העבודה במקדש

העבודה במקדש היא מערכת של מצוות, טקסים ומנהגים, האמורים להתבצע, על פי ההלכה, בבית המקדש מדי יום או במחזוריות שנתית.

העבודה במקדש
(מקורות עיקריים)
משנה מסכת תמיד, פרק א' עד פרק ז'.
מסכת יומא, פרק א', משנה ח' עד פרק ג', משנה ב'
תלמוד בבלי מסכת תמיד, דף כ"ה, עמוד ב' - מסכת תמיד, דף ל"ג, עמוד ב'
משנה תורה ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, פרק א' - הלכות תמידין ומוספין, פרק ו'

הכהנים העובדים

העבודה במקדש התבצעה על ידי הכהנים צאצאי שבט לוי שהתחלקו לעשרים וארבע משמרות כהונה, שחילקו ביניהם את העבודה במקדש כך שבכל שבוע מגיעה למקדש אחת ממשמרות הכהונה, והיא שעובדת באותו שבוע. כהני כל משמר מחולקים לשבעה בתי אב, כך שכל בית אב עובד באחד מימי השבוע.[א] כהני בית האב של כל יום היו ישנים בלילה שלפני בבית המוקד.

עבודות הבוקר

פתיחת העבודה

השכמת הכהנים

הכהנים שהיו ישנים בבית המוקד[1] היו קמים לפנות בוקר טובלים ולובשים בגדי כהונה.

הפיס הראשון - תרומת הדשן

הממונה על הפייסות מגיע לבית המוקד, דופק על הדלת, והכהנים פותחים לו מבפנים. הממונה מזמין את הכהנים שרוצים לזכות בהרמת הדשן להשתתף בפיס הראשון כדי להכריע איזה כהן יזכה להרים את הדשן.[ג]

הכהנים המשתתפים עומדים במעגל ומוציאים אצבע, [ד] ובוחרים ביניהם מספר. הממונה בוחר את אחד הכהנים (לפני שהוא יודע מה המספר שנבחר), ומתחיל ממנו ספירה מעגלית עד למספר שנבחר. הכהן שבו תמה ספירת הממונה הוא הזוכה בהרמת הדשן.

בילוש העזרה

לאחר הפיס הראשון[ג], לפני תרומת הדשן, הכהנים מקיפים את העזרה ובודקים שהכל בה בסדר.[ה] הכהנים יוצאים מבית המוקד, ומתחלקים לשתי קבוצות שהולכות לאורך כותלי העזרה, עד שהם נפגשים בלשכת עושי חביתין, שם הם מחממים מים בשביל להכין את מנחת החביתין.[12]

תרומת הדשן

לפני שעובדים במקדש, צריך לקדש ידיים ורגליים מן הכיור. הכהן שזכה בתרומת הדשן הולך לבד[ו] אל הכיור, מקדש ידיו ורגליו והולך אל צידו המערבי של המזבח, שם נמצאת מחתה מכסף המשמשת לתרומת הדשן. הכהן לוקח את המחתה ועולה לראש המזבח, שם הוא חותה מהגחלים שבלב המערכה הגדולה, ומוריד אותם לתחתית המזבח. את הגחלים הוא מניח למרגלות הכבש מצידו המזרחי, במקום הנקרא בית הדשן. אחרי תרומת הדשן עולים שאר הכהנים אל המזבח ומסדרים אותו לקראת היום הבא. הם מזיזים לצידי המזבח את האיברים שלא התאכלו, גורפים את האפר אל התפוח, ומפנים את האפר אל מחוץ למקדש.[16]

סידור שלוש המערכות

אחרי פינוי המזבח מהקרבנות של היום שעבר, מסדרים מערכות (מדורות) על המזבח, בכדי להקריב עליהם את הקרבנות של היום החדש.

הכהנים מביאים עצים מלשכת העץ[17] ומעלים אותם אל המזבח. הכהן שזכה בתרומת הדשן,[ז] מסדר מהעצים את המערכה הגדולה, בפינה הדרום־מזרחית של המזבח. בזמן הסידור הכהן דואג שיהיה קצת רווח בין גזרי העצים, כדי להכניס שם זרדים שבאמצעותם מציתים את האש. אחר כך הוא מסדר בפינה הדרום־מערבית של המזבח את המערכה השנייה. כמות העצים הנדרשת למערכה זו היא כמות שתספיק לחמש סאים של גחלים.[ח][19] בנוסף[ט] לשתי המערכות, היו מסדרים את המערכה השלישית היכן שרצו במזבח. אחרי סידור המערכות הכהן שזכה בתרומת הדשן לוקח אש ממדורת בית המוקד,[23] ומדליק את המערכות, ואז הוא מעלה למערכה השלישית עוד שני גזרי עצים.[24]

קורבן התמיד

הפייס השני - קרבן התמיד

אחרי[י] סידור המערכות הכהנים הולכים ללשכת הגזית, כדי לערוך את הפייס השני. הכהנים עומדים במעגל, והממונה סופר אותם עד שמגיע למספר שנקבע מראש. הכהן שעליו הוא נעצר זוכה בשחיטת קרבן התמיד, ושתים עשרה הכהנים שאחריו זוכים בעבודות הבאות: זריקת הדם, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה, והעלאת איברים ומנחות לכבש, לפי החלוקה הבאה: הראש והרגל, שתי הידיים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, שתי הדפנות, הקרבים, הסולת, החביתין, היין.[26]

