הסנאט הרומי

הסנאט הרומי היה גוף שלטוני שפעל ברומא העתיקה, תחילה כגוף מייעץ למלך וכשזה הודח הוא הפך לגוף המרכזי במדינה וכך הוא פעל עד ימי הרפובליקה המאוחרת. בתקופת הרפובליקה המאוחרת, סמכותו החלה להתערער עד שלבסוף, נהפך לגוף חסר עוצמה פוליטית עצמאית ונהיה כפוף לרצונו של הקיסר הרומי.

Kuria Forum Romanum
משכנו המשוחזר של הסנאט הרומי

היסטוריה

על פי המסורת, הסנאט נוסד על ידי רומולוס, המייסד המיתולוגי של רומא ומלכה הראשון, כמועצה מייעצת של 100 ראשי משפחות פטריקיות, שנקראו פאטרס ("אבות"), מקור השם במילה הלטינית senex, שפירושה "אדם זקן", וממנה המילה Senatus - מועצת זקנים. מאוחר יותר, עם ייסוד הרפובליקה הרומית, לוקיוס יוניוס ברוטוס הגדיל את מספר הסנאטורים לשלוש מאות (לפי האגדה), שנקראו גם קונסקריפטי (אנשים מגויסים), שכן ברוטוס גייס אותם. לפיכך, חברי הסנאט כונו פאטרס קונסקריפטי. חלק מהמצורפים לסנאט היו פלבאים ובכך התאפשרה גם להם גישה למוסדות השלטון.

בתקופת הרפובליקה הסנאט היה הגוף החזק במדינה, הוא הקצה פרובינקיות למגיסטראטים, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה שאפשרה לו לפקח על אספות העם. מצב זה נמשך עד הטריבונאט של טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס בשנת 133 לפנה"ס, גרקכוס היה הראשון שעירער על סמכותו המסורתית של הסנאט על ידי התעלמות ממנו ופנייה ישירה לאסיפות העם. מעשיו של גרקכוס הביאו לבסוף להתהוות שתי סיעות בפוליטיקה הרומית, הפופולרים שהעדיפו לפעול דרך אספות העם ויריביהם האופטימאטים שהעדיפו את סמכותו המסורתית של הסנאט.

היריבות בין שתי הסיעות הביאה אסון על רומא וגרמה לפריצתם של מלחמות אזרחים עקובות מדם. לוקיוס קורנליוס סולה ניסה לשקם את כוחו של הסנאט בזמן כהונתו כדיקטטור על ידי קיצוץ בסמכויות המגיסטראטים והגדלת מספר חברי הסנאט. לכאורה השינויים הגדילו את כוחו של הסנאט אולם בפועל התיקונים של סולה שרדו רק זמן קצר אחרי מותו והחברים החדשים שנכנסו בזמן שלטונו, חסרו את המסורת והיכולת הפוליטית לשלוט ביעילות כשם שקודמיהם שלטו בעבר. יתרה מזאת, החוויה המעצבת של חייהם הייתה מלחמת האזרחים, חוויה שהם השתדלו לעשות הכל שלא תחזור על עצמה ולכן הם היו פגיעים לסחטנות של מצביאים כריזמטיים.

יוליוס קיסר שינה את אופי החברות בסנאט בתקופה שבה היה דיקטטור. הוא הגדיל את מספר החברים והושיב שם אזרחים רומאים רבים ממוצא לטיני ואיטלקי (בניגוד לרומאי), יחד עם תומכים נאמנים שהוכיחו את יכולתם במלחמות האזרחים. הוא זילזל בסנאט והפך אותו לחותמת גומי להחלטות שלו ושל יועציו. חברי הסנאט המשיכו לשחק תפקיד בפוליטיקה הרומאית, אך לעולם לא הגיע הסנאט כגוף, למעמדו בעבר, למרות שחבריו עדיין היו האליטה של החברה הרומית. הסנאטורים נקראו vir clarissimus כלומר "נודעים לתהילה". מעמד הסנאטורים המשיך להדרדר באימפריה המאוחרת היות שלא מונו עוד לפיקודים צבאיים והמרכז השלטוני עצמו עבר מן העיר רומא. אף על פי כן, הסנאט שרד עד סופה של האימפריה המערבית ואף מעבר לכך למרות שהוא כבר הפך לזהה בחשיבותו למועצה העירונית של העיר רומא.

בו בזמן נוסד סנאט נפרד על ידי קונסטנטינוס בקונסטנטינופול, ששרד – בשמו, אם לא בחשיבותו - למשך מאות שנים.

סמכות

הסמכות החוקית התגלמה בעם הרומאי, דרך אספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריאטה), אספת השבטים (קומיטיה פופולי טריבוטה), ואספת הפלבס (קונסיליום פלביס) עד שנת 287 הסנאט היה רשאי לאשר או לפסול חוקים של האספות. לאחר מכן הסנאט לא היה גוף מחוקק, ודעת הסנאט הייתה רק הצעה כיצד לנהוג, ולא חוק בפני עצמו. החקיקה למעשה הייתה באספות הרומאיות האחרות, שפעלו על פי ההמלצות של הסנאט וגם בחרו את המגיסטראטרים של המדינה.

אף על פי כן, לסנאט היה תפקיד משמעותי בפוליטיקה הרומאית. כהתגלמות של רומא, הסנאט היה הגוף הרשמי ששלח וקיבל שגרירים כנציג העיר, מינה פקידים רשמיים לניהול הקרקעות הציבוריות – כולל מושלים מחוזיים שניהלו מלחמות וחילקו תקציבים ציבוריים. מקור כוחו של הסנאט לא נבע מסמכויותיו (potestas) של חבריו אלא מיוקרתם (auctoritas) של חבריו.

כמו האספה הקנטוריות והשבטית, אך שלא כמועצת הפלבס, הסנאט פעל תחת הגבלות דתיות מסוימות. הוא יכול להתכנס רק במקדש - בדרך כלל בקוריה הוסטיליה (אם כי טקסי תחילת השנה היו במקדש יופיטר אופטימוס מקסימוס, ואסיפות בענייני מלחמה – במקדש בלונה). לפני כל ישיבה התקיימה תפילה והוקרב קרבן. הסנאט יכול היה לשבת רק מהזריחה עד השקיעה, ונאסר עליו להפגש בשעת מושב של אחת האסיפות האחרות.

