הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם המקיף - "גישת החבילה"[1], נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הביא את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני. ההסכם הראשון נחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה ב-24 בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בבית הלבן.

Bill Clinton, Yitzhak Rabin, Yasser Arafat at the White House 1993-09-13
ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993

רקע

קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2

לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני[2]. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.

האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו בייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לעומתו, בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל[3][4]. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחים. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף[5].
בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד ארצות הברית, התדרדר מעמדו של ערפאת לשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואליצייה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.

בשלהי האינתיפאדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם מנהיגים פלסטינים מהגדה המערבית שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בוועידת השלום במדריד בשנת 1991. בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, בין השאר בהשפעת נציגי אש"ף שפעלו להכשלת המגעים שהצלחתם הייתה מביאה להחלשה משמעותית של אש"ף[6].

רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992, לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. בתחילת כהונתו נמשכו סבבים נוספים של שיחות בוושינגטון, אך ללא התקדמות ממשית, וללא תמיכה של משרד החוץ בראשו עמד שמעון פרס, שחתר לניהול שיחות מול נציגי אש"ף. ממדוח נפל, אחד ממקורבי ערפאת, אף טען שפרס ואנשיו יעצו לערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות[6]. בשלהי 1992 ובמהלך 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, שנערכו ישירות מול הנהגת אש"ף. זאת בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ושללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שהורה לפרס לחדול מהן באופן מיידי, בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף הקיצונים[7]. כעבור זמן קצר שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף, אולם סיבת השינוי נותרה תעלומה[8]. יש המסבירים את השינוי בהתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון, ובתמיכה נרחבת בעמדתו של פרס במרכז מפלגת העבודה[6].

עם זאת, הנהגת הפלסטינים בשטחים התנגדה למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, על רקע מאבק על המנהיגות הפלסטינית, והתנגדות לאופיו המושחת-ציבורית והטרוריסטי של אש"ף[6]. לדברי אהוד יערי, גם ירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל[9].

ההסכם הראשון

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת, וב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט.

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ישראל:

  • הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
  • התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, אש"ף:

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת[10]. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין.

ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם ברוב של 61 בעד לעומת 50 נגד ו-9 נמנעים (בהם סיעת ש"ס שפרשה מהקואליציה)[11][12][13].

תוכן ההסכם

בהסכם אוסלו הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעיתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ומיריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.

לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

המשך הסכמי אוסלו

Area A
שלט אזהרה בכניסה לשטח A

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם אוסלו ב'

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" ו"הסכם טאבה", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"[14]. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

מינואר 1996 נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית ומההתנתקות ב-2005 100% מאוכלוסיית רצועת עזה בשליטה פלסטינית.

בנוסף גויסו כ-10,000 פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו אלפי רובי AK-47 (קלשניקוב) (שנלקחו כנשק שלל במהלך מבצע שלום הגליל מאש"ף עצמו).

ב-5 באוקטובר התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[15]. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים[12]. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית", הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ומחליפו שמעון פרס וממשלתו הובילו את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.

לאחר רצח רבין

בבחירות הישירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד, לראשות הממשלה. בתעמולת הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.

ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון, בו נקבע בנוסף מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס, אך לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דייוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)). אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המיסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.

דעת הקהל

Flickr - Government Press Office (GPO) - THE NOBEL PEACE PRIZE LAUREATES FOR 1994 IN OSLO.
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

בישראל

אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר הצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.

קבוצת אנשי ימין בישראל ובראשם משה פייגלין, הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי איש ימין רדיקלי, יגאל עמיר, אשר ביקש למנוע ואף לעצור את התקדמות ההסכם.

קיימת מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים קיבלו את ההסכם מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[16]. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים גם את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו ולגורמים ערבים אחרים, שבהן השתמש במונח ג'יהאד ורמז שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. טוענים אלו מביאים את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[17].

PosheiOslo886
גרפיטי בבקעת הירדן עם הכיתוב: "פושעי אוסלו לדין"

ההתנגדות להסכמים התחזקה בשל התגברות פיגועי הטרור לאחריהם, ובהם חטיפת נחשון וקסמן, הפיגוע בקו 5 ועוד פיגועים שגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר במהלך האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993-1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור[18], לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989-1992).

