הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי–ערבי הוא מאבק בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית, החל משנת 1948 ושיאו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם)[1], ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.

הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982[2], לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול הפלסטינים, וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון[3].

Countries that reject Israeli passports
מפת המדינות אשר לא מכניסות ישראלים לתחומן:
  ישראל
  מדינות בהן אין כניסה לבעלי דרכון ישראלי.
  מדינות בהן אין כניסה למי שמוטבעת על דרכונו חותמת של ממשלת ישראל.
הסכסוך הישראלי–ערבי
Arab-Israeli Map1

ישראל מול מדינות הליגה הערבית
תאריך התחלה: 1948
תאריך סיום: מתמשך
משך הסכסוך: כ־71 שנים
מקום: המזרח התיכון
תוצאה:

נורמליזציה חלקית:

  • הסכמי שלום מול מצרים (1979) וירדן (1994)
  • הסכמי ביניים והכרה הדדית עם אש"ף-הרשות הפלסטינית (1993-2000)
  • הידוק שיתוף פעולה עם מדינות המפרץ הערביות
  • כינון יחסים בלתי פורמליים עם חלק ממדינות הליגה הערבית
  • מתיחות מול שליחי איראן (סוריה, חזבאללה, חמאס), שאינם חברי הליגה הערבית
הצדדים הלוחמים

רקע

הסיבות לסכסוך

סיבות רבות הוצעו לסכסוך הישראלי–ערבי. העיקריות שבהן:

  • ישראל כנטע זר - לפי גישה זו, ישראל היא נטע קולוניאליסטי בלב עולם ערבי, כלומר היהודים התיישבו החל מסוף המאה ה-19 בארץ ישראל באופן דומה לזה של ההתיישבות הקולוניאליסטית האירופית שרווחה בתקופה זו באפריקה ובאמריקה; ובכך בפועל ניצלו ונישלו מאדמתם (גם אם לא התכוונו לכך מראש) את הערבים שחיו בה דורות רבים לפני כן[4][5]. חלק מתומכי גישה זו טוענים גם כי ישראל היא בת אורח חיים מערבי השונה מאורח החיים הערבי המסורתי, ולכן מהווה נטע זר במזרח התיכון על עף שגם במקורות היסטוריים רבים הן יהודים והן ערבים ומוסלמים כתוב כי מוצאם של העם היהודי והדת היהודית הוא בארץ ישראל ואילו מוצאם של העם הערבי ודת האסלאם הוא בחצי האי ערב.
  • סכסוך דתי - לפי גישה זו, מקור הסכסוך הישראלי–ערבי הוא בסכסוך היהודי-מוסלמי. כמו כן טוענים התומכים בגישה זו, שלפי האסלאם אין היהודים יכולים להיות ריבונים, והם במעמד ד'ימי (בני חסות) נחותים. על כן, לא יכולה להיות ליהודים מדינה. לפי האסלאם לא ייתכן קיום של ישות עצמאית, לא מוסלמית, בשטח שנכבש על ידי מוסלמים.

היבטים דתיים לסכסוך

לפי התורה, ארץ כנען או ארץ ישראל הובטחה על ידי אלוהים לשבטי ישראל. בספרו של תיאודור הרצל "מדינת היהודים" משנת 1896 התייחס הרצל פעמים רבות למושג המקראי הארץ המובטחת[6]. הרשומים המקראיים והראיות הארכאולוגיות מצביעות על כך שהיהודים כבשו והחלו ליישב את ארץ כנען במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. בהמשך, משה הצליח לגבש את שבטי ישראל והוביל אותם החוצה ממצרים לגבולות הארץ המובטחת. בהמשך, תחילה תחת הנהגתו של יהושע, בני ישראל נלחמו והשתלטו באופן הדרגתי על אדמות ארץ ישראל במשך שבע שנים.

מחקרים אחדים טוענים כי קבוצות אוכלוסייה שונות בשני הצדדים, בהם ארגון החמאס וגוש אמונים, מעלים טיעונים אשר מתבססים על רקע דתי לעמדותיהם הבלתי מתפשרות[7][8]. נכון להיום מפלגת הליכוד היא המפלגה הבולטת ביותר בפוליטיקה הישראלית אשר הכניסה את התביעה המקראית על ארץ ישראל למצע הפוליטי שלה[9].

לאורך השנים גורמים נציגים מדתות שונות העלו נימוקים דתיים לשלילת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. יש הטוענים כי תוקפה של תביעת העם היהודי על "הארץ המובטחת" קיימת רק ביחס ליהודים שמאמינים בקדושת התנ"ך וחיים על פי אמונה זו. טענה נוספת, שהועלתה על ידי יואל טייטלבוים בספרו ויואל משה היא כי בשלוש השבועות נאסר על עם ישראל לכבוש את הארץ בכוחות עצמו. לאלו נוספו תומכי דוקטרינת התאולוגיה החלופית הנוצרית, אשר לשיטתם הנצרות היא היורשת והמחליפה של היהדות, ולפיכך יותר אין ליהודים כל בעלות עליה[10]. כמו כן יש מוסלמים שטוענים כי בשל הימצאותם בארץ ישראל של אתרים בעלי חשיבות דתית למוסלמים כגון כיפת הסלע, מסגד אל אקצא ומערת המכפלה למוסלמים יש בעלות על הטריטוריה.

למרות כל זאת אפילו גם לפי הקוראן, הספר הקדוש לאסלאם כתוב כי אלוהים הבטיח את ארץ ישראל ליהודים ולאף אחד אין זכות לקחת אותה מהם והעיר ירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן ואילו האירועים הבסיסיים באסלאם שכתובים בקוראן מתרחשים בחצי האי ערב, בין היתר בערים מכה ואל מדינה שבערב הסעודית שאלו שתי הערים הקדושות ביותר למוסלמים לפני ירושלים.

היסטוריה של הסכסוך

התקופה העותמאנית - עליית תנועות לאומניות

לקראת סוף העשור המאה ה-19, בעקבות פעילותה של התנועה הציונית, החלו יהודים-אירופאים רבים לרכוש קרקעות בביצות ובמדבריות מן הסולטאן העות'מאני וסוכניו. בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה, פנה אל השלטון העות'מאני וביקש תמיכה מן הרשויות העות'מאניות. באותה העת, כל תושבי העיר ירושלים עדיין גרו בתוך חומות העיר העתיקה אשר כללה רק כמה עשרות אלפי תושבים. פעילי התנועה הציונית, החלו להקים משקים קולקטיביים, אשר כונו "קיבוצים" בנוסף לערים בהן תל אביב.

