הספרייה הגדולה של אלכסנדריה

הספרייה הגדולה של אלכסנדריהיוונית: Βιβλιοθήκη τῆς Ἀλεξανδρείας) הייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם אשר נבנתה בעיר אלכסנדריה, בירת מצרים התלמיית.

מניחים כי נוסדה בסביבות שנת 295 לפנה"ס, תחת שלטונו של תלמי הראשון. הספרייה הוקמה כחלק ממקדש המוזות, המוזאיון (musaeon) (שממנו שאובה המילה מוזיאון), מתחם של השכלה ומחשבה. הקמת הספרייה בפועל מיוחסת לדמטריוס מפלרום, אשר היה גם ראש הספרייה או הספרן הראשי הראשון שלה, בין 295 ל-283 לפנה"ס. נטען כי הספרייה אחסנה בשיאה בין 400,000 - 700,000 (לדעות מסוימות אפילו מיליון), מגילות פפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מהתרבות היוונית הקדומה.

חזון הספרייה היה להשיג את כל כתבי העולם ההלניסטי ואף מעבר אליו. רצון זה היווה בין היתר את הרקע לסיפור יצירת "תרגום השבעים" לתורה, המתואר בפירוט באיגרת אריסטיאס. את הספרייה ניהל בתקופה זו אפולוניוס מרודוס, לפי מספר מקורות, עד לזמן המשוער 246/247 לפנה"ס, שבו מינה תלמי השלישי את ארטוסתנס כממלא מקומו.

סמוך לאתר הספרייה הישנה נוסדה בשנת 2003 הביבליותיקה אלכסנדרינה, הספרייה החדשה של אלכסנדריה.

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה
Βιβλιοθήκη τῆς Ἀλεξανδρείας
Ancientlibraryalex
מיקום אלכסנדריה, בירת מצרים התלמיית
תאריך ייסוד סביבות 295 לפנה"ס
תאריך סגירה 48 לפנה"ס. ישנן עדויות שייתכן והתקיימה עד 641
גודל האוסף 400,000 - 700,000 מגילות פפירוס
מנהל #ראשי הספרייה
קואורדינטות 31°12′32″N 29°54′33″E / 31.208889°N 29.909167°E
http://www.aabamexico.org.mx/

היסטוריה

הקמת הספרייה

Alexandreia anc Shepherd
מפה משוערת של אלכסנדריה משנת 1923. ניתן לראות את המוזאיון (מיקום הספרייה) מתחת לנמל הגדול.

בשנת 331 לפנה"ס החליט אלכסנדר מוקדון על הקמת עיר לחופי הים התיכון. המקום שנבחר היה כפר דייגים קטן בשם רקוֹטיִס ושמה של העיר החדשה היה "אלכסנדריה" על שמו של מי שחולל במעשׂיו את האימפריה ההלניסטית ומי ששלט מעתה במצרים, אלכסנדר הגדול. בשנת 305 לפנה"ס, לאחר מותו של אלכסנדר ובמהלך מלחמות הדיאדוכים שבאו בעקבותו, פוצלה האימפריה למספר ממלכות ונולדה הממלכה התלמיית במצרים. עיר הבירה של השושלת התלמית נבחרה להיות אלכסנדריה והיא נותרה כך עד סיום השלטון התלמי במצרים בשנת 30 לפנה"ס.

עם התפרקותה של ממלכת אלכסנדר התעוררה תחרות בין הממלכות היורשות, לצד צורך בבנייה פנימית של אותן ממלכות. אלכסנדר אמנם כבש ואיחד חלקים נרחבים מאגן הים התיכון המזרחי, ועד מרכז אסיה וצפון-מערב הודו, אך עתה תפקיד בניית המדינות דרך הערכים היווניים נותר בידי ממשיכי דרכו. מצרים התלמיית הייתה העשירה והמגובשת בין הממלכות היורשות, ועם עלייתו של תלמי הראשון החל תהליך בניית הממלכה ובמרכזה עיר הבירה אלכסנדריה.[1]

כדי להתאים את העיר החדשה לאמות המידה הגבוהות ביותר של העולם היווני,[2] הוקם בעיר מרכז למידה, אומנויות ומחקר שהיה "מקדש המוזות" או מוזאיוןיוונית: Μουσεῖον). בתוך מוסד המוזאיון, הוקמה גם הספרייה שהייתה ארכיון למגילות וכרכים של ידע וכתבים אשר מצאו את דרכם לאלכסנדריה. הקמת הספרייה מיוחסת לתקופתו של המלך תלמי הראשון, וזאת משום שמי שנחשב למייסד הספרייה, דמטריוס מפלרום (350 - 280 לפנה"ס), פעל ובנה באלכסנדריה בתקופתו של תלמי הראשון מהגעתו לאלכסנדריה בשנת 297 לפנה"ס עד לעלייתו של תלמי השני בשנת 283 לפנה"ס, כאשר נאסר והוגלה מהעיר. הערכה העיקרית כיום טוענת כי הספרייה נוסדה ככל הנראה בסביבות שנת 295 לפנה"ס.[3]

היו מספר סיבות להקמת ספריית אלכסנדריה, גודלה הייחודי ומרכזיותה בעולם ההלניסטי ובכך גם חשיבותה גם כיום. ניתן למנות שלוש סיבות עיקריות לכך:

  • נראה שהסיבה העיקרית להקמת הספרייה כחלק ממתחם השכלה, הייתה יוקרה. אלכסנדריה הייתה עיר בירה חדשה של ממלכה חדשה, הנשענה על עולם הערכים ההלניסטי ושאפה להידמות ואף להתעלות מעל מרכזי התרבות הגדולים האחרים של יוון הקלאסית, ובייחוד אתונה. מלבד הערים היווניות, ניתן לראות מסורות אחרות שהיו למקור השראה, בהם ספריות בקברי הפרעונים של מצריים הקדומה ובמיוחד ספריית אשורבניפל בעיר נינוה. הספרייה נוסדה בעיר הבירה של הממלכה הנאו-אשורית וקיימת טענה ששתי הספריות השתוו בגודלן, אך עם זאת ספריית אשורבניפל שירתה את המלך בלבד.[4] ישנן מסורות פרסית וארמנית, לפיהן אחד המניעים להקמת הספרייה באלכסנדריה היה גודל אוסף הספרים בספריית אשורבניפל, והרצון במצרים התלמית להתעלות עליה.[5]
  • בשנים הראשונות של התקופה ההלניסטית היה צורך בביסוס וייצוב השלטון החדש באזורים שנכבשו. רוב האוכלוסין בארצות רבות לא דיברו יוונית מה שיצר שוני וריחוק בין השכבה השלטת במדינה לבין אזרחיה. אחת הדרכים לגשר את השוני הזה, היה ללמוד את התרבות המקומית, החוקים והמערכת הדתית של האזור, כל אלו היו כתובים בשפה המקומית או שלא היו כתובים כלל. לכן, אחד האלמנטים המעניינים של הכיבוש ההלניסטי הוא היצירה של ספריות בערים המרכזיות אשר איגדו לתוכם את מצבור הידע האזורי לצד זה היווני, הכל תורגם כמובן ליוונית. הנגישות של השלטון החדש להבנת מערכות הדת, החוקים והתרבות המקומיים היו כלי שלטוני חזק מאוד.[6]
  • נקודה נוספת שתרמה להקמתה וגדולתה של הספרייה באלכסנדריה הייתה האופי המשכיל של שליטי מצריים התלמית. תלמי הראשון היה בין היתר היסטוריון וסופר, תלמי השני היה גם זואולוג, תלמי השלישי היה פטרון של שירה ותלמי החמישי היה סופר וכותב מחזאות.[7] אין ספק שהנטיות האקדמיות והספרותיות של השליטים התלמיים תרמו להקצאת משאבים רבים לטובת הספרייה, מה גם שראשי הספרייה לדורותיהם שימשו בדרך כלל גם כמורים לילדי המלכים, כך שגם הדור הבא של המלוכה נשאר קרוב לעולם ההשכלה והמשיך להשקיע בספרייה.[7]