הכנות לשחיטת התמיד

הממונה שולח צופה לראות האם "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" .[27]אחרי שהצופה מאשר שהגיע הזמן,[י"א] הממונה שולח את הכהנים ללשכת הטלאים, להביא כבש בשביל קרבן התמיד. הם בודקים אותו ממום ומביאים אותו אל הטבעות. קרבן תמיד של שחר נשחט על הטבעת השנייה מצפון בשורת הטבעות המערבית.[י"ב] כמו כן מוציאים מלשכת הכלים את כל כלי השרת שנצרכים לעבודה באותו יום,[י"ג] ושמים אותם על השולחן מכסף שנמצא ממערב לכֶּבֶשׁ.[32] הכהנים הולכים עם הכֶּבֶשׂ למקום השחיטה, ומחכים עד שייפתח שער ההיכל. לפני השחיטה הם משקים אותו מים[י"ד] מכוס מזהב.[ט"ו]

במקביל, הכהנים שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה עולים לאולם ופותחים את דלתות ההיכל.[ט"ז]

שחיטת התמיד

לאחר פתיחת דלתות ההיכל שוחטים את התמיד, וזורקים את דמו על המזבח החיצון. הכהן שזכה בזריקת הדם הולך לקרן המזרחית צפונית של המזבח, שם הוא זורק מהדם, ומכווין שהדם יגיע אל שני הצדדים של הקרן. הוא ממשיך אל הקרן הדרום מערבית של המזבח, וזורק שם באופן דומה. את שאריות הדם הוא שופך עלהיסוד.[39]

הכהנים שבחוץ מנתחים את איברי קרבן התמיד. הם מחלקים אותו לששת הכהנים שזכו בהעלאת איברים לכבש. ביחד עם הכהנים שזכו בהעלאת הסולת, היין והחביתין הם מוליכים את הכל לכבש ומניחים אותם בחצי התחתון של הכבש בצידו המערבי, ומולחים את איברי הקורבן.[40]

העבודות בהיכל

הכנת המנורה ומזבח הקטורת

במקביל לחלוקת איברי התמיד, הכהנים שבהיכל מכינים את מזבח הזהב והמנורה לעבודות היום.

הכהן שזכה בדישון מזבח הפנימי לוקח כלי מזהב בשם טֶּנִי, שנפחו שני קבים וחצי, ומניח אותו ליד המזבח. הוא לוקח בידיו את האפר מעל המזבח, ומכניס לטני. כשכבר לא נשאר מספיק אפר כדי שיוכל להרים אותו בידיים הוא גורף את האפר שנשאר לתוך הטני. כשהוא גומר הוא מניח את הטני ליד המזבח[י"ז] ויוצא מההיכל.[42]

הכהן שזכה בדישון המנורה נכנס עם כלי מזהב בשם כּוּז, הוא שופך לתוכו את השמן והפתילות שנשארו בנרות מההדלקה של הערב הקודם. יש אומרים שהוא גם ממלא שמן ופתילות חדשים בנרות, ויש אומרים שמילוי השמן והפתילות נעשה בערב לפני ההדלקה.

קריאת שמע וברכות

הכהנים הולכים ללשכת הגזית כדי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. הם מברכים את ברכת אהבה רבה, וקוראים את עשרת הדברים ואת קריאת שמע, ומברכים שלוש ברכות: אמת ויציב, עבודה וברכת כהנים.[43][י"ח] בשבת מוסיפים עוד ברכה למשמר הנכנס, והמשמר היוצא היה מברך את המשמר הנכנס "מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות".[46]

הפיס השלישי - הקטרת הקטורת

אחרי התפילה, הממונה מזמין את הכהנים שאף פעם לא זכו בהקטרת הקטורת[י"ט] לבוא ולהשתתף בפיס שיקבע מי יקטיר את הקטורת. בפייס השלישי זכו שני כהנים. הראשון זכה בהקטרת הקטורת והשני זכה בהבאת גחלים לקטורת.

הפיס הרביעי - העלאת האיברים

אחרי הפייס השלישי מתקיים הפייס הרביעי שאליו מוזמנים כל [כ] הכהנים, ובו זוכה כהן אחד[כ"א]בהעלאת האיברים מהכבש למזבח.

הקטרת הקטורת

בעבודת הקטרת הקטורת משתתפים שלושה כהנים. האחד הוא זה שזכה בפיס להקטיר את הקטורת, השני הוא זה שזוכה ב'מחתה', ותפקידו להעביר גחלים למזבח הקטורת. והשלישי 'אוהבו או קרובו' של המקטיר, שנכנס גם הוא ועוזר לו בהכנות להקטרה.