לפני מלחמת העולם הראשונה, אזור המזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, היה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית קרוב ל-400 שנים. במהלך השנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים החלו לאמץ את הזהות הטורקית האתנית שלהם ונהגו להדגיש את עליונות הטורקים בשטחי האימפריה - דבר אשר הוביל לאפליה נגד האוכלוסייה הערבית. ההבטחה בדבר שחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני הוביל יהודים וערבים רבים לתמוך במדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, דבר אשר הוביל לצמיחה ולהתפשטות הלאומיות הערבית. במהלך אותה העת, תקופת ההעלייה הראשונה וההעלייה השנייה, המתח בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לבין האוכלוסייה היהודית הקטנה (אשר באותה העת החלה לגדול באופן ניכר בעקבות גלי העלייה) החל להתעצם.

עד מלחמת העולם הראשונה, שטח ארץ ישראל היה חלק מהאימפריה העות'מאנית (יהודה, שומרון, עזה, מישור החוף וצפון הנגב במחוז ירושלים, ואילו צפון השומרון, הכרמל והגליל במחוז ביירות) והאוכלוסייה המקומית הייתה בעיקרה ערבית (כ-90%). רק לאחר הצהרת בלפור ובמהלך המנדט הבריטי, כאשר החלו להגיע לארץ ישראל כמות מהגרים יהודים גדולה יותר.

תקופת השלטון הבריטי

בשנת 1917, פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור שבה נאמר במפורש כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה פורסמה בשל האמונה של אנשי מפתח בממשלת בריטניה, בהם ראש הממשלה, דייוויד לויד ג'ורג', כי תמיכה מצד האוכלוסייה היהודית תהיה נחוצה על מנת לנצח במלחמה. עם זאת, ההכרזה גרמה לאי-שקט רב בעולם הערבי. לאחר המלחמה, עבר אזור ארץ ישראל לשליטה בריטית. שטח המנדט הבריטי כלל את האזורים בהם שוכנים כיום מדינת ישראל, ירדן, אזור יהודה ושומרון ואזור רצועת עזה.

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל בין האמיר פייסל (בנו של חוסיין בן עלי מלך חיג'אז, שגורש מחצי האי ערב), בשם הממלכה החיג'אזית, לבין חיים ויצמן, בשם ההסתדרות הציונית, שהיה אמור להשיג שיתוף פעולה בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית. ההסכם לא יושם, לאחר שלא הוקמה מדינה ערבית מאוחדת בראשות השושלת ההאשמית.

שינוי דרמטי ביחסי הערבים והיהודים חל בשנת 1920 - במהלך מלחמת הממלכה הערבית של סוריה-צרפת ולאחריה. בשנת 1920 לראשונה החלו להיערך הפגנות בהם האוכלוסייה הערבית הפגינה כנגד מדיניות המנדט הבריטי אשר העדיפה באופן בלתי הוגן לטענתם את העלייה היהודית. מורת רוח זו הובילה את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהמשך לבצע מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, וזאת על רקע המלחמה הערבית בסוריה ולבנון לעצמאות הממלכה הסורית, שטענה בעלות גם על שטחי המנדט הבריטי. עם הפסד הערבים במלחמה בסוריה וקריסת הממלכה הסורית הערבית, לאומנים ערביים רבים עזבו את דמשק וחלקם, לרבות המופתי אמין אל-חוסייני הגיעו לירושלים והחלו להתרכז במאבק לאומני מקומי. אז שנות ה-20 האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הפכו עוינות זו לזו באופן מובהק. האנטישמיות האירופית החלה להתפשט באזור המזרח התיכון ונוצרו אף קשרים בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לתנועה הנאצית בגרמניה. ישנם תמונות ומסמכים אשר מקשרים מנהיגים כגון היטלר והמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי אמין אל-חוסייני. בסופו של דבר, מעגל האלימות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התפתח למעגל אלימות. באוגוסט 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט נרצחו 67 יהודים על ידי האוכלוסייה הערבית בעיר חברון.

אותה עת, העלייה היהודית לארץ ישראל המשיכה לגדול באופן ניכר, ועלתה משמעותית על ההגירה הערבית לאזור. עד 1931, 17 אחוזים מאוכלוסיית ארץ ישראל היו יהודים, גידול של שישה אחוזים משנת 1922. כמו כן, העלייה היהודית לארץ ישראל גדלה במיוחד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה - כתוצאה ממהלך זה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. הערבים שישבו בארץ ראו בעלייה היהודית איום ממשי על מולדתם וזהותם כעם. נוסף על כך, מדיניות רכישת הקרקעות היהודית ואיסור העסקתה של האוכלוסייה הערבית בתעשיות ובמשקים אשר היו בבעלות יהודית הכעיסו מאוד את ערביי ארץ ישראל. המתיחות הוליכה לפרוץ מרד הערבי הגדול ב-1936 אשר נמשך עד לשנת 1939.

בתגובה ללחץ הערבי, רשויות המנדט הבריטי הקטינו באופן משמעותי את מכסות העלייה ליהודים (מידע נוסף נמצא בערכים הספר הלבן ואקסודוס). ההגבלות הללו נשארו עד תום תקופת המנדט, תקופה אשר התרחשה במקביל לשואה ולבריחתם של פליטים יהודים רבים מאירופה. כתוצאה מכך, רוב היהודים אשר נכנסו לארץ ישראל היו בלתי חוקיים (ראו ההעפלה), דבר אשר גרם למתחים רבים נוספים באזור. לאחר מספר ניסיונות אשר במהלכם הבריטים ניסו לפתור את הבעיה באופן דיפלומטי, החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את המנדט על פלשׂתינה (א"י) אל האו"ם. ב-15 במאי 1947 כינס האו"ם את ועדת אונסקו"פ אשר הייתה מורכבת מנציגים של עשר מדינות. כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה. לאחר חמישה שבועות בהם הוועדה גיבשה את המלצותיה, החליטה הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל לשני שטחים נפרדים עבור האוכלוסייה היהודית ועבור האוכלוסייה הערבית. הצעת "פתרון שתי המדינות" התקבלה בתוכנית החלוקה (החלטה 181) של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947 ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. מדינות ערב, אשר היו חברות בליגה הערבית הצביעו נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. ההנהגה הערבית (בארץ ישראל ומחוץ לארץ ישראל) התנגדה לתוכנית החלוקה. הערבים טענו כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויות מרבית תושבי ארץ ישראל, אשר באותה העת הייתה מורכבת מ-67% תושבים לא יהודים (1,237,000) ו-33% תושבים יהודים (608,000). כמו כן, המנהיגים הערבים טענו כי לפי תוכנית החלוקה מספר גדול של ערבים יהיו לכודים בתוך הטריטוריה של המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים הבולטים התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ובכך שיקפו את מדיניות הליגה הערבית. באותה העת האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נלחמו בגלוי על השליטה באזורים האסטרטגיים בארץ ישראל. כחלק ממאבק זה בוצעו באותה העת מספר קרבות מזוויעים על ידי שני הצדדים.