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו כי הישראלים אינם ממלאים אחר ציפיותיהם ואינם מפסיקים את הבנייה בהתנחלויות וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הטרור בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו בסיסמה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", אשר התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינים מההסכם. לטענתם, הקיפאון במשא ומתן על הסדר הקבע גרם לקריסת השלבים בתהליך שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה[19].

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[20]. בנימין נתניהו טען ששמעון פרס אמר לו שהסכם אוסלו היה שגיאה והתבסס על הנחה כלכלית שגויה[21].

ב-2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהחליפם בהסכם ביניים חדש, וזאת בהסכמה עם הפלסטינים[22].

ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג, בערך חצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד לעשר שנים אך הפר אותו לאחר שנתיים.

בקרב הפלסטינים

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם, בין השאר בטענה שישראל לא הבטיחה לחדול מבניית התנחלויות. ביום חתימת ההסכם שודרה בטלוויזיה הירדנית הקלטה של יאסר ערפאת בו הוא מסר לעם הפלסטיני שהסכמי אוסלו הם רק חלק מתוכנית השלבים של אש"ף לשחרור פלסטין וביטול הציונות בכל דרך. חצי שנה לאחר ההסכמים, נאם ערפאת ביוהנסבורג ובין הדברים השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה וקרא לעמי האסלאם להתאחד בג'יהאד לשחרור ירושלים.

ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. אליהם הצטרפו גם גורמים באש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת שהוא הסכים לחתום הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, פתרון בעיית הפליטים ומעמד ירושלים בסופו, וזאת בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטינים ממקום מושבו בתוניס.

אבו מאזן אמר בשנת 2003 שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[23].

ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין, בראיון טלוויזיוני, את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה[24][25].

בעולם

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. גם בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי יאסר ערפאת.

איראן, שמימנה פעולות טרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחזבאללה, התנגדה בתוקף להסכם השלום. היא קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. להסכם עזה ויריחו תחילה קראו באיראן "כתם בושה" ו"בגידה חסרת תקדים"[26].

ימים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, שלח המלך חוסיין מסר סודי לממשלת רבין בו הוא מזהיר אותם לגבי ערפאת: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר, משום שערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו."[27]

בתרבות

  • "יומני אוסלו" (The Oslo Diaries) – "מאחורי הקלעים של שיחות השלום הסודיות", (2018)
  • אוסלו - מחזה עטור פרסים מאת ג'יי. טי רוג'רס, אשר מתאר את המשא ומתן הסודי שמאחורי הערוץ האחורי שהוביל להסכמים

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מסמכים באתר משרד החוץ (באנגלית):

הערות שוליים

  1. ^ גישת החבילה להסכם קבע באתר מכון ראות
  2. ^ Seventh Arab League Summit Conference - Resolution on Palestine,‏ 28 באוקטובר 1974, באתר "Division for Palestinian Rights"
  3. ^ אפרים סנה, ניווט בשטח מסוכן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2002, עמוד 22
  4. ^ פנחס ענברי, בחרבות שבורות, תל אביב 1994, עמ' 216
  5. ^ יוסי ביילין, הא"ב שלי, עמודים 21-22
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  7. ^ מכתב אישי מרבין לפרס מיום 6.6.93 ושסווג "סודי ביותר" פורסם ב-19.9.03 בעיתון "מעריב", מצוטט בכתבה מ"הארץ" - אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016. מתוך המכתב: "המגעים הקרויים מגעי אוסלו במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... אנשי תוניס...מונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף."
  8. ^ ביילין, לגעת בשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 1997, עמוד 111
  9. ^ יהושוע סימון, ‏"בתקופה האחרונה קרה כמה פעמים שידעתי מהצד הפלסטיני על פיגוע לפני שהמשטרה ידעה", באתר גלובס, 14 במאי 2002
  10. ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית) קובץ וידאו
  11. ^ תמר גוז'נסקי, על חודו של קול, 2 בספטמבר 2013
  12. ^ 12.0 12.1 רמי רפאלי, שובן של רוחות הסתיו הרעות, באתר "על צד שמאל", 30 באוקטובר 2011
  13. ^ פרוטוקול ישיבת הכנסת לתאריך 23.9.93, אתר הכנסת
  14. ^ הסכם טאבה (אוסלו ב`), באתר הכנסת
  15. ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
  16. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית
  17. ^ מסמכים שנתפסו במוקטעה
  18. ^ יש למנות גם את הקורבנות הפלסטיניים, שהיו למשל בטבח מערת המכפלה
  19. ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמודים 599-600
  20. ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
  21. ^ חדשות 2, ‏הדלפה נוספת של ויקיליקס: "פרס הודה שאוסלו הייתה שגיאה", באתר ‏mako‏‏, ‏29 בנובמבר 2010‏
  22. ^ אילן ליאור, מרצ קוראת לבטל את הסכמי אוסלו - בהסכמה עם הפלסטינים, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2012
  23. ^ אהוד יערי, זה בשבילך באתר חדשות מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2011, דברי אבו מאזן מצוטטים על ידי אהוד יערי בוידאו
  24. ^ Phoenix Rising: The Rise and Fall of the American Republic, page 392
  25. ^ Palestinian Authority Minister: Oslo gave Palestinians the tools to wage the "great Intifada", Palwatch on Youtube, excerpt from Al-Alam TV (Iranian channel in Arabic), July 4, 2006
  26. ^ Anthony H. Cordesman, IRAN: Dilemmas of Dual Containmrnt, 1997, U.S: Westview Press
  27. ^ אפרים קראש, "ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, עמוד 23
1993