להלכה, חולק הממשל ברומא הרפובליקאית בין הסנאט, אספת הפלבס והמגיסטראטים, כאשר רק העם (ה-populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על–ידי העם. ברומא, לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו זמנית ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.

חברות

בתקופת המלוכה היו בסנאט 100 חברים שמונו על ידי המלך. עם הקמת הרפובליקה הגוף גדל ל-300 חברים בערך, אשר מונו על ידי הקונסולים. בשנים 312-316 לפנה"ס סמכות המינוי עברה לקנסורים. בדיקטטורה של לוקיוס קורנליוס סולה מספר החברים הוגדל ל-600. בימי הדיקטטורה של יוליוס קיסר גדל מספר החברים לסביבות האלף. אוגוסטוס החזיר את המספר ל-600, אולם בתקופת הקיסרות הוא הוגדל שוב עד שבתחילת המאה השלישית לספירה הוא מנה כ-800-900 חברים.

חברותו של סנאטור הייתה לכל החיים ויכלה לפקוע רק בהוראת הקנסורים, שהרכיבו את רשימת הסנאט (lectio senatus) כל חמש שנים, אם חשבו שהוא ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי" אך בדרך כלל, רק סנאטורים זוטרים סולקו על ידי הקנסורים, מלבד מקרים יוצאי דופן של קנסורים נוקשים ומחמירים כמו מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. לסנאטור מסולק הייתה אפשרות לחזור להיות חבר הסנאט אם הוא כיהן לאחר מכן כמגיסטראט. בזמן הטריבונאט של פובליוס קלודיוס פולכר חוקק חוק שמחייב את הקנסורים להעמיד למשפט את חבר הסנאט החשוד, ובכך הוגבלה סמכותם לסלק אישים מן הסנאט.

לרוב, כל המגיסטראטים - קוואיסטורים, אידילים, פראיטורים, טריבוני הפלבס וקונסולים – התקבלו לסנאט אוטומטית לאחר סיום כהונתם, אך לא כל הסנאטורים היו חייבים לכהן קודם לכן כמגיסטראטים. מגיסטראטים לשעבר, שסיימו את תפקידם לאחר הלקטיו, הורשו לשבת בסנאט כחברים חסרי זכות הצבעה עד עריכת הלקטיו הבא. בהדרגה הוגבלה זכותם של הקנסורים בהרכבת רשימת הסנאט. חוק מהמאה השנייה לפנה"ס קבע שהם חייבים למנות את טריבוני הפלבס לסנאט, ולאחר הרפורמות של סולה נקבע שכל הקוואיסטורים לשעבר (שמעתה כללו 20 כל שנה) ימונו אוטומטית לסנאטורים, וצעד זה רוקן במידה רבה את סמכויות הקנסורים להרכיב את הלקטיו.

בכירותם של הסנאטורים סווגה על ידי המשרה הבכירה ביותר שכיהנו בה, החל מקונסול. אלה שלא היו [דרושה הבהרה] כונו "senatores pedarii" ("סנאטורים רגליים", מקור שמם נבע מן העובדה שלא לכולם היו מקומות ישיבה בשעת התכנסות הסנאט) ולא הורשו לדבר. במקרה שסנאטור נפטר במהלך כהונתו, הוא לא הוחלף עד עריכת רשימת הסנאט מחדש על ידי הקנסורים. הרכבת רשימת הסנאטורים נעשתה על פי סדר בכירותם של המגיסטראטים.

הקונסולים וטריבוני הפלבס היו רשאים לכנס את הסנאט ולנהל את הישיבה, ה"פרינקפס סנאטוס" היה זקן הסנאטורים ובעל היוקרה הרבה ביותר מביניהם. אם שני הקונסולים לא היו נמצאים (משום שהיו בדרך כלל בשדה הקרב), המגיסטראט הבכיר ביותר בעיר, בדרך כלל הפראיטור אורבנוס, היה מכנס את הסנאט מתוקף סמכותו כממלא מקום הקונסול.

על הסנאטורים הוטלו מספר הגבלות: נאסר עליהם לעזוב את איטליה (אלא אם היו בשליחות המדינה) ובעתות חירום אף את העיר רומא. הם היו חייבים להחזיק בית ברומא ולהתגורר בו לפחות חלק מן השנה, ונאסר עליהם להשתתף במסחר בקנה מידה גדול (למרות שכנראה הגבלה זאת מעולם לא נשמרה בפועל).

לכל הסנאטורים הייתה הזכות לענוד טבעת סנאטורית (שבתחילה הייתה עשויה מברזל, ומאוחר יותר מזהב), ו"טוניקה קלאבה", גלימה לבנה עם פס ארגמן ברוחב 13 סנטימטר ("לאטוס קלאבוס") על הכתף הימנית. סנאטור שהחזיק באחת ממשרות הממשל בעיר לבש טוגה לבנה עם שפה ארגמנית רחבה. כל הסנאטורים נעלו נעלי עור סגורות.

התנהלות הסנאט

לא הייתה הגבלה על הדיון, והנוהג הקרוי היום "פיליבסטר" היה תרגיל ידוע. ההצבעה נערכה בעל פה או בהצבעה בידיים בנושאים פחותי חשיבות, אך הצעות רשמיות וחשובות הוחלטו על ידי חלוקה של הבית (הצבעה ברגליים) - התומכים בדעה אחת הלכו לצד אחד של הבית, המתנגדים להם - לצד שני, ומספר האנשים בכל קבוצה נספר. בדרך יכלו לנאום רק הסנאטורים הבכירים. מגיסטראט מכהן שהיה גם חבר סנאט איבד את זכות ההצבעה שלו במהלך כהונתו והיא שבה לו רק עם סיומה, טריבוני הפלבס השתתפו בישיבות והיו יכולים להטיל וטו בכל עת. בסנאט היה נהוג המושג של קוורום ונקבע שהחלטות חשובות לא יתקבלו אלא אם כן שליש מחברי הסנאט יהיו נוכחים.

