הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים (או [ה]ספרים החיצונים) הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך.

התרגומים של חלק מספרים אלו, נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים, ונכללים אצלם בברית הישנה.

מקורם של הספרים החיצוניים והשימוש בהם לאורך הדורות

רובם של הספרים החיצוניים נכתבו במקורם בעברית, אולם חלקם נכתבו במקור בארמית או ביוונית, וזאת במיוחד במצרים שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ביותר בעיר אלכסנדריה.

מאחר שחז"ל, שלא הכניסו את הספרים החיצוניים לתנ"ך, ראו את הספרים החיצוניים באור שלילי, אבדו בדרך כלל ספרי המקור העבריים. מרבית הספרים נשמרו רק בתרגומים, לפעמים בכמה נוסחים שונים באותה שפה, וחלקם מכילים תרגומים משובשים למדי. קטעים מן הספרים החיצוניים נתגלו בתקופות מאוחרות במגילות ים המלח ובגניזת קהיר.

במאות הראשונות לחורבן עוד ניתן לספרים החיצוניים מקום בחיי הדת היהודיים, אך עם ניכוסם ועליית חשיבותם למאמינים הנוצרים פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם. אך השפעתם לא נעלמה - רעיונות וסיפורים לא מעטים שמצויים בספרות החיצונית נכנסו לתוך הספרות המדרשית, ומשם הגיעו ללב ליבה של היהדות הרבנית.

חלק לא מבוטל מהספרים מספרים ומרחיבים על סיפורי המקרא (כגון עליית משה, אדם וחווה, צוואת אברהם ועוד). חלק נכבד אחר מהווה המשך לספרות החכמה והמחשבה היוונית, ומושפע רבות מהתרבות ההלניסטית. ישנם גם ספרי היסטוריה, שהבולטים שבהם הם ספרי חשמונאים, המספרים את סיפורם של המכבים והמרד בשליטים הסלאוקים.

חלוקת הספרים החיצוניים

אצל הנוצרים מקובלת חלוקה של הספרים החיצוניים לספרים אפוקריפיים וספרים פסאודואפיגרפיים.

פירוש המילה אפוקריפיים הוא גנוז או חבוי, (ביוונית απόκρυφα – גנוז, חבוי) והוראתה המקורית: ספר שאינו נמנה עם המסורת הספרותית הגלויה והמקובלת (למרות היותו ספר עתיק). הספרים האפוקריפיים נכנסו בחלק מן הכנסיות הנוצריות לתוך הביבליה בניגוד לספרים הפסאודואפיגרפיים. המונח פסידואפיגרפון משמעו חיבור המיוחס למחברו (מחבר קדמון) שלא כדין.

הספרים הפסאודואפיגרפיים, הם ספרים שיוחסו למחבריהם, לרוב אנשי המקרא, שלא כדין, ולכן גם נקראו על שמם. לדוגמה "צוואת אברהם", "צוואות השבטים", ועוד.

כך לדוגמה, הספר חכמת שלמה משויך אצל הנוצרים לאפוקריפה ואילו מזמורי שלמה נחשב לספר פסאודואפיגרפי, אף על פי שלחוקרים ברור כי לא זה אף לא זה נכתבו בתקופתו של שלמה המלך או על ידו.

החוקר אברהם כהנא שתרם תרומה מכרעת לחקר הספרים החיצוניים ואף תרגם את רובם לעברית, מציע איפוא את החלוקה הבאה לספרים החיצוניים:

  • ספרים המתבססים על התורה
  • ספרים המתבססים על ספרי נביאים
  • ספרים המתבססים על ספרי הכתובים
  • שאר ספרים חיצוניים

היחס לספרים החיצוניים במאמרי חז"ל

במקורות חז"ל אין התייחסות ספציפית לספרים בספרות החיצונית, למעט ספר בן סירא הנזכר בתלמוד. חז"ל מזהירים שלא לקרוא בספרים חיצוניים כשהם משתמשים באסמכתא מהתנ"ך "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:" (מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק י"ב)