שנת 1993 היא השנה ה-93 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1993 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

עם תחילת השנה, ב-1 בינואר, התרחשו שני אירועים משמעותיים. האחד הוא פירוק צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה בהסכמה, בעקבות החלטה שהתקבלה שנה קודם לכן, והשני הוא הפיכתה הרשמית של הקהילה האירופית לאיחוד האירופי בעקבות אמנת מאסטריכט שקיבלה תוקף מאוחר יותר באותה שנה.

הסכם אוסלו הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט באותה שנה, על ידי שר החוץ הישראלי שמעון פרס ומחמוד עבאס, ולאחר מכן בטקס חגיגי ב-13 בספטמבר על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. הסכם זה - הראשון מסוגו בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית - הניח את היסודות להכרה הדדית ולהתחייבות לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, והיווה את התשתית להסכם אוסלו ב' (1995), בעקבותיו הוקמה הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו הביאו לשינויים רבים ביחסי ישראל והפלסטינים ובאופי הסכסוך בין שני הצדדים, אך עד היום קיימים חילוקי דעות עמוקים על הסכמים אלה בשני העמים. לאחר חתימת ההסכם בבית הלבן חלפו אחד עשר יום בלבד בטרם בוצע פיגוע הטרור הקטלני הראשון בו נרצח אזרח ישראלי (יגאל וקנין) על ידי פלסטינים.

אינתיפאדה

אינתיפאדה (בערבית: انتفاضة, תעתיק מדויק: אנתפאצ'ה, "התנערות, התקוממות") הוא שם שניתן לשתי תקופות של התקוממות אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.

האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים "אינתיפאדת אל אקצה" ובפי חלק מהישראלים "מלחמת אוסלו", החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן.

ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.

גם מבחינת היקף הנפגעים יש שוני גדול. באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 88 ל-92) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, בעוד שבאינתיפאדה השנייה נהרגו (בין השנים 2000 ל-2005) בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר באינתיפאדה הראשונה מבחינת הרוגים ישראליים הייתה שנת 1992 שבה נהרגו 34 ישראלים, לעומת זאת באינתיפאדה השנייה השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים.

לפי דו"ח של ארגון בצלם, באינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,593 פלסטינים ו-84 ישראלים (ביניהם אזרחים ואנשי כוחות הביטחון), ובאינתיפאדה השנייה נהרגו 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.

המהומות בצרפת שפרצו בסוף 2005 כונו על ידי רבים "האינתיפאדה הצרפתית" ואחרים אף קראו להן "אינתיפאדת אירופה" עקב התפשטות המהומות לערים במדינות אחרות באירופה.

ביתוניא

בֵּיתּוּנְיָא (בערבית: بيتونيا) היא עיירה פלסטינית בנפת רמאללה ואל בירה שבשומרון. ביתוניא היא היישוב השלישי בגודלו בנפת רמאללה אל-בירה, ושוכנת 15 ק"מ צפונית לירושלים ו-3 ק"מ דרום-מערבית לרמאללה. העיירה צופה על כביש 443 וצומת גבעת זאב כאשר גדר ההפרדה עוברת מדרום לה. נכון לשנת 2007 חיו בעיירה 19,761 תושבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים.