הסנאט היה רשאי להתכנס רק לפי הוראה של מגיסטראט בעל אימפריום או של טריבון הפלבס, בדרך כלל הישיבות נערכו בקוריה או במקרים מסוימים באחד המקדשים אולם לא הייתה הגבלה למקום כינוס מסוים והסנאט יכול לקיים את ישיבותיו בכל מקום בתחום הפומריום (שטח העיר המקודש). הסנאט התכנס מהבוקר עד שקיעת החמה (דיונים בלילה היו אסורים) עם הפסקה קטנה מהדיונים בצהריים. השהייה בסנאט לא הייתה נוחה ומלבד השעות הארוכות של הדיונים הסנאטורים נאלצו לשבת על ספסלי עץ לא נוחים ומזג האוויר בבניין עצמו נטה להיות לא נעים.

כל החלטות הסנאט (senatus consultum) נכתבו ונשמרו בארכיון (למרות שהפרוצדורה המדויקת של השמירה לא ידועה). במהלך הקונסולאט הראשון של יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס החלו לפרסם את החלטות הסנאט בציבור הרחב אבל אוגוסטוס ביטל את התקנה הזאת.

אד נאוסאם

אַד נַאוּסֶאַם (בלטינית: Ad nauseam; תרגום מילולי: עד בחילה; תרגום פונקציונלי: עד זָרָא) הוא תואר פועל המתייחס לפעולה המתבצעת שוב ושוב עד שיש בה כדי לגרום לתחושת בחילה אצל הנחשפים לביצועה. לדוגמה הצגה חוזרת ונשנית של טענה או בקשה; דיון מתמשך ומייגע שלא מתווספות בו טענות חדשות; פרסום בלתי פוסק של מוצר בכל הזדמנות.

טענה הנטענת אד נאוסאם היא, כאמור, טענה הנטענת שוב ושוב עד שלאיש אין עוד עניין לדון בתקפותה, בנכונותה או בכוח השכנוע שלה. לעיתים, אך ודאי לא תמיד, נעשה שימוש בטענות אד נאוסאם כחלק מאסטרטגיה של "הוכחה באמצעות טענה" (proof by assertion). הוכחה באמצעות טענה היא כשל לוגי שבו מתבצעת חזרה על פרופוזיציה מסוימת למרות שהיא נסתרת. במקרים מסוימים, החזרה מתבצעת עד שמעיין הטענות הסותרות מתייבש, ובנקודה זו היא הופכת ל"עובדה" משום שאיש אינו חולק עליה עוד. במקרים אחרים, החזרות הרבות מובאות כסימוכין לנכונות הטענה.

הכשל הלוגי משמש לעיתים ככלי רטורי בידי פוליטיקאים. בצורתו הקיצונית, הכשל הלוגי יכול לשמש לצורך שטיפת מוח. שיטה זו מגולמת בביטוי המיוחס ללנין לפיו שקר שחוזרים עליו די פעמים הופך לאמת.

דוגמה:

"מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (המימרה הקבועה בה נהג קאטו הזקן לסיים את נאומיו בפני הסנאט הרומי).

אימפרטור

אימפרטור (בלטינית: imperator) הוא מונח משפטי מדיני ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומית ותקופת הקיסרות הרומית שבמובנו הרחב ביותר מתפרש כבעל שלטון, ובמובנים מצומצמים יותר מתפרש כמפקד צבא מנצח. בתקופת הקיסרות שימש התואר אימפרטור כאחד מתארי הקיסר הרומי.

לפי החוק הרומאי מפקד צבא היה זכאי להיקרא אימפרטור רק בהכרזה על ידי חייליו שלו, בשדה הקרב, סמוך לניצחונו. תואר זה היה מאושר לפעמים על ידי הסנאט הרומי, והמצביא היה נושא אותו עד סוף כהונתו כמגיסטראט, או עד לעריכתו של טריומף לכבודו. בנוסף הוא היה רשאי להתהדר בתואר זה רק מחוץ לחומות העיר רומא.

האדם הראשון שעליו יש עדות שקיבל את תואר האימפרטור הוא סקיפיו אפריקנוס. התיאור השני הידוע בימינו של הכרזת אדם כאימפרטור הוא בשנת 189 לפנה"ס כאשר לוקיוס אמיליוס פאלוס כונה אימפרטור.

מהמאה ה-2 לפנה"ס והלאה הלכו ורבו המקרים בהם הוכרזו אימפרטורים. לוקיוס קורנליוס סולה הוכרז כאימפרטור מספר פעמים במהלך מלחמת האזרחים הרומית ומלחמות מיתרידטס, אך הוא ויתר על תואר זה עם מינויו לדיקטטור. גנאיוס פומפיוס מגנוס הוכרז אימפרטור לפחות פעם אחת.

יוליוס קיסר שינה את מושג האימפרטור והפך אותו לכינוי קבוע שלו. לא ברור אם קיסר אימץ את השם כשם משפחה או כשם פרטי. לפי קאסיוס דיון העניק הסנאט את התואר אימפרטור לקיסר לצמיתות כהכרה בסמכותו העליונה במדינה, ואף הרשה לו להעביר את השם בירושה.

יורשו של קיסר, אוגוסטוס, אימץ את השם "אימפרטור" כשמו הפרטי במקום שמו הקודם גאיוס. לפי צבי יעבץ הוא עשה זו מטעמים תעמולתיים, כתגובה על כך שסקסטוס פומפיוס אימץ את תואר אביו, גניאוס פומפיוס מגנוס כשם פרטי. הקיסר הבא אחריו טיבריוס לא אימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי, אך שמר אותו כאחד מתאריו.

עם עליית קליגולה לשלטון הוא הוכרז אימפרטור בידי הסנאט הרומי, לכאורה בשל ניצחון בקרב. מתקופת קליגולה והלאה השתרש המנהג של הכרזת קיסרים חדשים כאימפרטורים בידי הסנאט עם עלייתם לשלטון.

אותו, עם עלייתו לשלטון, חידש את מנהגו של אוגוסטוס ואימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי. מאז והלאה נשתרש המנהג שהקיסרים אמצו את השם אימפרטור בתחילת שמו הרשמי. מנהג זה נשתמר עד לסופה של האימפריה הרומית.

