הסתה

הסתה היא ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע. במקרים רבים מבדילים בין עבירה פלילית מסוג שידול המתייחסת לשכנוע אדם בודד, לבין הסתה המתייחסת לשכנוע ציבור של אנשים. בשיח הציבורי במדינות מסוימות (דוגמת צרפת וישראל) משתמשים במונח הסתה גם עבור ביקורת חריפה שאין בה קריאה ישירה לביצוע מעשה כלשהו אלא רק משתמעת, במיוחד כאשר מדובר בביקורת כלפי בני אדם המשתייכים לציבור מסוים, כגון גזענות או אנטישמיות.

במדינות רבות (במיוחד באירופה), קיימים חוקים כוללניים המגדירים כעבירה כל ניסיון הסתה לביצוע מעשה הנוגד את החוק.

בישראל, בנוסף לעבירה כללית של שידול, חוק העונשין מציין במפורש מעשים אחדים אשר הסתה לעשותם מהווה עבירה פלילית.

להתגבשות עבירת הסתה יש צורך בהוכחת הסתברות אובייקטיבית שהדיבורים יהפכו למעשים. כמו כן, נדרש להוכיח שהמתבטא התכוון במפורש לתוצאות הפליליות אליהן הסית.

בארצות הברית, עבירת הסתה (solicitation) חלה בין אם העבירה בוצעה ובין אם לאו. לעומת זאת, באירופה, כאשר העבירה לא התרחשה, השידול מכונה "incitement", וכאשר העבירה בוצעה, המסית מועמד לדין על קשירת קשר.

דברי שטנה

סוג מיוחד של הסתה הם דברי שִׂטְנָה: העברה של מסרים לקהל שומעים, שיש בהם כדי לגרוע מערכו או מכבודו של אדם או של קבוצה אנושית, על בסיס מאפיינים כמו גזע, דת, לאום או נטייה מינית.[1] דברי שטנה יכולים להיות נאום, מחווה, קריקטורה, סרט קולנוע, מסר כתוב או מיצג, שיש בהם כדי לקדם או לעודד אלימות, בין בני אדם או קבוצות, או להטיל מורא בפרט או בקבוצה, או להוריד מערכם או כבודם. במדינות מסוימות דברי שטנה עלולים להיות מנוגדים לחוק ולהיחשב להסתה. ייתכנו בחוק סיווגים שונים של אדם או קבוצה, תחת מאפיינים דוגמת גזע, מגדר, שיוך אתני, לאום, דת או נטייה מינית.

דברי השטנה, יחד עם דמוניזציה (סוג של דברי שטנה בה מושא השנאה מוצג כדמוני או לא-אנושי), נחשבים להסתה בארצות רבות גם אם אין בהן קריאה מפורשת להפעלת אלימות, שכן הם מתירים את דמו של מושא השנאה ומעודדים אלימות נגדם בהציגם אותו כשורש הרוע ומבטלים את זכותו לחיים, בריאות וביטחון. לעיתים קרובות הסתה לביצוע אלימות משלבת ברטוריקה שלה דברי שטנה ודמוניזציה, כאשר הדוגמה הידועה ביותר היא ההסתה נגד היהודים בגרמניה הנאצית, שהובילה לאלימות (הן מאורגנת והן ספונטנית) נגדם ולבסוף לשואה.

בישראל

חקיקה

סעיף 33 לחוק העונשין קובע שהעונש על שידול לעשות עבירה הוא מחצית העונש על העבירה עצמה. בנוסף, החוק מציין במפורש סוגים אחדים של הסתה המהווים עבירה פלילית:

  • הסתה להשתמטות משירות צבאי (סעיף 109).
  • הסתה של חייל לאי ציות לפקודה חוקית (סעיף 110).
  • הסתה לגזענות (סעיף 144ב): פרסום דבר במטרה להסית לרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה עוינות או אלימות או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי - אתני. קיים סייג שאומר כי פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה או שמירה על פולחן של דת לא יתפס כהסתה אם הציטוט לא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות.
  • הסתה לאלימות או טרור (סעיף 144ד2): משמעותה פרסום קריאה, דברי שבח, אהדה או עידוד לעבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה, ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לביצוע המעשה.
  • הסתה למעשי איבה כלפי מדינה ידידותית (סעיף 166).
  • הסתה להימנע מתשלומי חובה (סעיף 289).

בחוק יסוד: הכנסת נקבע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע ... הסתה לגזענות".

