העברית בתקופת בית שני

העברית בתקופת בית שני היא שלב בלשון העברית הנמצא מבחינה כרונולוגית בתווך בין העברית המקראית לבין לשון חז"ל. לעברית מתקופה זו קווי לשון המאפיינים אותה במובהק ומבדילים אותה מתקופות העברית שלפניה ואחריה. עם זאת, יש מחלוקת בקרב החוקרים האם היה דיבור של ממש בניב זה, או שהוא משקף שפה ספרותית-מלאכותית ששימשה רק לכתיבה. חלק מן הקושי בחקר העברית בתקופה זו נובע מכך שטקסטים מתקופת בית שני מועטים יחסית. למעשה קיימות שתי קבוצות עיקריות של חיבורים, שהם כמעט הטקסטים היחידים שנותרו בעברית מאותה תקופה:

טקסטים שנכתבו בעברית בימי בית שני

כאמור, הקורפוס הלשוני של העברית מימי בית שני איננו גדול. מלבד ספרי המקרא שנכתבו באותה תקופה והמגילות הגנוזות כמעט שאין ממצאים אפיגרפיים בעברית מן התקופה, וזאת בניגוד לתקופת בית ראשון, שממנה יש כמה וכמה תעודות ארכאולוגיות. זהו מצאי החיבורים המאפשרים אפיון של העברית של תקופת בית שני:

השימוש בעברית בימי בית שני

לאור המאפיינים הייחודיים שלה העברית של ימי בית שני היא מצב לשון קיים ונפרד ממצבי הלשון שלפניו (לשון המקרא) ושלאחריו (לשון חז"ל); במצב הלשון הזה נעשה שימוש לצורך כתיבת ספרי המקרא המאוחרים ותעודות נוספות. השאלה העיקרית העומדת בפני החוקרים היא האם הייתה שפה זו מדוברת, או ששימשה לצורך הכתיבה בלבד. היום מוסכם על דעת רוב החוקרים שבמשך תקופת בית שני הייתה מדוברת בארץ ישראל לשון חז"ל או שלב קדום שלה; וככל הנראה, לשון חז"ל הייתה קיימת כבר בתקופת המקרא כניב מדובר עממי. הדיון הוא האם בזמן בית שני המשיכה העברית המקראית לשמש בדיבור לצד לשון חז"ל, או שהדיבור בעברית מקראית פסק לחלוטין והוחלף בדיבור בלשון חז"ל, ומה שנראה לנו כעברית מקראית מאוחרת הוא למעשה שימוש ספרותי-ארכאי בלשון שכבר לא התקיימה כלשון דיבור.

הסיעה העיקרית (שבה אוחזים בין השאר אבא בנדויד, חיים רבין ואבי הורביץ) סבורה שהעברית המקראית המאוחרת הייתה בשימוש כלשון ספרותית בלבד. הדיבור בעברית מקראית פסק עם גלות בבל, והוחלף בלשון חז"ל אצל היהודים שנשארו בארץ ובארמית אצל גולי בבל. גם לאחר שיבת ציון וחזרת מקצת גולי בבל לארץ לא התחדש השימוש בעברית מקראית, והתושבים דיברו בלשון חז"ל בלבד. אמנם, כשביקשו לכתוב חיבורים ספרותיים - כגון ספרי המקרא והמגילות הגנוזות - השתמשו במסורת הספרותית שהחזיקו בה, של כתיבה בעברית מקראית. אולם זו הייתה מושפעת מן השפות שהיו בפי הכותב - ארמית ולשון חז"ל - ומשום כך חדרו אל העברית המקראית המאוחרת קווי הלשון המבדילים אותה מן העברית המקראית הקלאסית.

לדעת הסיעה השנייה (שמחזיקים בה, בווריאציות שונות, שלמה מורג, אלישע קימרון ודוד טלשיר) היו לשון חז"ל ועברית מקראית מדוברות זו בצד זו בארץ ישראל בראשית ימי בית שני, והחלוקה בין הניבים הייתה סוציולוגית או גאוגרפית. היהודים שנשארו בארץ אחרי חורבן בית ראשון דיברו בניב העממי, הוא לשון חז"ל. לעומתם היהודים שחזרו מגלות בבל שימרו את הדיבור בעברית מקראית, שאף היא הושפעה מן הארמית ומלשון חז"ל והפכה לעברית מקראית מאוחרת. לערך בתקופת החשמונאים הכריע הדיבור בלשון חז"ל את הדיבור בעברית מקראית והוא פסק, אבל אנשי כת מדבר יהודה השתדלו ככל שעלה בידם לכתוב את חיבוריהם בלשון המקראית, ומכאן לשון המגילות על מאפייניה הייחודיים.