  • ההתייחסות הראשונה היא במשנה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". על משנה זו נאמר בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין דף ק' ע"ב): "רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי." יש כאן צמצום של האיסור של ר' עקיבא - האיסור הוא רק על ספרי המינים כלומר ספרי הנוצרים. רב יוסף מוסיף התייחסות ספציפית לספר בן סירא ואוסר על הקריאה בו בנוסף לספרי הנוצרים.
  • מעניינת הגרסה המקבילה בתלמוד הירושלמי (מסכת סנהדרין דף נ' ע"א): "רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענא אבל סיפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת". התוספת כאן מלמדת שספרי חכמה יוונית כגון ספרי הומרוס, ושאר ספרים שנכתבו לאחר תקופת בית שני אינם נחשבים כ'ספרים חיצוניים' ולכן אין בעיה לקרוא בהן.
  • במדרשים אנו מוצאים את המימרה: "כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא" (קהלת רבה יב, יב-יג). י, א).

היחס של חכמי ישראל לאחר תקופת התלמוד לספרים החיצוניים

גם בתקופה מאוחרת יותר, ניתן עדיין למצוא בספרות היהודית התייחסויות לספרים החיצוניים, ובמיוחד לספר בן סירא, לספר היובלים ולצוואות השבטים. יש מהחכמים שהתייחסו לספרים החיצוניים בשלילה, ויש מהם בחיוב.

בפירוש רש"י למסכת סנהדרין מוזכר היבט שלילי לגביהם ונטען שבספרים אלו יש דברי הבאי, והם גורמים לביטול תורה.

הרשב"ם התייחס בשלילה לספרים החיצוניים, וכתב "אין לחוש לספרים חיצונים", אך מאידך גיסא, הביע הרמב"ן דווקא יחס חיובי אליהם, ובהקדמתו לפירוש התורה הוא מביא קטעים מספר חכמת שלמה, שהיה מצוי אצלו ככל הנראה בתרגומו הסורי; גם מעשה שושנה, מהתוספות לספר דניאל, היה מוכר לרמב"ן במקורו הסורי.

ידוע כי עוד במאה התשיעית נשתמרו לפחות קטעים מספר היובלים בידי אסף הרופא, וייתכן שגם בידי תלמידי רבי סעדיה גאון.

בדורות הבאים אבדו המקורות העבריים של הספרים החיצוניים, וחכמי ישראל היו משתמשים בתרגומים ולא במקור. כך לדוגמה יש המפרשים בדברי מחבר ספר הזוהר כי הוא מביע את צערו על כך שלא נשארו ספר חנוך וספר אדם הראשון במקורם העברי.

בספרים כגון ספר יוסיפון, ספר ירחמאל וספר יוחסין השלם, נעשה שימוש בסיפורים מתוך הספרים החיצוניים. מתוך ספר אסף הרופא אנו למדים שמחבר הספר הכיר את ספר היובלים.

בזמנים שונים נעשו תרגומים של הספרים החיצוניים בחזרה לעברית. כך לדוגמה נמצא תרגום לעברית של ספר החשמונאים שמקורו לפני המאה ה-11, תרגומים לספר טוביה, לספר יהודית ואחרים. רבי עזריה מן האדומים תרגם לעצמו חלק מן הספרים החיצוניים והשתמש בהם בספריו.

עדנה הייתה לספרים החיצוניים בתקופת ההשכלה. נפתלי הרץ וייזל ויהודה ליב בן זאב תרגמו חלק מן הספרים החיצוניים לעברית.

השערות לסיבת הימצאות הספרים מחוץ לקאנון העברי

על פי מסורת חז"ל ספרים שנכתבו ברוח הקודש נכנסו לחלק הכתובים של התנ"ך, לעומת הספרים החיצוניים שלא הוכנסו אף על פי שנכתבו (בחלקם) באותה תקופת זמן ואף מצוטטים כאמירות חכמה אנושיות (אך לא אלוהיות).