מלחמת העצמאות

ב-14 במאי 1948, יום אחד לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ישראל הכריזה על עצמאותה ועל ריבונותה בשטח אשר לפי תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ הוכר כשטח המדינה היהודית. למחרת, הליגה הערבית חזרה בשנית על התנגדותה הרשמית ליישום "פתרון שתי מדינות" במכתב אותו הגישה לאו"ם. באותו היום, צבאות מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, ועיראק פלשו לשטח אשר הוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית והחלה מלחמת העצמאות. תוך כדי הקרבות הפך ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בהמשך הצליח צה"ל להדוף את צבאות ערב מרוב השטחים הכבושים וכתוצאה הרחיב את גבולותיה המקוריים של מדינת ישראל מעבר לגבולות המקוריים אשר נקבעו בוועדת אונסקו"פ. עד דצמבר 1948, ישראל שלטה ברוב השטח ממערב לנהר הירדן אשר היה לפני כן היה תחת שליטת המנדט הבריטי. יתר שטחי המנדט אשר כללו את ירדן, אזור הגדה המערבית (אשר היה בשליטת ירדן) ואזור רצועת עזה (אשר נותר בשליטת מצרים).

לפני ובמהלך המלחמה, 711,000 ערבים-פלסטינים ברחו מאדמותיהם המקוריות ובשל כך הפכו לפליטים פלסטינים. בשל הלחימה העזה, חלק מן הפליטים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני. המלחמה הגיעה לסיומה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק של 1949 בין ישראל לשכנותיה. קו שביתת הנשק של 1949, אשר מכונה גם הקו הירוק. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית.

1949 - 1967

Egypt propaganda 1967 3
תעמולה מהעיתונות המצרית. יהודי סטראוטיפי נזרק אל הים בכוח שמונה צבאות המקיפים אותו- לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, ערב הסעודית, מצרים, סודאן ואלג'יריה

בעקבות קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 והכרזת עצמאותה של מדינת ישראל במאי 1948, מספר מדינות ערב החלו ליישם מדיניות מפלה כנגד האוכלוסייה היהודית במדינתם. בנוסף לכך בתימן ובסוריה התרחשו פרעות כנגד האוכלוסייה היהודית. בלוב נשללה האזרחות מן התושבים היהודים ובעיראק עוקל רכושם של התושבים היהודים. מספר רב של יהודים גורשו ממדינות ערב, או עזבו בשל הלחצים בהם היו שרויים ואף מסיבות אידאולוגיות, תוך כדי שרכושם נשלל והולאם. כתוצאה מכך יהודים רבים עלו ממדינות ערב למדינת ישראל. למעלה מ-700,000 יהודים היגרו לישראל בין השנים 1948 עד 1952, כאשר קרוב ל-285,000 מהם היו ממדינות ערב. בסך הכל, כ-850,000 יהודים עזבו את ארצות ערב עד תחילת שנות השבעים (לפי התעוד הרשמי במדינות ערב), כאשר רבים מהם נאלצו לוותר על רכושם לשם כך. כיום, הפליטים היהודים ממדינות ערב וצאצאיהם מייצגים כ-41% מכלל אוכלוסיית ישראל. (למידע נוסף, ראו העלייה ההמונית.)

בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948, כ-700,000 הפליטים אשר יצאו את גבולות הארץ במהלך המלחמה, והיו מחוץ לגבול שנקבע למדינת ישראל אחרי המלחמה, לא הורשו לחזור לבתיהם באזור בו הוקמה מדינת ישראל. היהודים שחיו בגדה המערבית או ברצועת עזה גורשו לישראל, ונושלו מרכושם ומבתיהם.

בשנת 1956 סגרה מצרים את מצרי טיראן לכלי שיט ישראלים והטילה מצור על מפרץ אילת בניגוד לתנאי אמנת קושטא משנת 1888. רבים טענו כי זו הייתה גם הפרה של הסכמי שביתת הנשק של 1949. ב-26 ביולי 1956, הלאימה מצרים את חברת תעלת סואץ ("Suez Canal Company") אשר עד לאותה העת הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת. כמו כן מצרים סגרה את התעלה בפני כלי שיט ישראלים. ישראל בתגובה פלשה ב-29 באוקטובר 1956 לחצי האי סיני בתמיכת בריטניה וצרפת. במהלך מלחמת סיני ישראל השתלטה על אזור רצועת עזה ואזור חצי האי סיני. ברית המועצות, שהייתה בעלת בריתה של מצרים, התנגדה למהלך זה ואיימה להתערב לצד מצרים. ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מבריטניה, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן. ישראל הסכימה לבסוף בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לסגת מחצי האי סיני ומרצועת עזה במרץ 1957 אך הודיעה כי כל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.

בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים

סיומה של מערכת סיני בנובמבר 1956 בישר רגיעה ביחסי ישראל-מדינות ערב, אולם המערכה היוותה נקודת מפנה – התחילה תקופה של מרוץ חימוש בלתי פוסק. מדינת ישראל הייתה מעוניינת בעוצמה מספקת כדי לשמור על כוח הרתעה ועל יכולת הכרעה מהירה במקרה של מלחמה. נושא מרכזי בתקופה זו היה הקרב על המים בגבול ישראל סוריה. ממשלת ישראל ראתה בשאלת המים שאלה של חיים ומוות. מים היו נחוצים בדחיפות לפיתוח יישובים לשם קליטת עלייה ופיזורה של האוכלוסייה. ישראל ראתה בפעילות הבין-ערבית בסוגיה זו אסטרטגיה של מדינות ערב להביא לחיסולה[11].

בראש הפועלות עמדה סוריה, שדרשה במפגיע למנוע את ההטיה, אבל בלעדי מצרים שום מדינה ערבית לא העזה להסתכן בעימות עם ישראל. מצרים נמנעה מכניסה לעימות כלשהו, דיפלומטי או צבאי בשל התסבוכת הצבאית אליה נקלעה בתימן (המעורבות במלחמת האזרחים בתימן הכניסה את מצרים לביצה טובענית, ויותר מזה – החריפה את הקרע בעולם הערבי המפולג). סוריה ניסתה לגרור את מדינות ערב לכדי עימות עם ישראל, על ידי תקריות אש יזומות בגבול.

עוצמה צבאית בידי ישראל הפכה למרכיב חשוב במדיניות המערב, כדי לשמור על היציבות היחסית שאפיינה את האזור מסיומה של מערכת סיני, לכן סיפקו לה נשק[12]. לנוכח מדיניות תמיכה זו, מצרים ראתה הכרח לחזק את היכולות הצבאיות שלה ושל מדיניות ערביות נוספות. מי שיכלה לסייע בכך הייתה ברית המועצות, שהסכסוך בשאלת ניצול מי הירדן העניק לה הזדמנות להעמיק את מעורבותה והשפעתה במזרח התיכון.