כדי לעמוד במשימה המונומנטלית של בניית הספרייה, היה צורך להביא ולמשוך לעיר משכילים מרחבי העולם ההלניסטי. כאשר נוסדה העיר היא כללה בעיקר אנשי צבא, מלחים, אנשי שלטון ומעט סוחרים. כדי למשוך קהילה משכילה לעיר הועמדו לראשות החוקרים ואנשי ההשכלה תנאים טובים מאוד, בין היתר הם קיבלו משכורת נאה, פטור מתשלום מיסים, מגורים חינם באגף הארמון המלכותי ואוכל חינם. כך שאנשי השכלה שקיבלו הזמנה לעבור לעבוד באלכסנדריה והגיעו, נהנו ממחקר וכתיבה חופשיים מהדאגות הפשוטות של החיים ויכלו להתרכז כל ימייהם בשיחות, כתיבה ומחקר במסדרונות המוזאיון.[7]

יצירת אוסף הספרים וסידורו

000 P.Lit.Lond. 96 col. i
קטע פפירוס מכתביו של הרודס אשר כתב ככל הנראה באלכסנדריה במאה ה-3 לפנה"ס.

לאחר הקמת הספרייה באלכסנדריה והבאת המלומדים לאִכלוּס המוזאיון, היה צורך ליבא את הספרים והכרכים הרבים מרחבי העולם ההלניסטי ומעבר לו. כדי לעשות זאת היו שתי דרכי פעולה:

  • באופן הישיר, נשלחו שליחים לרחבי האימפריה עם כסף רב במטרה להשיג ולקנות כל ספר שהצליחו למצוא.
  • בנוסף לכך, היות שאלכסנדריה הפכה לנמל שוקק ועמוס לחופי הים התיכון, המלך הוציא הוראה להחרים כל ספר אשר התגלה על סיפון אוניה עוגנת. ספרים אלו הובאו לספרייה, שם הועתקו על גבי דפי פפירוס (שנמצא במצרים לרוב) והמקור נשאר בספרייה, בעוד שההעתק נשלח חזרה לספינה.[8]

כמאה שנים לאחר הקמת הספרייה, הוקמה ספריית פרגמון בעיר הבירה של השושלת האטלידית (כיום במערב טורקיה). ספרייה זו הפכה במהרה גם היא לספרייה חשובה בעולם ההלניסטי ובמהרה התפתחה תחרות בין השתיים. כל אחת מהספריות הייתה במצוד מקביל להשיג כמה שיותר ספרים להעשיר את מאגרה, שליחים משני הצדדים נשלחו לרחבי האזור בחיפוש אחר ספר זה או אחר. תחרות זו שהגבירה את המשאבים שהושקעו בחיפוש, יצרה בעיה חדשה עם שוק הולך וגדל של זיופים שנמכרו על ידי סוחרים ממולחים.[9]

מעבר לאיסוף של ספרים מהעולם היווני, נעשה ניסיון לתרגום ספרים חשובים גם משפות אחרות. לניסיון זה הייתה גם סיבה רעיונית שהתבססה כפי שראינו על יציבות השליטה היוונית על עמים אחרים ברחבי האימפריה. בין היתר ידוע לנו על תרגום "מיליוני שורות" של כתבים פרסיים, תרגום המיוחס לזורואסטר.[10]

בין הפרויקטים של תרגום שהתרחשו בספרייה, ככל הנראה המוכר ביותר הוא תרגום השבעים. הספטואגינטה היה תרגום של ספר התורה הקדוש ביהדות ליוונית, שכן שכנה באלכסנדריה קהילה יהודית שבחלקה דיברה רק יוונית. התרגום נעשה ככל הנראה על ידי 72 מתרגמים (שישה מכל אחד מ-12 השבטים), ככל הנראה בתקופתו של תלמי השני. סיפור התרגום מתואר באיגרת אריסטיאס ומהווה דוגמה טובה למאמצים שהושקעו בתרגום, איסוף ספרים ויצירת מאגר הידע האנושי הזה.[11] אנו רואים כאן חידוש מסוים בתפיסת העולם, שכן הניסיון לייצר מאגר ידע רב לאומי הוא לא מובן מאליו, ממלכות רבות כנראה אף היו טוענות שרעיון זה מנוגד ללגיטימיות השלטונית שלהם.[12]

אם ייסוד הספרייה יוחס לדמטריוס מפלרון, סידור אוסף הספרים וקיטלוגו יוחס לראש הספרייה השני, זנודוטוס , וזאת בהשראת מורו אריסטו. הספרים והכרכים השונים סודרו לפי נושאים בקטגוריות ותתי-קטגוריות, אלו מחולקים לאזורים שונים בספרייה. כל פריט באוסף כלל תווית עליה נכתב שם המחבר ולעיתים מוצאו. לחלק מתוויות אלו הוסף גם מקור הפריט, כך לדוגמה על ספרים שנלקחו מספינות בנמל אלכסנדריה והועתקו, נכתב "מהספינות" (ek ploiôn). אחת התרומות החדשניות של סידור אוסף הספרים באלכסנדריה היא שימוש במיון אלפביתי, ההערכה היא כי זנודוטוס רשם את הפריטים בקטלוג לפי האלף-בית והעביר את השיטה המוצלחת גם לארכיון עצמו.[13]

לגבי גודל אוסף הספרים והכרכים שהכילה הספרייה, קשה כיום כמובן להעריך זאת. באגרת אריסטיאס מצוין כי בתקופתו של תלמי השני, הספרייה כללה 200,000 ספרים אך השאיפה הייתה להגיע עד ל-500,000 ספרים.[14] בכתביו של יוהנס צֵּצֵּס (Tzetzes) אנו רואים את טענתו כי הספרייה הראשית הכילה 400,000 'ספרים מעורבים' ו-90,000 'ספרים יחידים', בעוד שספריית הבת הכילה 42,800 ספרים.[15] חוקרים כיום טוענים שאלו ככל הנראה הגזמות, אך לרוב מוסכם כי הספרייה בהחלט הכילה עשרות אלפי ספרים והיא הכילה כנראה את מאגר הספרים הגדול בתקופתה.