אין הסכמה בין החוקרים בנוגע לנסיבות שבעטיין ספרים אלו אינם כלולים בקאנון העברי. בעבר היה מקובל לטעון שספרים אלו נדחו מסיבה תאולוגית, אך עם הצטברות העובדות בעת האחרונה, דעה זו נראית פחות ופחות סבירה, מכמה סיבות:

  1. חז"ל טוענים כנגד הספרים החיצוניים, אך מצד שני אנו מוצאים בכמה מקומות בתלמוד ציטטות חופשיות מתוך ספר בן סירא. ציטטות אלו מובאות באותו ניסוח המשמש לציטוט מספרי המקרא: "דכתיב" (ככתוב). השימוש בנוסחה זו לציטוט מספר בן-סירא מעיד לא רק על כך שכולם אמורים לזהות את המקור (כיוון שזה לא מפורש בטקסט התלמודי), אלא גם על כך שאין להתנצל על העובדה שקוראים בספר בן סירא.
  2. הרמזים היחידים בידינו לכך שאכן נערך דיון כלשהו על הכנסת ספרים או הוצאת ספרים מהקאנון העברי נוגעים אך ורק לספרים שבסופו של דבר הוכנסו: אסתר, יחזקאל, שיר השירים וקהלת. עובדה זו מעידה שהדיון היה תאורטי בלבד, והתייחס רק לאופיים של ספרים שממילא כבר נתקדשו, ולמידה של זהירות הנדרשת לקורא בהם.
  3. קשה גם לטעון שהספרים שלא נתקדשו שייכים כולם לזרם המנוגד לפרושים, כיוון שיש כמה דוגמאות סותרות (למשל: ספר בן סירא, ספר טוביה וספר יהודית).

משלל העדויות שבידינו עולה כי אי-הקדשת ספרים אלו איננה תוצאה של תאולוגיה, אלא של נסיבות היסטוריות. נסיבות אלו ודאי קשורות לתקופה בה נכתבו הספרים, שכן רוב הספרים החיצוניים נכתבו בתקופה מאוחרת יותר לספרי המקרא. עם זאת, סיבה זו אינה יכולה להיות יחידה ומכרעת, כיוון שלדעת חוקרי המקרא ספר דניאל הקאנוני מאוחר בכמאה שנה לספר חנוך בעיבודו הסופי.

רשימת הספרים החיצוניים שבידינו

תרגומם של הספרים החיצוניים לעברית תרם תרומה חשובה לחוקרים ולמעיינים במורשת תרבותית זו. הכנתו של קובץ כולל של הספרים החיצוניים בעברית, בידי אברהם כהנא ועוזריו בשנת תרצ"ב (1932), קידמה רבות את המחקר בנושא. בספרו הוא מציע, כאמור לחלק את הספרים לפי קשריהם לספרי התנ"ך, והרשימה המובאת להלן מתבססת על חלוקה זו:

ספרים חיצוניים לתורה

  • ספר אדם וחוה - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית וללטינית.
  • ספר היובלים (היובלות) - רובו של המקור העברי אבד. נשמר בשלמותו רק בתרגום לגעז (אתיופית קלאסית). במגילות ים המלח התגלו קטעים בעברית.
  • ספר חנוך א' - או ספר חנוך החבשי רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לשפת געז. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות ים המלח.
  • ספר חנוך ב' או ספר רזי חנוך (הסלאבי) - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה.
  • ספר חנוך ג'
  • צוואות השבטים (צוואות בני יעקב). רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות ים המלח ובגניזת קהיר. - לטקסט.
  • צוואת אברהם - חובר כנראה על ידי יהודי פרושי או איסיי. (הספר צוואת אברהם לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)
  • חזון אחרית הימים של אברהם עוסק בחייו ובחזון אחרית הימים שחזה אברהם. המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה. (הספר לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)
  • עליית משה - המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום ללטינית.
  • יוסף ואסנת - חיבור שנכתב במקורו ביוונית, כנראה על ידי יהודי הלניסטי שהתגורר במצרים. גרסה עברית פורסמה על ידי גבי צורן בכתב העת "דפים למחקר בספרות", תשמ"ה.

