הסכם השלום בין ישראל למצרים

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים.

Flickr - Government Press Office (GPO) - The Triple Handshake
לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979

רקע

Yoel Buchwald 04
קריקטורה מאת יואל בוכוולד המציגה את שיחות השלום בין מנחם בגין לאנואר סאדאת בתיווך ג'ימי קרטר

מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה. ישראל ומצרים נלחמו זו בזו במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בתום מלחמת יום הכיפורים, ב-11 בנובמבר 1973, נחתם הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות. ב-21 בדצמבר באותה שנה נערכה בז'נבה ועידה בינלאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

הסכם הביניים

בספטמבר 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם הביניים, שבו הצהירו המדינות כי "הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא-ומתן." כן התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום. ישראל התחייבה להעביר למצרים את שדה הנפט באבו רודס. בהצבעה בכנסת 70 ח"כים תמכו בהסכם זה ו-43 התנגדו; בראש המתנגדים עמד מנחם בגין.

ביקור סאדאת בישראל

SadatKnesset
הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר
Sadat and Begin clean3
מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי שבו הכריז נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על תוצאות פסגת קמפ דייוויד, ספטמבר 1978.

ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.

להכרזה זו קדמו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. הסתרת מידע חיוני זה תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.

ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד 'מבצע שער'. עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא איבטחו אותו. ב-19 בנובמבר 1977, בשעה תשע בערב, נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית על אף ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. ב-20 בנובמבר 1977, נאם הנשיא סאדאת במליאת הכנסת. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל אקצה ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין.

הסכמי קמפ דייוויד

לאחר ביקורו של סאדאת בישראל נפתחה ב-14 בדצמבר 1977 ועידת שלום במלון 'מינה האוס' בקהיר בהשתתפות נציגי ישראל, מצרים, ארצות הברית ומשקיף מהאו"ם (ראש המשלחת הישראלית היה אליהו בן אלישר)[1][2].לאחר סיום הוועידה יצא מנחם בגין לביקור גומלין בעיר איסמעיליה ב-25 בדצמבר 1977 ושם נערכה ועידת פסגה בהשתתפותם של בגין וסאדאת. לאחר מכן החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים בתיווך ארצות הברית. שיחות אלה נשאו פרי וב-17 בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 כש-84 חברי הכנסת תמכו, 15 התנגדו ו-17 נמנעו.

הסכם השלום

ההסכם מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה והשומרון. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.

הכנסת אישרה את ההסכם ב-22 במרץ 1979 ברוב של 95 בעד ו-18 נגד. שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.[3]

טקס החתימה על חוזה השלום בין ישראל למצרים נערך ב-26 במרץ 1979 על המדשאה הצפונית של הבית הלבן, בנוכחותם של כ-1,500 מוזמנים ובמעמדם של ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים. הטקס החל בנגינת ההמנונים של שלוש המדינות ונמשך כ-45 דקות.

ביקור סאדאת בבאר שבע

ב-27 במאי 1979 הגיע סאדאת לבאר שבע יחד עם סגנו חוסני מובארכ וראש הממשלה המצרי, מוסטפא ח'ליל. הוא התקבל על ידי נשיא המדינה, יצחק נבון, וראש הממשלה, מנחם בגין. לאחר קבלת פנים בכניסה לבניין העירייה, התכנסה הפמלייה המצרית באולם מועצת העירייה למפגש משותף עם חברי מועצת העירייה, ששיאו היה חתימה משותפת על מגילת השלום. בהמשך ביקר סאדאת גם באוניברסיטת בן-גוריון.[4][5][6][7]

ביקור סאדאת בחיפה

SadatHaifa
הנשיא סאדאת מתקבל על ידי נשיא המדינה יצחק נבון על השטיח האדום בנמל חיפה, ספטמבר 1979.[8]

בספטמבר 1979 ערך הנשיא המצרי אנוואר סאדאת ביקור נוסף בישראל, שבמהלכו הגיע ביאכטה הנשיאותית אל-חוריה עם אשתו גברת ג'יהן סאדאת ובתו לנמל חיפה. והתקבל על ידי הנשיא יצחק נבון וראש הממשלה מנחם בגין. הנשיא סאדאת ביקר בעיר ונאם במלון דן כרמל.[9] אנשי חיל הים המצרי מהיאכטה בליווי משחתת וספינת טילים התקבלו כאורחים של חיל הים הישראלי ונערך לכבודם נשף במועדון הוועד למען החייל בהר הכרמל.