בשנת 2005 הוצע לתקן את חוק העונשין כך שיהיה ניתן להרשיע אדם בהסתה לאלימות גם אם אין ודאות קרובה שהשומעים את דברי ההסתה יפעלו על פיהם[2].

אכיפה

בגלל הרגישות באכיפת עבירת ההסתה אל מול חופש הביטוי, נדרשת המשטרה לאישור הפרקליטות לפתיחת חקירה בעבירת הסתה.

במכתב הנחיות למשטרה מספטמבר 2004 קבע היועץ המשפטי לממשלה שהמשטרה תוכל לפתוח בחקירה מלאה לגבי הסתה, ללא אישור הפרקליטות, כאשר אדם קורא מול קהל בצורה מפורשת לאלימות כנגד נבחר ציבור. כאשר הקריאה היא באמצעי התקשורת ולא אל מול קהל, קובע המכתב שניתן לנהל חקירה אך אין לחקור את החשוד ללא אישור הפרקליטות. לעומת זאת, כאשר הקריאה לאלימות היא מרומזת, קובע המכתב שאין לפתוח בחקירה ללא אישור הפרקליטות[3].

היועץ מזוז הביע את דעתו, שיש להשתמש בחוק נגד הסתה רק במקרים קיצוניים[2].

במכתב מיוני 2005 לחבר הכנסת אריה אלדד, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שכרזות דוגמת "שרון דיקטטור", "הטרנספר לא יעבור" ו"ההתנתקות קורעת את העם" אינן מהוות הסתה[4].

בספטמבר 2012 גזר בית משפט בנצרת עונש של שלוש שנות מאסר על האימאם המוסלמי-סוני נאזם אבו סלים לאחר שהורשע בהסתה לאלימות ולטרור ובתמיכה בארגון טרור. בית המשפט קבע כי דברי התמיכה שלו באל-קאעידה, בג'יהאד העולמי ובשימוש באלימות - "גרמו באופן ישיר לאימוץ קריאות התמיכה בארגון הטרור וההסתה לאלימות על ידי מי מאלו שנחשפו אליהם, באופן שהובילם לביצוע מעשי אלימות קשים עד כדי רצח יהודי, חטיפה ושוד של יהודי נוסף וכן תקיפות של נוצרים"[5].

ב-2015 נגזרו כנגד מזכ"ל תנועת פת"ח בירושלים, עומר שלבי, תשעה חודשי מאסר בפועל ועוד חמישה על תנאי, על הסתה בפייסבוק[6] .

הסתה ברשות הפלסטינית

Suicide-bomber-baby01
תמונה של תינוק המחופש למחבל מתאבד שנמצאה בחיפוש בבית פלסטיני

יישום הסכמי אוסלו (הפעימות) הושהה על ידי נתניהו בנימוק שהפלסטינים לא פועלים מספיק בנחרצות לקידום תהליך השלום ונגד ההסתה והאלימות (לדוגמה, העלייה באלימות בתקופה זו), חשש שהתבסס על פרסומים שונים שהעידו על קיומה של הסתה בשטחי הרשות הפלסטינית, בספרי חינוך, בפעילות תעמולה וכן בקיום של "קייטנות טרור".

משנת 1998 פועל מכון ממרי, העוסק בסיקור תקשורתי של פרסומים בערבית ופרסית, ומתמקד בפרסומים קיצוניים, פרט שמעורר נגדו ביקורת על אג'נדה שלא מאפשרת להעריך מה חלקם של הפרסומים האלו מתוך כלל הפעילות.