מאפייני העברית של ימי בית שני

כאמור, לעברית של ימי בית שני היו קווי לשון שייחדו אותה משלבי הלשון שלפניה ולאחריה.

אוצר מילים

התחום שבו מתבטא במיוחד ייחודה של העברית המקראית המאוחרת הוא תחום אוצר המילים. בתקופה זו נקלטו מילים רבות, בהן מילים מן הארמית, כגון "זמן", "כְּתָב", "מאמר" ועוד, ואפילו מילים מן הפרסית, כגון "דת", "גנזך", "גזבר" ואחרות. יש גם מילים רבות שמאפיינות את לשון חז"ל, שמזדמנות לראשונה בספרי המקרא המאוחרים, למשל "עתיד", "רצון", "תלמיד" ו"איגרת".

דקדוק

על מאפיינים דקדוקיים של לשון ימי הבית השני קשה יותר לעמוד, משום שבהרבה פעמים הם מוסתרים על ידי כתיב היסטורי. אף על פי כן ניתן לזהות כמה וכמה מאפיינים כאלה, כגון:

  • ביטול ההבחנה בין זכרים ונקבות בריבוי (מגילת אסתר: "וכל הנשים יתנו יקר"; שיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו", במקום "אתכן", "תערנה" ו"תעוררנה").
  • ביטול העבר והעתיד המהופכים: "בצלו חימדתי וישבתי", ולא "ואשב"; וכן ביטול הצורות המוארכות והמקוצרות: כנגד הצורות "אפולה", "יֵדעון", באות בפסוקים המקבילים בדברי הימים הצורות "אפול", "יֵדעו".
  • שימוש בש' הזיקה, ולא ב"אשר" המקראית: בספר יונה, "הקיקיון... שבן-לילה היה".
  • סדר המילים במשפט מושפע מן הארמית: בנחמיה מופיעה הפנייה "המלך לעולמים יחיה", תרגום של "מלכא לעלמין חיי" הארמי, במקום הצורה "יחי המלך לעולם" המופיעה למשל בספר מלכים.

כתיב

כנגד הכתיב החסר יחסית של לשון המקרא, שבו מצוינות יחסית מעט אמות קריאה, הרי נכתבת העברית בימי בית שני בכתיב מלא. תכונה זו בולטת במיוחד בלשון המגילות, הכתובות בכתיב מלא. כך, למשל, מופיעות במגילות הצורות "לוא" (=לא), "כיא" (=כי), ו"בקוראכה" (=בקראך). גם הכתיב של ספרי המקרא המאוחרים הוא מלא יותר מזה של המוקדמים: שמו של דוד המלך, הנכתב חסר ברוב המקרא, מופיע בדברי הימים בצורה "דויד".

לקריאה נוספת

  • יחזקאל קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה, ירושלים תשי"ט, עמ' 1 - 70
  • אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, תשכ"ז - תשל"א, כרך א', עמ' 60 - 94
  • אבי הורביץ, בין לשון ללשון - לתולדות לשון המקרא בימי בית שני, תשל"ב
  • אלישע קימרון, דקדוק הלשון העברית של מגילות מדבר יהודה, עבודת דוקטור, 1976
  • אבי הורביץ, "הלשון העברית בתקופה הפרסית", בתוך: ההיסטוריה של עם ישראל, כרך ו', עמ' 210 - 223
  • דוד טלשיר, "העברית בימי הבית השני - בית גידולה וגלגוליה", בתוך: מחקרי תלמוד ב', תשנ"ג, עמ' 284 - 301

קישורים חיצוניים

איטלקית יהודית

איטלקית יהודית היא שפה המבוססת על השפה האיטלקית, והייתה בשימוש על ידי קהילות יהודיות רבות ברחבי איטליה. היא התפתחה בין המאה העשירית למאה התשע עשרה, ונקראה גם "לעז", "לטינו", "איטליאנו" או "וולגאר".