מבנה, חלוקה ומיקום

הספרייה התחלקה כאמור לשני חלקים, שנחשבו יחד חלק מאותה הספרייה. הספרייה העיקרית "הספרייה הגדולה" (megalê bibliothekê) נבנתה במתחם המוזאיון אשר מוקם ברובע הברוכיון (Brucheion), הרובע המלכותי של העיר. בנוסף הייתה ספרייה קטנה יותר "ספריית-בת", אשר נבנתה כ-50 שנים מאוחר יותר בסֵרָפֵּיאוֹן (ביוונית: Σεραπεῖον), מקדש האל סרפיס, אשר מוקם ברובע רקוטיס (Rhakotis).[16] למרות החלוקה לשתי ספריות, הן נחשבו יחדיו לספרייה אחת "הספרייה הגדולה", "ספריות המלך" או בפשטות "הספריות".[17]

ככל הנראה, לא הספרייה הגדולה ולא הקטנה הוקמו במבנים יחידים ויחודיים, אלא היו חלק ממתחם המוזאיון והסרפיאון בהתאמה. במילים אחרות, הספרייה לא הייתה במבנה מסוים שהחלל הפנימי שלו משרת רק את ספרי הספרייה, אלא נראה כי הספרים מוקמו במדפים במסדרונות המקדשים אולי אף ללא רצף של חדרים. אם כך, למרות חדשנותה של הספרייה וגדולתה, נראה כי היא לא הצליחה להתרומם ולהיות מוסד נפרד ושלם.[9] לפי תיאורו של סטראבון שביקר בעיר לאחר כיבושה הרומאי, המוזאיון הורכב מאולם כניסה (peripatos), מסדרון (exedra) היכן שהתהלכו ולמדו המשכילים וחדר אוכל (oikos). הספרייה לא הוזכרה כחדר נפרד ולכן נוטים להאמין כיום שאכן לא הייתה הספרייה מוסד מופרד.[18]

כיום לא נותר זכר לספרייה הראשית, אם כי קיים אתר הנחשב למקדש הסרפיאון ומתחתיו נמצא חדר בעל מדפים החצובים בסלע, מה שמוערך להיות חלק מספריית הבת. בשנת 2004 מצא צוות ארכאולוגים פולנים אתר אשר הוערך כ-13 כיתות לימוד ונחשב בהתחלה לחלק מהספרייה. בהמשך תוארך המקום למאה ה-6, בשלהי ימיה של הספרייה.[19]

ראשי הספרייה

Alexandria18
פסלו של דמטריוס, מייסד הספרייה.
Eratosthene.01
איורו של ארטוסתנס, ראש הספרייה הרביעי

תפקיד ראש הספרייה או הספרן הראשי (ביוונית: Bibliophylax) היה ככל הנראה התפקיד החשוב ביותר בספרייה, ואחד התפקידים החשובים בחצר המלך באלכסנדריה. ראש הספרייה מונה על ידי המלך הוא ניהל את הספרייה והשפיע על אופן החשיבה והמחקר בקרב משכילי המוזאיון, כמו גם לרוב שימש ראש הספרייה כאמור מורה לילדי המלך, בכך הייתה לו השפעה ישירה על השליט הבא. דמטריוס מפלרום נחשב כאמור למי שייסד את הספרייה, אך ככל הנראה לא נחשב באופן רשמי לספרן הראשי הראשון, מה שמיוחס לבא אחריו; זנודוטוס (Zenodotus). לזנודוטוס מיוחסת שיטת הסידור והקיטלוג של הספרייה בהשראת אריסטו.

תחת השלטון התלמי, ראשי הספרייה נבחרו הודות לכישוריהם בתחומי ההשכלה והידע. לאחר שנת 30, כאשר עברה אלכסנדריה והספרייה לידי הרומאים, הפך תפקיד ראש הספרייה לתפקיד פוליטי אשר הוענק כתואר כבוד. ישנן עדויות לכך שראשי הספרייה שכיהנו תחת השלטון הרומי לא הגיעו מרקע אקדמי אלא מתפקידי שלטון שונים. שינוי זה מרמז על דעיכה אפשרית של אופי המחקר וההשכלה בתוך האימפריה הרומית.[20]

ספרנים ראשיים של ספריית אלכסנדריה[21][22]
מלך מצריים התלמית ספרן ראשי תחומי מחקר עיקריים הערות
תלמי הראשון (305 - 285) דמטריוס מפלרום (297 - 283) ספרות, פוליטיקה. ייסד את הספרייה. ככל הנראה לא נחשב באופן רשמי לספרן ראשי.
תלמי השני
(288 - 246)
זנודוטוס ‏ (285 - 270) מיוחסת לו שיטת הסידור והמיון בספרייה.
אפולוניוס מרודוס (270 - 245) שירה.
תלמי השלישי (246 - 222) ארטוסתנס
(245 - 204/1)
שירה, גאוגרפיה, מתמטיקה.
תלמי הרביעי (222 - 204)
תלמי החמישי
(204 - 180)
אריסטופאנס מביזנטיון (204/1 - 189/6) ספרות.
אפולונינוס אדיוגרף (189/6 - 175)
תלמי השישי (180 - 145) אריסטארכוס ‏(175 - 145) ספרות.
תלמי השמיני (145 - 116) סידאס 'נושא החנית' (145 - 116)
החל מתקופתו של תלמי התשיעי ועד שנת 30 לפנה"ס, ידוע לנו על מספר ספרנים ראשיים בהם; אמוניוס, דנודוטוס, דיוכלס ואפולודורוס.[21][22]