מלחמת ששת הימים

ב-19 במאי 1967 גירשה מצרים את משקיפיהם של האו"ם ופרסה 100,000 חיילים בחצי האי סיני. כמו כן סגרה מצרים בשנית את מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראלים והחזירה את האזור לאותו המצב שהיה קיים בשנת 1956 כאשר ישראל הייתה תחת מצור.

בין השנים 19661967, מנהיג מצרים גמאל עבד אל נאצר החל מסע תעמולה פאן ערבי במטרה להשיג תמיכה מכל מדינות ערב בכיבוש ישראל וגירוש כל האוכלוסייה היהודית ממנה. הפעם משום שהמצרים היו מחומשים במטוסים, טנקים וציוד צבאי חדיש נוסף אשר סופק להם מטעם הסובייטים, הם הרגישו שלראשונה מאז 1948 הם היו בעמדה מנצחת אל מול ישראל. התקשורת המצרית החלה מסע תעמולה ניצי אשר זכה לתמיכה עצומה בעד מהלך מלחמתי כנגד מדינת ישראל. התלהבות זו התפשטה בהמשך גם לשאר ערי הבירה במדינות ערב.

ב-30 במאי 1967 הצטרפה ירדן לברית הגנה הדדית עם מצרים וסוריה. מצרים החלה לשלוח כוחות צבא מאסיביים לחצי האי סיני אשר חצו את עמדות הפיקוח של משקיפי האו"ם (לאחר שהם גירשו כאמור את משקיפי האו"ם) והתמקמו בהמוניהם לאורך גבולה הדרומי של מדינת ישראל. כמו כן, צבאות סוריה, לבנון וירדן הקיפו את ישראל מכל החזיתות והתכוננו לקראת התקפה. בתגובה למצב זה, ב-5 ביוני ישראל שלחה כמעט את כל צי מטוסיה כמכה מקדימה למצרים. במהלך מתקפת הפתע חיל האוויר הישראלי הצליח להשמיד את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי. לאחר מכן, פנו המטוסים מזרחה על מנת להשמיד את הכוחות האוויריים של ירדן, סוריה ועיראק. מתקפה זו הייתה המרכיב החיוני בניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. בסיום המלחמה חצי האי סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים, ורמת הגולן היו בשליטת ישראל. תוצאות המלחמה היו בעלות השפעה מכרעת על הגאופוליטיקה של האזור מאז ועד עצם היום הזה.

1967 - 1973

בעקבות מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 מנהיגי שמונה מדינות ערביות נפגשו בועידת חרטום אשר נערכה בסודאן על מנת לדון בעמדה הערבית כלפי ישראל. הם הגיעו להסכמה כי לא תהיה הכרה בישראל, לא יהיה שלום עם ישראל ולא יהיה משא ומתן עם ישראל.

בשנת 1969, החלה מצרים את מלחמת ההתשה במהלכה ניסתה לקיים מלחמת התשה כנגד כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ על מנת שישראל תיסוג מחצי האי סיני. המלחמה הסתיימה לאחר מותו של נאצר בשנת 1970.

ב-6 באוקטובר 1973 סוריה ומצרים פתחו במתקפת פתע על ישראל במלחמת יום כיפור והצליחו להפתיע את כוחות צבא ההגנה לישראל. במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטחי מצרים וסוריה. המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, אז נכפתה על הצדדים הפסקת אש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית.

1974 - 2000

מצרים

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ובעקבות הסכמי קמפ דייוויד בסוף שנות השבעים, ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום במרץ 1979. לפי תנאי ההסכם, חצי האי סיני חזר לשליטת מצרים, ורצועת עזה נותרה תחת שליטה ישראלית על מנת שאזור זה יכלל בשטחה של מדינה פלסטינית בהסכמים אשר יווצרו בעתיד [דרוש מקור]. ההסכם אפשר גם כן מעבר חופשי של אוניות ישראליות דרך תעלת סואץ וכן הכרה בכך שמצרי טיראן ומפרץ אילת יחשב לשטח בינלאומי.

ירדן

באוקטובר 1994 ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום, אשר הבטיח שיתוף פעולה הדדי, סיום הלחימה ויישוב סוגיות נוספות. עלות העימות בין ישראל לירדן עמדה על קרוב ל-18.3 מיליארד דולרים. ההסכם נחתם בחלקו הדרומי של מעבר הגבול מעבר יצחק רבין ב-26 באוקטובר 1994 ובכך הפך את ירדן למדינה הערבית השנייה (אחרי מצרים) אשר כרתה הסכם שלום עם מדינת ישראל.

עיראק

ביוני 1981 ישראל תקפה והשמידה בהצלחה מתקני גרעין עיראקיים במהלך מבצע אופרה.

במהלך מלחמת המפרץ, עיראק שיגרה 39 טילי סקאד על מטרות בישראל, במטרה לגרור את ישראל לתגובה צבאית שתבקיע סדקים ב'קואליציה' שהייתה מורכבת גם מצבאות ערב ולהביא להתפרקותה. כמו כן, בהתקפות הטילים הייתה בבחינת תגובה ראשונה של סדאם חוסיין להפצצת הכור האטומי בעיראק על ידי ישראל בשנת 1981. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב לתוקפנות העיראקית על מנת למנוע מלחמה בקנה מידה נרחב בהרבה.

פלסטינים בלבנון

בספטמבר 1970 התנהל מאבק בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים מזוינים (שהיו מאורגנים באש"ף). המלך חוסיין הצליח לדכא את ההתקוממות של הארגונים הפלסטינים ולהבטיח את שלטונה של השושלת ההאשמית בירדן. גל האלימות הביא למותם של עשרות אלפי אנשים, רובם המכריע פלסטינים. העימות המזוין נמשך עד יולי 1971 עם גירושו של אש"ף ואלפי הלוחמים הפלסטינים ללבנון. בעקבות כך ארגון אש"ף התמקם מחדש בלבנון, משם הוא ביצע פשיטות לתוך ישראל. בשנת 1981, סוריה, אשר הייתה בת בריתה של ארגון אש"ף, מיקמה מערכות טילים בלבנון.

ביוני 1982, במהלך מלחמת שלום הגליל ישראל פלשה ללבנון על מנת להילחם בסוריה ובארגוני הטרור הפלסטיניים אשר פעלו נגד ישראל בשטח לבנון. המלחמה הסתיימה כעבור שלוש שנים ביוני 1985 כאשר אש"ף הסכים לסגת מלבנון וישראל התייצבה ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת לבנון הייתה הרצועה שקטה יחסית אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. חזבאללה עשה מאמצים רבים לגרום לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל אשר שהו ברצועת הביטחון. מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה. לבסוף במאי 2000, כ-18 שנה לאחר התערבות צה"ל במלחמה בלבנון, ישראל נסוגה לקו הגבול הבינלאומי.