האיטלקית היהודית מתחלקת לניבים רבים ואינה אחידה. בכל עיר, חבל ארץ או קהילה יהודית השפה השתנתה בהתאם לחיי הקהילה. דוגמאות לשפות איטלקיות-יהודיות הן ונציאנית-יהודית בוונציה, פירנצית-יהודית בפירנצה, רומית-יהודית ברומא ועוד. גם בקורפו שביוון דיברו בשני ניבים של שפה זו.

האיטלקית היהודית נכתבת בכתב העברי. השפה מתאפיינת בייחוד הפעלים, תופעה של הוספת סיומת איטלקית של שמות פעולה לשורשי פעלים עבריים (לדוגמה: Axalare - לאכול, Gannaviare - לגנוב). כיום השפה מדוברת על ידי כ-200 אנשים בלבד, בעיקר ברומא, בקורפו ובישראל, ומקורותיה נשמרים בעיקר בספריית הקונגרס בארצות הברית.

אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

ג'והורי

ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

השפה נוצרה לאחר תקופתו של נַדִּיר שַאהּ, מלך פרס בשנים 1733–1747. עד לתקופה זו הקהילה היהודית הייתה קיימת בנסיכות דרבנט (היום ברפובליקה של דאגסטן) ושפותיה היו עברית ואזרית. עקב מדיניותו של נדיר שאה הועברו לנסיכות דרבנט אוכלוסיות דוברות לשון פרסית, ובתוכן היו גם יהודים. באזור נוצר ניב פרסי דרבנטי, ובקרב היהודים נוצר ניב פרסי דרבנטי יהודי, אשר התפתח ונעשה לשונם העיקרית של יהודי המקום, שמאוחר יותר התפזרו בכל מזרח הקווקז.[דרוש מקור]השם הנוסף "טאטית יהודית" נולד לאחר המהפכה הבולשביקית על ידי השלטונות הסובייטיים. מסיבות פוליטיות ועקב רצונם לדכא את האמונה הדתית, רשמו השלטונות רבים מן היהודים ההרריים במפקדים הממלכתיים בתואר "טאטים" - כינוי לזרים דוברי פרסית. בכך סיווגו את היהודים ההרריים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית-טאטית; אולם את הטאטים המוסלמים הם הגדירו כבני העם האזרי, וכך הפך הכינוי "טאט" מילה נרדפת ליהודי.

בשנת 1923 פרסם קמואל גלעדוב מילון ג'והורי עם אותיות עבריות. עד שנת 1929 נכתבה שפת ג'והורי באותיות עבריות, אחר כך באלף-בית לטיני, ומאוחר יותר באותיות קיריליות. במאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ועיתונים בשפת הג'והורי. אחד העיתונים היה Zakhmetkesh. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים הורו על הרוסית כשפה הרשמית היחידה באזור ופרסום העיתונים הופסק.

שפה זו היא מקבוצת השפות האיראניות, שמשתייכת לענף ההודו-איראני של משפחת השפות ההודו-אירופיות.

געז

גְעֵז (ግዕዝ, מכונה גם "אתיופית (קלאסית)", "חבשית", ובעבר גם "כושית") היא שפה שמית עתיקה שרווחה בצפון קרן אפריקה ושימשה כשפה הרשמית באימפריה האקסומית וכלשון הכרוניקות של הקיסרות האתיופית. השפה נכתבת בכתב געז, וממנה התפתחו השפות השמיות האתיופיות, בהן תיגרה, טיגראינית ואמהרית.

השפה חדלה לשמש כלשון דיבור בראשית האלף השני, והוחלפה בהדרגה על ידי האמהרית כשפת האימפריה האתיופית למן המאה ה-13 עד עליית שושלת הקיסרים האמהרים מהשושלת הסולומונית. כיום השפה היא בשימוש ליטורגי בלבד ומשמשת את הכנסייה האתיופית, הכנסייה האריתראית וביתא ישראל.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגייה ספרדית

הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם בתקופת הביניים של העברית. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).

המעתק הכנעני

בבלשנות ההיסטורית, המעתק הכנעני הוא כינוי למעתק הגאים שחל בניבים הכנעניים המשתייכים לענף הצפון-מערבי של משפחת השפות השמיות, ובהם בשפה העברית, אשר כתוצאה ממנו הפכה תנועת ā פרוטו-שמית צפון-מערבית ל-ō פרוטו-כנענית. כך מוסבר למשל ההבדל בין שָׁלוֹם העברית למקבילתה הערבית سلام (סַלָאם): הצורה הקדומה הייתה כנראה šalāmu*, ובעוד הערבית שמרה על תנועת ה-ā המקורית, בעברית נעתקה זו ל-ō. תנועה זו משתקפת לעיתים קרובות בכתיב המקראי, וכמעט תמיד בכתיב הדקדוקי התקני, כחולם מלא.

