמול הראוי לו - הרשעים ייוסרו מהחום הגדול, וזהו הגיהנום; והצדיקים ייהנו מאותו מקור חום, וזהו הגן עדן.

העולם יהיה גשמי, אך באופן שונה מהעולם הזה. על אף שלאנשים יהיה גוף, הוא יהיה מושלם, כעין מצבו של אדם הראשון בגן עדן. מכיוון שגופו של שהאדם יהיה זך, והעולם יהיה עולם חדש[26], שבו החמה והלבנה יאירו בעוצמה לא רגילה[27], והרוע לא יהיה קיים, הגוף וכוחותיו, לא יפריעו עוד לאדם להתדבק באלוהים. האנשים, שיחיו בעולם זה, יהיו נביאים, כל אחד לפי מעשיו ומדרגתו.

מרגע המוות ועד אז, הגופים מתכלים והנפשות ממתינות לבוא הגמול – של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד ושל רשעים משוטטות בעולם.

מלבד הרס"ג, דוגלים בתפיסה זו גם הראב"ד[28], הרמב"ן, הרב עובדיה מברטנורא, המהר"ל[29] והרמח"ל[30].

העולם הבא על פי הרמב"ם

לדעת הרמב"ם (משנה תורה - הלכות תשובה פרק ח) הגמול של העולם הבא מתחיל מיד לאחר מות האדם – הגוף כלה, אך הנשמה, של מי שזוכה לכך, אינה כלה ונעלמת, אלא ממשיכה להתקיים לנצח. מצבה הוא תענוג רוחני מושלם שאינו פוסק, ואין מושג כלשהו בחיינו הגופניים בעולם הזה היכול לתארו באופן אמיתי. את גישתו זו מבסס הרמב"ם בעיקר על דברי התלמוד:

מרגלא בפומיה דרב (רש"י: דבר זה רגיל בפיו): [לא כעולם הזה העולם הבא], העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ"ד י"א)

מסכת ברכות דף יז עמוד א

כאשר את הביטוי: "יושבין ועטרותיהם בראשיהם" הוא מפרש כמשל בלבד. בתפיסה זו של העולם הבא דוגלים גם רבי שלמה אבן גבירול[31] וריה"ל[32],וכראה שהיא רווחה ביהדות ספרד האנדלוסית.

לרמב"ם יש משנה סדורה גם לגבי שאר המרכיבים של תורת הגמול, אותה הוא מביע בפירוש המשנה (סנהדרין הקדמה לפרק "חלק" ובאיגרת תחיית המתים):

  • ימות המשיח – הוא זמן שבו תשוב המלכות לישראל. עם ישראל יזכה בתקופה זו לתקומה ולגדוּלה, אך חוקי הטבע לא ישתנו.
  • תחיית המתים – תחיית הצדיקים (ולא הרשעים) בזמן העתיד לבוא לחיות חיי אושר בעולם הזה. אבל בהכרח גם חייהם אינם נצחיים, אלא הם ימותו ורק נשמתם תישאר לעד.
  • גן עדן – מקום דָשֵן בכדור הארץ שיתגלה לאנושות בעתיד.
  • גיהנום – הצער שיפקוד את הרשעים בעולם הזה (או באמצעות חום השמש או באמצעות חום גופם).

לדעתו, עונשם הגדול של הרשעים הוא בכך שהם אינם זוכים להישארות הנפש, לה זוכים הצדיקים, והוא הכרת המוזכר בתורה. ההטבה בעולם הזה או לחלופין הייסורים אינם, לשיטתו, הגמול הסופי על מעשיו של האדם, אלא אמצעי עזר לצדיקים בצדקותם והכשלה של הרשעים בדרכם הרעה.