קביעת הגבול ופינוי סיני

Yamit evacuation 1
חיילים ישראלים מפנים בכוח ילד מהעיר ימית

הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949 – 1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, ובכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בשנת 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר - ראו להלן).

חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפורי צה"ל החלו בהריסת הבתים. במהלך שבוע הפינוי צחי הנגבי ועוד מספר צעירים, עלו על אנדרטת אוגדת הפלדה והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ספרי התורה וקרעו בבגדם. הם נשבעו אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת כ"ך אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד והקיפו עצמם בבלוני גז ובבקבוקי בנזין. מאיר כהנא, ראש תנועת כ"ך בא מניו יורק והוטס ישירות מנתב"ג במסוק לדבר על לבם, כמו כן הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, לבסוף עקב לחץ המפנים ובקשת מנהיגם הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.

תמונות הפינוי הקשות; הן של המפונים בכאבם והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגן על הסכם השלום ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"[10]

הסכסוך על טאבה

קושי מיוחד התעורר בקביעת הגבול במפרץ אילת. סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. לדעת ישראל האזור המכונה טאבה ונמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת בית מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. אף על פי שמדובר בשטח קטן ביותר, הפך הסכסוך עליו למשבר בין המדינות. הפתרון היה בוררות בינלאומית, שקבעה שהשטח שייך למצרים. ישראל הגיעה להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. הסכם נוסף שהושג בעקבות משבר טאבה הביא להקמת מעבר גבול במקום שפתוח 24 שעות ביממה ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על-פי הסכם זה רשאים ישראלים לבקר במזרח סיני בדרכון בלבד, בלא צורך בוויזה, לתקופה של עד 14 יום. המלון הישראלי וכפר הנופש של רפי נלסון מהווים במשותף את המתחם של הילטון טאבה.

מעמדה של רצועת עזה

מעמד משפטי יוצא דופן

רצועת עזה נשארה בידי ישראל, אף על פי שהייתה בשליטת מצרים לפני מלחמת ששת הימים. המצרים כבשו את רצועת עזה במלחמת העצמאות, אולם לא סיפחו אותה למצרים, ולא ראו בה חלק ממצרים. לפיכך, הם לא היו מעוניינים בהחזרתה לשלטון מצרי במסגרת הסכמי השלום. גם ישראל לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, לא לפני הסכמי השלום ולא אחריהם, ולמעשה נוצר מצב שבו רצועת עזה אינה שייכת לשום מדינה ריבונית, אף כי היא נשלטת בידי הממשל הצבאי של צה"ל. הסכם השלום הכיל נספח שהורה על הקמת שלטון עצמי אוטונומי ברצועת עזה, אולם נספח זה לא יושם בסופו של דבר. מצב זה המשיך להתקיים עד לחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, שבו הונהגה אוטונומיה פלסטינית ברוב שטח הרצועה, במתכונת שונה מזו שנוסחה בהסכם השלום עם מצרים.

חלוקת העיר רפיח

בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית רפיח. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבינלאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948–1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע האינתיפאדה (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מציר פילדלפי.

תוכנית ההתנתקות

במסגרת "תוכנית ההתנתקות" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט-ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של הרשות הפלסטינית באופן בלעדי, אף־על־פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבינלאומי של רצועת עזה כיום הוא, אם כן, לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו 750 שוטרים מצרים על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("ציר פילדלפי"), שתפקידם למנוע הברחות של נשק וסמים או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את הסטטוס קוו שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.