ספרים חיצוניים לנביאים

  • דברי גד החוזה
  • ספר חכמת שלמה - חיבור פילוסופי יהודי-הלניסטי. ייתכן שחלקים מספר זה מקורם בעברית. נשמר בתרגום ליוונית.
  • מזמורי שלמה - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • איגרת ירמיהו - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • עליית ישעיהו - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לגעז.
  • ספר ברוך - הספר במלואו נשמר בלשון היוונית. חלקים מספר זה נכתבו בעברית והם אבדו, אך נשמרו בתרגום ליוונית. חלקים אחרים חוברו ביוונית.
  • חזון ברוך א' או חזון ברוך הסורי - חובר כנראה בעברית. המקור והתרגום ליוונית אבד. נשמר בתרגום היוונית לארמית סורית.
  • חזון ברוך ב' - או חזון ברוך היווני חובר ביוונית.

ספרים חיצוניים לכתובים

  • דברי איוב - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • חזון עזרא - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.
  • עזרא החיצוני - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • מזמורי קנ"א-קנ"ד - מזמורים שאינם כלולים בספר תהילים - מזמור קנ"א נמצא בנוסח עברי של תהלים ממערה 11 בקומראן. נוסח זה שונה מן התרגום היווני אותו מביא כהנא בספרו. מזמורי קנ"ב-קנ"ה נשתמרו בתרגום הסורי. מזמורים אלו לא נכללו בספרו של כהנא, ככל הנראה מפני שהחשיב אותם לחיבורים נוצריים שלא חוברו בעברית ולא שייכים לקאנון העברי האבוד. קטעים ממזמור קנ"ד וקנ"ה בעברית התגלה במערה 4 ובמגילת תהלים ממערה 11 בקומראן.
  • תוספות למגילת אסתר - חלום מרדכי, העתק מפקודת אחשוורוש להשמדת היהודים, תפילת מרדכי ואסתר, פרטים על בוא אסתר לפני אחשוורוש לבקש ביטול הגזירה, העתק מפקודת אחשוורוש לטובת היהודים, פתרון חלומו של מרדכי - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • תוספות לספר דניאל - תפילה והלל של שלושת חברי דניאל שהושלכו לכבשן האש, שושנה, בל והתנין. המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
  • תפילת מנשה - המקור כנראה יווני. מתייחס לתפילת מנשה מלך יהודה המופיעה בדברי הימים.

שאר ספרים חיצוניים

בנוסף למקורות אלו, ניתן לציין חיבורים שנמצאו אך ורק במגילות מדבר יהודה. בשל הדמיון הסוגתי, ניתן לשער שחיבורים אלו היו מתוייגים כ"ספרים חיצוניים" גם כן אילו נשתמרו בכנסיות בתרגומים. בין חיבורים אלה:

ראו גם

לקריאה נוספת

מהדורות

תיאורים

  • תיאור מקיף של התרגומים לעברית נמצא בספר "אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות", מאת ד"ר יום-טוב לוינסקי, כרך ב, עמ' 518 - 519.
  • ביבליוגרפיה של ספרים חיצוניים בויקיטקסט.

קישורים חיצוניים

מהדורות מקוונות

איגרת ירמיהו

איגרת ירמיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ירמיהו ששלח אותו כביכול לעתידים לגלות בבלה. באיגרת 72 פסוקים.

איגרת ירמיהו כלולה בביבליה של הכנסייה הרומית והיוונית ובכתבי יד של תרגום השבעים הוא נכלל יחד עם מגילת איכה וספר ברוך בספר ירמיהו. בתרגום התנ"ך של לותר כלולה האיגרת כפרק שישי של ספר ברוך. חלק מהאגרת, בנוסח יווני, נמצא במגילות ים המלח.