הפולמוס מסביב לשיטת הרמב"ם

עוד בחייו של הרמב"ם, מיד לאחר פרסום כתביו, ספגה השקפתו בענייני הגמול ביקורת. דעתו על העולם הבא, המשייכת אותו לנשמות בלבד והמנתקת אותו מתחיית המתים, לא תאמה להשקפה המקובלת. הביקורת הראשונה הגיעה מכיוונו של ראש ישיבת בגדד הרב שמואל הלוי והתפשטה בין יהודי תימן. נוצר אף רושם מוטעה שהרמב"ם כביכול איננו מאמין בתחיית המתים. דבר זה אילץ אותו להגיב באמצעות איגרת, שנשלחה לתימן, בה הוא מבאר באריכות וברגשות זעם את עמדתו. לימים היא זכתה לשם: "מאמר תחיית המתים". בשלב מאוחר יותר הושמעה ביקורת דומה ברחבי העולם היהודי. המבקרים הידועים לנו הם: הראב"ד בהשגותיו למשנה תורה (הלכות תשובה פ"ח), רבי משה בר חסדאי מתקו בספרו "כתב תמים" (אוצר נחמד ח"ג ע' 89), רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה מטולידו (כתאב אלרסאיל, בריל תרל"א ע' לו; שו"ת יד רמ"ה ע' נה) והרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הגמול). בעקבות כך, הרמ"ה אף ניסה לעורר את חכמי צרפת לנדות את כל מי שיקרא בספרי הרמב"ם, אבל לא זכה להיענות.

תורת הגמול של הרמב"ן

תיאור מפורט של העולם הבא, כמו של כל צורות הגמול, נמצא בספרו של הרמב"ן "שער הגמול" (שהוא הפרק האחרון של ספרו הגדול יותר – תורת האדם), בו הוא מעמיק לבאר סוגיה זו על פי המקורות הרבים שעמדו לרשותו – מקרא, תלמוד, מדרשים שונים ואף מקורות קבליים. שיטתו היא כעין סינתזה בין שיטת הרס"ג לבין שיטת הרמב"ם. הגמול מורכב משלושה שלבים:

  1. בעולם הזה: הרשעים מקבלים את שכרם על מיעוט המעשים הטובים שעשו, והצדיקים נענשים על מיעוט העברות שעברו.
  2. מיד לאחר המוות – גן עדן לנשמות הצדיקים וגיהנום לנשמות הרשעים. בשנים עשר החודשים הראשונים נשמת הצדיק קשורה לגן עדן הגשמי, המצוי בעולם הזה, ורק לאחר מכן היא מתעלה ליהנות מגן העדן העליון – הרוחני. וכן נשמת הרשע נידונת באש גיהנום במשך שנים עשר חודש ולאחר מכן, כיון שנתכפרו עוונותיה, היא מועברת לגן עדן. רק נשמות אותם שהרשיעו באופן חמור במיוחד, מתייסרות בגיהנום לנצח.
  3. בעולם הבא, המתחיל עם תחיית המתים. גם שם יתעדנו הצדיקים בהיותם בגופם בגן עדן הגשמי ("גן עדן התחתון"), והרשעים יידונו בגיהנום (החכמים נחלקו לגבי מקור החום בו: יש אומרים שהוא חום השמש, ויש אומרים שהוא החום הנוצר בגופם של הרשעים).

עניין מיוחד שהרמב"ן מתמודד איתו, בתורת הגמול שלו, הוא הקשר בין ה"רוח" ובין ה"גשם". לדוגמה: כיצד גן עדן גשמי, הנמצא בעולם הזה, מסב תענוג רוחני לנשמה לאחר מות האדם, או לחלופין כיצד אש גיהנום מסבה צער לנשמה. וכן כיצד הגוף לאחר תחיית המתים יתענג בתענוג רוחני ומה מקומו ומה צורך בו בעולם הבא שאין בו אלא תענוג רוחני נצחי.

הרמב"ן מסכם את שיטתו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים." (רמב"ן, שער הגמול)

באותו עניין, בתוספת לברכת יוצר של שבת, לפני הקטע "אל אדון", נאמר: "אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לעולם הבא, אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים". לפי דעת הפייטן הזה (שזמנו אינו ידוע בבירור אבל כנראה קדם לרמב"ן לפחות) ימות המשיח הם המשכו של העולם הזה, כדברי התלמוד[33]. לפי דעה אחת, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גלויות בלבד, כלומר חוקי הטבע ימשיכו, ואף לא יחדל אביון מקרב הארץ כמבואר שם, אלא זו בלבד שעם ישראל לא יהא משועבד לאומות העולם. בין העולם הזה לימות המשיח הוא תקופת העולם הבא, דהיינו מקום השכר והעונש לנשמות בזמן המתנתן לתחיית המתים, והתקופה הסופית היא תחיית המתים, בהם יחיו הגוף עם הנפש באוטופיה מושלמת.