חורבן

  • שריפת הספינות בנמל על ידי יוליוס קיסר
בשנים 47 - 48 לפנה"ס, יוליוס קיסר יחד עם כוח רומאי, הגן על מתחם הארמון במרכז העיר כנגד כוחותיו של תלמי ה-13. האירועים שהובילו לכך היו הכתרת קלאופטרה השביעית כמלכת מצרים וגירוש תלמי מהעיר. במשך מספר חודשים מתחם הארמון היה זירת קרבות מכיוון הים והיבשה של כוחות מצריים תומכי תלמי, בתחילת שנת 47 הגיעה תגבורת רומית של כ-20,000 חיילים שאיפשרה ליוליוס לצאת מהמצור ולהילחם כנגד תלמי בקרב הנילוס, שם הובס תלמי.[23]
כחלק מהלחימה, הציתו כוחותיו של יוליוס את הספינות המצריות ולדעת חוקרים מסוימים דבר זה גרם לאש להתפשט מהנמל למוזיאון הסמוך, כך גם חרב אוסף הספרים של הספרייה.
כנגד הטענה שהספרייה כולה הוחרבה בשריפה, ישנן עדויות שונות לכך שהיא המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, אם כי ככל הנראה חלק מהאוסף הושמד. הפילוסוף סנקה בהיסתמכות על כתביו של טיטוס ליוויוס, טען כי רק 40,000 מגילות הושמדו.[24] לאחר אירוע השריפה בשנת 47/8 לפנה"ס, היו כותבים רבים שהמשיכו לכתוב והמשיכו ככל הנראה לעשות שימוש במאגר הספרייה. בסביבות השנה 31 לפנה"ס העניק מרקוס אנטוניוס לקלאופטרה מתנה של כ-200,000 ספרים, זאת כפיצוי על אלו אשר נשרפו באלכסנדריה, ספרים אלו ככל הנראה יועדו להגיע לספרייה באלכסנדריה.[25] עדות נוספת להמשך קיום הספרייה היא כתביו של סטראבון אשר ביקר בעיר ואף עד בספרייה בסביבות תקופת הכיבוש הרומאי.[26] כל העדויות הללו על המשך תפקודה של הספרייה, מרמזים שאולי חלקים מהספרייה הושמדו, אך היא בהחלט המשיכה להתקיים גם לאחר הקרב ואף לאחר הכיבוש הרומי בשנת 30 לפנה"ס.
  • דיכוי המרד של האימפריה התדמורית על ידי הקיסר אָאוּרֵליאנוּס
בשנת 270, כחלק מדיכוי מרד באימפריה התדמורית, נלחם הקייסר אורליאנוס גם בעיר אלכסנדריה. ישנן עדויות לכך שמתחם הארמון כולו הוחרב בלחימה ולכך קיימת טענה חזקה שגם הספרייה הוחרבה באירוע זה.[27]
  • ונדליזם ופרעות של הנוצרים
בשנת 391 תקף המון מוסת של נוצרים את הספרייה, כיוון שראו במדע ובפילוסופיה משום איום על קודשי הנצרות. במהלך הפרעות ככל הנראה הוחרב הסרפיאון, שהיה מקום משכנה של "ספריית-הבת". קיימת גם הטענה כי גם הספרייה כחלק ממקדש המוזות הוחרבה במהלך פרעות אלו, אם כי נראה כי מעט חוקרים תומכים בטענה זו.[28]
  • הכיבוש המוסלמי
בשנת 641 כבש צבא האימפריה המוסלמית את אלכסנדריה, זאת לאחר מצור בן שישה חודשים. לאחר הכיבוש היו ניסיונות בודדים בשנת 645 ו-654 לשחרור העיר על ידי הביזנטים, אך אלו כשלו והעיר כמו גם מצרים עצמה נשארו חלק מהאימפריה המוסלמית. בהנחה שהספרייה שרדה עד שנה זו (כלומר מעל 900 שנים), קיימת טענה כי הספרייה הוחרבה מיד עם הכיבוש.
מה שמחזק את טענת החורבן בתקופה זו היא האימרה המיוחסת לח'ליף עומר בן אל-ח'טאב שעמד בראש האימפריה המוסלמית; "אם מה שכתוב סותר את הקוראן, אז דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף". עם זאת, אמיתות הסיפור בקשר לשׂרפת הספרייה שנויה עד היום במחלוקת עזה.[29] בנוסף לכך, הכיבוש המוסלמי נסקר בהרחבה בתקופתו ולא הוזכר מעולם אירוע של השמדה או שריפת הספרייה או מאגר הספרים, טענות אלו החלו לעלות רק החל מהמאה ה-13.[30]

כיום אנו לא יודעים בוודאות מה עלה בגורל הספרייה, ישנם כפי שנכתב מספר תאוריות והוויכוח בקרב החוקרים השונים ממשיך עד היום. ניתן לומר שהוויכוח על גורל הספרייה הציג אידאולוגיות שונות. כך היו אלו שתמכו בתאוריית ההרס תחת הכיבוש המוסלמי ומולם היו שטענו שהנוצרים הרסו את הספרייה, ויכוח בעל אופי "מזרח מול מערב" על אודות הרס אחד מהישגי ההשכלה הגדולים של העת העתיקה.

מקורות

אחת השאלות הגדולות יותר בהקשר לחקר הספרייה הגדולה של אלכסנדריה היא הקשר בין הספרייה לבין "מקדש המוזות" שבו מעריכים כי היא שכנה. בקרב המקורות השונים שקיימים מתקופת פעילותה של הספרייה ובמאות שלאחר מכן, הספרייה איננה מוזכרת יחד עם המוזאיון. "מקדש המוזות" מתואר כמרכז לימוד ומחקר אשר הכיל חוקרים וכותבים שעסקו בקריאה וניתוח טקסטים, כמו גם שיכתוב, המצאה וביסוס רעיונות שונים. מצד שני הספרייה מתוארת כארכיון מידע אשר הכיל כאמור עשרות אלפי כרכים ומגילות.[31] למרות הבעייתיות הזאת, משום אופי המוזאיון ותפקיד הספרייה, רוב החוקרים כיום מסכימים כי אכן הייתה הספרייה חלק ממקדש המוזות, או לפחות שירתה אותו באופן ישיר.[32]