בן סירא

הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, מבחינת מספר האזכורים שלו במקורות יהודיים ומבחינת הפופולריות שהייתה לו בקרב יהודים ונוצרים. הספר לא נכלל בקורפוס המקראי אצל היהודים ונחשב כאבוד, ולעומת זאת נשמר בביבליה הנוצרית כחלק מהברית הישנה. עם זאת הספר היה ידוע בקרב יהודים גם בתקופת התלמוד ובמידה מועטה בתחילת ימי הביניים, אך לאחר מכן לא נודע עוד אצל היהודים כספר בפני עצמו, והוא השתמר רק בשפות היוונית והסורית. רק עם התגלות הגניזה הקהירית ומגילות קומראן נתגלו כתבי יד (לא שלמים) של המקור העברי של הספר.

הספר כולל הנחיות מוסריות וקריאה לשמירת התורה, יחד עם המנונים בשבח אבות העולם ובשבח הכהן הגדול, ועוד. בתוכנו הוא מהווה במובנים מסוימים המשך של ספרות החכמה המקראית, אך בשינויים חשובים. לשונו של ספר בן סירא דומה לזו של ספרות החכמה המקראית כדוגמת משלי ואיוב, כמו גם ללשונם של חלק ממזמורי תהילים. עם זאת ניכר בלשונו איחורו לעומת ספרים אלה, ויש בו כמה תופעות המטרימות את לשון חז"ל.

ספר בן סירא דוגל בשיטת שכר ועונש עוד בעולם הזה, ואין בו זכר לעולם הבא או תחיית המתים. בזאת דומה בן סירא לספר מקבים א, אשר מדגיש את ה"תהילה" וה"שם" שמותיר האדם לאחר מותו, ללא רמז לחיים שלאחר המוות. השקפה המזוהה עם השקפת הצדוקים.

דברי איוב

דברי איוב, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לאיוב, ששלח אותו כביכול לעתידים לגלות לבבל. בספר 53 פרקים קצרים למדי. הספר הוכרז כאפוקריפה ולכן לא נכלל בקאנון הכנסייתי.

הברית הישנה

הברית הישנה הוא כינוי נוצרי לחלק הראשון של כתבי הקודש הנוצריים. חלק זה כולל את כל ספרי התנ"ך (אם כי בסדר מעט שונה מהמקובל אצל היהודים), ובכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות גם חלק מהספרים החיצוניים. מבחר הספרים וסדרם בברית הישנה מתבסס במידה רבה על תרגום השבעים.

הכינוי "הברית הישנה" מבוסס על התפיסה הנוצרית שעל-פיה הברית בין הבתרים שאלוהים כרת עם אברהם שלמה וממשיכה ב"ברית חדשה" המתגלמת בישו, ובה עוסקים ספרי "הברית החדשה". הנצרות רואה ב"ברית הישנה" מבוא ל"ברית החדשה", והם מוצאים בספרי "הברית הישנה" בשורות ונבואות על בואו הצפוי של המשיח, שרובן מוכרות גם על ידי הרבנים היהודים כנבואות על המשיח אך הם לא מפרשים אותן באותה צורה (ראו: פרה פיגורציה). הראשון שידוע שהשתמש במונח "ברית ישנה" היה הבישוף מליטון מסרדיס במאה השנייה.

ישנם הבדלים גם בתוכן של פסוקים בחלק מהספרים, בעיקר בנביאים האחרונים.

ישנם הבדלים בין סידור הספרים בברית הישנה בין עדות נוצריות שונות. אחד ההבדלים העיקריים הוא ההתייחסות לספרים החיצוניים. בעוד הקתולים והאורתודוקסים משלבים את הספרים החיצוניים בין ספרי התנ"ך בלא הבחנה ביניהם, הפרוטסטנטים נוהגים לכלול אותם בקובץ נפרד המכונה "אפוקריפה" (גניזה).

לכתבי הקודש הנוצריים אין כיום שפה רשמית, וכל נוצרי רשאי לקרוא אותם בתרגום לשפתו. בעבר, כתגובה לרפורמציה, נהגו הקתולים לראות בתרגום הוולגטה של הירונימוס לשפה הלטינית נוסח רשמי של כתבי הקודש. הירונימוס תרגם את "הברית הישנה" מן השפות המקוריות: עברית, ארמית ויוונית (בהתאם לשפת הספר המקורי). יש גם נוסחים נוצריים של "הברית הישנה" המבוססים על תרגום השבעים. לנוסחים הנוצריים של "הברית הישנה" יש חשיבות רבה בחקר המקרא, ובפרט בחקר הספרים החיצוניים, שרובם צונזרו במסורת הרבנית ולא נכללו בתנ"ך.