דעתו של רבי אברהם ברבי עזריאל

דעה שונה מביע רבי אברהם ברבי עזריאל בספרו ערוגת הבושם (חלק ב ע' 259). לדעתו, חז"ל השתמשו במונח "עולם הבא" לשלושת סוגי הגמול: "ימות המשיח", חיי הנשמה שלאחר המוות וכן העולם שיתקיים לאחר תחיית המתים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרב יואל בן נון, מדוע העולם הבא לא נזכר בתנ"ך
  2. ^ הרב זלמן מלמד, משמעות העולם - הבא
  3. ^ כי כבר אמרנו שההשגה של אדם היא מתייחסת אליו, יחויב מזה שהדבר שהוא נבדל ממנו לגמרי אחר שהוא נבדל ממנו אין ראוי שיהיה לאדם השגה בו. וזהו הסבה שלא נזכר בתורה בפירוש עולם הבא או השארת הנפש אחר המיתה. (מהר"ל מפראג, ספר גבורות ה' - הקדמת המחבר - הקדמה ראשונה)
  4. ^ De Migratione Abrahami סעיף 9, ועוד
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ד, עמוד א'
  6. ^ אבות דרבי נתן פרק ה
  7. ^ משנה, מסכת פאה, פרק א', משנה א', משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה י"ז
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ב', עמוד ב'
  9. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד'
  10. ^ מסכת שמחות דרבי חייה פרק ב
  11. ^ תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף י עמוד א
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד א'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ז, עמוד ב'
  15. ^ רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן נובלת מיתה שינה נובלת נבואה חלום נובלת העולם הבא שבת - מדרש רבה בראשית פרשה יז פסקה ה
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ז, עמוד ב'
  17. ^ הרמב"ן בשער הגמול הביא ראיות רבות לכך
  18. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ב, עמוד א'
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד ב'
  21. ^ "ויתיצבו בתחתית ההר (שם יט יז) הוי חידוש דברים אני מחדש בכם ועושה בכם מעין דוגמה העולם הבא מה לעתיד לבוא אז תפקחנה עיני עיורים (ישעיה לה ה) אף הכא וכל העם רואים (שמות כ יח) מה לעתיד לבוא ואוזני חרשים תפתחנה (ישעיה שם ו) אף הכא ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז) מה לעתיד לבוא אז ידלג כאיל פסח (ישעיה שם) אף הכא ויוצא משה את העם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית (שמות יט יז) מה לעתיד לבוא ותרון לשון אלם (ישעיה שם) אף הכא ויענו כל העם יחדיו ויאמרו (שמות יט ח):" - פסיקתא דרב כהנא - פסקא יב אות יט
  22. ^ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי מ"ט יומם יצוה ה' חסדו משום דבלילה שירה עמי. והתורה מגינה עליו כל אותן השנים שהוא מוטל בעפר שנאמר (משלי ו) "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך" בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה בשכבך תשמור עליך - זו שעת מיתה בקבר והקיצות היא תשיחך - זה העולם הבא. - תנא דבי אליהו זוטא פרק יז וכן במשנה מסכת אבות פרק ו' משנה י'
  23. ^ "ואחר ימות המשיח בא העולם הבא והקב"ה מופיע בכבודו ומראה זרועו שנאמר (שם נב) חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו באותה שעה רואין ישראל את הקב"ה בכבודו שנא' (שם) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" - מדרש תנחומא עקב פרק ז
  24. ^ אבות דרבי נתן פרק 5
  25. ^ אמונות ודעות המאמר התשיעי, ראו גם חלק מתפילתו המצוטטת בשער הגמול לרמב"ן: "יאמן ויגדל שמך עד עולם / וקבץ נדחינו / ולבנות בית מקדשינו / ולהחיות את מתינו/ ולהוציאם בשלום ממי הישועה / אל העולם הבא אשר צפנת לנו / וכל מעשה בראשית יכון למולנו / וגם המכון החדש ישמח לנגדנו."
  26. ^ "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם:" - ישעיה פרק סו פסוק כ"ב
  27. ^ וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: - ישעיה פרק ל פסוק כ"ו
  28. ^ השגות הראב"ד על רמב"ם משנה תורה הלכות תשובה פרק ח' הלכה ב'-ג'
  29. ^ "הרי לך כי העולם הבא הוא שיהיה אחר תחית המתים" - (ספר דרך חיים - פרק ד משנה יז). "בתורה תמיד (דברים כ"ב) והארכת ימים (שם ה') למען תחיון וכאשר יהיה לו חיים אז מעצמו בא לעולם הבא שהוא יהיה בסוף ואם לא ישמור התורה לא יהיה לו אריכת ימים ויגיע לו המיתה ואיך יבא לעולם הבא?" - ( ספר גבורות השם - הקדמת המחבר - הקדמה ראשונה)
  30. ^ רבי משה חיים לוצאטו, מאמר העיקרים, פסקת הגמול, אתר דעת
  31. ^ "תחת כיסא כבודך / מעמד לנפשות חסידיך / ובו נועם בלי תכלית וקצבה / והוא העולם הבא" ("כתר מלכות")
  32. ^ הכוזרי מאמר ראשון אות צא - קיז, ספר הכוזרי מאמר שלישי אות א - ל
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד א'
אברהם אבולעפיה

