הספר הלבן (1939)

הספר הלבן של 1939, הידוע גם בכינויים ספר המעל, הספר הלבן של מקדונלד, הספר הלבן השלישי או הספר השחור, הוא קובץ תקנות שפורסם על ידי ממשלת בריטניה מתוקף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-17 במאי 1939. ספר זה היה השלישי במספר, וקדמו לו הספר הלבן הראשון שפורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922, והספר הלבן של פאספילד משנת 1930.

הספר הלבן של מקדונלד פורסם בעקבות כישלון ועידת השולחן העגול ועל רקע המשך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הספר נקרא על שם מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי באותה עת.

Against the White Paper, Jerusalem 1939
מפקדות ב"הגנה" מפגינות כנגד הספר הלבן, ירושלים 1939
Graffitti british
גרפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!" על קיר בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב-2007)
British out
רטרו-גראפיטי בשכונת נחלאות בירושלים, 2007

עיקרי הספר

עיקרי "הספר הלבן" היו:

  • ארץ ישראל לא יכולה להיות שייכת לערבים או ליהודים.
  • בשטחי ארץ ישראל המנדטורית תוקם תוך עשר שנים מפרסום הספר, מדינה דו-לאומית לתושבי הארץ הערבים והיהודים. במדינה המוצעת יהוו הערבים שני שלישים מהאוכלוסייה, והיהודים לשליש אחד בלבד. בראש השלטון יהיו ערבים ויהודים ביחס מתאים לחלקם בקרב כלל האוכלוסייה בארץ.
  • מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך 75,000 נפש. בגל ראשון יוכלו לעלות 25 אלף יהודים, ובמשך 5 שנים יורשו לעלות עשרת אלפים יהודים כל שנה, סך הכול 75 אלף. לאחר מכן לא תותר עליה יהודית נוספת, אלא אם כן יסכימו לכך הערבים.
  • תוגבל רכישת קרקעות על ידי יהודים ל-עד 5% מכלל שטחה של ישראל (עד 95% משטח ארץ ישראל לא יינתן למכירה ליהודים בטענה כי לערבים ריבוי טבעי מהיר והם זקוקים לשטח).

בעקבות הספר הלבן צומצמה העלייה היהודית ולאחר שפורסמו תקנות העברת קרקעות 1940, היו מפעלות גאולת הקרקע הציוניים בארץ ישראל, לכאורה, לכמעט בלתי אפשריים. תקנות אלו לא נאכפו וקק"ל רכשה מפרסום תקנות אלו ועד קום המדינה 420,000 דונם.[1]

הספר הלבן והצהרת בלפור

הספר הלבן נתן פרשנות מצמצמת מאד למונח "בית לאומי לעם היהודי" שהופיעה בהצהרת בלפור, הצהרה ששולבה מאוחר יותר בהחלטות ועידת סן רמו. נקבע בו כי "בית לאומי" אין פירושו מדינה יהודית, אלא האוטונומיה שממנה נהנה היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן פרסום הספר - עם מוסדות כמו ההסתדרות, הסוכנות היהודית, הקיבוצים והמושבים וכו' - היא כבר מהווה את "הבית הלאומי" במלואו ואל ליהודים לצפות לקבל יותר מזה.

כך, מנקודת ראותה של ממשלת בריטניה, הספר הלבן לא היווה ביטול של הצהרת בלפור אלא רק פרשנות שונה שלה. לעומת זאת, ראשי התנועה הציונית ראו בספר הלבן בבחינת ביטול בפועל של הצהרת בלפור והתכחשות של בריטניה להבטחותיה.