להלן רשימת ספרי הברית הישנה על-פי הסדר הקתולי. הספרים המסומנים בכוכבית הם מהספרים החיצוניים. בסוגריים מופיע שם הספר בלטינית, ופירושו (שמות הספרים בלטינית מתבססים בדרך-כלל על שמות הספרים בתרגום השבעים).

בראשית (Genesis - מיוונית: "בריאה")

שמות (Exodus - מיוונית: "יציאה" - יציאת מצרים)

ויקרא (Leviticus - ספר הלוויים)

במדבר (Numeri - "מניין", "ספירה")

דברים (Deuteronomium - משנה תורה)

יהושע (Iosue)

שופטים (Iudicum)

רות (Ruth)

שמואל א' (I Samuelis)

שמואל ב' (II Samuelis)

מלכים א' (I Regum)

מלכים ב' (II Regum)

דברי הימים א' (I Paralipomenon, כיום מקובל יותר השם: I Chronicles)

דברי הימים ב' (II Paralipomenon / II Chronicles)

עזרא (Esdrae)

נחמיה (Nehemiae)

טוביה* (Tobiae)

יהודית* (Iudith)

אסתר, כולל פרקים גנוזים (Esther)

חשמונאים א'* (I Machabaeorum)

חשמונאים ב'* (II Machabaeorum)

איוב (Iob)

תהילים (Psalmi - "מזמורים")

משלי (Proverbia - "משלים", "פתגמים")

קהלת (Ecclesiastes - "המקהיל", "המרצה")

שיר השירים (Canticum Canticorum או: Canticum Solomonis - שירי שלמה)

חכמת שלמה* (Sapientia או: Sapientia Salomonis)

משלי בן-סירא* (Ecclesiasticus או: Sirach)

ישעיהו (Isaias)

ירמיהו (Ieremias)

איכה (Lamentationes - קינות)

ברוך* (Baruch)

יחזקאל (Ezechiel)

דניאל, כולל פרקים גנוזים (Daniel)

הושע (Osee)

יואל (Ioel)

עמוס (Amos)

עובדיה (Abdias)

יונה (Ionas)

מיכה (Michaeas)

נחום (Nahum)

חבקוק (Habacuc)

חגי (Aggaeus)

צפניה (Sophonias)

זכריה (Zacharias)

מלאכי (Malachias)

חכמת שלמה (ספר חיצוני)

חכמת שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה באלכסנדריה שבמצרים באמצע המאה הראשונה לספירת הנוצרים. לספר 19 פרקים.

במאה ה-18 תורגם הספר לעברית על ידי נפתלי הרץ וייזל, אשר לימים הרחיב תרגום זה לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית, נורמה שליוותה שנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

מזמורי שלמה

מזמורי שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין השנים 70 ו-45 לפני הספירה. בספר 18 מזמורים, הדומים למזמורי התהלים.

ספר אדם וחוה

ספר אדם וחוה הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אדם וחוה לאחר גירושם מגן עדן. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

בספר אדם וחוה 43 פרקים. סיפורו מתחיל ביציאת אדם וחוה מגן העדן ומסתיים במותה של חוה וקבורתהּ לצד אדם והבל.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

ספר היובלים

ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה, נערכו תרגומים שונים של הספר לעברית ממספר שפות אחרות. ואולם רק התרגום החבשי (לשפת געז) של הספר השתמר בשלמותו.

ספר טוביה

סֵפֶר טוֹבְיָה (ביוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

ספר יהודית

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

ספר מקבים ב

ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר הוא סיכום היסטורי של מאורעות שראשיתם סיפור ימיו האחרונים של סלאוקוס הרביעי, 175 לפני הספירה, ואחריתם ניצחון יהודה על צבאות ניקנור, 161 לפני הספירה. הספר סוקר מאורעות שהתרחשו על פני חמש עשרה שנה. נכתב כנראה בסמוך לתקופת מרד החשמונאים במאה ה-2 לפני הספירה. הספר נכתב בשפת הקוינה, כנראה באלכסנדריה.