רבי אברהם אַבּוּלְעַפְיָה (ה' אלפים, 1240 - ה'נ"א, 1291 בערך) היה רב ומקובל, נחשב לרוב כנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית.

איוב

אִיּוֹב הוא דמות מקראית, אשר סיפורו האישי מסופר בראשית ספר איוב בפרקים א'-ב', המהווים פתיחה לספר, ובסופו בפרק מ"ב, ז'-י"ז. מסופר עליו כי "הָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע." בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא ישנם כמה דפים העוסקים באיוב, בדמותו ובתקופתו. איוב הוא דמי שנויה במחלוקת בחז"ל; ישנה אמירה לפיה "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם", ומאידך אמירה שקיבל את שכרו בעולם הזה כדי "לטורדו מן העולם הבא". בין השאר מובאת דעה לפיה "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה".

גן עדן

גן עדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם מתואר בספר בראשית. על פי המסופר בתנ"ך (ולאחריו גם בקוראן), בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת.

על פי האמונה היהודית ואמונות נוספות, גן העדן הוא העולם הבא שאליו שבים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.

האסכולה המאתורידית

האסכולה המאתורידית (בערבית: ماتريدية) היא זרם תאולוגי מרכזי באסלאם הסוני. האסכולה נקראת על שם אבו מנצור אל-מאתורידי, והיא קרובה בתפיסותיה לאסכולה האשערית. המאתורידים האשעריים והעטאריים, הם כולם חלק מהרוב המוסלמי, שהוא סוני. אחד מהטקסטים הקדומים ביותר באסלאם: אל עאקידה אל טאהוויה הוא טקסט מאתורידי.

נקודות בהן נבדלים המאתורידים מהאשעריים הם טבעה של האמונה ומקומו של הגורם האנושי.

המאתורידים גורסים שהאמונה (אימאן) אינה פוחתת או גוברת כי אם נותרת יציבה. האדיקות הדתית (טאקווה) היא אשר פוחתת או גוברת. בניגוד לאשעריים אשר גורסים כי האמונה עצמה פוחתת או גוברת.

עוד גורסים המאתורידים כי מוחו של האדם יודע, ללא סיוע ממקור אלוהי, שכמה מהחטאים הגדולים כמו שתיית אלכוהול ורצח הם רעים מיסודם. האשעריים לעומת זאת טוענים שללא סיוע אלוהי לא יודע האדם מה רע ומה טוב מה חוקי ומה לא.