הפלסטינים

בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה במהלכה התקוממו התושבים הפלסטינים בשטחים כנגד השלטון הישראלי. המרד החל במחנה הפליטים ג'באליה ובמהירות התפשט בכל רחבי רצועת עזה, הגדה המערבית ואזור מזרח ירושלים. פעולות הפלסטינים כללו ממרי אזרחי ועד מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית. בנוסף לשביתות כלליות והחרמת מוצרים ישראלים, ההפגנות הפלסטיניות כללו גם יידוי אבנים על ידי צעירים נגד כוחות צה"ל - דבר אשר גרם להתעניינות רבה ולסיקור נרחב מצד התקשורת הבינלאומית.

במהלך שנת 1993 נציגים ישראלים ופלסטינים היו מעורבים בשיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו שבנורווגיה. לבסוף, בספטמבר 1993, נחתם הסכם שלום בין ישראל לבין ארגון אש"ף באוסלו, אשר מוכרים גם כהסכם "אוסלו א'" - באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני ואילו ארגון אש"ף הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל וזכותה להתקיים בשלום ובביטחון, הודיע על נטישת הטרור והאלימות והתחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום. בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" אשר העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים. הסכמי אוסלו נשארו מסמכים חשובים ביחסים בין ישראל לפלסטינים.

2000 - עד היום

האינתיפאדה השנייה

כחלק מהניסיון לעצור את האינתיפאדה השנייה וגל הטרור הפלסטיני, במהלך שנת 2002 ישראל פשטה על מתקני טרור אשר היו ממוקמים במרכזים עירוניים באזור הגדה המערבית. פעולה זו כללה השתלטות מחדש על שטחי A (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית). בעקבות כך פרץ גל אלימות נוסף באזור. מבצע חומת מגן, שנערך באפריל 2002 פגע קשות בתשתיות הטרור ביהודה ושומרון והביא למפנה במערכה שסיומו דיכוי הטרור והחזרת הביטחון לערי ישראל. בשנת 2003, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, החל מדיניות של נסיגה חד צדדית מאזור רצועת עזה. מדיניות זו יושמה במלואה ב-15 באוגוסט 2005 במהלך תוכנית ההתנתקות בה בוצעה נסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, וחילקה את מפלגתו. היא זכתה לתמיכה רבה מצד אהוד אולמרט, אשר שימש באותה העת כשר המסחר והתעשייה, ומציפי לבני אשר שימשה באותה העת כשרת העלייה והקליטה, אך שר החוץ סילבן שלום ושר האוצר בנימין נתניהו גינו בתוקף צעד זה. כמו כן, לא היה ברור אם זו הייתה רק ההתחלה של פינוי התנחלויות נוספות.

סכסוך שליחים מול איראן ובנות בריתה

ב-12 ביולי 2006 חטף חזבאללה שני חיילי צה"ל והרג עוד שמונה. כתוצאה פרצה מלחמת לבנון השנייה אשר במהלכה הגיב צה"ל בהפצצת מטרות חזבאללה ותשתית בלבנון וחזבאללה שיגר רקטות ארטילריות מסוגים שונים על יישובי הצפון. הפסקת אש בחסות האו"ם נכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט 2006 וסיימה באופן רשמי את הלחימה.

בסיום המלחמה טען כל אחד מהצדדים לניצחון. הנזק שנגרם לתשתיות לבנון מוערך בכשני מיליארד דולר. בסיום המלחמה שהו בלבנון כמיליון פליטים. לאחר הפסקת האש נסוגה ישראל מלבנון וצבא יוניפי"ל התפרס בדרום לבנון. כשנה לאחר המלחמה חזבאללה הישתקם ואף עלה בכוחו ואיכותו בכך שהצטייד באלפי רקטות שהוברחו דרך סוריה. כשנתיים לאחר המלחמה בוצעה עסקה בין ישראל לחזבאללה בה גופות שני החיילים החטופים הוחזרו לישראל בתמורה לשחרור הרוצח סמיר קונטאר ו-4 אסירים נוספים, והחזרת כ-200 גופות של מחבלי חזבאללה.

ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי מתחם בניינים בחלקה המזרחי של סוריה תחת מעטה של חשאיות. כחצי שנה לאחריה הודיעו גורמים בממשל האמריקני שהיעד שהותקף והושמד היה כור גרעיני לייצור פלוטוניום בשלבי בנייה, שנבנה בסוריה בעזרתה של קוריאה הצפונית.

בעקבות ירי מוגבר של רקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה אל עבר אשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים ויישובי עוטף עזה, ב-27 בדצמבר 2008 יזמה ישראל את מבצע עופרת יצוקה אשר מטרתו הייתה לפגוע בתשתיות החמאס על מנת לצמצם את ירי הרקטות ככל שניתן ולגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה. הלחימה התמקדה בבסיסי המשטרה, מחנות האימונים, מטה המשטרה ומשרדי ארגון החמאס. התשתית האזרחית של החמאס בהם המסגדים, הבתים ובתי הספר של החמאס הותקפו גם כן. העימות הגיע אל קיצו ב-18 בינואר 2009 לאחר שבתחילה ישראל ולאחר מכן החמאס הודיעו על הפסקת אש חד צדדית. המבצע הביא למותם של כ-500 עד 1,300 מתושבי רצועת עזה (בהם מאות חמושים) ולפציעתם של אלפים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית. שלושה-עשר ישראלים נהרגו במבצע, מהם שלושה אזרחים, ומאות נפצעו.

בעקבות הלחץ הרב של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות[13] בסופו של דבר, אישר הקבינט המדיני ביטחוני את הצעתו של נתניהו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון "לתקופה של 10 חודשים". במקביל, נתניהו קרא לפלסטינים להגיב למהלך ולהיכנס לשיחות הישירות. עם זאת, הפלסטינים דחו את הקריאה להיכנס לשיחות ישירות באופן מיידי.

במאי 2010 השתלטו לוחמי שייטת 13 על המשט שניסה לפרוץ את הסגר על רצועת עזה. במהלך ההשתלטות על ה"מרמרה" פרץ עימות אלים, במהלכו נהרגו 9 מנוסעי האוניה ונפצעו חיילי צה"ל. תקרית המשט דרדרה עוד יותר את היחסים עם טורקיה, שנתערערו עוד לפני כן.

בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות היא להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל. במקביל לשיחות הישירות, 13 קבוצות מיליטנטיות פלסטיניות בראשות ארגון החמאס איחדו כוחות והחלו סדרת מתקפות טרור נגד אזרחים ישראלים, אשר כללה סדרה של אירועי ירי על מכוניות ישראליות וירי רקטות על יישובים ישראליים, בניסיון לטרפד את המשא ומתן ולטרפד את הניסיון לכונן לשלום במזרח התיכון. במהלך סדרת פיגועי הטרור, אשר נערכו בין אוגוסט לספטמבר 2010, נהרגו ונפצעו שמונה ישראלים, בהם אישה בהריון.