בלונה

בלונה (Bellona מלטינית: bellum - "מלחמה") הייתה אלת המלחמה במיתולוגיה הרומית הקדומה ובדת האטרוסקית, קודם להשפעת המיתולוגיה היוונית ותחילת האמונה בארס כאל מלחמה (שכונה מרס במיתולוגיה הרומית).

בהמשך, עם תחילת האמונה במארס כאל מלחמה, האמינו הרומאים כי בלונה הייתה זוגתו, או אחותו, וליוותה אותו לקרבות.

בלונה מתוארת כאישה לבושה שריון וקסדה ואוחזת בידה האחת חרב או חנית ובידה השנייה חנית או לפיד בהתאמה.

הרומאים נהגו לקיים את פגישות הסנאט הרומי הנוגעות למלחמה במקדש בלונה שבעיר רומא, שהיה ממוקם על גבעת הקפיטולין.

חגה של האלה בלונה נחוג ב-3 ביוני.

גבעת הפאלאטיום

גבעת הפאלאטיום (בלטינית: Palatium), הגבעה הפאלאטינית, או גבעת פאלאטינו (באיטלקית: Colle palatino), היא הגבעה המרכזית בין שבע גבעות רומא והיא בין האזורים העתיקים ביותר שהייתה קיימת עליו התיישבות קבע בעיר רומא שבאיטליה.לפי האגדה הרומית, שורשי העיר מצויים בגבעה זו. רמוס ורומולוס מייסדיה האגדיים של העיר, נמצאו על ידי הזאבה שהצילה אותם והניקה אותם על גבעה זו, אביהם המאמץ פאוסטולוס מצא אותם עליה וגידלם ביחד עם אשתו אקא לרנטיה. עם התבגרותם, החליטו השניים לבנות את העיר רומא על גבעה זו. לאחר ויכוח בין האחים הרג רומולוס את רמוס. כך "רומא" קבלה את שמה - מרומולוס.

ממצאים ארכאולוגיים מאששים כמה מקביעות האגדה וקיימות עדויות ליישוב של סוכות בגב הגבעה מהמאה ה-8 לפנה"ס. ממצאים נוספים חושפים את קיומו של יישוב שקדם להתיישבות הלטינית, יישוב שמתוארך לתקופת הברונזה, בערך בין 1500 לפנה"ס עד 1000 לפנה"ס.

על גבעת הפאלאטיום היו קיימים מרכזי הקהילה הקדומים ביותר של החברה הרומית, בין השאר כלל את המבנה הסמלי הקדוש הידוע בתור "המכון" (mundus) ומצודת העיר הראשונה. תאודור מומזן משער שהכיכר שמסביב למכון הייתה מקום ההתכנסות הקדום של אזרחי רומא ושל הסנאט הרומי ושהבמה שהוקמה על גבי המכון עצמו הייתה מקום הסעודה המשותפת הקדום ביותר של בני הקהילה הרומית.

קיסרי רומא בנו על גבעת הפאלאטיום את ארמונותיהם. שרידי כמה מהארמונות עדיין קיימים על פני הגבעה. המילה האנגלית לארמון, Palace, שואבת את מקורה משם הגבעה.

הגבעה עצמה מתנשאת לגובה של כ-70 מטר, וממוקמת בין הסירקוס מקסימוס והפורום רומאנום. במרגלותיה המזרחיים של הגבעה, בואכה פורום רומאנו ממוקם שער טיטוס. ארמונות הקיסרים היו ממוקמים בצידה השני של הגבעה, במורד כלפי הסירקוס מקסימוס שבו נערכו תחרויות של רכיבת סוסים ומרכבות. מיקום זה היה מאפשר לקיסר לרדת אל ההמון מבלי לעזוב את ארמונו.צורתה של הגבעה מזכירה מרובע בלתי שלם והיא אף כונתה "רומא המרובעת" ("roma quadarata")‏. במהלך ימי הביניים, בנו כמה מאצילי רומא ארמונות וכנסיות על גבי הגבעה. כיום אתר הגבעה הוא מוזיאון, הפתוח לקהל הרחב.

דיקטטור

דיקטטור הוא מנהיג פוליטי בעל שליטה מוחלטת. כאשר דיקטטור שולט בחברה או באומה, המצב נקרא דיקטטורה. המילה דיקטטור נטבעה בימי הרומאים, שם הדיקטטור היה ממונה לשלטון בעתות משבר, כדי לפתור אותם על ידי הסנאט הרומי.

בעידן המודרני, המונח "דיקטטור" משמש לרוב לתיאור מנהיג שהוא בעל ואף עושה שימוש לרעה בכוח אישי יוצא מהכלל. דיקטטורות מאופיינות על ידי אחד או יותר מהבאים: ביטול בחירות ודיכוי זכויות אזרחיות, הכרזה על מצב חירום במדינה, דיכוי יריבים פוליטיים בכל האמצעים האפשריים (גם לא חוקיים כגון התנקשות או הרעלה). כמו כן דיקטטור משליט משטר חד-מפלגתי ולרוב פולחן אישיות סביב דמותו.

המונח דיקטטור מאוד דומה, אך לא זהה, להגדרה העתיקה של "עריץ". במקור, הן התואר עריץ והן התואר דיקטטור לא נשאו הקשרים שליליים. מגון גדול של שליטים שכוננו משטרים שונים, כמו חונטות צבאיות, משטרים חד-מפלגתיים וממשלות אזרחיות בהן עמדו, תוארו כדיקטטורים. הדיקטטור יכול להחזיק בדעה ימנית קיצונית, שמאלית קיצונית או אף להיות א-פוליטי.

דקמווירי

הדקמווירי הייתה ועדה בת 10 חברים שהוקמה ברומא העתיקה לצרכים שונים כגון חלוקת אדמות לאזרחים, הקמת קולוניות וכו'.