נקודה נוספת בה נבדלים האשעריים מהמאתורידים היא החנינה לכמה מאלו שאינם מוסלמים בחיי העולם הבא. האימאם אל-ע'זאלי טען כי הלא-מוסלמים שלא הגיעה אליהם בשורת האסלאם או הגיעה אליהם בדרך מעוותת, אינם נושאים באחריות לכך בעולם הבא. המאתורידים לעומת זאת טוענים שקיומו של האל הוא כה ברור וגלוי שמי שניחנו ביכולת חשיבה וזמן לחשוב (לא אלה המוגבלים שכלית למשל) ולא הגיעו אליהם המסרים של האסלאם, ובכל זאת לא מאמינים באלוהים ימצאו את עצמם באש הגיהנום, ומי שאינם מוסלמים ומאמינים באלוהים אך מסריו של האסלאם לא הגיעו אליהם, יזכו לחנינה בעולם הבא.

תפיסה תאולוגית זו פופולרית במקומות בהם נפוצה האסכולה החניפית כמו: בטורקיה, מרכז אסיה, פקיסטן והודו.

חיים לאחר המוות

חיים לאחר המוות הוא מונח כללי המתייחס להמשכיות או קיום, בדרך-כלל באופן רוחני, מעבר לעולם הקיים והמוכר, או לאחר המוות. בדרך כלל מדובר על השארות הנפש, אך בתרבויות קדומות מדובר לעיתים גם קיום גופני לאחר המוות.

העיסוק בנושא הוא בעיקר בתחום הדת, הרוחניות והמיסטיקה. חיים לאחר המוות לא נצפו במחקרים מדעיים, אולם קיימות עדויות רבות של חוויות סף מוות (שנחקרו על ידי ריימונד מודי, פים ואן לומל, פני סרטורי ואחרים) שיש הרואים בהן הוכחה לקיום התופעה, ואחרים מפרשים אותן כאשליות הנובעות מסיבות שונות.

י

י' היא האות העשירית באלפבית העברי, שמה יו"ד (יוֹד), משום שהתפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA). בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".

בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלף-בית, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": דבר פעוט וחסר ערך, דיוק שאין לו חשיבות. "מקפיד על קוצו של יוד" הוא מי שמדקדק בקטנות.

בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.

ישיבה

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. רבים מגדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

כפירה (דת)

כופר (ביהדות: מין או אפיקורוס) הוא כינוי לאדם אשר אינו מאמין – בדרך כלל באמונות דתיות רווחות.

כרת

כָּרֵת הוא אחד מעונשי התורה, ונזכר כעונש ההלכתי על 36 חטאים. מסכת כריתות העוסקת בקורבנות הבאים על חטאים, מונה בתחילתה את העבירות עליהם חייבים כרת.

במשנה במסכת מכות מובא שאדם שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, ולקה עליה, נפטר מחיוב הכרת שהיה עליו

ספר הזוהר

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד, שם נתפרסם לראשונה על ידי המקובל ר' משה די לאון. במסורת מקובל לייחס את הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה. הספר עצמו מייחס את רוב הדרשות לרבי שמעון ולתלמידיו, אך מרבית החוקרים סבורים כי כמעט כל הספר חובר סמוך לזמן הופעתו בספרד.

הספר מכיל מדרשים על התורה, רובם בארמית, המחולקים לפי פרשות השבוע. כמו כן משולבים בו שני חיבורים מאוחרים: "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

על-אדם

על-אדם (מגרמנית: Übermensch; אדם עליון) הוא מושג בפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בספרו משנת 1883, כה אמר זרתוסטרא, ניטשה מציג את דמות העל-אדם כמטרת האנושות. הוא שם בפי גיבור הספר, זרתוסטרא, את הטענה כי "האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו".

בין החוקרים של כתבי ניטשה, אין הסכמה על פירוש מדויק למושג העל-אדם ואפילו לא על חשיבותו היחסית במשנתו הפילוסופית של ניטשה.