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי (או הסכם וואי) הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

הסכם קהיר (1994)

הסכם קהיר (נודע גם בשם "ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" או בשם "הסכם עזה ויריחו תחילה") הוא הסכם בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש אש"ף, יאסר ערפאת, ליישום הסכמי אוסלו בדרך להסכם קבע. במסגרת הסכם קהיר הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור וכן על העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. ההסכם נחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר, במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות.

הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

יוסי ביילין

ד״ר יוסף (יוסי) ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי ממחנה השמאל. את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס, והיה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. היה יושב ראש מפלגת מרצ-יחד. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים היה לאיש עסקים.

יצחק רבין

יִצְחָק רַבִּין (להאזנה (מידע • עזרה);‏ א' באדר תרפ"ב, 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995) היה הרמטכ"ל השביעי של צה"ל וראש ממשלת ישראל החמישי.

רבין היה מפקד גדוד בפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל עליו פיקד בעת מלחמת ששת הימים. לאחר פרישתו מצה"ל היה שגריר ישראל בארצות הברית וראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה בשתי קדנציות: הראשונה בשנים 1974–1977, במהלכה יצא אל הפועל מבצע יונתן, והשנייה בשנים 1992–1995, שבמהלכה נחתמו הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף כיהן כשר הביטחון במשך כתשע שנים.

על חלקו בהסכמי אוסלו זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994 (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת). רבין נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי, יגאל עמיר, שהתנגד להסכמי אוסלו.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מהומות מנהרת הכותל

מהומות מנהרת הכותל (שם קוד צה"לי: ברזל לוהט) הוא השם שניתן לשלושה ימי לחימה בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, שהתרחשו בין 23 בספטמבר עד 27 בספטמבר 1996, ממוצאי יום כיפור עד ערב סוכות תשנ"ז. המהומות החלו לאחר פתיחתה של מנהרת מוצא ממנהרות הכותל למעבר תיירים, על-פי החלטתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וקריאתו של יאסר ערפאת לציבור הפלסטיני להגיב באלימות נגד צעד זה. באירוע זה נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים, ונפצעו נוספים.

אירוע זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו בו נעשה שימוש נרחב בנשק קל, וצה"ל לא היה מוכן דיו לקראתו, דבר שהוביל לנפגעים רבים. תוצאות האירוע הובילו לשינוי אופן ההתייחסות של צה"ל לפלסטינים, והכנה לקראת אירועים עתידיים דומים.

ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

רצח יצחק רבין

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו, על ידי יגאל עמיר, שהתנגד לדרכו המדינית של רבין, ובמיוחד לחתימתו על הסכמי אוסלו.

הרצח גרם לזעזוע בישראל, היו לו השלכות רבות גם על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל. בעקבות הרצח נקבע יום הזיכרון ליצחק רבין החל מדי שנה בתאריך י"ב בחשוון.

שטח A

שטח A הוא מונח שנטבע בהסכמי אוסלו ומתייחס לשטחים שהועברו לשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית. שטח A כולל כ-18% משטחי יהודה ושומרון ובהם כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטיניים.

מאז אוקטובר 2000, ראשית האינתיפאדה השנייה, אסורה לישראלים הכניסה לשטחי A לפי צו אלוף פיקוד מרכז. בפועל צה"ל מנסה לאכוף את האיסור על יהודים ישראלים בלבד.

למרות האיסור יהודים רבים נכנסים לשטחי A לחנויות, מוסכים ושירותי דרך. חרף הסכמי אוסלו, מאז האינתיפאדה השנייה צה"ל מבצע פעילויות יזומות גם בשטחי A.

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני התפתח לאורך השנים, כניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסיים את מעגל האלימות הנמשך מתחילתו. החל משנות השבעים ממשלות ישראל ניסו לפתור בדרכי שלום את הסכסוך הישראלי-ערבי וכחלק ממנו את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. במהלך התהליך נחתמו הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), הסכמי אוסלו (1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994).

בדרך כלל ארצות הברית מעורבת בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, בשאיפה להוביל לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". בשנת 2002 הציגה ארצות הברית את מפת הדרכים ובה קווי מתאר לפתרון זה. במידה פחותה מעורבים בתהליך השלום גם גורמים נוספים, כמו רוסיה, האיחוד האירופי ומנהיגים ממדינות המזרח התיכון.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 2334

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.