הכהן שזכה בקטורת לוקח כף מזהב שנפחה שלושה קבים שבתוכה נמצא בזך מלא בקטורת במשקל של חצי מנה. הכהן שזכה במחתה עולה למזבח עם מחתה מכסף שנפחה ארבעה קבים,[51] וחותה גחלים מהמערכה השנייה. הוא יורד מהמזבח ומעביר את הגחלים למחתה מזהב שנפחה שלושה קבים. את הגחלים שנשפכו גורפים לאמת המים.[52]

שלושת הכהנים הולכים להיכל, והכהן עם המחתה שופך את הגחלים על המזבח, מרדד אותם עם שולי המחתה, משתחווה ויוצא. הכהן שזכה בקטורת נותן לחברו את הבזך עם הקטורת, וחברו שופך לתוך ידיו את הקטורת. אם נשפכה קצת קטורת בכף הוא שופך גם אותה לתוך ידיו, משתחווה ויוצא. הכהן שזכה בקטורת מחכה שכל העם יפרשו מ"בין האולם ולמזבח", ושהממונה יאמר לו "הקטר". הכהן שופך את הקטורת על המזבח, מתחיל בצד שרחוק ממנו, כדי שלא יכווה כשהוא מחזיר את ידיו מעל אזור שכבר נתן עליו קטורת. כשהוא מסיים הוא משתחווה ויוצא.[53]

סיום העבודה

השתחוואה בהיכל לאחר עבודה

כשהכהן שהקטיר יוצא מההיכל ומגיע לבין האולם והמזבח, אחד הכהנים זורק את המגרפה, המשנה במסכת תמיד מתארת את זריקת המגרפה

אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח

כשהכהנים הולכים לכיוון ההיכל, הכהנים שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה מקדימים להיכנס לפניהם. הכהן שזכה בדישון המזבח לוקח את הטני, משתחווה ויוצא. הכהן שזכה בדישון המנורה מטיב את שני הנרות האחרונים, לוקח את הכוז, משתחווה ויוצא. הכהנים כולם נכנסים להיכל, משתחווים ועומדים על מעלות האולם.[54][כ"ב]

אחרי הקטרת הקטורת וההשתחוויות, הכהן שזכה בהעלאת האיברים מהכבש למזבח מעלה אותם לראש המזבח, וזורק אותם אל האש של המערכה הגדולה.

ברכת כהנים

אחרי[כ"ג] הקטרת האיברים, הכהנים שעל מדרגות האולם מברכים ברכת כהנים. ברכת הכהנים במקדש שונה מברכת הכהנים מחוץ למקדש, במקדש הכהנים היו מרימים את ידיהם מעל לראשיהם,[כ"ד] בעוד מחוצה לו הם מושיטים אותם בגובה הכתפיים.[59] כמו כן במקדש היו מברכים את כל שלושת הפסוקים ברצף, בעוד מחוצה לו עונים אמן אחרי כל פסוק.[59] במקדש גם לא היו עונים אמן אחרי הברכה אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".[60][כ"ה]

הקרבת המנחות והנסכים

אחרי ברכת הכהנים, הכהן שזכה בהעלאה למזבח מקריב את מנחת הנסכים ומנחת החביתין. עבודות הבוקר מסתיימות בניסוך היין ובשירה ונגינה עמו – "שאין אומרים שירה אלא על היין".[61]

עוד קודם לניסוך, נעמדים שני כהנים על שולחן החלבים[כ"ו] שסמוך לפינה זו של המזבח, ותוקעים בחצוצרות (תקיעה תרועה ותקיעה) כדי להודיע ללווים ששׁרים, ולמנגנים, שהניסוך עומד להתחיל ועליהם להתכונן. לאחר התקיעה הם יורדים מהשולחן ונעמדים מימינו ומשמאלו של האחראי על כלי השיר וממתינים לניסוך היין. את זמן הניסוך המדויק, יֵדעו כולם בעזרתו של הכהן העומד בפינה על "קרן המזבח", שיסמן להם מתי בדיוק מנסכים.

הכהן שהקטיר את האיברים והמנחות, מעלה את היין לראש המזבח על מנת לנסכו. הוא עולה בצד שמאל של הכבשׁ ופונה שמאלה לכיוון פינת המזבח. הכהן מנסך את היין לתוך ספל המחובר למזבח, והיין נשפך, דרך הנקב שבתחתיתו לשיתין (חללים עמוקים שבאדמה).

בשעת הניסוך, הכהן שעל הקרן מניף בסודרין שבידו, ואז האחראי על כלי השיר מנגן במצלתיים ובכך מסמן לשאר המנגנים להתחיל לנגן. הלויים העומדים על הדוכן מתחילים לשיר את שיר של יום, (בכל יום הפרק שלו), ומחלקים אותו לשלושה חלקים. בתחילת השירה, הכהנים תוקעים בחצוצרות - תקיעה תרועה ותקיעה, וכל העם שבעזרה משתחווים, וכך תוקעים ומשתחווים גם בשתי ההפסקות שבין חלקי השיר הבאים.

בסיום עבודתו הכהן הולך אחורה וחוזר לכבשׁ, ומשם יורד מהמזבח.

עבודות בין הערביים

בין הערביים (לפנות ערב), הכהנים עושים עוד כמה עבודות לקראת סיום יום העבודה במקדש. רוב העבודות מקבילות לעבודות שנעשו בשעות הבוקר בפתיחת יום העבודה במקדש.