ועדת ה-10 המפורסמת ביותר בימי הרפובליקה הרומית היא זו שהוקמה סביב שנת 450 לפנה"ס על פי דרישת ההמון הפלבאי לכינון חוקה כתובה לרפובליקה. הסנאט הרומי הסכים לדרישת ההמון ומינה ועדת 10 שכללה ברובה בני אצילים (פאטריקים) אך גם נציגים פלבאים. ה-10 מונו לתקופה של שנה ושלטו ברומא ביד רמה עד כי שלטונם זכה לכינוי "הדקמוויראט". בתום השנה העלתה על הכתב וועדת ה-10 את חוקתה של רומא אך סירבה להתפטר והמשיכה לכהן שנה שנייה שבסופה פרסמה את "12 הלוחות". גם בתום השנה השנייה סרבה הוועדה לוותר על שלטונה המוחלט עד כי ההמון לא הכיר בה, פרש מרומא והביא להדחתה ולהחזרת שלטון הקונסולים.

הרפובליקה הרומית

הרפובליקה הרומית (בלטינית: Res Publica Romanorum, תרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם רס-פובליקה, כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו-27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ-500 שנה הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

טטררכיה

טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה". הסדר שלטוני שהונהג באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס. על פי הסדר הזה מנוהלת האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומאטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.

השיטה הונהגה ב-293 על ידי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס (284 - 305), בניסיונו לפתור את בעיית המאבקים המתמידים וההרסניים סביב חילופי הקיסרים במהלך המאה השלישית. הוא חילק את האימפריה הרומית לשני חלקים - מזרחי ומערבי, ובעוד הוא שולט על הצד המזרחי העשיר כשליט בכיר, מינה את חברו מקסימיאנוס הרקוליוס לשלוט על המערב החקלאי. שיתוף בפועל כבר ממילא היה בין השניים בזכות האמון ששרר ביניהם.

לכל אחד מהשליטים ניתן התואר "אוגוסטוס", ולכל אחד מהם מונה סגן שקיבל את התואר "קיסר" (CAESAR). הקיסר שהיה כפוף לדיוקלטיאנוס היה גלריוס, והקיסר שמתחת למקסימיאנוס היה גיוס קונסטנטיוס כלורוס.

על פי כוונתו של דיוקלטיאנוס, אמור היה כל אחד מה"אוגוסטי" לפרוש כעבור עשרים שנה ולפנות את כיסאו לסגנו הקיסר שיהפוך לאוגוסטוס. דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס עשו כן ופרשו שניהם ב-1 במאי בשנת 305, ויורשיהם תפסו את מקומותיהם. גלריוס נעשה אוגוסטוס במזרח ומינה כסגנו את מכסימינוס דאיה, וקונסטנטיוס כלורוס נעשה אוגוסטוס במערב וסגנו פלביוס וולריוס סוורוס. אלא שאז הטטררכיה החלה לאבד את יציבותה. בשנת 306 מת קונסטנטיוס כלורוס במפתיע בעת שהותו בעיר יורק (אבורקום) באנגליה (בריטניה), וחייליו הכריזו על בנו קונסטנטינוס כעל אוגוסטוס המערב, בניגוד להסדר הטטררכיה שהועיד את התפקיד לסוורוס הקיסר.

עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס.

לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אולם משחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.

מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה. דיוקלטיאנוס התאבד לאחר שהואשם בסיוע למקסנטיוס.

קונסטנטינוס במערב וליקיניוס במזרח שלטו באימפריה זה לצד זה משך כעשר שנים, אך סכסוך ביניהם היה צפוי. בשנת 314 קונסטנטינוס תקף את ליקיניוס בשל סכסוך על השליטה בבלקנים, אשר עברו אליו בהסכם שלום שנחתם בשנת 316. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 323, כשהגותים נכנסו לתחומי החלק המזרחי של הקיסרות, קונסטנטינוס הכניס לשם את צבאותיו במסווה של עזרה לליקיניוס. הוא הביס הן את הגותים והן את ליקיניוס, וב-324 היה לשליט היחיד של כל הקיסרות הרומית. הטטררכיה הגיעה לקצה.

יולי

יולי (מלטינית: Iulius, ההגייה העברית נגזרת מהשפה הגרמנית) הוא החודש השביעי בלוח השנה הגרגוריאני.

במקור, חודש יולי נקרא בשם קווינטיליס, שפירושו "חמישי", מאחר שהחודש הזה היה החודש החמישי בלוח השנה הרומי המקורי, שנפתח בחודש מרץ ושהיו בו עשרה חודשים, משום שהחודשים ינואר ופברואר נוספו רק מאוחר יותר.

בשנת 44 לפנה"ס, שנת מותו של יוליוס קיסר, קרא הסנאט הרומי את שמו של חודש "קווינטיליס" על שם יוליוס קיסר - שנולד בחודש זה - ושינה את שמו ל'יולי'. קיסר היה גם זה שקבע את הלוח היוליאני, שהצמיד את לוח השנה הרומאי לעונות השנה, במקום לתנועות הירח, ושעליו מבוסס גם הלוח הגרגוריאני בו אנו משתמשים היום.

מדי שנה, חודש יולי מתחיל בדיוק באותו יום בשבוע, שבו מתחיל חודש אפריל, ואילו בשנים המעוברות בלבד, חודש זה מתחיל גם בדיוק באותו יום בשבוע, שבו מתחיל חודש ינואר.

באזור חצי הכדור הצפוני, יולי הוא חודש קיצי ואילו באזור חצי הכדור הדרומי יולי הוא חודש חורפי.

בחודש יולי יש 31 ימים.

משבר המאה ה-3

משבר המאה ה-3, הידוע גם בשמות האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.

המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי.

בשיאו של המשבר, בשנת 268, האימפריה הייתה מחולקת לשלוש מדינות מתחרות: האימפריה הגאלית, הכוללת את הפרובינקיות של גאליה, בריטניה ולתקופה קצרה גם היספניה; האימפריה התדמורית, הכוללת את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה פלשתינה ומצרים; והאימפריה הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. מאוחר יותר, אורליאנוס (270–275) איחד מחדש את האימפריה. המשבר הסתיים עם עלייתו של דיוקלטיאנוס והרפורמות שביצע בשנת 284.

המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. התקופה נתפסת, בעיני רוב ההיסטוריונים, כתקופת המעבר בין העת העתיקה הקלאסית, לבין שלהי העת העתיקה.

סנאטוס קונסולטום

סנאטוס קונסולטום (בלטינית: senatus consultum - צו הסנאט) הוא צו שהיה מוציא הסנאט הרומי. המונח התגלגל גם לעת החדשה ונעשה בו שימוש גם בקיסרות הצרפתית הראשונה והשנייה.

פרובינקיה רומית

פרובינקיה רומית היה שמה של יחידה מנהלתית בתחום שלטון החוץ של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן של הקיסרות הרומית. כל השטחים שהיו תחת שליטת המדינה הרומית מחוץ לחצי האי האפניני חולקו למספר פרובינקיות, בצורה שאפשרה לרומא לשלוט על שטחים נרחבים אלה. שמות הפרובינקיות, מספרן, ושטחם השתנו לאורך ההיסטוריה של רומא, בייחוד לאחר המעבר משלטון הרפובליקה לשלטון הקיסרות.

בהוראתו המקורית שימש המונח "פרובינקיה" לציון מרחב סמכות של פקיד שלטון או מצביא. מרחב זה לא היה בהכרח מרחב גאוגרפי. ברבות הימים נעשה שימוש נפוץ יותר במונח לציון הוראתו הגאוגרפית-מנהלית.

בפרובינקיה משל בדרך כלל פוליטיקאי רומי בעל מעמד סנאטורי, כלומר קונסול או פראיטור לשעבר, שכיהן כנציב בפרובינקיה מתוקף היותו פרומגיסטראט.

בתקופת הרפובליקה הרומית מושלי הפרובינקיות מונו לתקופה של שנה אחת. בתחילתה של כל שנה חולקו הפרובינקיות השונות למושלים העתידיים על ידי הגרלה או מינוי ישיר של הסנאט הרומי. בדרך כלל הממשל בפרובינקיות הבעייתיות יותר, בהן הייתה סכנה למרידה פנימית או פלישה של כוח חיצוני, ניתן לקונסולים לשעבר, אישים בעלי ניסיון ויוקרה רבים. בהתאמה חולקו לגיונות הצבא הרומי בפרובינקיות השונות לפי מידת הסכנה הצבאית שהייתה טמונה בהם.

גודלן ומספרן של הפרובינקיות השתנה בהתאם למצב הפוליטי הפנימי של רומא. לדוגמה, בתקופת הקיסרות הרומית פוצלו פרובינקיות בהן הוצבו כוחות צבא גדולים על מנת למנוע ריכוז כוח אצל הנציב המקומי, כוח שיכול לשמש אותו נגד הקיסר.

עם ייסוד משטר הפרינקפס של אוגוסטוס ותחילת עידן הקיסרות הרומית, ריכז אוגוסטוס בידיו את הסמכויות למנות נציבים לפרובינקיות מסוימות. למעשה הפרובינקיות החשובות של האימפריה מבחינה אסטרטגית, אלו ששכנו בגבולות האימפריה, או היו בעלות חשיבות כלכלית כמו מצרים, הפכו לפרובינקיות קיסריות, שבהן לקיסר הייתה סמכות ניהולית וצבאית עליונה, דרך הנציב שמינה ששימש כבא כוחו. שאר הפרובינקיות זכו למעמד של פרובינקיות סנאטוריות, פרובינקיות שבהם הסנאט הרומי היה בעל זכות למנות את הנציבים. חלוקה זו לא מנעה מהקיסר להתערב בענייני הפרובינקיות הסנאטוריות כשראה צורך בכך, אולם היא נתנה לסנאט מידה מסוימת של השפעה, או לפחות מראית עין של כזו.

מצרים עצמה הייתה פרובינקיה מיוחדת במעמדה בתקופת הקיסרות, פרובינקיה אשר הייתה למעשה רכושו הפרטי של אוגוסטוס ולאחר מכן יורשיו, ונשלטה על ידי נציב ממעמד הפרשים.

עם מהלך השנים הלך ופחת מספר הפרובינקיות שנשלטו על ידי אנשים ממעמד סנאטורי, והתפתחו מעמדות חדשים של נציבים שמונו על ידי הקיסר הרומי מקרב הצבא, מעמד הפרשים ומקורביו. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית ניצלו נציבים רבים את הכוח הצבאי שעמד לרשותם בניסיון למרוד בקיסר הרומי ולמלוך במקומו. אחת הדוגמאות הבולטות לניסיון מוצלח כזה הוא של אספסיאנוס, מדכא המרד הגדול ונציב סוריה, שניצל את משאביו הצבאיים והטלטלה שעברה על רומא כדי להשתלט עליה.

הפרובינקיה הרומית הראשונה הייתה סיקיליה (האי סיציליה) שסופחה לשטחה של הרפובליקה בשנת 241 לפנה"ס, לאחר שנכבשה מידי קרתגו במהלך המלחמה הפונית הראשונה. הפרובינקיה השנייה שנוסדה הייתה קורסיקה וסרדיניה בשנת 231 לפנה"ס.

בזמן עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון היו קיימות בתחומה של הרפובליקה 14 פרובינקיות, 7 באירופה, חמש באסיה ושתיים באפריקה. קיסר ייסד בתקופת שלטונו עוד שלוש פרובינקיות חדשות. ב־120 לספירה היו קיימות באימפריה הרומית 49 פרובינקיות, מספר השיא של האימפריה. בימי הרפורמות של דיוקלטיאנוס בוטל הסדר הישן של הפרובינקיות ורוב הפרובינקיות עברו חלוקה מחדש לפרובינקיות קטנות יותר.

פרומגיסטראט

פרומגיסטרט (בלטינית: promagistratum) הוא התואר שניתן ברפובליקה הרומית לאדם הפועל עם סמכות של בעל משרה, מגיסטראט, אך בלי להחזיק במשרה כזו בפועל. משרה זו נוצרה ברפובליקה כדי לאפשר שליחת מושלים לפרובינקיות מעבר לים לתקופה ממושכת, במקום לבחור בהם מחדש מדי שנה. הפרומגיסטראטים מונו על פי "החלטת הסנאט" (senatus consultum) ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. דוגמה לכך הייתה החלפתו של קאיקיליוס מטלוס על–ידי גאיוס מריוס במהלך מלחמת יוגורתה.