ספר מקבים ג

ספר מקבים ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי תלמי הרביעי, מלך מצרים (222-205 לפני הספירה): ניסיון חילול בית המקדש, התנכלות ליהודי מצרים והצלתם על ידי אלוהים. הספר נכתב כנראה במאה ה-1 לפני הספירה וגם בו מסופר על מסירות דתית של יהודים בזמן השלטון היווני. מפני שהספר אינו עוסק בתקופת החשמונאים, סוברים ששמו ניתן לו באופן שרירותי רק מכיוון שהוא מופיע בספרות החיצונית לאחר ספר מקבים ב' ולפני ספר מקבים ד'.

ספר מקבים ד

ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. הספר השתמר בגרסאות אחדות של תרגום השבעים, אך לא נכלל בקאנון של הכנסיות הנוצריות, מלבד הכנסייה הגאורגית.

עליית ישעיהו

עליית ישעיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ישעיהו. הספר מחולק לשלושה חלקים ומכיל 10 פרקים. הספר אינו מופיע באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

צוואות השבטים

ספר צוואות השבטים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר (בפסאודואפיגרפיה) את צוואותיהם של בני יעקב אבינו לבניהם. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

על פי דעתם של החוקרים, נראה כי הספר נכתב בידי יהודים במאה השנייה לפנה"ס או לכל המאוחר במאה הראשונה. הספר נכתב כנראה בשפה העברית, אך שרד כל השנים עד ימינו בתרגום יווני. במשך השנים נוספו לספר תוספות מאוחרות על ידי נוצרים.

הספר מורכב מ-12 צוואות של בני יעקב, כשהם מסודרות על פי סדר אמותיהם: בני לאה, בני בלהה, בני זלפה ובני רחל.

בכל אחד מן הספרים המבנה הוא דומה: אבי השבט מספר את קורות חייו ומתוודה על חטאיו, אבי השבט מורה לבניו את הדרך אשר ילכו בה (וברוב הצוואות הוא מצווה את בניו לכבד את בני יהודה ואת בני לוי), אבי השבט מנבא על אחרית הימים, ימות המשיח ומשפט ה'.

קטעים מצוואת לוי בארמית כלולים במגילות ים המלח שנמצאו במערות קומראן. מצוואת לוי נמצאו שישה קטעים, משני כתבי יד (4Q213-4Q214) במערה 4, וקטע קטן במערה 1. קטע בודד מצוואת נפתלי נמצא במערה 4 (4Q215).

צוואת אברהם

צוואת אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואתו האחרונה של אברהם אבינו, אחד משלושת אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים פרושים או איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד אלא בתרגום יווני וחבשי.

הספר אינו כלול באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

תוספות למגילת אסתר

תוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור את הקשיים. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

התוספות נכתבו ככל הנראה במאה ה-1 לפנה"ס ובמאה ה-1 לספירה.

הספרים החיצוניים
לתורה מגילה חיצונית לבראשיתספר אדם וחוה • צוואת קהת • חזון עמרם • ספר היובליםספר חנוך א'ספר חנוך ב'ספר חנוך ג'צוואות השבטיםצוואת אברהםחזון אחרית הימים של אברהםעליית משהיוסף ואסנת
לנביאים צוואת יהושעחכמת שלמהמזמורי שלמהאיגרת ירמיהועליית ישעיהוספר ברוךחזון ברוך א'חזון ברוך ב'
לכתובים דברי איובחזון עזראעזרא החיצונימזמור קנ"אמזמורי קנ"ב–קנ"התוספות למגילת אסתרתוספות לספר דניאלתפילת מנשה
שאר הספרים ספר בן סיראספר יהודיתספר טוביהספר מקבים אספר מקבים בספר מקבים גספר מקבים דאיגרת אריסטיאסחזיונות הסיבילותקדמוניות המקרא

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.