השלכות ההסכם

ישראל

ההסכם עורר מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שעל-פיו ישראל מוותרת על שטחים תמורת שלום ומפנה עבור כך יישובים ישראלים. התמונות הקשות שיצר הפינוי מסיני עוררו סערה רגשית ציבורית בישראל, אולם הזמן והתמיכה הרחבה יחסית שההסכם זכה לה מצד מרבית המפלגות והארגונים הפוליטיים הביא לקבלתו כעובדה מוגמרת. המשא ומתן עם סוריה שהחל בוועידת מדריד בשנת 1991 עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי. יש המפקפקים בנכונות הגדרתו כהסכם שלום אמיתי, כמו למשל היסטוריון האסלאם פרופ' משה שרון, שטוען, כי בהתאם למסורת האסלאמית שאיננה מאפשרת כריתת ברית עם שאינם מוסלמים, זהו למעשה הסכם הפסקת אש ארוך טווח, ובכוונת המצרים לחדש את המלחמה בישראל בבוא העת [דרוש מקור] .

מבחינה מדינית וצבאית ההסכם נחשב להצלחה, כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים, והגבול נשאר בעיקרו שקט. על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, ואף הוחרף בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") ובתקופת האינתיפאדה, ההסכם עם מצרים נשמר בקפדנות. אמנם מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים: במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ובעקבות התפרצותה של האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אולם הקפידה לשמור על התחייבויותיה הפורמליות במסגרת הסכם השלום.

מעברי הגבול בין המדינות הם מעבר הסחורות בניצנה ומעבר טאבה דרכו עוברים אנשים וסחורות בקלות יחסית. קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה"ל ("ציר פילדלפי"), עבר לשליטת מצרים לפי הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר רפיח הפלסטינית. בשנות ה-2000, וביתר שאת לאחר תוכנית ההתנתקות, שימש הגבול גורמים פלסטיניים להברחה של אמצעי לחימה לרצועת עזה. בדצמבר 2006, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום, חצה מחבל את הגבול בין המדינות וביצע פיגוע בעיר אילת.

התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך־כלל. סופרים, עיתונאים ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל - הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת - 'הפתק הצהוב'. יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי עלי סאלם (علي سالم) שביקר בישראל ב-1994 ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-2005 הוזמן עלי סאלם לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה ובאנטישמיות. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים בדהב ובשארם א-שייח' במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף 2007 חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר צצו בתקשורת המצרית אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת רשת ריגול, האשמה מצרית מחודשת על הרג שבוייה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.

התיירות הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים והיא מקבלת עידוד מצרי, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל בעיקר בשל הדרישה מהם להוציא אישור מיוחד מטעם שרותי הביטחון המצריים - 'הפתק הצהוב'. התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר הפינוי, בראס בורקה. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר בידי השלטונות המצריים. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת בתואנות ביורוקרטיות, וכך עלה מספר הנספים. ב-2004 אירעו שני פיגועים קשים בטאבה ובראס א-שיטן, באותם פיגועים נכנסו אמבולנסים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים ביורוקרטיים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו בוצעו ככל הנראה על ידי שלוחה של ארגון אל-קאעידה, שנעזרה במקומיים. בעקבות הפיגועים בסיני והקושי היחסי שמערימים המצרים בהוצאת ויזת תייר לאזרחים ישראליים, חלה ירידה בתיירות הישראלית לסיני [דרוש מקור], וזו למצרים עצמה כמעט ופסקה כליל.

השפעה מיוחדת הייתה להסכם על ערביי ישראל, אשר לראשונה יכלו לבקר במדינה ערבית כלשהי באופן חופשי. הדבר הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל המוסלמים להגיע להסכם משולש מצרי-ירדני-ישראלי שמאפשר להם לעלות לרגל למכה שבערב הסעודית באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך העלייה לרגל.