משנת 2009 בודק המשרד לנושאים אסטרטגיים התבטאויות פומביות של בכירי הרשות הפלסטינית ופרסומים של מוסדות וארגונים הנשלטים על ידי הרשות, ועוקב אחרי ביטויי הסתה מפורשת לאלימות, עידוד אווירת אלימות וטרור, הסתה לשנאה ולדמוניזציה של ישראל וכדומה. באוגוסט 2012 העביר המשרד לממשלת ישראל את הנתונים שנבדקו עד מועד זה, מהם עולה כי הרשות הפלסטינית ומוסדותיה מסיתים בקביעות נגד ישראל ונגד יהודים. המסרים העיקריים בהסתה הם: (1) כל טרור הוא לגיטימי; (2) היהודים נוכלים ומסוכנים; (3) ישראל איננה קיימת על המפה. הרשות מביעה בעקביות שנאה ורצון שמדינת ישראל תיעלם, ופועלת נגד נורמליזציה עם ישראל בכל הרמות. מנכ"ל המשרד, יוסי קופרווסר, אמר כי הרשות "באה ליצור אתוס של מאבק ושלילת עקרון השלום והנורמליזציה והכחשת קיומו של עם ישראל". חלק מההסתה מופרכת לחלוטין לדעתו, כגון "עינויים שעוברים אסירים בבתי סוהר" או "מתנחלים מאמנים כלבים וחזירים לעקור עצי זית", אבל מסרים אלה מופיעים בקביעות. מהנתונים עולה עוד, כי אבו מאזן ובכירים אחרים ברשות מפגינים התעלמות מקיום מדינת ישראל, שאיננה מופיעה במפות שמוחזקות בידיהם או מוצגות באירועים שונים. בשידורי הטלוויזיה קוראים ליהודים ללכת "לארצות שמהן באו, כדי לאפשר לנו לשוב ליישובים שאותם עזבנו, בעכו, בחיפה וביפו", ובכך מועבר המסר שהמדינה הפלסטינית תקום על מלוא שטח ישראל. מסרים אחרים מיועדים ליצירת דמוניזציה של היהודים בכלל ושל מתנחלים בפרט[7].

מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" מפרסם דוחות ומחקרים, בין השאר, בנושא ההסתה בכלי התקשורת, התרבות ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית. מאידך, עמותת קשב העוסקת במעקב תקשורתי, בראשות העיתונאי יזהר באר (אשר נתן חוות דעת מקצועית לסנגורי הרשות הפלסטינית בתביעה כנגדה), מציגה תמונה אחרת ולפיה ההסתה מנוצלת על ידי ממשלת ישראל כדי להימנע ממשא ומתן מדיני, וממדי ההסתה מטעם הרשות הפלסטינית פחותים משנהוג לחשוב[8]. יש לציין כי עמדה זו, שהוצגה בשנת 2014 (ולמשל לא נוגעת לגל הטרור ב-2015), מתייחסת לשאלת האחריות של הרשות הפלסטינית להסתה ולא להסתה בכללותה.

בדו"ח שפרסם ב-2015 ארגון מבט לתקשורת פלסטינית (PMW), נחשפה רשימה של יותר מ-20 בתי ספר של הרשות הפלסטינית שנקראו על שם מחבלים. במעקב שבצע הארגון בזמן שעבר, התברר שעוד עשרות בתי ספר שימשו להאדרת מחבלים, אם בשמות בתי הספר ואם בשילוב תמונות המחבלים בסמלים, יצירות והנצחה בפעילויות שונות. בעקבות דיווח שהועבר על מימון בית ספר על שם דלאל מוגרבי, המחבלת מפיגוע כביש החוף, בכספים שנתרמו מנורווגיה, משרד החוץ הנורווגי פנה לרשות הפלסטינית בדרישה להחזרת כספי התרומות[9].

ישראל מגיבה להסתה בהסברה בעולם, ולעיתים גם בסגירת אמצעי תקשורת שעוסקים בהסתה והחרמת הציוד.[10]

בעיתיות העבירה

עבירת ההסתה, כעבירות אחרות הקשורות בדיבור בלבד, נתונה במחלוקת ציבורית על היקפה ועצם קיומה. במדינות טוטאליטריות ושלטונות כיבוש השתמשו בעבירת ההסתה להעמדה לדין של מתנגדי המשטר. אנשים שהועמדו לדין בעוון הסתה כוללים את ויסר ז'יטי באלבניה, נתן שרנסקי בברית המועצות ומוהנדס קרמצ'נד גאנדי, על ידי השלטון הבריטי בהודו. במדינות דמוקרטיות משתדלים להימנע מלהעמיד אנשים לדין על הסתה, בגלל הפגיעה שיש בה בחופש הביטוי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Tamar Gidron; Haim Abraham (28 במרץ 2016). "דיבור שטנה וקהילת הלהט״ב" [Hate Speech and the LGBT Community].
  2. ^ 2.0 2.1 טל רוזנר, ערב ההתנתקות: הורחבה הגדרת ה"הסתה", באתר ynet, 10 באפריל 2005
  3. ^ ינון קדרי, 'הסתה ברורה – חקירה מיידית', באתר nrg‏, 27 בספטמבר 2004
  4. ^ יובל יועז, מזוז: הכרזה "שרון דיקטטור" אינה הסתה או המרדה, באתר הארץ, 19.5.2005
  5. ^ רימון מרג'ייה, שלוש שנות מאסר לאימאם מנצרת שהסית לטרור, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2012
  6. ^ יסמין גואטה, לראשונה בישראל: עונש מאסר בגלל הסתה בפייסבוק, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2015
  7. ^ שלמה צזנה, ‏הסתה ללא הפסקה, באתר ישראל היום, 13 באוגוסט 2012
  8. ^ יזהר באר, ההסתה - ההיית או שחלמתי חלום?, אתר העוקץ, פברואר 2014
  9. ^ אריאל כהנא, זעם בנורבגיה: הפלסטינים הקימו מרכז נשים ע"ש מחבלת, באתר nrg‏, 28 במאי 2017
  10. ^ נועם אמיר, ‏צה"ל והשב"כ פשטו על תחנת הרדיו "אל חליל" בחברון בשל שידורי הסתה, באתר מעריב השבוע, 21 בנובמבר 2015
גזענות בישראל