התגובות לספר

הספר, שכונה בפי דוד בן-גוריון "ספר המעל", היה בגדר שינוי מוחלט של המדיניות הבריטית שראשיתה בהצהרת בלפור מ-1917 והשלמת הנסיגה ההדרגתית מהמדיניות הפרו-ציונית המקורית של בריטניה. לפיכך, עורר הספר והתקנות שנלוו אליו תגובת זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית. היישוב הכריז על שביתה כללית בכל הארץ ובערים הגדולות נערכו הפגנות ותהלוכות מחאה. כהתרסה נגד הספר הלבן, הוקמו בחודש מאי 12 נקודות יישוב חדשות בארץ ישראל.[2]

בעקבות הספר הלבן התאחד היישוב היהודי בארץ נגד הבריטים ונגד הספר הלבן. אך משפרצה מלחמת העולם השנייה, החליטו "ההגנה" והאצ"ל להפסיק את הפעולות נגד הבריטים ולהמשיך אך ורק בפעולות ההתיישבות והעלייה הבלתי-לגאלית. בן-גוריון טען אז, כי "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".[דרוש מקור: מדויק] על רקע החלטה זו של האצ"ל פרשה ממנו תנועת "האצ"ל בישראל", אשר לימים התפצלה אף היא ויצאה ממנה תנועת הלח"י ("לוחמי חירות ישראל").

גם הערבים תושבי ארץ ישראל התנגדו ל"ספר הלבן", ודרשו תחת זאת הפסקה מוחלטת של היתר העלייה מאירופה, ביטול הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן רמו על ארץ ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני דחה את הספר משום שלא העניק לערבים מדינה משלהם.[2]

גם בבריטניה הושמעה ביקורת לספר, הן מצד האופוזיציה והן מצד המפלגה השלטת, שהתנגדו למדיניות של מקדונלד. בין הבולטים שבמתנגדים היו הנציב העליון לשעבר הרברט סמואל ושר המושבות לשעבר וינסטון צ'רצ'יל. העיתונות הבריטית תיארה אותו כ"הוגן", "הגיוני", "סביר" ו"פעולה מדינית נבונה מאין כמוה". ג'פרי דוסון, עורך הטיימס, כינה אותו "איוולת" וה"מנצ'סטר גרדיאן" הגדיר אותו "אסון".[2]

ביוני 1939 קיימה ועדת המנדטים שליד חבר הלאומים בז'נבה מספר ישיבות בנושא והגיעה להסכמה לפיה מדיניות הספר הלבן אינה עולה בקנה אחד עם פרשנות חבר הלאומים לכתב המנדט. הוועדה המליצה על דיון בנושא במליאת חבר הלאומים. אולם מליאה זו לא התכנסה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר.[3]

Demonstration in Tel Aviv against the British mandate policy H ih 038

הפגנה בתל אביב נגד מדיניות הספר הלבן, מאי 1939. מאוסף הספרייה הלאומית. טור של שוטרים בריטיים מתקדם לעבר המפגינים העבריים. בקדמת התמונה, קהל המתקהל סביב פצוע שהוכה על ידי השוטרים.

Demonstration in Tel Aviv against the British mandate policy H ih 037

ההפגנה בתל אביב נגד מדיניות הספר הלבן, מאי 1939. מאוסף הספרייה הלאומית. בראש הצועדים אנשי ציבור ובהם הרבנים הראשיים של תל אביב: הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב משה אביגדור עמיאל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סרטונים מפגשים ציוניים - ההיערכות הכלכלית למדינה שבדרך - ד"ר דן גלעדי, סרטון באתר יוטיוב
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טז, עמ' 220.
  3. ^ יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, הדרך לספטמבר 1939, עם עובד, 2006 עמ' 244-245
אנתוני אידן

רוברט אנתוני אידן, הרוזן הראשון מאייבון (באנגלית: Robert Anthony Eden, 1st Earl of Avon; ‏12 ביוני 1897 - 14 בינואר 1977) היה מדינאי בריטי, כיהן כראש ממשלת בריטניה מ-1955 ועד 1957, בתקופת מלחמת סואץ, וכשר חוץ במשך שלוש תקופות (1938-1935, 1945-1940 במהלך מלחמת העולם השנייה ובין השנים 1955-1951).

בן-ציון מאיר חי עוזיאל

הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (י"ג בסיוון ה'תר"ם, 23 במאי 1880 - כ"ד באלול ה'תשי"ג, 4 בספטמבר 1953) היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא תיאור על ציר הזמן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שיש המקדימים אותו לסוף המאה ה-19, ויש כיהושע פורת שתיקף את צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית החל ב-1918 עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בתום המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, וכינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל בשלהי המלחמה.