בשנת 2012 יצאה מדינת ישראל למבצע עמוד ענן שמטרתו הייתה פגיעה בטרור של תנועת החמאס אשר שולטת בעזה ולמנוע המשך של ירי רקטי על אזרחי ישראל החיים בדרום. מבצע זה הסתיים כעבור שבעה ימים בלחץ הקהילה הבינלאומית וחמאס וישראל הגיעו להבנות שאפשרו את הרגיעה. במהלך המבצע נהרגו שישה ישראלים, מתוכם ארבעה אזרחים, ו-169 פלסטינים, מהם כ-101 חמושים.

בשנת 2014 בעקבות חטיפת ורציחת שלושה נערים ישראלים יצא צה"ל למבצע צוק איתן שמטרתו למנוע את ירי הרקטות המתגבר לעבר יישובי הדרום בהם אשקלון, שדרות, קריית מלאכי ויישובי עוטף עזה, ומאוחר יותר גם לערים במרכז הארץ, בהן ירושלים, תל אביב, ואף חיפה שבצפון הארץ.

עלות הסכסוך

לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991 - 2010 עומדת על 12 טריליון דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שאם היה שלום בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה גבוהה כמעט בחצי והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 30,000 דולר כיום. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר.

מדינות, ארגונים ואישים הקשורים לסכסוך

ארגונים רבים ומדינות רבות נקשרים בסכסוך זה, חלקם בצדדים הלוחמים, וחלקם בצדדים המנסים להפסיק את הסכסוך ולהשכין שלום בין הצדדים או לחלופין לגבות צד מסוים ולעזור לו. הצדדים העיקריים בעימות שמשתתפים בסכסוך הם: ישראל, מדינות ערב, הפלסטינים, וארגונים כמו הליגה הערבית, וארגונים ומפלגות במדינות ערב. בעבר השתתפו גם (כדוגמת ההגנה האצ"ל ולח"י), גם צבא דרום לבנון, וגם המנדט הבריטי, והרפובליקה הערבית המאוחדת. עם הצדדים המנסים להשכין שלום ולהפסיק את הסכסוך אפשר להחשיב את: ארצות הברית בריטניה ועוד. אך ישנן גם מדינות המנסות ללבות את הסכסוך כדוגמת איראן.

הרבה אישים גם הם נקשרים לסכסוך. אישים כמו: ראשי ממשלות ישראל, מנהיגי מדינות ערב, ומנהיגי ארגונים נוספים (כמו חמאס, מפלגת הבעת', הליגה הערבית, וחזבאללה) נמצאים בצדדים הלוחמים. וישנם אישים הנקשרים לסכסוך מהמדינות הנוספות, שלא קשורים באופן ישיר לסכסוך (לא מהמדינות והארגונים הלוחמים), אנשים המשתייכים למדינות המנסות להשכין שלום או תומכות בצד מסוים, אנשים כדוגמת: ג'ורג' ווקר בוש וביל קלינטון.

ניסיונות להפסקת הסכסוך

במהלך השנים נעשו פעולות רבות על מנת להפסיק את הסכסוך. הן מהצדדים המשתתפים בסכסוך והן מגורמים חיצוניים, כגון: ארצות הברית, בריטניה ועוד. נחתמו הסכמים רבים, ותוכניות רבות עלו והוצעו, כדוגמת: הסכמי קמפ דייוויד, הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, מפת הדרכים ועוד.

שני הסכמי שלום הביאו לשינוי דרמטי בעוצמת הסכסוך ואלה הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכם השלום בין ישראל לירדן. יחד עם זאת, הסכמי אוסלו שנועדו להביא לפתרון של שלום כולל בין ישראל לפלסטינים, ואף שזיכו את חותמיהם בפרס נובל לשלום, לא הביאו עדיין הסכם שלום סופי, אם כי ישראל והרשות הפלסטינית ייצבו את היחסים מאז האינתיפאדה השנייה. מדינות ערב רבות נוספות התקרבו במהלך השנים עם ישראל לרבות מדינות המפרץ, מרוקו ותוניסיה. בשנת 2015, נפתחה נציגות דיפלומטית של ישראל באיחוד האמירויות[14]. ניסיונות נוספים להשכנת שלום קבע בין ישראל לשכנותיה סוריה ולבנון לא צלחו ובהמשך על רקע התקרבות שתי המדינות לאיראן חלה אופי הסכסוך הוסט לסכסוך מול איראן ושליחיה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ע' מושקוביץ, אסיה רמברג (עורכות), הסכסוך הערבי הישראלי, ירושלים: הוצאת מעלות, משרד החינוך, תשל"ט 1979.
  • אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999.
  • בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
  • שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006.
  • איתמר רבינוביץ, האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 1948-2012, אור יהודה: הוצאת דביר, 2012.
  • אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, חיפה: הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט.
  • זלמן שפירא, אבודים במזרח התיכון: הטרגדיה החדשה של בני ישראל, חיפה: פרדס, 2012.
  • אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
  • מרדכי בר-און, עצמאות בצל המלחמות - שישה עיונים בתולדות הסכסוך הישראלי–ערבי, הוצאת רסלינג, 2014.
  • אורי בן-אליעזר, מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם, הוצאת מודן, 2019.[15]

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
פורטל ההיסטוריה

הערות שוליים

  1. ^ אריה סתיו, השלום
  2. ^ [1]
  3. ^ ראו ערך חוות שבעא, רמת הגולן
  4. ^ ברוך קימרלינג, "סוחרי החרדות", הארץ, 24 ביוני 1994
  5. ^ רן אהרונסון (1996), ההתיישבות בארץ-ישראל - מפעל קולוניאליסטי? : 'ההיסטוריונים החדשים' מול הגאוגרפיה ההיסטורית, עיונים בתקומת ישראל, באתר מט"ח
  6. ^ The State of the Jews, Theodor Hertzl, 1896, Translated from the German by Sylvie D'Avigdor, published in 1946 by the American Zionist Emergency Council. The original German title, "Der Judenstaat", literally means "The Jews'-State".
  7. ^ Lingenfelder, Christian J. (מרץ 2006). "The Elephant in the Room: Religious Extremism in the Israeli-Palestinian Conflict". NAVAL POSTGRADUATE SCHOOL MONTEREY CA. בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2008.
  8. ^ Weinberger, Peter E. (מאי 2004). "INCORPORATING RELIGION INTO ISRAELI-PALESTINIAN PEACEMAKING: RECOMMENDATIONS FOR POLICYMAKERS" (PDF). Center for World Religions, Diplomacy, and Conflict Resolution, Institute for Conflict Analysis and Resolution, George Mason University. בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2008.
  9. ^ "Likud - Platform". www.knesset.gov.il. בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2008.
  10. ^ Whose Promised Land? by Colin Gilbert Chapman, Baker Books, 2002, ISBN 978-0-8010-6441-8
  11. ^ גת, 2002, עמ' 154–155.
  12. ^ גת, 2002, עמ' 149–152, 159.
  13. ^ ברק רביד ונטשה מוזגוביהתוכנית השלום של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה: הקפאת התנחלויות תמורת נורמליזציה, באתר הארץ, 22 באפריל 2009.
  14. ^ [2]
  15. ^ אדם רז, "מלחמה במקום שלום": הספר הזה טוען שישראל סרבנית שלום. הוא טועה, באתר הארץ, 6 ביוני 2019
דרום לבנון