הקרבת התמיד

שחיטת התמיד נעשית בשמונה וחצי שעות זמניות מתחילת היום.[כ"ז] את העבודות השייכות להקרבת התמיד (שחיטה, זריקה, הולכה וכו') מבצעים אותם כהנים שזכו בהם בבוקר. בשונה מתמיד של שחר, תמיד של בין הערביים נשחט בטבעת השנייה מצפון, בשורת הטבעות המערבית.[י"ב]. זריקת הדם וניתוח הכבשׂ נעשים באותה צורה כמו בבוקר. הכהנים שזכו בבוקר בהעלאת האיברים, מעלים אותם לכבשׁ ומולחים אותם. הכהן שזכה בהקטרת האיברים, מקטיר אותם על גבי המערכה הגדולה.

הקטרת הקטורת

בניגוד לשאר העבודות, שאותן עשו הכהנים שזכו בהן בבוקר, את הקטורת מקטיר בכל פעם כהן חדש, ולכן היו עורכים לה פייס נפרד בין הערביים.[63]סדר ההקטרה עצמו מקביל לסדר ההקטרה בבוקר.

הקטרת מנחות ונסכים

אחרי הקטרת הקטורת, הכהן שזכה בהקטרה מקטיר את מנחת הנסכים ומנחת החביתין, ומנסך את היין על גבי המזבח. במהלך ניסוך היין הלויים שרים את השיר של יום.

הדלקת המנורה

עבודות היום מסתיימות עם הדלקת המנורה. הכהן נכנס להיכל עם גחל מהמזבח החיצון, ומדליק את הנר המערבי. מהנר המערבי הוא מדליק את כל שאר הנרות האחרים.

נעילת ההיכל והעזרה

בסיום העבודות נועלים את שערי ההיכל, ולאחר שהכהנים גומרים להקטיר את האיברים שלא הספיקו להקטיר ביום, ולאכול את בשר הקרבנות שלא הספיקו לאכול ביום, נועלים את שערי העזרה. בשעות הלילה הכהנים של בית האב שעובד למחרת ישנים בבית המוקד, ומשמר לווים וכהנים שומרים על המקדש.