בעיה נוספת בהקשר למקורות, היא היעדר התייחסות להקמת הספרייה. כיום לא ידוע על שום מקור המתייחס להקמת הספרייה, הדבר הקרוב ביותר הם התייחסויות כלליות לתקופה ולמלך התלמי אשר שלט בתקופת ההקמה של הספרייה. אחד המקורות שנוטים להיסתמך עליהם יותר הם כתביו של יוהנס צצס (Ioannes Tzetzes; 1180 - 1110), המייחס את הקמת הספרייה למלך תלמי השני.[33]
בעניין מקורות תקופתיים יותר, כאלה שחוקרים מאוחרים יותר (כמו צצס) הסתמכו עליהם, ישנן שתי גישות עקריות. לפי איגרת אריסטיאס, הספרייה הוקמה בתקופתו של תלמי השני ונראה כי רוב הכותבים התקופתיים נשענו על תיאור זה בדבר תאריך ההקמה. גישה שנייה טוענת שהספרייה הוקמה בתקופתו של תלמי הראשון דווקא, המקור התקופתי היחיד שתומך בטענה זו הוא אירנאוס (Irenaeus) שכתב במאה ה-2. כיום חוקרים נוטים להאמין לגישה השנייה משום שדמטריוס, המזוהה עם הקמת הספרייה (טענה שיש לה תמיכה רבה), פעל בעיר בין השנים 297 - 283 בשנות מלכותו האחרונות של תלמי הראשון.[3]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Bagnall, Roger S., "Alexandria: Library of Dreams", Proceedings of the American Philosophical Society, Vol. 146, No. 4, USA, 2002.
  • Blum, Rudolf, Kallimachos: The Alexandrian library & the origins of Bibliography, translated by H. Wallisch, Hans, WI, USA, 1991.
  • Bunson, Margret R., Encyclopedia of Ancient Egypt (Revised Ed.), Fact on File, NY, USA, 2002.
  • Canfora, Luciano, The vanished library, Berkeley, University of California Press, USA, 1989.
  • Casson, Lionel, Libraries of the ancient world, Yale, US, 2001.
  • El-Abbadi, Mustafa, The life & fate of the ancient library of Alexandria, Paris, France, 1990.
  • Franz, Gerald, "The Ancient Library at Alexandria: Embracing the Excellent, Avoiding its fate", Association of College and Research Libraries (ACRL) (Conference paper), PA, USA, 2011.
  • Heller-Roazen, Daniel, "Tradition's Destruction: On the Library of Alexandria", October, Vol. 100, p. 133-153, MIT Press, USA, 2002.
  • Jochum, Uwe, "The Alexandria Library & its Aftermath", Library History, Vol. 15, p. 5-12, Germany, 1999.
  • Phillips, Heather, "The Great Library of Alexandria?", Library, Philosophy & Practice, University of Nebraska–Lincoln, NE,USA, 2010. (ארכיון)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Casson, 2001, עמ' 31.
  2. ^ מוזאיונים שכאלה נבנו במספר ערים ברחבי העולם ההלניסטי, ביניהם באתונה.
  3. ^ 3.0 3.1 El-Abbadi, 1990, עמ' 81-82.
  4. ^ Casson, 2001, עמ' 31
  5. ^ Phillips, 2012.
  6. ^ Canfora, 1989, עמ' 25.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Casson, 2001, עמ' 32-33.
  8. ^ Casson, 2001, עמ' 34-35.
  9. ^ 9.0 9.1 Canfora, 1989, עמ' 45.
  10. ^ Canfora, 1989, עמ' 24.
  11. ^ Blum, 1991, עמ' 99; Casson, 2001, עמ' 35; Canfora, 1989, עמ' 25.
  12. ^ Blum, 1991, עמ' 104.
  13. ^ Casson, 2001, עמ' 38-40.
  14. ^ מתוך "אגרת אריסטיאס": 10‏; Blum, 1991, עמ' 99.
  15. ^ Blum, 1991, עמ' 104-105; El-Abbadi, 1990, עמ' 95.
  16. ^ Casson, 2001, עמ' 34; El-Abbadi, 1990, עמ' 90-91; Jochum, 1999.
  17. ^ Casson, 2001, עמ' 92.
  18. ^ Jochum, 1999, עמ' 5.
  19. ^ Lawler, Andrew, Raising Alexandria, 2007, אתר הסמית'סוניאן.
  20. ^ Casson, 2001, עמ' 47.
  21. ^ 21.0 21.1 מתוך קטע פפירוס (P.Oxy. 1241) שנכתב על ידי אפולוניוס מרודוס.
  22. ^ 22.0 22.1 מכִּתבי 'ג'ון תזצאס' (המאה ה-12), מצוטט בתוך: El-Abbadi, 1990, עמ' 93.
  23. ^ Bunson, 2002, עמ' 23.
  24. ^ Blum, 1991, עמ' 99.
  25. ^ Casson, 2001, עמ' 45-46.
  26. ^ Canfora, 1989, עמ' 82.
  27. ^ Casson, 2001, עמ' 54.
  28. ^ El-Abbadi, 1990, עמ' 151.
  29. ^ ברנרד לואיס נגד קנפורה ויוּ לְלוֹיד-ג'ונס
  30. ^ El-Abbadi, 1990, עמ' 167-168.
  31. ^ דוגמה לכך ניתן לראות בתיאורו של סטראבון לאחר הכיבוש הרומי את העיר, כאשר הוא מתייחס למוזיאון בלבד ללא התייחסות לספרייה. El-Abbadi, 1990, עמ' 90-91.
  32. ^ Heller-Roazen, 2002.
  33. ^ חוקרים רבים מטילים ספק בנתונים אשר מתאר צצס, נאמר עליו שהוא "שופע ולא אחראי" ו-"לא מדיוק באופן קיצוני". עם זאת, בהיעדר שפע מקורות אמינים, כמות המידע שמספק לנו צצס הופכות אותו למקור שנעשה בו שימוש רב למרות הבעיתיות. Bengal, 2002.
איגרת אריסטיאס

איגרת אַרִיסְטֵיאַס או איגרת אריסטיאס אל פילוקראטס (ביוונית: Επιστολή τοῦ Αριστέα) היא חיבור יהודי-הלניסטי פסאודונימי (מחברו לא ידוע, והוא מיוחס למחבר בדוי: "אריסטיאס"), אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה באמצע תקופת בית שני, במאה השנייה לפנה"ס, וככזה היא נמנית עם "הספרים החיצוניים", הספרות היהודית מתקופת בית שני שלא נכנסה לקאנון המקראי. החיבור מתאר מספר אירועים מתקופת תלמי השני פילדלפוס מלך מצרים, כמו את מעשה תרגום התורה (חמשת ספרי התורה) ליוונית הנקרא תרגום השבעים, את רשמי ביקורו של "אריסטיאס" בבית המקדש שבירושלים בהקשר לכך, ומספר אירועים נוספים מתקופתו. האיגרת היא האיזכור הקדום ביותר של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

אלכסנדריה

אלכסנדריה (בערבית מצרית: اسكندريه, בערבית: اَلْإِسْكَنْدَرِيَّة, תעתיק: אל-אִיסְכַנְדַרִיָּה, בקופטית: Ⲣⲁⲕⲟⲧⲉ ə) היא עיר נמל גדולה במצרים, השנייה בגודלה בערי המדינה, ובעלת היסטוריה עתיקה. היא שוכנת על חוף הים התיכון, סמוך לשפך הזרוע המערבית של דלתת הנילוס, וכ-208 ק"מ צפון-מערבית מקהיר. מספר תושביה כ-4.5 מיליון (2013).

אפולוניוס מרודוס

אַפּוֹלוֹנְיוּס מרוֹדוֹס (בלטינית: Apollonius Rhodius, ביוונית: Ἀπολλώνιος Ῥόδιος) היה משורר יווני בן המאה ה-3 לפנה"ס ומנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. יצירתו המפורסמת ביותר היא הפּוֹאֵמָה הַאֵפִּית ארגונאוטיקה, המספרת את קורותיהם של הגיבורים המיתולוגיים יאסוֹן והארגונאוטים וחיפושיהם אחר גיזת הזהב. יצירה זו נחשבת לאחת החשובות בתולדות השירה האפית. מוצאו של אפולוניוס אינו מרודוס כי אם ממצרים ההלניסטית. הוא חי ברודוס תקופת מה, ושם אימץ את הכינוי "הרודי" או "איש רודוס".

ארטוסתנס

ארטוסתנס (ביוונית: Ερατοσθένης;‏ 276 – 194 לפנה"ס) היה מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני. נולד בקירנה (כיום בלוב) וחי באלכסנדריה, מצרים. הישגו החשוב ביותר הוא מדידת היקף כדור הארץ לראשונה. הישג בולט נוסף שלו הוא הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים (עד למספר נתון), הקרויה על-שמו: הנפה של ארטוסתנס.