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان, תרגום מילולי לעברית: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז אל-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון ואל-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חצביה ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 338 אושרה במועצת הביטחון של האו"ם בימי מלחמת יום הכיפורים, ב-22 באוקטובר 1973, בהתאם להצעה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות. ההחלטה קראה להפסקת אש בתוך 12 שעות ולא יאוחר משעה 6:52 בערבו של אותו יום. אל ההחלטה הזו נוספו שני סעיפים:

סעיף 2 קרא לכל הצדדים הנוגעים בדבר לפתוח מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטה 242 של מועצת הביטחון על כל חלקיה.

סעיף 3 קבע שבאופן מיידי, בד בבד עם הפסקת האש, יתחילו הצדדים הנוגעים בדבר לפעול במסגרת משא ומתן לכינון שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון וינהלו את שיחותיהם בחסות "נאותה" (אשר פורשה למעשה כחסות של ארצות הברית או ברית המועצות אך לא בחסות האו"ם).המשך הלחימה חרף החלטה זו הביא לכיתור הארמייה השלישית של מצרים ולהחלטה 339 שהביאה להפסקת אש במלחמה.

החרם הערבי

החרם הערבי הוא אמצעי של לוחמה כלכלית שבו משתמשות מדינות ערב כחלק ממאבקן במדינת ישראל. החרם החל בשנת 1945, עוד לפני הקמת מדינת ישראל. בשנת 1951, בעקבות החלטה של הליגה הערבית כי אף מדינה ערבית לא תקיים יחסים כלכליים עם חברות המקיימות יחסים כלכליים עם מדינת ישראל, הוקם בדמשק משרד המעקב של החרם. בשיאו, הוטל החרם על כ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה-קולה), אך כיום השפעת החרם נמוכה ביותר.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975

הסכם הביניים, נודע גם כהסכם סיני 2, בין ישראל ומצרים נחתם ב-4 בספטמבר 1975 בז'נבה. ההסכם החליף את הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שנחתם בינואר 1974. ההסכם הושג לאחר מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום.

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (בערבית: اتفاقية فك الاشتباك الأولى, באנגלית: The Agreement on Disengagement) הוא הסכם שנחתם בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, וסיים את מלחמת יום הכיפורים ואת תקופת ההתשה שלאחריה בחזית המצרית.

הסכמי קמפ דייוויד

הסכמי קמפ-דייוויד הם הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון, אשר נחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978, וסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979.

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים. אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את מנחם בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים עליהם נמנו יחיאל קדישאי, אהרן ברק, אפרים פורן, דן פתיר, אליקים רובינשטיין, מאיר רוזן, אברהם טמיר, שמחה דיניץ ואילן תהילה. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר.

הספר הלבן (1939)

הספר הלבן של 1939, הידוע גם בכינויים ספר המעל, הספר הלבן של מקדונלד, הספר הלבן השלישי או הספר השחור, הוא קובץ תקנות שפורסם על ידי ממשלת בריטניה מתוקף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-17 במאי 1939. ספר זה היה השלישי במספר, וקדמו לו הספר הלבן הראשון שפורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922, והספר הלבן של פאספילד משנת 1930.

הספר הלבן של מקדונלד פורסם בעקבות כישלון ועידת השולחן העגול ועל רקע המשך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הספר נקרא על שם מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי באותה עת.

ועידת ז'נבה (1973)

ועידת ז'נבה 1973 הייתה משא-ומתן בניסיון מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי בהתאם להחלטה 338 של האו"ם, שהתקבלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הוועידה נפתחה בארמון האומות בז'נבה ב-21 בדצמבר 1973. בוועידה השתתפו משלחות מישראל, מצרים וירדן. ארצות הברית וברית-המועצות היו נותנות החסות המשותפות, והמדינות הלא מזרח-תיכוניות העיקריות המעורבות בוועידה. שולחן ריק הוכן למשלחת הסורית שלא הופיעה לוועידה. לאחר מושב הפתיחה התכנסו קבוצות עבודה צבאיות ישראליות ומצריות, כדי להמשיך את המשא ומתן להשגת הסכם הפרדת כוחות, שהתקיים קודם לכן בקילומטר המאה ואחד בכביש סואץ-קהיר. בוועידה לא הושג שום הסכם רחב, וניסיונות עתידיים להחיות את הוועידה נכשלו.

המחלוקת שהתעוררה בישראל בסוגיית כינוס ועידת ז'נבה היוותה נושא מרכזי בתעמולת הבחירות במערכת הבחירות לכנסת השמינית.

ועידת מדריד (1991)

ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד בירת ספרד בין 30 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1991 במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב.

יחסי אינדונזיה–ישראל

בין מדינת ישראל ורפובליקת אינדונזיה לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים ואף לא מגעים גלויים.

יחסי אלג'יריה–ישראל

בין אלג'יריה וישראל אין יחסים דיפלומטיים רשמיים והיחסים בין שתי המדינות מתוחים על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי.

יחסי בחריין–ישראל

בחריין ומדינת ישראל אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים, אולם מתקיימים מגעים לא רשמיים בין המדינות.

יחסי ישראל–כווית

בין מדינת ישראל וכווית לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים ובין שתי המדינות שוררת עוינות.

יחסי ישראל–לוב

בין מדינת ישראל לבין לוב שוררת עוינות קשה ומאז עצמאותה של לוב ונכון ליולי 2019, אין יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

פעולות התגמול

פעולות התגמול הוא השם שניתן בישראל בשנות החמישים והשישים לפעולות הרתעה של צה"ל, שנעשו בעקבות פעולות טרור נגד תושבי ישראל ופעולות הטרדה של צבאות המדינות הגובלות בישראל.

תוכנית אלפא

תוכנית "אלפא" היא יוזמה להסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי שהגישו שני פקידים בכירים מבריטניה ומארצות הברית בשנת 1955.

תוכנית רוג'רס

תוכנית רוג'רס הוא שמן של שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן שהציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס בשנים 1969–1971.

תוכנית רייגן

תוכנית רייגן הייתה מתווה לפתרון בעיות במזרח התיכון שפורסמה ב-1 בספטמבר 1982 על ידי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. התוכנית ניסתה למצוא פתרון לבעיותיהם של הפלסטינים בגדה וברצועת עזה דרך היחלשות אש"ף בלבנון ונתינת יד חופשית לירדן כגורם מרכזי ומעניק חסות בתהליך כינונו של ממשל עצמי פלסטיני בגדה וברצועת עזה.