לקריאה נוספת

ביאורים

  1. ^ בשונה מכהני משמר אחר שלא עובדים באותו שבוע, כהני בית אב אחר ממשמרת הכהונה של אותו שבוע נמצאים בכוננות בירושלים למקרה שיצטרכו אותם
  2. ^ הגמרא מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א' אומרת שבגדי הכהונה לא היו ממש מתחת לראשיהם של הכהנים אלא ליד ראשיהם כי האבנט היה עשוי מכלאיים והיה אסור לישון עליו
  3. ^ 3.0 3.1 פשט המשנה הוא שהפייס הראשון נערך בבית המוקד,,[2] וכן כתבו המפרש על תמיד,[3] והרא"ש.[4] אבל הרמב"ם למד מהגמרא ביומא[5] שכל הפייסות נערכו בלשכת הגזית, ולכן הוא מפרש שהפייס נערך אחרי בילוש העזרה.[6] התפארת ישראל מסביר את הגמרא שממנה למד הרמב"ם, שכל הפייסות נערכו בלשכת הגזית כי היה צריך שזקן מהסנהדרין יפקח עליהם. אבל בזמן של תרומת הדשן עדיין לא היו הסנהדרין במקדש, ולכן לא היה טעם ללכת ללשכת הגזית.[7]
  4. ^ ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י כמה אצבעות כל כהן מוציא. לדעת רש"י[8] כל כהן יכול להוציא אצבע אחת, וכהן חולה שקשה לו להוציא אצבע אחת יכול להוציא שתיים, ומונים אותו פעם אחת, ואם הוציא אגודל (שקל להוציא ולהכניס אותה בלי שישימו לב) לא סופרים אותו כלל. לדעת הרמב"ם[9] כל כהן יכול להוציא כמה אצבעות שהוא רוצה, וסופרים אותו כפי מספר האצבעות שהוציא, ואם הוציא אגודל לא סופרים את האגודל.
  5. ^ יש כמה דעות מה מטרת בילוש העזרה. לדעת רבי עובדיה מברטנורא ורבי שמעיה[10] מטרת הבילוש היא לוודא שכל כלי השרת נשארו במקומם. לדעת רבי יוסף קורקוס[11] מטרת הבילוש היא לוודא שאין טומאה בעזרה.
  6. ^ הדין שהכהן הולך לבד מופיע במשנה.[13] המפרשים נחלקו מה הסיבה שהכהן הולך לבד. לדעת המפרש על תמיד, והתפארת ישראל הסיבה היא שאסור להיכנס לבין האולם ולמזבח ללא צורך של עבודה. והואיל ואסור לעבוד לפני תרומת הדשן אז הכהנים צריכים לחכות עד שיתרם הדשן כדי לקדש ידיים ורגליים לקראת עבודות היום.[14] לדעת הראב"ד כוונת המשנה היא להגיד שאין צריך שכהן אחר ילך איתו, כי את תרומת הדשן עושה רק כהן אחד. אבל אין איסור שעוד כהנים ייכנסו איתו, ואולי אפילו נכנסו איתו כדי לעזור לו לקדש ידיו ורגליו[15]
  7. ^ הגמרא מסבירה שהסיבה שהכהן זוכה בכמה דברים היא כדי ליצור תמריץ לכהנים לקום לפייס על תרומת הדשן.[18]
  8. ^ על מנת לספק גחלים למזבח הקטורת. בשבת היו משתמשים במערכה זו גם להקטרת בזיכי הלבונה שהיו עם לחם הפנים, ולכן היו שמים עצים בכמות שתיצור שמונה סאים של גחלים.
  9. ^ בספר עבודת הקרבנות הביא מחלוקת מתי זמן סידור המערכה השלישית. לדעת התפארת ישראל, והלחם משנה, אין להקמת מערכה זו זמן מוגדר, ומסדרים אותה בכל זמן ביום.[20] לדעת הראב"ד והתוספות היו מסדרים את המערכה השלישית ביחד עם סידור שתי המערכות הראשונות.[21] העבודת הקרבנות עצמו מתלבט האם סידור שני גזרי העצים היה לפני סידור המערכה השלישית או אחריה.[22]
  10. ^ על פי סדר המשניות במסכת תמיד, הפייס נערך לאחר סידור המערכות.[25] לדעת הרמב"ם הפייס השני נערך ביחד עם הפייס הראשון, ומסידור המערכות הכהנים עוברים ישר לשחיטת התמיד.[6]
  11. ^ זמן זה מקביל לעלות השחר או מעט אחריו
  12. ^ 12.0 12.1 משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משנה א', משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, פרק א', הלכה י"א. ועיין בתפארת ישראל על המשנה, בחלק "בועז", שהביא דעות נוספות אחרות, לפיהן השחיטה נעשית בטבעת השנייה מדרום
  13. ^ במשנה[28] נאמר שהוציאו תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב. המפרשים נחלקו מה משמעותו של המספר הזה. בירושלמי הובאו שתי דעות. הדעה הראשונה היא שהמספר הוא כנגד האזכרות (הופעה של שמות ה') בספרי חגי זכריה ומלאכי.[29] הדעה השנייה היא שהמספר הוא כנגד היום עם הכי הרבה קרבנות מוסף, יום טוב ראשון של סוכות, שבו היו מקריבים ארבעה עשר כבשים, שלושה עשר פרים, שני אילים, ושעיר. סך הכל 30 קרבנות. הקרבן העדה שם, מסביר שסופרים גם את קרבן תמיד של שחר (כבש אחד) ולכל קרבן יש שלשה כלים.[30] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב "מספר זה ייתכן שהוא כדי מה שהיו צריכין מן הכלים לכל תשמישיהם באותו היום", וכך כתב גם במשנה תורה, ומשמע מדבריו שמוצאין את מספר הכלים הדרוש, ואין קדושה במספר 93.
    לאורך הדורות היו שניסו למנות את רשימת תשעים ושלושה הכלים, ביניהם הרמ"ע מפאנו (בסימן כ בשו"ת הרמ"ע) שהסביר שמדובר על יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, הרב יהושע יוסף פינברג, בספר עזרת כהנים (מידות ה ג דיבור המתחיל ואני, עמוד שעו בהדפסה החדשה), שהסביר שבכל יום השתמשו בשלושים ואחד כלים, ולכל כלי היו שתי רזרבות. והרב מאיר שפירא, (במכתב ששלח לרב יוסף רוזין) שמנה תשעים ושלושה כלים שונים שנצרכו להם ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת.[31]
  14. ^ כדי שיהיה נוח יותר להפשיט את עורו.[33]
  15. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ד'. אמנם בגמרא[34] נחלקו בכך האמוראים. רבא סבר שזו "גוזמא", ואילו שמואל סבר שכך באמת היה כי " אין עניות במקום עשירות". הרמב"ם הזכיר דין זה, בהלכות תמידין ומוספין, פרק א', הלכה ט' וכתבו המפרשים שהוא פסק כשמואל.[35] אמנם בהלכות תמידין ומוספין, פרק ו', הלכה א', לא כתב באיזו כוס השקוהו. וכתב על זה בספר בנין שלמה (סימן א') שהרמב"ם סובר כרבא שלשיטתו מה שכתוב שהשקוהו בכוס של זהב היא גוזמא.
  16. ^ יש מחלוקת מפרשים מי פתח את הדלתות. לדעת רוב המפרשים[36] הפתיחה נעשתה על ידי כהנים. לדעת התפארת ישראל[37] הפתיחה נעשה על ידי לווים, מכיוון שהם היו אלו שפתחו את השערים בכל המקדש. השיטה מקובצת מסביר שאכן בכל המקדש הלווים פתחו את דלתות המקדש, אולם להיכל היה אסור ללווים להיכנס, ולכן כהנים פתחו את דלתותיו.[38]
  17. ^ הברטנורא מסביר שהוא משאיר את הטני בהיכל כדי שיוציא אותו לשפיכה בבית הדשן ביחד עם הדשן של המנורה (שגומרים לדשן רק אחרי הקטרת הקטורת).[41]
  18. ^ יש מחלוקת מה היא אותה ברכת כהנים שמופיעה במשנה. לדעת רש"י ותוספות,[44] מדובר על ברכת כהנים. לדעת רש"י ברכה ממש עם נשיאת כפיים, ולדעת תוספות רק אמירת הפסוקים כמו שאנחנו נוהגים לומר היום אחרי ברכות התורה. לדעת הרמב"ם[45] והרשב"א[44] מדובר על ברכת שים שלום
  19. ^ הסיבה שרק כהנים חדשים השתתפו בפיס היא שהקטרת הקטורת מַּעֲשֶׁרֶת, ולכן לא היו נותנים לאנשים להקטיר פעמיים[47]
  20. ^ לְפִי שֶׁאָמַר בַּקְּטֹרֶת חֲדָשִׁים דַּוְקָא, אָמַר הָכָא חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, כְּלוֹמַר מִי שֶׁזָּכָה בַפַּיִס פְּעָמִים אֲחֵרוֹת וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה בֹּאוּ וְהָפִיסוּ[48]
  21. ^ במשנה[49] נאמר על הפייס הרביעי מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ. רוב המפרשים הבינו שמדובר על אדם אחד שמעלה איברים מהכבש למזבח.[50] אולם יש דעות שגם בהעלאת איברים מהכבש למזבח זכו כמה כהנים. להלן נתייחס לכהן אחד שמעלה את האיברים
  22. ^ סדר העבודות אחרי הפייס השלישי הוא על פי המשניות במסכת תמיד[55] על פי הבנתו של הרב אברהם משער אריה, בספרו שלטי הגיבורים.[56] לשיטת הרמב"ם הסדר היה מעט שונה, עיינו במשנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו', הלכה ה' ובכסף משנה שם.
  23. ^ הקטרת האיברים לפני ברכת הכהנים היא לפי דעת הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, פרק ו', הלכה ה' ונקט כדעתו גם הסמ"ג.[57] אבל הגר"א[58] למד מסדר המשניות במסכת תמיד שברכת הכהנים הייתה לפני הקטרת האיברים
  24. ^ מלבד הכהן הגדול של היה מרים את ידיו מעל הציץ.
  25. ^ ולדעת הרמב"ם[59] היו עונים "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם".
  26. ^ אחד משני השולחנות שהיו ממערב לכבש. השולחן השני היה השולחן שעליו הניחו את כלי השרת.[32]
  27. ^ המשנה במסכת פסחים[62] אומרת שבמצב הסטנדרטי התמיד נשחט בשעה שמונה וחצי, ומוקרב בשעה תשע וחצי. בערב פסח, כאשר צריך להקריב אחריו את קורבן הפסח, מקדימים את הקרבתו, לשעה שמונה וחצי; כאשר ערב פסח חל ביום שישי, וצריך להספיק לצלות את קורבן הפסח לפני שבת, מקדימים את הקרבתו לשעה שבע וחצי (נשחט בשש וחצי).