בנוסף, ארטוסתנס התעניין במדעי היקום, בשירה, בתיאטרון, בספרות, בגאוגרפיה, באתלטיקה (בצעירותו), במתמטיקה ובטבע. בשנת 240 לפנה"ס מונה על ידי תלמי השלישי כיורשו של אפולוניוס מרודוס כמנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

חיבר ספרים ברבים מתחומי ידיעותיו (כ-50 חיבורים שלו נזכרים במקורות שונים). רוב החיבורים שלו אבדו, ורק אחדים נמצאו. כמשורר, חיבר שירים על נושאים מיתולוגיים, שנועדו, לדבריו, לשעשוע ולא ללמידה. ארטוסתנס בלט גם בתחום הספרות; ספרו על סדר הזמנים היה ניסיון ראשוני בקביעת זמנים למאורעות ספרותיים ומדיניים חשובים ממלחמת טרויה עד מותו של אלכסנדר מוקדון.

אריסטופאנס מביזנטיון

אריסטופאנס מביזנטיון (ביוונית: Ἀριστοφάνης;‏ 257 - 180\ 185 לפנה"ס) היה מלומד, מבקר ספרות ומדקדק יווני. יצר את סימני הפיסוק העיקריים המצויים בשימוש בימינו.

אריתמטיקה (ספר)

אריתמטיקה הוא חיבור מתמטי מתקופת יוון העתיקה, שנכתב על ידי המתמטיקאי דיופנטוס במאה ה-3.

הספר כולל אוסף בן 130 בעיות מעין אלגבריות. במקור החיבור חולק לשלושה עשר כרכים, אך רק שישה מתוכם השתמרו עד היום.

"אריתמטיקה" הוא ספר פורץ דרך, שנחשב לאחת הדוגמאות הבולטות ביוון העתיקה לאלגברה מוקדמת. הבעיות ב"אריתמטיקה" הן בעיות הדורשות טיפול במשוואות ליניאריות וריבועיות. הפתרונות שדיופנטוס החשיב, כמקובל בזמנו, הם רק מספרים רציונליים וחיוביים. משוואה דיופנטית הוא שם שניתן בעקבות הספר למשוואות המקבלות פתרון מסוג שונה דווקא: מספרים שלמים- בין אם חיוביים ובין אם שליליים, אך לא שברים.

מרבית המשוואות בספרו של דיופנטוס תוארו בצורה מספרית ולא גאומטרית, והיה בכך חריגה מהמסורת היוונית של ביסוס המתמטיקה כולה על הגאומטריה. במקום זאת, הוצגו בו בעיקר מקרים ספציפיים, עם נתונים מספריים המיוחדים לבעיה הנתונה.

כמקובל בזמנו, הצגת הנתונים נעשתה בצורה מילולית בעיקרה. למרות זאת, היה לו סימון מתמטי מתקדם מאוד ביחס לתקופתו, הכולל סימנים למשתנה (ϛ), לחזקה ריבועית (), שלישית () וכך עד השישית, לחיסור (Ψ הפוך) ולשוויון (ι). חיבור סומן בהצמדת שני המחוברים, ובמידה שאחד המחוברים הוא "איבר חופשי" (לא ידוע) סימנו דיופנטוס ב-M. לפיכך, היה זה שלב ביניים בין כתיבה רטורית (מילולית) לבין אלגברה סימבולית מודרנית.

דיופנטוס סימן, בכל תרגיל, רק משתנה אחד. את הבעיות שבהן נדרש דיופנטוס למצוא יותר ממשתנה אחד הוא צמצם לבעיות של משתנה אחד, מה שהפך את הבעיה לקשה בהרבה, ואף ציין יחסים בין משתנים שלא מחויבים מהגדרת השאלה, מה שצמצם את מספר הפתרונות. כדוגמה נביא את הבעיה ה-17 מהספר השלישי: "מצא שני מספרים, כך שאם מחברים את מכפלתם, מקבלים לכל אחד מהם או לסכומם ריבוע שלם [מכפלתם בתוספת כל אחד מהמספרים או בתוספת סכומם היא ריבוע של מספר שלם]". כדי להימנע משני משתנים, הוא הגדיר את המשתנים (בלשון אלגברית מודרנית) כ- ו-. הגדרה זו מבטיחה שייתקיים אחד התנאים, שכן . הנחת יסוד זו הובילה אותו בסופו של דבר לפתרון לפיו שווה ל-36/224 ו- ל-65/224. פתרון זה הוא, למעשה, רק פתרון אפשרי אחד מתוך אינסוף פתרונות.

בספר נכללים גם מספר משפטים השייכים, בחלוקה מודרנית, לתורת המספרים; כך המשפט שקובע שאפשר לפרק כל מכפלה של שני מספרים שניתן להציגם כסכום של שני ריבועים לשני ריבועים בשתי צורות שונות. את הבעיה הבסיסית יותר, של מציאת מספרים השווים לסכום של שני ריבועים, הציג דיופנטוס, שהשתמש בגאומטריה במקרים מסוימים, כמציאת משולש ישר-זווית שאורך יתרו הוא (עבור כל שלם או רציונלי).

ספרו של דיופנטוס לא עורר הדים מיוחדים במערב בזמנו, וזכה להצלחה גבוהה יחסית דווקא במזרח. בבית החוכמה שבבגדאד, שפעל בתור הזהב של האסלאם, למשל, תרגמו את הספר. השפעתו הגדולה ביותר של הספר היא דווקא על תקופת ה"תחייה" המתמטית ברנסאנס. ב-1621 תרגם המלומד הצרפתי קלוד באשה, שהתעניין במתמטיקה ובחידות מתמטיות, את הספר ללטינית. תרגום זה הגיע לידיהם של מתמטיקאים חשובים מן התקופה, בהם פייר דה פרמה. פרמה, שהיה סקרן ובעל כישורים מתמטיים מבריקים אך לא התעניין בהשתלבות בקהילה המתמטית והתפרנס כמשפטן, כתב את חשובי משפטיו על שולי העותק של "אריתמטיקה" שהיה בידו, משפטים שקיבלו השראה מהכתוב בספר.

בנו של פרמה, קלמנט סמואל, פרסם את הערותיו בשולי העותק ביחד עם מכתביו והערותיו האחרות. משפטיו לא לוו, בדרך כלל, בהוכחות, ולכן כשהוציא קלמנס את הספר המתמטיקאים החלו במאמץ קדחתני להוכיח את משפטיו, שהאחרון בהם, המכונה "המשפט האחרון של פרמה" (עבור n טבעי גדול מ-2, לא קיימים מספרים טבעיים x ,y ,z המקיימים את המשוואה: ), הוכח בכלים מתמטיים מודרניים רק ב-1995. למשפט הגיע עקב סקירה של שלשות פיתגוריות (), לאחר שהציב בחזקה במקום 2 n טבעי גדול משתיים. הערתו בשולי הספר, "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אך שוליים אלו צרים מהכילה", הפכה ברבות הדורות לאחד המשפטים המפורסמים ביותר שכתב מתמטיקאי בעולם.