הסכסוך נגרם מכך שלשני הצדדים תביעות הדדיות וסותרות לשליטה על האזור המכונה "ארץ ישראל" בקרב היהודים ו"פלסטין" בקרב הערבים.

על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נחלק לכמה תקופות [דרושה הבהרה] שונות מהותית זו מזו:

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל (הסתיימה בשנת 1917), בה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה לא היו על רקע לאומי, אלא על רקע דתי, טריטוריאלי או פלילי.

תקופת הממשל הצבאי הבריטי והמנדט הבריטי, בה שני הצדדים היו תחת שלטון בריטניה, תחת ישות מדינית אחת. אז נודע כ"הסכסוך הישראלי-ערבי" בארץ ישראל, ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, אז כלל הסכסוך שלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה שבשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן ונערכו מלחמות החל ממלחמת העצמאות.

בין מלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו בתקופה זו פרצה האינתיפאדה הראשונה ונערכה ועידת מדריד (1991).

מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה, בתקופה זו הוקמה הרשות הפלסטינית לצד מדינת ישראל.

מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד 2005, במהלך תקופה זו נערך מבצע חומת מגן ואז שבה מדינת ישראל לפתוח במבצעי מעצרים בשטח A שביהודה ושומרון.

מההתנתקות ועד היום: התקופה שלאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה. הנסיגה הובילה להתחזקותו של ארגון החמאס ברצועה, אשר זכה לניצחון במערכת הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006 , ולאחר מכן השתלט על רצועת עזה ב-2007, לאחר עימות עם הפת"ח.

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי–ערבי הוא מאבק בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית, החל משנת 1948 ושיאו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם), ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.

הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982, לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול הפלסטינים, וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון.

הרייט כהן

הרייט פרל אליס כהן (באנגלית: Harriet Pearl Alice Cohen ‏ 2 בדצמבר 1895 - 13 בנובמבר 1967) הייתה פסנתרנית יהודייה-בריטית

ועדת אונסקו"פ

ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף.

מועצה אזורית עמק המעיינות

מועצה אזורית עמק המעיינות היא מועצה אזורית במחוז הצפון, בבקעת בית שאן, בסמוך לגבול ישראל–ירדן, בין בקעת הירדן, הגלבוע והגליל התחתון. המועצה האזורית אינה כוללת את העיר בית שאן, המהווה רשות מקומית נפרדת.

ביוני 2008 אישרה ועדת השמות הממשלתית את המיתוג מחדש של המועצה ואת שמה החדש, "עמק המעיינות". שמה הקודם היה מועצה אזורית בקעת בית שאן.

ראש המועצה מאז 2009 הוא יורם קרין.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

מלקולם מקדונלד

מלקולם ג'ון מקדונלד (באנגלית: Malcolm John MacDonald;‏ 17 באוגוסט 1901 – 11 בינואר 1981) היה פוליטיקאי ודיפלומט בריטי. בשנת 1939 כיהן כשר המושבות ועל שמו נקרא "הספר הלבן של מקדונלד" אשר החמיר מאד את מדיניות המנדט הבריטי בארץ ישראל והגביל את עליית היהודים לארץ ישראל.

מפלגת ההגנה הלאומית

מפלגת ההגנה הלאומית (בערבית: حزب الدفاع الوطني, חִזְב א-דִפָע אל-וַטַנִי) הייתה מפלגה לאומית בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1944-1934. המפלגה נוסדה על ידי משפחת נאשאשיבי וערבים נוצרים כהתארגנות הזרם האופוזיציוני ("המעארדיון") לזה של המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים" או "המג'ליסיון").