הפרומגיסטרטים שימשו בדרך כלל בתפקיד פרוקוואיסטור (כלומר, במקום קוואיסטור), פרופראיטור (במקום פראיטור) או פרוקונסול (במקום קונסול). אחרים שימשו כפרוקוראטורים, במקום "קוראטורים". לפרומגיסטרט הייתה סמכות זהה לזו של בעל המגיסטרט המקביל ולווה באותו מספר של ליקטורים ונהנה בדרך כלל מסמכות שווה לזו של המגיסטרט בתוך תחום השטח שעליו שלט. לעיתים קרובות, אך לא בהכרח, מונו לתפקיד זה אנשים שכבר נשאו בתפקיד המגיסטרט המקביל.

מוסד הפרומגיסטרט נוסד כאשר גילו הרומים כי אין זה נוח או מעשי להמשיך להוסיף מגיסטרטציות רגילות כדי לנהל את ענייני הפרובינקיות שלהם, ההולכות ומתרבות. על כן, הם אימצו את הנוהג של מינוי אדם שיפעל במקום (pro) המגיסטרט.

הפרומגיסטרט נהנה בפרובינקיה אליה נשלח מסמכות מוחלטת ומחסינות מתביעה כל עוד נשא במשרה. עובדה זו הובילה רבים מהמושלים הפרובינקיאליים לחתור להיבחר שוב ושוב למשרתם כדי להימנע מתביעה על דרכי הסחיטה והשוחד שנקטו. דוגמאות מפורסמות לכך הם גאיוס ורס ולוקיוס סרגיוס קטילינה.

האימפריום של הפרומגיסטראט היה מוגבל לשטח הטריטוריאלי אליו נשלח או לגבולות המשימה שהוטלה עליו והוא פקע ברגע שהפרומגיסטרט נכנס לתוך הגבול הקדוש של רומא.

כוחם הכמעט בלתי–מוגבל של הפרומגיסטרטים הוביל לשימוש במונח "פרוקונסול" ביחס לכל בעל משרה רם שמונה מלמעלה או מבחוץ לשלוט בשטח תוך התעלמות מהמוסדות הפוליטיים המקומיים (כלומר, אדם שלא נבחר וסמכותו עולה על זו של הפקידים הרשמיים המקומיים).

פרינקפס

פְּרִינְקֶפְּס (בלטינית: princeps, לשון רבים - principes, פּרִינקִיפֶּס) הוא התואר הרשמי בו החזיק הקיסר הרומי.

מקור התואר הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מדי 5 שנים (על ידי הקנסורים) פרינקפס סנאטוס - "הראשון בסנאט". בשנת 27 לפנה"ס החליט אוגוסטוס קיסר ליטול תואר זה מתוך כוונה ליצור מראית עין של המשכיות בין שלטונו המוחלט למעשה לבין תקופת הרפובליקה.

מן המילה 'פרינקפס' נגזרה המילה 'נסיך' בכמה שפות אירופיות מודרניות: באיטלקית Principe, באנגלית ובצרפתית Prince וכו', וכן המילה "ראשון" או "עיקרי" בשפות לטיניות (למשל Principal באנגלית).

קוואיסטור

קוואיסטור (בלטינית quaestors, "חוקר") הייתה משרה שלטונית פוליטית בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, בעלת סמכויות שלטוניות בתחומי האוצר, המשפט והצבא.

מקור המשרה הוא ככל הנראה משפטי. משערים שהמשרה הייתה קיימת כבר בתקופת המלוכה הרומית, בה מונו הקוואיסטורים על ידי המלך לחקר מקרי רצח (Quaestores Parricidi).

עם כינון הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) או בשנת 501/2 לפנה"ס (על פי המחקר המודרני), נבחרו 2 פראיטורים (השם שונה לקונסולים באמצע המאה הרביעית לפנה"ס), שמילאו את תפקיד המלך הרומי לשנה אחת בלבד. הקונסולים המשיכו במסורת המלכים של מינוי קוואיסטורים לחקירת מקרי רצח. מאוחר יותר משרת הקוואיסטור הפכה לקבועה, כאשר הקוואיסטורים שימשו כעוזרים הראשיים של הקונסולים, עם דגש על ענייני כספים ומנהל.

במהלך השנים הוגדר תפקיד הקוואיסטור, ונקבעו שיטת בחירתו, גיל המינימום לבחירה ומשך כהונתו.

משנת 447 לפנה"ס תפקיד הקוואיסטור הפך למשרת מגיסטר (פקיד ממשל נבחר). הבחירה נעשתה על ידי אספת השבטים מקרב בני מעמד הפטריקים. הקוואיסטורים נבחרו תחילה בזוגות לכהונה של שנה, וכל קווסטור שימש, בנפרד מחברו, כאחד מסגני הקונסול. אחריותם ועיקר תפקידם היה הניהול הכלכלי של אוצר המדינה הרומית.

משנת 421 לפנה"ס נבחרו גם בני מעמד הפלבאים למשרה.

התפקידים הגדלים והולכים של הקונסול, יחד עם התפשטות הרפובליקה הרומית באגן הים התיכון, הביאו להגדלת מספר הקוואיסטורים בהדרגה. לאחר שנת 420 לפנה"ס, גדל מספרם מ-2 ל-4, מאוחר יותר ל-8, לאחר שנת 267 לפנה"ס ל-10, ובסוף תקופת הרפובליקה ל־20.

חלק מהקוואיסטורים כיהנו בעיר רומא עצמה, ואילו אחרים פעלו באופן עצמאי, בלא קשר לקונסול שאליו סופחו באופן רשמי. חלק מהקוואיסטורים נשלחו לשמש כעוזרים לפרוקונסולים, ולפרופראיטורים ששירתו כנציבים בפרובינקיות הרומית.

בכל מקרה, תמיד נשארו בעיר רומא שני קוואיסטורים שהיו אחראים לניהול החשבונות והתשלומים של המדינה, והיו אחראים לאוצר המדינה ("איראריום סאטורני").