הערכתו של הבית הלבן הייתה שהסדר פוליטי בלבנון שיכלול נסיגה ישראלית מהירה, והכרה של ישראל בתוכנית, יגביר את אמינותה של ארצות הברית בעולם הערבי.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין התנגד באותה עת לנסיגה מיידית מלבנון, וכך נטל את העוקץ מהתוכנית, ממנה חשש, והיא לא התממשה.

הסכסוך הישראלי-ערבי
משתתפים אישים מלחמות ועימותים הסכמים הצעות והצהרות

הצד הישראלי:
מדינות:

ישראל ישראל

ארגונים:

ההסתדרות הציונית העולמית

ארגונים לשעבר:

ההגנה
פלמ"ח
אצ"ל
לח"י
הסתדרות ציונית חדשה
צבא דרום לבנון

הצד הערבי:
מדינות:

ירדן ירדן
לבנון לבנון
מצרים מצרים
סוריה סוריה
עיראק עיראק
ערב הסעודית ערב הסעודית
תימן תימן

מדינות לשעבר:

הרפובליקה הערבית המאוחדת רע"מ

אוטונומיות:

הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית

ארגוני טרור:

פת"ח
חמאס
חזבאללה
החזית העממית לשחרור פלסטין
הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני
הארגון לשחרור פלסטין
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
ספטמבר השחור
גדודי חללי אל-אקצא

ארגונים אחרים:

הליגה הערבית הליגה הערבית
Flag of the Ba'ath Party.png בעת'

אחרים:
מדינות:

ארצות הברית ארצות הברית
הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
צרפת צרפת
רוסיה רוסיה

ארגונים בינלאומיים:

האומות המאוחדות האו"ם
האיחוד האירופי האיחוד האירופי

בעבר:

חבר הלאומים
ברית המועצות ברית המועצות
הממלכה המאוחדת המנדט הבריטי

ישראל אהוד אולמרט
ישראל אהוד ברק
ישראל אריאל שרון
ישראל בנימין נתניהו
ישראל גולדה מאיר
ישראל דוד בן-גוריון
ישראל חיים ויצמן
ישראל יצחק רבין
ישראל יצחק שמיר
ישראל לוי אשכול
ישראל מנחם בגין
ישראל משה דיין
ישראל משה שרת
ישראל עזר ויצמן
ישראל שמעון פרס
ארצות הברית ביל קלינטון
ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש
ארצות הברית ג'ימי קרטר
ארצות הברית דניס רוס
ארצות הברית הנרי קיסינג'ר
ארצות הברית מדליין אולברייט
ארצות הברית סיירוס ואנס
ארצות הברית קונדוליזה רייס
ארצות הברית ראלף באנץ'
הרשות הפלסטינית אחמד יאסין
הרשות הפלסטינית אסמאעיל הניה
הרשות הפלסטינית אמין אל-חוסייני
הרשות הפלסטינית ח'אלד משעל
הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת
הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס
הרשות הפלסטינית מרואן ברגותי
נורווגיה טריה לארסן
נורווגיה יוהאן יורגן הולסט
נורווגיה מונה יול
ירדן המלך חוסיין
ירדן המלך עבדאללה
הרפובליקה הערבית המאוחדת גמאל עבד אל נאצר
מצרים אנואר סאדאת
מצרים חוסני מובארכ
סוריה בשאר אל-אסד
סוריה חאפז אל-אסד
לבנון אמיל לחוד
לבנון פואד סניורה
חזבאללה חסן נסראללה
הממלכה המאוחדת ארנסט בווין
הממלכה המאוחדת ארתור בלפור
עיראק 1991 סדאם חוסיין
עיראק 1924 פייסל הראשון מלך עיראק
אוגנדה אידי אמין
גרמניה יושקה פישר
קנדה לסטר פירסון
שוודיה פולקה ברנדוט

מאורעות תר"פ (1920)
מאורעות תרפ"א (1921)
מאורעות תרפ"ט (1929)
המרד הערבי הגדול (1939-1936)
הפרעות בירושלים (1947)
מלחמת העצמאות (1948)
פעולת קיביה (1953)
מלחמת סיני (1956)
מלחמת ששת הימים (1967)
מלחמת ההתשה (1968-1970)
אולימפיאדת מינכן (1972)
מבצע זעם האל (1972)
מבצע אביב נעורים (1973)
מלחמת יום הכיפורים (1973)
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990)
מבצע אנטבה (1976)
מבצע ליטני (1978)
המהפכה האיראנית (1979)
מבצע אופרה (1981)
מלחמת לבנון הראשונה (1982)
נוכחות צה"ל בדרום לבנון (1985-2000)
מבצע רגל עץ (1985)
האינתיפאדה הראשונה (1987-1990)
מלחמת המפרץ (1991)
מבצע דין וחשבון (1993)
מבצע ענבי זעם (1996)
האינתיפאדה השנייה ( -2000)
מבצע חומת מגן (2002)
מבצע דרך נחושה (2002)
מבצע קשת בענן (2004)
מבצע גשמי קיץ (2006)
מלחמת לבנון השנייה (2006)

הצהרת בלפור (1917)
הסכם ויצמן-פייסל (1919)
הספר הלבן הראשון (1922)
הספר הלבן (1939)
תוכנית החלוקה (1947)
הכרזת העצמאות (1948)
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (1949)
האמנה הלאומית הפלסטינית (1964)
ועידת חרטום (1967)
החלטה 242 (1967)
החלטה 338 (1973)
החלטה 339 (1973)
החלטה 350 (1974)
החלטה 425 (1978)
הסכמי קמפ דייוויד (1978)
החלטה 446 (1979)
הסכם השלום עם מצרים (1979)
החלטה 452 (1979)
החלטה 478 (1980)
החלטה 497 (1981)
הסכם ישראל-לבנון (1983)
ועידת השלום במדריד (1991)
הסכמי אוסלו (1993)
הסכם השלום עם ירדן (1994)
הסכם ואי (1998)
פסגת קמפ דייוויד (2000)
פסגת טאבה (2001)
היוזמה הסעודית (2002)
מפת הדרכים (2002)
החלטה 1559 (2004)
פסגת שארם א-שייח' (2005)
תוכנית ההתנתקות (2005)
מסמך האסירים (2006)
החלטה 1701 (2006)
ועידת אנאפוליס (2007)

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 2334
המלחמה הקרה
אירועים חשובים

(1945–1967)

אירועים חשובים

(1968–1991)

ערכים נוספים

שנות ה-40:

שנות ה-50:

שנות ה-60:

שנות ה-60:

שנות ה-70:

שנות ה-80:

שנות ה-90:

סכסוכים אחרים:

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.