ועידת היסוד של המפלגה התכנסה ביפו ב-2 בדצמבר 1934. נכחו בה כאלף איש ונבחר בה ועד מרכזי ובו 12 חברים, שלושה מהם נוצרים, שייצגו את מרכזי הכוח של האופוזיציה: נשיא המפלגה היה ראש עיריית ירושלים המודח, ראע'ב נשאשיבי; סגן הנשיא היה סגן ראש-עיריית ירושלים, יעקוב פרג' (נוצרי). עם שאר חברי הוועד המרכזי נמנו בעיקר בכירים בשלטון המקומי: מוע'נם אליאס מוע'נם (פרוטסטנטי) וחסן צדקי אל-דג'אני - מזכירים; נמר אל-נאבלוסי - גזבר; עבד אל-רחמאן אל-תאג'י, חבר המועצה המוסלמית העליונה; עאצם אל-סעיד, ראש עיריית יפו; סולימאן עבד אל-רזאק טוקאן, ראש עיריית שכם; מוסטפא אל-ח'ירי, ראש עיריית רמלה, עאדל אל-שוא, סגן ראש עיריית עזה; עיסא אל-עיסא (נוצרי), בעליו של העיתון פלסטין; ועומר אל-ביטאר.המפלגה הציבה את שלמות ארץ-ישראל בראש האידאולוגיה שלה, כשטח אחיד ובעל ייחוד שצריך להמצא בשלטון ערבי עצמאי. זאת בניגוד בולט לתפיסות הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל והמפלגה הערבית הפלסטינית. המפלגה הייתה המתונה ביותר בגישתה ליישוב מבין המפלגות הערביות. ב-1936 יוצגה המפלגה בוועד הערבי העליון שהנהיג את המרד הערבי הגדול ותמכה בשביתה הגדולה.

במהלך חודשי השביתה והמרד ב-1936, איבדה המפלגה הרבה ממעמדה, אל מול כוחם העולה של החוסיינים.

ברבות מעשי האלימות כנגד בריטים ויהודים יצא יו"ר המפלגה, ראע'ב נשאשיבי, חוצץ כנגד ההנהגה החוסיינית. עקב כך פרצו בשנים 1937–1938 סדרת אירועים אלימים שהגיעו בשיאם למאבק דמים של טרור ורצח בין מחנות החוסיינים והנאנשאשיבים ולפרישת המפלגה מן הוועד.

גם יחסה של המפלגה אל שלטונות המנדט היה מתון וראשיה ניסו למצוא דרכי פשרה עמו. כך למשל הייתה מפלגה זו היחידה שהודיעה על קבלת מדיניות הספר הלבן (1939), בניגוד לדעת הזרם הפלסטיני המרכזי, שראה גם בעלייה היהודית המוגבלת שהותרה במסגרת מדיניות זו סימן לגישה בריטית פרו-ציונית.

מצע המפלגה כלל להלכה את הסעיפים:

המפלגה חדלה להתקיים למעשה במהלך מלחמת העולם השנייה.

עין חוד

עין חוד (בערבית: عين الحوض) הוא כפר ערבי בהרי הכרמל בקרבת חיפה המשתייך למועצה אזורית חוף הכרמל.

קול ישראל (ההגנה)

קול ישראל הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה שפעלה בשתי תקופות: 13 במרץ עד 11 ביוני 1940 ולאחר מכן החל מ-4 באוקטובר 1945 ועד 14 במאי 1948. התחנה הופעלה מבחינה טכנית על ידי טכנאי שירות הקשר הארצי של ההגנה, הקריינים היו שליחי מחלקת התרבות במטה הכללי. כדי לא להיתפס על ידי הבריטים, הייתה התחנה משדרת לסירוגין מדירות שונות בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. כמו כן הקריינים ששידרו בתחנה היו מתחלפים כדי שקולם לא יזוהה ותדרי התחנה היו משתנים. ציוד התחנה היה מועבר ממקום למקום במזוודות וחברי ההגנה באבטחה היקפית היו מזהירים את צוות השידור במקרה שהיו אנשי המשטרה הבריטית מתקרבים למקום. התחנה נקראה בתקופה מסוימת גם תלם שמיר בועז (ראשי תיבות באלפבית צלילי של "תחנת שידור במחתרת"). השידורים היו נפתחים כאשר הקריין או הטכנאי היו שורקים שלוש פעמים את השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך התקווה.

תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".

הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.

קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.

הספרים הלבנים
הספר הלבן הראשון (צ'רצ'יל), 1922 • הספר הלבן השני (פאספילד), 1930 • הספר הלבן השלישי (מקדונלד), 1939
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגול • הספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.