במשך שנים נראה באופן ודאי ששבעה משלושה עשר ספרי "אריתמטיקה" אבדו בשריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. אחת ההשערות הייתה שהיפאטיה כתבה פרשנות רק לששת הספרים הראשונים, והשאר נשכחו ואחר כך אבדו. אך ב-1968 החוקר פ. זסקין גילה 4 ספרים ערביים שעליהם נכתב שהם תרגום לכרכים 4-7 של "אריתמטיקה". חוקר אחר, ר. ראשאד, השווה את הספרים היווניים לערביים והגיע למסקנה שמדובר בתרגום של 4 ספרים שלא נמצאו עד היום. על פרשנות זו לא שוררת הסכמה כללית, וטענה אחרת היא שמדובר בפרשנות לספרים, אולי של היפאטיה.

ביבליותיקה אלכסנדרינה

הביבליותיקה אלכסנדרינה (בלטינית: Bibliotheca Alexandrina; בערבית: مكتبة الإسكندرية) היא ספרייה ציבורית גדולה ומרכז תרבותי לחוף הים התיכון באלכסנדריה שבמצרים. בנוסף לתפקידיה אלה מבקשת הביבליותיקה אלכסנדרינה להנציח בעצם קיומה ובפעילותה את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שהייתה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם בעת העתיקה, ולנסות ולהשיב לעיר את המעמד הרם שנודע לה בעבר כמרכז של תרבות ולימוד:

הביבליותיקה אלכסנדרינה נחנכה באופן רשמי בשנת 2002 והיא כוללת, נוסף על הספרייה עצמה, פלנטריום, מרכז כנסים, מוזיאונים, תערוכות קבועות ומספר מתקנים נוספים.

דמטריוס

דמטריוס (מיוונית עתיקה: Δημήτριος) הוא שם פרטי לגבר. לשם הטיות רבות כמו דמטרי (או: דימטרי), דימטריו ואחרים. השם נפוץ בכל רחבי העולם, אך בעיקר בעמים הסלאבים והיווניים.

מקור השם הוא מהאלה היוונית דמטר (Δημήτηρ ביוונית עתיקה), שמשמעות שמה הוא "אם האדמה".

האם התכוונתם ל...

דמטריוס מפלרון

דמטריוס איש פָלֶרוֹן (ביוונית - Δημήτριος Φαληρεύς) חי בשנים 350 לפנה"ס עד 283 לפנה"ס, היה פילוסוף ומדינאי אתונאי ותלמידו של אריסטו. הוא שימש במשך עשר שנים (307–317 לפנה"ס) כאפיסטטס (מושל) של אתונה מטעמו של עוצר מוקדון קסנדרוס. ב-307 לפנה"ס גורש מהעיר על ידי מתנגדיו הפוליטיים, עקר לתבאי ומשם המשיך לאלכסנדריה שבמצרים, שם נפטר.

היפונקס

הִיפּוֹנַקְס (ביוונית עתיקה: Ἱππῶναξ) היה משורר יווני עתיק מהעיר אפסוס. שירתו, המשויכת לסגנון היאמבי, תארה את השוליים של החברה האיונית במאה השישית לפנה"ס, תוך שמוש בסגנון הנחשב לבוטה ומשתלח. על אף שהיפונקס זכה להערצה מצד המשוררים ההלניסטיים, כגון קאלימאכוס והרודס (Ἡρώδας), וחיבוריו נאגדו לשלושה כרכים על ידי מלומדי הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, רוב שיריו אבדו, ומיצירתו נשארו רק פרגמנטים.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

מוזאיון

מוזאיון (ביוונית: Μουσεῖον) הוא השם שניתן במיתולוגיה היוונית, למקדש שנבנה לתשע המוזות שהיו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה ותפקידו היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים היווניים, המוזאיון היה אחד מן המקדשים החשובים ביותר לתשע האלות והוא נבנה בסביבות שנת 295 לפנה"ס באלכסנדריה שבמצרים יחד עם הספרייה הגדולה של אלכסנדריה תחת שלטונו של תלמי הראשון. המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות.

בימי קדם, לפני שהאמן - בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף - היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

מוזה

במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

מספרן של המוזות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך אנו מוצאים עדויות לשלוש מוזות:

אאוידה (Aoide; "שיר", "קול")

מלטה (Melete; "אימון", "תרגול")

מנמה (Mneme; "זיכרון").בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם, שחילקו ביניהן את תחומי האמנויות. חלוקה זו, שמתבססת על המיתולוגיה האתונאית, נחשבת לחלוקה הקלאסית והמקובלת:

אוטרפה - שירה לירית, מוזיקה והנגינה בחליל.

קאליופה - שירה אפית.

קליאו - היסטוריה.

אראטו - שירת אהבה.

מלפומנה - טרגדיה.

פוליהימניה - שירי תהילה לאלים.

טרפסיכורה - מחול.

תאליה - קומדיה.

אוראניה - אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעים.פולחנן של המוזות נתקבל בכל רחבי יוון העתיקה, אך מכיוון שבתחילה הן נחשבו לאלות של מעיינות, הרים ויערות, בדומה לנימפות, המקומות המקודשים להן נשארו באזורים של רוב טבע ומים, בעיקר בקרבת הרים ומעיינות. ההר הליקון שבבויאוטיה, ושני המעיינות בו, נחשב למקום משכנן של המוזות ולאתר האהוב עליהן. לא פלא, אפוא, שהר זה היה מקום פולחנן העיקרי. בנוסף להר זה, גם ההר פארנאסוס שבקרבת דלפי, היה אחד ממקומות הפולחן החשובים ביותר של המוזות, כיוון שהוא נקשר בגורלן - שם הפך אפולו למנהיגן, ונודע בשם "אפולו מוזגטס" (Apollo Mousagetes) - ראש המוזות.

המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות. אחד ממקדשי המוזות המפורסמים ביותר היה המוזאיון שהוקם לכבודן באלכסנדריה, שבו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

בימי קדם, לפני שהאמן - בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף - היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

מוזיאון

מוזיאון (נכתב בעבר מוסיאון) הוא מקום שמרוכזים בו אוספים בתחום מסוים או בתחומים אחדים: יצירות אמנות, חפצי אומנות, עתיקות, מדע וכדומה. זהו מוסד המאפשר לציבור גישה למוצגים המייצגים מגוון תופעות טבע, תרבות, היסטוריה ומורשת, לצורכי חינוך, מחקר, לימוד, המסרה והנאה.

מקור המושג "מוזיאון" במילה Μουσεῖον ביוונית עתיקה, שמשמעותה "היכל המוזות". המוזיאון הראשון המוכר כיום נוסד במאה ה-4 לפנה"ס, באלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית, כנראה על ידי תלמי הראשון. ייעודו היה מקום למפגש ולמידה של הוגי דעות, משוררים ומדענים, והוא כלל את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. המוזיאון הראשון שהכיל אוסף של חפצי אמנות היה כנראה בפרגמון שבאסיה הקטנה, באותה תקופה.

כיום ישנם אלפי מוזיאונים, המתמחים בציור, בפיסול, בממצאים ארכאולוגיים, בהיסטוריה של מקום או של תקופה ובנושאים תרבותיים שונים. ישנם מוזיאונים המוקדשים ליצירתו של אמן יחיד ומציגים תערוכות קבע מעבודותיו.