פרנגי

פרנגי הוא גזע חוצנים בדיוני המופיע ביקום הבדיוני של זיכיון "מסע בין כוכבים". הגזע הוזכר לראשונה בפרק "Encounter at Farpoint", בפרק הבכורה/פיילוט של הסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא" משנת 1987, אך נראה על המסך לראשונה רק בפרק החמישי של סדרה זו - "The Last Outpost", אשר במהלכו הוא יצר מגע ראשון עם הפדרציה המאוחדת של כוכבי הלכת, בשנת 2364 על פני כוכב הלכת "Delphi Ardu". בני העם הפרנגי והתרבות הפרנגית מאופיינים באובססיביות מרקנטיליסטית כלפי רווח ומסחר, ומאמצם המתמיד לטמון פח לאחרים, בהכניסם אל תוך עסקאות מפוקפקות. כמו כן, הם ידועים בעבור החוש העסקי שלהם ובשנאתם לנשים, הבאה לידי ביטוי בניצול ובאפליה. בין הדמויות הפרנגיות הבולטות ניתן למנות את קווארק, רום, נוג, זק, אישקה ובראנט - כולם הופיעו לראשונה בסדרה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9".

כוכב הבית שלהם, פרנגינר, הוא המרכז של "הברית הפרנגית", ונשלט על ידי הנגוס הגדול ורשות המסחר, המורכבת בעיקר ממועצת יועצים כלכליים (לשעבר: מועצת כונסי הנכסים). כמו ברוב התרבויות, דתם מבוססת גם על העקרונות של הקפיטליזם: הם מתפללים על מנת לברך את שר האוצר, בתקווה להיכנס עם מותם אל "האוצר האלוהי" ("Divine Treasury" - גרסתם לגן עדן), וחוששים כי את העולם הבא יעבירו ב-"כספת העוני הנצחי" ("Vault of Eternal Destitution" - גרסתם לגיהנום).

קבורה

קבורה היא הטמנת גופתו של אדם או בעל חיים באדמה. הדבר נעשה על ידי חפירת בור באדמה, הנחת המת בתוכו ומילוי הבור מחדש באדמה שהוצאה מתוכו. לרוב, מעל הבור מוצבת מצבה הנושאת פרטים על הקבור. הקבורה נהוגה בתרבויות רבות.

רב חנניה

רב חנניה (או חנינא), הידוע גם בכינויו- רבי חנניה דציפורין היה אמורא בארץ ישראל בדור החמישי. החברות הרבה בין רב חנניה לרבי מנא מתבטאת בעיקר במחלוקותיהם הרבות.

לאחר מספר שנים ששימש כראש ישיבת ציפורי העביר את התפקיד לרבי מנא ורב חנניה עצמו היה יושב ולומד לפניו. בגלל זה נאמר עליו שהוא אחד מאלה- "שהניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא"כעבור מספר שנים הלך רב חנניה לבבל ושהה שם ביחד עם רב אשי ולמד עמו ולכן בתלמוד הבבלי מוזכרות מספר מחלוקות בין רב אשי לבין רב חנניה.

ריקאגומבדה

ריקאגומבדה (Ricagumbeda) הייתה אלה על פי המיתולוגיה הקלטית שפולחנה היה נפוץ בבריטניה בתקופה הרומית.

מזבח המוקדש לאלה התגלה בביירנס שבסקוטלנד.

משמעות שמה של האלה הוא "מלכת עמק הקרב" או "מלכת ארץ המתים", ומפירוש זה משערים כי תפקידה של האלה הייתה להוביל את רוחות המתים משדה הקרב אל העולם הבא.

החוקרים חלוקים בשאלה האם מדובר באלה קלטית במקורה או אלה שמקורה במסורות הגרמניות (בדומה לוולקיריות), והובאה לבריטניה על ידי שכירי חרב גרמניים ששירתו בגייסות הרומיים.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תורת הגמול

תורת הגמול היא הדרך בה מקשרים מאמינים בין קיום או אי קיום החובות המוטלות עליהם על ידי האלוהים או האלים לבין הגמול אותו הם קיבלו או עתידים לקבל, בחייהם, לאחר מותם או באחרית הימים. תורת הגמול דנה בשאלות על חוסר ההתאמה בין הגמול הנראה לעין לבין מעשיו של האדם, ומעלה שאלות על היחס לשלטון החוק ולנורמות החברתיות המספקים אף הם 'תורת גמול' מקבילה.

תחיית המתים

תחיית המתים הוא מושג הקיים בדתות ובאמונות שונות, ומבטא אמונה בכך שבעתיד יקומו בני האדם המתים לתחייה.

ביהדות, האמונה בתחיית המתים היא אחת מי"ג עיקרי האמונה והיא מרכיב חשוב בתורת הגמול שלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.