בישראל קיים מערך חוקים נגד אפליה על רקע גזע ונגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים. ממשלת ישראל וקבוצות וארגונים שונים בישראל נאבקים בגזענות, וישראל היא מדינה שותפה לאמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית וחתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך. עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מאי קבלה למקומות עבודה ולמוסדות על רקע מוצא, התבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.

על פי סמי סמוחה, ההגדרות הליברליות של גזענות זו אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק, כמו בישראל, שהמוצא האתני משמש בהן בסיס לקשר בין בני המיעוט לבני הרוב. כך למשל, על פי ההגדרה הליברלית, סירוב להינשא לבן זוג מן העדה האחרת ייחשב לגזענות, אך נישואי פנים הם נורמה בחברות שבהן המיעוט אינו מיעוט נטמע. על פי התפישה הליברלית, אי אמון בבני המיעוט ופיקוח עליהם ייחשבו כגזענות, גם אם המצב האובייקטיבי מחייב חשדנות והשגחה - למשל, אם המיעוט שייך במוצאו לאויב ויש מהם המבצעים עבירות ביטחוניות. על פי סמוחה, דוגמאות אלה מראות שההגדרות הליברליות אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק. על כן יש לאמץ הגדרה מצומצמת יותר לגזענות, רק כנגד מידה מוגזמת של יחס שלילי, אך עם זאת קשה לקבוע מהי מידה מוגזמת.בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד השדרן גבי גזית שהשמיע ביטויים בוטים נגד חרדים ומתנחלים קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שקבוצות אלו אינן כלולות בלשון החוק כיון שאינן מהוות קבוצה מבחינת "גזע" או "מוצא אתני".

המרדה

הַמרָדָה היא עבירה של ארגון פעילות או הטפה נגד הסדר החברתי הקיים או השלטון החוקי במדינה.

הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי (או הסכם וואי) הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

הפגנה

הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.

הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך אלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים.

הקול היהודי

הקול היהודי הוא אתר חדשות ישראלי בבעלות עמותת "יהודים שמחים" מיצהר. האתר הוקם על ידי תלמידים של הרב יצחק גינזבורג בשנת 2010.

עורך האתר הוא אלחנן גרונר. מטרת האתר, כעולה מפרסומיו, היא "לייצר תקשורת עם אג'נדה יהודית ברורה, על רקע טשטוש הזהות הקיים היום בישראל". האתר מזוהה עם הימין הקיצוני.

ביוני 2011 חשף האתר מסמך בחתימתו לכאורה של תא"ל ניצן אלון, הקורא שלא לשתף חיילים דתיים או מתנחלים במידע מתוכנן על פינוי. בתגובה פשטה המשטרה על משרדי המערכת ביצהר, החרימה ציוד ועצרה שלושה מאנשי האתר.

בינואר 2013 חשף האתר סרטון שתיעד חגיגת אירוסין שחגגו מחבלים פלסטינים בבית סוהר אשל. בעקבות החשיפה העביר השב"ס 27 אסירים לבידוד. באתר מובאות ידיעות העוסקות בסירוב אקטיבי ופסיבי לפינוי מאחזים וכדומה, וכן פרסומים התומכים בעבודה עברית.

ביוני 2017 הורשע אחד מעורכי האתר, אברהם בנימין, בעבירות של הסתה לאלימות והסתה לגזענות, ושוקי הס, שעמד בראש עמותה הקשורה לאתר, הורשע בעבירות של סיוע להסתה לאלימות וסיוע להסתה לגזענות, בגין פרסומים באתר ובעלונים מודפסים.