מעתק ā > ō* נחשב לאחד מהמאפיינים המובהקים של השפות הכנעניות והוא מתועד היטב בעברית ובפיניקית, אך פרטים רבים הנוגעים לטבעו ולמועד תחולתו אינם מחוורים. המחלוקת העיקרית נָסַבָּה על שתי שאלות: האם המעתק היה בלתי מותנה או שחל רק בהברה מוטעמת; והאם המעתק חל בפרוטו-כנענית או שכלל לא הייתה בנמצא שפה כזו, והמעתק התפשט בין חלק מהניבים הצפון-מערביים בדרך של השפעה הדדית (תאוריית הגלים), יחד עם מאפיינים דקדוקיים ולקסיקולוגיים אחרים, וכך נוצר בדיעבד דפוס משותף המאפיין את השפות הכנעניות.

על פני השטח משתקף ברוב המקרים מעתק ā > ō* בלתי מותנה, אולם יש סימנים המרמזים שמצב זה הוא סופו של תהליך ואיננו משקף את המעתק עצמו. ההנחה המקובלת היא, שהמעתק היה מותנה וחל רק בהברה מוטעמת (כלומר, הברה שהייתה מוטעמת בעת תחולת המעתק). מאוחר יותר התרחש תהליך מתמשך של אנלוגיה, אשר טשטש את טבעו הראשוני של המעתק. בתהליך זה הושוו צורות רבות, שלא חל בהן המעתק, לצורות אחרות באותה נטייה, שבהן התרחש המעתק המקורי. צורות כגון שְׂמָאלִי או רָאשִׁי, שבהן לא חל המעתק (לעומת שְׂמֹאל ורֹאשׁ שבהן הוא חל, בערבית שִׁמַאל, רַאְס) הן ראיה לכך שהמעתק חל רק בהברה מוטעמת, ואילו צורה כגון מְקוֹמוֹת היא ראיה שהוא חל גם בהברה שאינה מוטעמת - ההברה "קוֹ" (בערבית מַקַאמַאת).

המעתק הכנעני, כפי ששמו מעיד, החל לפעול זמן מה לאחר התפצלות הענף הכנעני מהפרוטו-שמית הצפונית-מערבית. הוא מתועד לראשונה עוד במאה ה-14 לפנה"ס, במילים הכתובות בניב כנעני עתיק אשר מופיעות בתעודות אל עמרנה. המעתק לא חל באוגריתית, שמתועדת מאותה תקופה בערך. עובדה זו מציבה קושי בפני אלה הרואים באוגריתית ניב כנעני.

המעתק הוסיף לפעול למשך זמן בלתי ידוע, אולם ידוע כי בעברית הוא חדל לפעול בשלב מוקדם יחסית. במילים שנשאלו לעברית לאחר תחולת המעתק משתקפת תנועת a ארוכה כקמץ (ארוך מבחינה היסטורית, ולעיתים קרובות מתקיים בנטיות) ולא כחולם. לדוגמה: המילים כְּתָב ודְרָשׁ שנשאלו מארמית אל העברית בתקופת בית שני.

מעתק ā > ō בהברה מוטעמת חל גם היום בארמית מערבית חדשה. ארמית אמנם איננה שפה כנענית, אך הדיאלקט הזה של הארמית מדובר באותו אזור שבו דוברו בעבר ניבים כנעניים.

דוגמאות נוספות לתחולת המעתק:

פרוטו-שמית lišānu*, עברית לָשׁוֹן (< lašānu*), אכדית lišānu

פרוטו-שמית ʔanāku*, עברית אָנֹכִי (כנראה דיסימילציה מן ʔanōkū* או אנלוגיה לכינוי החבור למדבר), אכדית anāku

טריפוליטאית יהודית

טריפוליטאית יהודית היא ניב יהודי של ערבית לובית אשר דובר בקרב יהודי לוב, בחיי היום יום בינם לבין עצמם.