הערות שוליים

  1. ^ כפי שהמשנה מתארת "בֵּית הַמּוֹקֵד, כִּפָּה, וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה, מֻקָּף רוֹבָדִים שֶׁל אֶבֶן, וְזִקְנֵי בֵית אָב יְשֵׁנִים שָׁם, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. וּפִרְחֵי כְהֻנָּה אִישׁ כִּסְתּוֹ בָאָרֶץ. לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קֹדֶשׁ, אֶלָּא פוֹשְׁטִין וּמְקַפְּלִין וּמַנִּיחִים אוֹתָן תַּחַת רָאשֵׁיהֶן[ב] וּמִתְכַּסִּין בִּכְסוּת עַצְמָן." (משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה א')
  2. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה ב'
  3. ^ על הגמרא בתמיד דף כו עמוד א דיבור המתחיל זכה מי שזכה
  4. ^ בפירוש על מסכת תמיד פרק א דיבור המתחיל והממונה היה בא
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ה, עמוד א'
  6. ^ 6.0 6.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו', הלכה א'
  7. ^ תפארת ישראל על המשנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'
  9. ^ הלכות תמידין ומוספין, פרק ד', הלכה ג'
  10. ^ שניהם בפירוש למשנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ז'
  11. ^ בפירושו על המשנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ח', הלכה י"א
  12. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה ג'
  13. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה ד'
  14. ^ המפרש תמיד כח א דיבור המתחיל ואין אדם נכנס עימו, תפארת ישראל תמיד פרק א משנה ד יכין סעיף קטן נב
  15. ^ ראב"ד על תמיד דיבור המתחיל ואין אדם נכנס עימו
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ב', הלכה י"ג-יד
  17. ^ אלחנן אייבשיץ, הבית השני בתפארתו, הדפסה שלישית ירושלים תשס"ב, עמוד רכב
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד א'
  19. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ב', משנה ג'
  20. ^ תפארת ישראל תמיד ב אות כד, לחם משנה הלכות תמידין ומוספין ב ד
  21. ^ ראב"ד על תמיד דף כט א דיבור המתחיל הציתו שתי המערכות באש, תוספות יומא דף מה עמוד א דיבור רבי יוסי
  22. ^ עבודת הקרבנות, סימן לא הערה א.
  23. ^ רבנו חננאל מסכת יומא, דף ט"ו, עמוד ב'
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ב', הלכה ג'
  25. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה א'
  26. ^ מסכת יומא, פרק ב', משנה ג'
  27. ^ מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד א'
  28. ^ מסכת תמיד, פרק ג', משנה ד'
  29. ^ עיינו כאן בהערה 1 להסבר הספירה
  30. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ח'
  31. ^ המכתב מופיע כאן, וכאן
  32. ^ 32.0 32.1 משנה, מסכת שקלים, פרק ו', משנה ד', ופירוש הברטנורא שם
  33. ^ פירוש הברטנורא והרמב"ם למשנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ד'
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כ"ט, עמוד א'
  35. ^ לחם משנה, מהר"י קורקוס
  36. ^ מאירי על תמיד דף ל עמוד ב, פירוש הראב"ד שם, פירוש הברטנורא על המשנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ו'
  37. ^ תמיד פרק ג משנה ז
  38. ^ שיטה מקובצת ערכין יא ב דיבור המתחיל מעשה ברבי יהושע
  39. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משנה א'
  40. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משנה ב'
  41. ^ ברטנורא על תמיד פרק ג משנה ט
  42. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ג', משנה ט'
  43. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ה', משנה א'
  44. ^ 44.0 44.1 במסכת ברכות דף יא עמוד ב
  45. ^ הלכות תמידין ומוספין, פרק ד', הלכה ו'
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד א'
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ו, עמוד א'
  48. ^ ברטנורא תמיד פרק ה משנה ב
  49. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה ד'
  50. ^ בית הבחירה למאירי יומא כה א, תפארת ישראל תמיד ז, ג יכין סעיף קטן כד
  51. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ד', משנה ד', כדעת תנא קמא
  52. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ה', משנה ד'
  53. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ו', משנה ב'
  54. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ה', משנה ו'. פרק ו', משנה א'. פרק ז', משנה א'.
  55. ^ פרקים פרק ה' פרק ו' פרק ז'
  56. ^ במגן הראשון, עמודים תכד-תכה במהדורת מכון ירושלים, קח א-קח ב במהדורת מנטובה.
  57. ^ מצוות עשה קצב
  58. ^ מובא בהערות על הרמב"ם במהדורת שבתאי פרנקל
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ד, הלכה ט'
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ז, עמוד ב'
  61. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד א'
  62. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ה', משנה א'
  63. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ד"ח
אבנט (בגד כהונה)