האוספים במוזיאון מסודרים לפי שיטה מסוימת או מאורגנים לצרכים שונים, כגון למידה או הסתכלות. האחראי על האיסוף והתצוגה במוזיאון נקרא אוֹצֵר.

מוזיאון לאומי הוא מוזיאון ראשי במדינה בתחומו, ופעמים רבות הוא מתוקצב על ידי המדינה.

מידענות

מֵידְעָנוּת (באנגלית: Information science; המוכרת גם כ"לימודי מידע") היא עיסוק מקצועי, שעיקרו שימוש מושכל במידע, על סוגיו וייצוגיו השונים, לצורך השגת יעד מוגדר. במאה ה-21, מדובר בפעילות של איתור, עיבוד וניהול מידע באמצעות מחשבים ורשתות מחשבים ובעיקר רשת האינטרנט.

העוסק בתחום מכונה "מידען" (וברבים, "מידענים"). עיקר עבודתם של המידענים הוא בניהול של מידע, תחום ההולך וגדל, במיוחד בארגוני היי-טק בימינו.

מצרים התלמיית

מצרים התלמיית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. שלטון הלניסטי בתולדותיה של מצרים העתיקה, שראשיתה בכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול מידי פרס בשנת 332 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, חולקה האימפריה שכבש בין יורשיו הדיאדוכים, ומצרים נפלה בידיו של תלמי הראשון. צאצאיו משלו במצרים עד 30 לפנה"ס ולאחר מכן נשלטה מצרים בידי האימפריה הרומית.

מצרים הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות הגדולות והחזקות ביותר. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים. בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא שהשתלטה עליה באופן מלא בשנת 30 לפנה"ס.

מצרים התלמיית הייתה מרכז מדעי ותרבותי מהמעלה ראשונה בעולם הקלאסי. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לדוגמה, הייתה המוסד החינוכי הגדול ביותר בזמנה. יצירות אמנות, ספרות, אדריכלות ואחרות קישטו את הממלכה ופיארו את שם שליטיה מעבר לים.

ספריית פרגמון

ספריית פֶרגָמון (ביוונית: Βιβλιοθήκη της Περγάμου) הייתה ספרייה גדולה וחשובה בעולם ההלניסטי, אשר נבנתה באקרופוליס של העיר פרגמון, עיר הבירה של ממלכת פרגמון.

הספרייה נבנתה במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, תחת שלטון השושלת האטלידית. לפי מקורות שונים, הספרייה הכילה כ-200,000 ספרים, מה שהפך אותה לאחת הספריות הגדולות בתקופתה; היא אף הייתה בתחרות עם הספרייה הגדולה של אלכסנדריה על גודלו ואיכותו של מאגר הספרים. הספרייה שכנה לצד מקדש אתנה בחלק הצפוני של האקרופוליס.

ספריית פרגמון גם נחשבת למקום תחילת השימוש הסדיר בקלף (ומכאן קלף בלטינית: pegamenum), כאשר מצרים התלמיית הפסיקה את יצוא הפפירוס שלה לממלכת פרגמון, אנשי העיר השתמשו בעור מתוח ומיובש של חיות כדפים למגילות ולספרים שלהם.

פרגמון

פֶרגָמון (ביוונית עתיקה: τὸ Πέργαμον; כיום ברגמה (Bergama) שבטורקיה) הייתה עיר מדינה יוונית עתיקה בצפון-מערב אנטוליה, במרחק של כעשרים וחמישה קילומטרים מהים האגאי. פרגמון הפכה לממלכה חשובה בתקופה ההלניסטית, תחת שלטונה של השושלת האטלידית בין השנים 282 ו-129 לפנה"ס. אף ששטחה של המדינה לא היה גדול במיוחד, נודעה לה חשיבות רבה בעולם ההלניסטי בזכות תרבותה המפותחת.

מייסד השושלת, אטלוס הראשון ויורשיו היו תומכים נאמנים של הרפובליקה הרומית. הם נלחמו לצידה נגד מלך מוקדון פיליפוס החמישי במלחמות המוקדוניות הראשונה והשנייה ולאחר מכן בשלישית, נגד פרסאוס מלך מוקדון. עבור השתתפותם במלחמה נגד בית סלאוקוס, ניתנו לבני פרגמון כחלק משלום אפאמיאה בשנת 188 לפנה"ס שטחים שנכבשו מהאימפריה הסלאוקית באסיה הקטנה, ובהם לידיה, פריגיה ועוד.

האטלידים שלטו בתבונה ובנדיבות. תעודות ששרדו מעידות שהם היו שולחים בעלי מלאכה מיומנים לעריהם ומקלים עליהן את נטל המס, על מנת שהערים תצמחנה ותשגשגנה. הם אף הותירו לערים היווניות בשליטתם מראית עין של עצמאות ושלחו מתנות לערי יוון החשובות, כגון דלפי, דלוס ואתונה. את האקרופוליס של פרגמון עיצבו מחדש בדמותו של האקרופוליס שבאתונה.

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ב-1878 בחסות מוזיאון ברלין, נתגלו אוצרות אמנות רבים ובהם המזבח של זאוס - אחד מן השרידים היפים ביותר של התקופה ההלניסטית את המזבח הגדול ניתן לראות כיום במוזיאון פרגמון באי המוזיאונים שבברלין.

ספריית פרגמון, הספרייה השנייה בחשיבותה בעולם העתיק (אחרי הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), שכנה בעיר. כאשר פסקה אספקת הפפירוס ממצרים התלמאית, השתמשו אנשי פרגמון בקלף לצורכי כתיבה ומכאן שמו הלועזי (באיטלקית: pergamena, באנגלית parchment).

עם מותו בלא יורש של אטלוס השלישי ב-133 לפנה"ס, עברה הממלכה לשלטונה של רומא. בצוואתו כן ביקש המלך למנוע מלחמת אזרחים על הירושה. אולם הירושה העשירה גרמה לסכסוך ברומא, כאשר טיבריוס גרקכוס בהסכמת העם, ביקש להשתמש בעושר שנפל בחלקה של רומא לביצוע הרפורמות שיזם, ואילו רוב חברי הסנאט התנגדו. רומא שלטה ישירות בפרגמון שנקראה כעת פרובינקיית אסיה ורוקנה אותה מכל נכסיה.

בקרבת העיר שכן מקדש לאסקלפיוס, אל הרפואה. חולים רבים נהרו לרחוץ במעיין הקדוש שבמקום והותירו אחריהם מתנות רבות, שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות, לאות תודה לאל שריפאם.

במאה הראשונה לספירה הייתה בפרגמון כנסייה נוצרית, אחת משבע הכנסיות שאליהן ממוען חזון יוחנן, הספר האחרון בברית החדשה.

קאלימאכוס

קאלימאכוס (ביוונית: Καλλίμαχος; נולד ב-312 לפנה"ס, קירנה - ?) היה מגדולי משורריה של התקופה ההלניסטית. הוא נולד בקירנה שבצפון אפריקה (כיום לוב). אין יודעים מתי נפטר מחד ומאידך ידוע שיצירתו האחרונה נערכה בשנת 244 לפנה"ס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.