הטריפוליטאית היהודית שונה מהשפה שדיברו תושבי לוב הלא יהודים, ובה מגוון ביטויים ייחודי השאול מהעברית ומן התרבות היהודית, וכן מילים מהשפות הספרדית והאיטלקית.

כיום ניתן למצוא דוברי שפה זו בישראל ובאיטליה. השפה מכונה על ידי היהודים יוצאי טריפולי "ערָאבּי".

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

כיילה (שפה)

כַּיְלָה (געז: ካይላ) או כאיילית (ካይልኛ - "כיילניה") מכונה גם סימן על שם הרי סימן היא אחת משני ניבים של אגאו (השנייה היא קװארה) שדוברו בעבר בפי ביתא ישראל.

הכיילה היא ניב של שפת הכמנתים, שחיו בשכנות לביתא ישראל. השפה ידועה הודות להערות שנמצאו בכתבי יעקב פייטלוביץ' על כתב הגעז, וכיום השפה משומרת על ידי קהילת ביתא ישראל.[דרוש מקור]מקור שם השפה נעוץ בכינוי "כיילה" שניתן לביתא על ידי שכניהם.

מאזהמטה

מאזהמטה (Masematte) הוא סוציולקט מהמאה ה-19, שאותו דיברו עניי העיר מינסטר שבצפון-מערב גרמניה. מקור השם במילה העברית "משא ומתן".

עם בניית התעלה שחיברה את העיר דורטמונד ואת נהר האמס שעברה בעיר מינסטר, נפתח במינסטר נמל מסחרי גדול למדי שהביא עמו סוחרים, עובדים זרים, תעלולנים וצוענים רבים. התערובת הזאת עם עניי העיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הולידה את הסוציולקט מאזהמטה.

אוצר המילים של המאזהמטה מוצא את שורשיו בשפות הצוענים למיניהן, יידיש והרוטוֶולש (Rotwelsch), שפת הנוכלים של מדינות מערב אירופה. לצד שפות אלו קיימת השפעה של שפות השבטים הגרמאניים שאכלסו את וסטפליה והשפעות מהשפות הסלאביות והרומאניות.

עוד היום ניתן להבחין בהשפעת הסוציולקט על הניב של מינסטרלנד. דרכי האופניים בעיר מינסטר למשל מסומנות לרוב במילה "לֶצה" (Leeze) ולא במילה הגרמנית "פארראד" (Fahrrad). דוגמה להשפעת היידיש היא המילה "אכולן" (Acholin), שפירושה "לאכול".

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

פרובנסלית יהודית

פרובנסלית יהודית (או שואדית) היא הכינוי לקבוצת הניבים בהם דיברו יהודי חבל פרובנס שבדרום צרפת. הפרובנסלית היהודית מחולקת לשפה מדוברת ולשפה ספרותית. זוהי שפה קריאולית, המשלבת בין צרפתית, אוקסיטנית ועברית.

בין המאפיינים הפונולוגיים של השפה - הפיכת האותיות "ש", "ס", "צ" ו-"ת" לאות "פ", והאות "ח" ל"ר".דוגמאות:

צורה - פורה, חכמה - רורמה, אמת - אמף, מסילה - מפילה, שכל - פכל.

בשפה הספרותית השתמשו בכתיבה באותיות עבריות ולא באותיות לטיניות. היום ידועים חיבורים שחוברו כמו שירי שמחה ששרו בפורים, בבריתות ובאירועים שמחים בשפה פרובנסלית, כמו כן שרדו טקסטים מהתקופה למשל קטע ממגילת אסתר וגם סידור מהמאות ה-14 וה-15. לשפה זו תורגמה גם מגילת אסתר באותיות עבריות, אך אין בה שימוש במילים העבריות; לעומת זאת בסידור נשארו ביטויים עבריים קשיי תרגום (כגון: פאה, חטאת). לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, עם המהפכה הצרפתית, החלה השפה הפרובנסלית היהודית לדעוך, ויהודים עברו לדבר בצרפתית. בשנת 1977 נפטר האדם האחרון שדיבר פרובנסלית יהודית - ארמנד לונל.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כישלון מרד בר כוכבא.

במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה וכן את עלייתם ונפילתם של זרמים דתיים, כהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה התפוצה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות ב-2,000,000 איש (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס ועד קרתגו, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה אולי 60,000,000 נפש.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראית • העברית בתקופת בית שני • לשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.