חלק מהקוואיסטורים זכו לכך שכהונתם הוארכה מעבר לשנה ונקראו פרוקוואיסטורים.

בעיתות משבר מונו קוואיסטורים גם כמושלי פרובינקיות רומיות, ואז זכו לסמכויות ממשל לכל דבר בזכות האימפריום (סמכות שלטונית פיקודית) שניתן להם. במקרה כזה כונו "קוואיסטור פרו פראיטורה", כלומר קוואיאסטור במקום (ועם סמכויות) פראיטור או קונסול.

לאחר הרפורמה של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס, נקבע גיל המינימום שנדרש על מנת להיבחר למשרת הקוואיסטור ל-28 למועמדים פטריקים ו-30 למועמדים פלבאים. בנוסף, הוגדל מספרם של הקוואיסטורים ל-20 נבחרים כל שנה.

סולה שינה גם את החוק כך שכל מי שנבחר לקוואיסטורה נכנס אוטומטית אל תוך הסנאט הרומי. מכאן שבכל שנה מונו 20 סנאטורים חדשים, מה שהגדיל את מספר חברי הסנאט בצורה ניכרת. רפורמה זו חיסלה למעשה את סמכות משרת הקנסור, שעד אז היה אחראי לבחירת האנשים החדשים לסנאט.

נזכר במשנה בשם "קסדור" כתפקיד לאכיפת חוקים האוסרים על דת יהודית (תוספתא ברכות ב, יג).

קולגיום

קוֹלגיוּם (לטינית: collegium ביחיד; collegia ברבים) הוא מושג ששימש ברומא העתיקה לציון התאגדות בעלת אופי חוקי. התאגדות זו נשאה אופי של גילדה, מועדון חברתי או אפילו חברת קבורה (collegia funeraticia מעין "חברא קדישא" רומית). ארגון הקולוגיום שאל את מבנהו מגופי ממשל אזרחים כאשר הסנאט הרומי שימש לעיתים כמודל ואולם האספה של הקולגיום נקרא לעיתים קוריה.

תולדות הקולגיה נעוצות עוד בתקופת המלוכה. פלוטארכוס מייחס למלך נומה פומפיליוס את הקמתן של הקולגיה המקצועיות, כגון: בעלי המלאכה, האומנים והסוחרים. קולגיות עתיקות וחשובות אף יותר היו אלו של הכהנים.

קונסול (רומא העתיקה)

קונסול (בלטינית: Consul) הוא שם התואר שניתן למחזיק במשרה הנבחרת הגבוהה ביותר ברומא העתיקה בזמן הרפובליקה הרומית. מאוחר יותר, בתקופת שלטונם של הקיסרים, הידרדרה המשרה למשרה טקסית בעיקרה, שהמחזיק בה מונה על ידי הקיסר הרומאי.

נושאי המשרה כונו בראשונה "פרטורים" ("ההולכים קדימה"), ורק במהלך המאה הרביעית לפנה"ס נתקבע השם "קונסולים". משמעות המילה "קונסול" בלטינית היא "אלה ההולכים יחד".

קיליקיה

קיליקיה הייתה חבל ארץ בקצה הדרומי של אסיה הקטנה, הגובלת עם קפדוקיה מצפון. חלקה המערבי של קיליקיה צורף לאימפריה הרומית החל בשנת 102 לפנה"ס. בשנת 67 לפנה"ס סיים גנאיוס פומפיוס מגנוס את תפקידו כקונסול ויצא במינוי מיוחד של הסנאט הרומי להילחם בשודדי הים ששרצו בים התיכון. הוא עקב אחריהם עד למעוז כוחם העיקרי בקיליקיה, ושכנע רבים מהם להיכנע לו בהבטחת חנינה. פומפיוס הפך את קיליקיה לפרובינקיה רומית שבירתה בטרסוס (תרשיש) וארגן מחדש את גבולותיה שכללו את כל החוף הדרומי של אנטוליה. רבים משודדי הים שנכנעו לפומפיוס יושבו בעיר סולי, סמוך למרסין של ימינו, ושמה שונה לפומפיופוליס (Pompeiopolis). ליהודים הייתה היסטוריה עם יושבי ארץ זו, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים ששכירי חרב קליקים אשר נלחמו בצורה של הופליטים היוו את ראשי המשמר האישי של מלכי הממלכה החשמונאית. ישנן עדויות על התיישבות יהודית באזור החל מסוף המאה הראשונה לספירה וכן עדות על מרכז יהודי במאה הרביעית.

שער ניצחון

שער ניצחון, או קשת ניצחון, הוא מבנה מונומנטלי בצורת שער הנבנה על מנת להנציח ניצחון בקרב או במלחמה. מקורו של מנהג בניית מבנה זה באימפריה הרומית, שם הייתה בניית השער כבוד שניתן על ידי הסנאט הרומי למנצח בקרב או במלחמה.

הקשתות נבנו לאורך הוויא סאקרה - הדרך הקדושה שהובילה לאורך הפורום הרומי אל מקדש יופיטר שעמד על הגבעה הקפיטולינית. מבין 21 קשתות הניצחון המוזכרות בכתובים, חמש נותרו עד ימינו.

קשת הניצחון הקדומה ביותר שנשמרה היא קשת הניצחון של אוגוסטוס ברימיני.

החל מהמאה השנייה לספירה החלו להיבנות שערי ניצחון המנציחים אירועים שאינם בהכרח קרבות או ניצחונות. קשת הניצחון באנקונה, המנציחה את בניית הנמל בעיר על ידי הקיסר טראיאנוס, היא דוגמה לקשת מסוג זה. ישנן קשתות שהוקמו ככלי תעמולתי בהוראת הקיסר, ואחרות ביוזמה מקומית כביטוי תודה ונאמנות לקיסרי רומי. קשתות הניצחון שימשו גם כתפאורת רחוב, נקודת ציון במרחב העירוני ולעיתים כסימון גבולה של העיר.

באירועים אחרים נבנו שערי ניצחון זמניים, לשימוש זמני, ופורקו בהמשך (ראו שער הניצחון בפריז).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.