באותו חודש הוגש כתב אישום על הסתה לאלימות, נגד הרב יוסף אליצור, בגין מאמרים שפרסם באתר.

האתר מסקר את תופעת ההתבוללות בארץ ישראל ואת פעילות הארגונים להב"ה ויד לאחים שעוסקים במניעתה. במסגרת זאת עסק האתר ב"התבוללות בשירות הלאומי" וב"בעיות המשת"פים בשכונות".

ביולי 2018 יצא האתר בקמפיין מימון המונים לשם הקמת מערכת תחקירים.

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

התיאטרון הערבי-עברי ביפו בבית הסראייה הישן בעיר, משמש אכסניה לשתי להקות תיאטרון הפועלות ביחד ולחוד בשתי שפות: עברית וערבית. השתיים הן קבוצת "תיאטרון מקומי", שנוסדה ב-1990 בידי יגאל עזרתי וגבי אלדור, ותיאטרון "אל סראיא" (נוסד ב-1998), שבו חברים אנשי תיאטרון ויוצרים ערבים. התיאטרון ממומן חלקית בידי משרד החינוך והתרבות ועיריית תל אביב-יפו. לתיאטרון זה שלושה מנהלים אמנותיים: מוחמד בכרי, יגאל עזרתי וגבי אלדור.

זכויות להט"ב באמריקה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באמריקה משתנות באופן ניכר בין חלקי היבשת ובין המדינות השונות.

מתוך 35 המדינות באמריקה, הומוסקסואליות חוקית ב־25 מדינות. כמו כן, היא חוקית בכל 23 הטריטוריות. לסביות חוקית ב־29 מדינות וכן בכל הטריטוריות.

העונש על נטייה חד־מינית, ועל הומוסקסואליות בפרט, במדינות בהן הדבר אינו חוקי, הוא לרוב קנסות ו/או מאסר ממושך. עם זאת, במדינות רבות העונשים שהחוק מטיל על אנשים בעלי נטייה חד־מינית אינם נאכפים בפועל.

מבין מדינות אמריקה החברות באומות המאוחדות, 24 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. המדינה היחידה שחתמה נגד ההצהרה היא סנט לוסיה. 10 המדינות האחרות נמנעו.

חופש הביטוי

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.

טוקבק

טוקבק (בעברית: תגובית) הוא מנגנון לתגובות הגולשים באינטרנט. מנגנון הטוקבק מופעל באתרי חדשות, באתרי בלוגים ובאתרים נוספים, והוא מאפשר לגולשים להגיב על הנאמר בדף מסוים, כך שהתגובות מופיעות בהמשכו של הדף. הטוקבק הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט, והוא מביא לשיא את מימוש חופש הביטוי שמתקיים באינטרנט. הטוקבק משמש בדרך כלל להבעת דעתו של הגולש, אך לעיתים הוא משמש גם להצבעה על טעויות עובדתיות או לשוניות שנפלו בכתבה המקורית.

שיא במספר התגובות שניתנו בישראל לידיעה אחת שמור, כנראה, לידיעה אודות הסערה שהתחוללה בכנסת בעקבות השתתפות ח"כ זועבי במשט לעזה, שפורסמה באתר ynet וזכתה ליותר מ-3,500 תגובות. באחד השיאים הקודמים החזיקו, כנראה, הידיעות שעסקו בנשיכה שנתן דודו טופז לנטליה אוריירו במהלך תוכניתו "הראשון בבידור". תשובתו של טופז למגיבים בידיעה המקורית זכתה ליותר מאלפיים תגובות.

מבט לתקשורת פלסטינית

מבט לתקשורת פלסטינית (באנגלית: PMW – Palestinian Media Watch) הוא מכון מחקר ישראלי לחקר החברה הפלסטינית. מכון המחקר חוקר ומתעד את החברה הפלסטינית באמצעות כלי התקשורת, התרבות ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית.

מטרת המכון היא לבחון את האידאולוגיה של הרשות הפלסטינית ואת הפער בין הצהרותיה לעולם לבין התקשורת הפנימית שלה, בנוגע ליחסה לישראל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתהליך השלום. מסיבה זאת המכון מתמקד פחות בחברה הפלסטינית ברצועת עזה תחת שלטון החמאס שאינו מכיר בישראל או בתהליך שלום. מחקרי המכון חושפים הסתה אנטישמית קשה וחינוך לאלימות ולשנאת ישראל.