אבנט היה החגורה אותה הכהנים חגרו על כותנתם בשעת העבודה במקדש. אבנט הוא אחד מארבעה בגדי הכהונה של הכהן ההדיוט, ומשמונה בגדי הכהונה של הכהן הגדול.

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

בית המקדש של יוליאנוס

בית המקדש של יוליאנוס נחשב לניסיון הרציני ביותר מאז מרד בר כוכבא, לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים. ניסיון ההקמה היה בשנת 362–363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).

בעל מום

כהן בעל מום הוא כהן אשר גופו לוקה בחסר ויש בו מום, הפוסל אותו מעבודת המקדש.

קרבן בעל מום הוא בעל חיים אשר גופו לוקה בחסר ויש בו מום, הפוסל אותו מלהיות מוקרב במקדש.

המנורה

מנורת שבעת הקנים היא מנורת זהב, שהייתה מוצבת במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, ובה היו כהנים מדליקים ומטיבים את נרותיה מדי ערב. המנורה היא אחד מסמליו של העם היהודי וניצבת בלב סמלה הרשמי של מדינת ישראל.

חנוכה

חג החנוכה (הַחֲנֻכָּה) או חג האורים הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים. ימים אלה הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש, ונס פך השמן. החג מצוין באמירת הלל והודאה וכן בהדלקת נרות חנוכה, בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת. חנוכה נחשב כמצווה דרבנן. חנוכה (יחד עם פורים) הוא אחד משני החגים הבולטים ביותר שנוספו למסורת ישראל, על ידי היהדות הרבנית.

יום הכיפורים

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא "שבת שבתון", ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).

לוי (יהדות)

לוי ביהדות הוא צאצא משבט לוי שאינו מצאצאי אהרן הכהן. שבט לוי, שנקרא על שם אבי השבט, לוי, נבדל כולו מיתר בני ישראל בייעודו לעבודת בית המקדש, ומתחלק לשתי קבוצות: צאצאי אהרון, שהם הכהנים, ובני השבט שאינם צאצאי אהרון, שהם הלוויים.

הלויים בבית המקדש היו שומרים על שערי המקדש והר הבית ובנוסף היו שרים ומנגנים בעת הקרבת הקורבנות. אף שבית המקדש חרב לפני כאלפיים שנה, ולכן חדלה להתקיים העבודה במקדש, נמשך זיהוים של הלויים ביהדות, וניתנות להם זכויות וחובות המיוחדות למעמד זה.

לשכת פנחס המלביש

לשכת פנחס המלביש הייתה אחת משתי הלשכות שהיו משני צדי שער ניקנור. הלשכה נקראה בשם זה, מכיוון ששמו של הממונה (הראשון) על הלשכה היה פנחס.