דו"חות המכון ומחקריו מוצגים בפני קובעי מדיניות ומנהיגים בישראל, בארצות הברית ובמדינות אירופה. המכון מפעיל אתר אינטרנט בשלוש שפות וערוץ ביוטיוב המכיל מאות סרטונים, בנוסף לפרסומים בכלי התקשורת בישראל ובעולם.

מסית

בהלכה, מסית הוא יהודי המסית יהודי אחר לעבוד עבודה זרה. מעשה זה מתקשר לשש מצוות לא תעשה מהתורה. על פי ההלכה, עונשו של המסית הוא סקילה.

מפלגה

מִפְלָגָה היא תנועה פוליטית השואפת להשיג שליטה מלאה או חלקית במוסדות הממשל או הפרלמנט. פעולת ההצטרפות למפלגה נקראת בישראל התפקדות.

מרדכי קרמניצר

מרדכי (מוטה) קרמניצר (נולד בנובמבר 1948) הוא משפטן ישראלי, מומחה במשפט פלילי ובמשפט צבאי. פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, העומד בראש הפרויקטים 'עקרונות חוקתיים ויישומם', 'ביטחון לאומי ודמוקרטיה' ו'השחיתות השלטונית בישראל'.

עיר הנידחת

בהלכה, עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה נדחו מהדרך ופנו לעבוד עבודה זרה. האדם שמסית תושבי עיר לעבודה זרה עד הפיכתה לעיר הנידחת נקרא "מדיח".

פיתוי

פיתוי הוא שידול, השאה או הסתה של אדם לבצע דבר מה (בדרך כלל דבר מה אסור או שלילי). הדבר עשוי להיות אסור או לא רצוי לאדם עצמו או לאנשים אחרים, והאיסור המוטל על ביצוע הדבר קשור בדרך כלל בחוקים, מנהגים או טעמים רגשיים ונפשיים.

פשע שנאה

במדעי החברה, פשע שנאה הוא פשע שמכוון כלפי הקורבנות על בסיס שנאה לקבוצה החברתית שאליה הקורבנות שייכים. בחירת הקורבנות מבוססת על הדעה הקדומה של הפושעים נגד הסטטוס החברתי, האמיתי או הנתפש, של הקורבנות. במילים אחרות, המניע העיקרי לפשע הוא שנאת קבוצה (להבדיל משנאה אישית).

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב מיעוטים אתניים ודתיים, להט"בים ומוגבלים פיזית ונפשית. פשעי שנאה יכולים לכלול אלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, הסתה לגזענות, ואף רצח. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל, ובגלל היותו קשור לסטטוס שיוכי (להבדיל מסטטוס הישגי), ולעיתים קרובות נתפש כחמור יותר. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.

רגאיי

רגאיי (Reggae) הוא סגנון מוזיקלי שמקורו באי ג'מייקה שהוכר לפי אונס"קו כמורשת עולמית. הרגאיי הוא שילוב של סגנונות מוזיקליים אמריקאים כגון ג'אז ורית'ם אנד בלוז, סגנונות מוזיקליים ג'מייקנים מוקדמים כגון סקא ורוקסטדי ומוזיקה אפריקאית-קאריבית כגון קליפסו ומנטו. הרגאיי מנוגן לרוב במשקל של 4/4, כאשר הפעימות המודגשות הן השנייה והרביעית, להבדיל ממוזיקת הפופ. השירים במוזיקת הרגאיי מתעסקים בדרך כלל ברוחניות ואהבה ומושפעים רבות מדת הראסטפארי. עם זאת, בשנים האחרונות יותר זמרי רגאיי שרים שירים על החיים הקשים בגטו, שירים על נשים ושירי זימה, כל זאת בהשפעת ההיפ הופ האמריקאי.

שידור רדיו בישראל

שידורי הרדיו בארץ ישראל החלו לראשונה בתקופת המנדט הבריטי.

כיום שידורי הרדיו מרוכזים על ידי שלושה גורמים עיקריים:

קול ישראל של תאגיד "כאן"

גלי צה"ל של צה"ל

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו המפקחת על שידורי תחנות הרדיו האזוריות והמסחריות בישראל

בנוסף, קיימות מספר תחנות רדיו פיראטי ותחנות רדיו אינטרנטי ישראליות.בסך-הכל קיימים בישראל כ-100 משדרים ותחנות ממסר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.