מיתה בידי שמיים

בהלכה, מיתה בידי שמיים היא עונש המוטל על כחמישה עשר חטאים שנעשו במזיד, והוא עונש מוות שאמור להתבצע על ידי אלוהים ולא על ידי בית דין. עונש המיתה בידי שמים נחשב לעונש קל יותר מעונש הכרת (עונש דומה של מיתה בידי אלוהים) המוטל על 36 חטאים אחרים. מיתה בידי שמיים על פי הגמרא במסכת מועד קטן כח. קובעת כי גיל 60 זהו מיתה בידי שמיים: "מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי ששים זו היא מיתה בידי שמים".

מאחר שעונש זה בידי אלוהים ולא בידי אדם, לו גלויות צפונות הלב, אין צורך לגביו בעדות או בהתראה. אך אם ישנה עדות והתראה, העובר על רוב העבירות הללו במזיד מתחייב גם כן במלקות בבית דין, ככל עובר במזיד על מצוות לא תעשה. אמנם חלק מן העברות הללו הן מצוות עשה, שבהן אין חיוב בידי אדם בשום מקרה.

מקדש יב

מקדש יֵבּ (בלשון יהודי המקום: אגורא זי יהו אלאהא = בניב ארמי דרומי, מקדש ה' אלוהים) היה מרכז פולחני לאלוהי ישראל, שנבנה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס (בשנת 610 לפנה"ס לערך) על ידי קהילת יהודי יב, שהתקיימה במצרים על האי אלפנטינה באזור מצרים העליונה ליד אסואן. בניה שרתו כשכירי חרב ותפקידם היה לשמור עבור ממלכת פרס, על גבולה הדרומי של מצרים עם ממלכת כוש. מקדש זה חרב כ-200 שנה לאחר מכן (בשנת 410 לפנה"ס). דבר קיומו של המקדש לא נודע עד תחילת המאה ה-19, כאשר מכתבי יב הופיעו לראשונה בשוקי מצרים.

נס פך השמן

נס פך השמן הוא סיפור המובא בתלמוד הבבלי ובמקורות נוספים, כאחד מהניסים שהתרחשו בתקופת מרד החשמונאים וכאחת הסיבות העיקריות להדלקת נרות בחג החנוכה וחגיגתו למשך שמונה ימים לדורות. לפי הסיפור, התרחש הנס לאחר שחרור בית המקדש השני במרד החשמונאים, והוא מתאר כיצד נמצא פך (כלי קיבול קטן לנוזלים) שמן טהור, שכמותו אמורה הייתה להספיק להדלקת המנורה למשך יום אחד, ולמעשה הספיק להארת מנורת המקדש לשמונה ימים.

סדר תפילות יום הכיפורים

במהלך יום הכיפורים מתפללים 5 תפילות, בהן משולבות תוספות ייחודיות ליום הכיפורים, כסדר וידוי בתוך תפילת העמידה, וסדר העבודה באמצע תפילת מוסף. כן מתפללים בסוף היום את תפילת נעילה, שכיום אין מתפללים אותה באף יום חוץ מיום הכיפורים.

סדר התפילות הנהוג כיום הוא תולדה של חורבן בית המקדש השני, שלאחריו לא התאפשרה עבודת בית המקדש ביום הכיפורים, שהייתה מרכזו של יום הכיפורים בזמן בית המקדש, והתפילה מהווה תחליף לה. ככל הנראה שורשיהם של החלקים הקדומים ביותר הם עוד בתקופת בית המקדש עצמו, והם באו לידי הלכה מחייבת בתקופת התנאים. בין חלקים אלו אנו מוצאים את הוידוי, הברכה האמצעית של תפילת העמידה והוספה של תפילה חמישית ביום: תפילת נעילה. סביר להניח שגם אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף החלה בתקופה קדומה יחסית, כנראה בתקופת האמוראים. בשל המנהג להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום ואף לישון בבית הכנסת נוספו גם פיוטים רבים, שבתקופה מאוחרת קוצצו בקצת מקומות. נהוג להתפלל עטופים בטלית בכל התפילות. בקהילות רבות נהוג ללבוש בגדים לבנים לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" ובחלק מקהילות האשכנזים נוהגים גם ללבוש קיטל.

פיס (בית המקדש)

הפַּיִס כפי שמתואר במשנה ובספרות חז"ל, הוא גורל שהיה מתקיים בין הכהנים בבית המקדש, על מנת לקבוע איזה כהן יזכה לבצע את אחת מעבודות המקדש.

קידוש ידיים ורגליים

קידוש ידיים ורגליים היא מצווה שהייתה מוטלת על הכהנים קודם תחילת עבודתם היום־יומית בבית המקדש.

קידוש ידיים ורגליים נעשה על ידי שפיכת מים מן הכיור המוצב בעזרה על ידי הכהנים ועל רגליהם. הקרבת קרבן שנעשתה בלא שהכהן קידש את ידיו ורגליו, נחשבת לעבודה פסולה, גורמת לפסילת הקרבן ומחייבת את הכהן מיתה בידי שמים.

שירי עולת השבת

שירי עולת השבת הם אוסף תפילות שנתגלה בעשרה עותקים בחלק ממגילות ים המלח במערות קומראן אשר מזוהות עם הליטורגיה של כת מדבר יהודה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.