מצרים

מבחינת מצרים סימן הסכם השלום שינוי דרמטי במדיניות החוץ והביטחון. מצרים ניתקה את עצמה מהעולם הערבי, הן בעצם ההכרה בישראל והן בהחלטתה לדאוג לאינטרסים שלה במנותק מהאינטרסים של יתר מדינות ערב. ההסכם יצר נתק בין מצרים לברית המועצות, שהיו עד אז בעלות ברית, והביא להתקרבות בין מצרים לארצות הברית, שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי נרחב. ההסכם גרם נזק רב למעמדה של מצרים בעולם הערבי, ואף לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית, אולם שיפר את יחסיה עם ארצות המערב ולפיכך גם את מצבה הכלכלי. הציבור המצרי התקשה לקבל את ההכרה במדינת ישראל ואת הניתוק מהעולם הערבי, במיוחד לאור העובדה שמצרים הובילה עד אז מדיניות פאן-ערבית. בתוך מצרים עצמה התפתח ארגון טרור אסלאמי בשם הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם בו וב-1981 נעצרו 1,600 פעילי הארגון.

בסוף אותה שנה, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי טרוריסטים של הג'יהאד האסלאמי המצרי, שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו חוסני מובארכ, שישב גם הוא על בימת המצעד ולא נפגע, התמנה לנשיא במקומו.

ב-1989 התקבלה מצרים חזרה כחברה בליגה הערבית וגם מקומם של מוסדות הליגה הוחזר לקהיר.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל ישראל
פורטל המזרח התיכון
פורטל ההיסטוריה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דני רובינשטייןלאחר פתיחה חגיגית בקאהיר - חילוקי דעות על סדר היום, דבר, 15 בדצמבר 1977(הקישור אינו פעיל, 14 בדצמבר 2016)
  2. ^ חיים גורי, ‏דצמבר 1977: חיים גורי, שליח 'דבר' לקאהיר, מדווח משיחות השלום, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, המאמר פורסם במקור בעיתון דבר ב-16 בדצמבר 1977
  3. ^ חגי סגל, בלי טובות, באתר News1 מחלקה ראשונה
  4. ^ עודד בר מאיר, הכי מרגש בב"ש: ביקור אנואר סאדאת, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 17 בספטמבר 2013
  5. ^ שלמה גבעון, "לשכוח את העבר" - הכריז סאדאת בבאר שבע, מעריב, 28 במאי 1979
  6. ^ ירון אנוש, ב"ש התעוררה לחיים בצאת ההמונים לקדם פני ה"ראיס", מעריב, 28 במאי 1979
  7. ^ הכתובת על הלוח..., מעריב, 28 במאי 1979
  8. ^ הצילום מעמדת השליטה הקדמית של בסיס חיפה מעל בנין מנהלת הנמל.
  9. ^ הנשיא סאדאת בנמל חיפה, ספטמבר 1979 ארכיון המדינה.
  10. ^ דברי הכנסת, 2 במרץ 1982
1979 בישראל

1979 בישראל (ה'תשל"ט - ה'תש"ם) הייתה השנה בה חגגה המדינה 31 שנה מיום היווסדה. האירוע הבולט בה הוא חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (מרץ)

אבשלום (סיני)

אבשלום היה יישוב בפתחת רפיח שבחצי האי סיני, אשר ננטש עם פינוי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1982.

אבשלום הוקם ב-1973, דרום מזרחית לימית. תחילה נקרא "מרכז שדות", ולאחר מכן "יד און" (לזכר לוחמי המחתרות הלאומיות היהודיות נגד המנדט הבריטי שהיו כלואים באזור רפיח). ב-1975 נקבע כי היישוב ישמש כמרכז כפרי למושבי הסביבה. השם הסופי של היישוב נקבע ב-1979 כ"אבשלום", על שמו של אבשלום פיינברג, אשר נרצח ונקבר באותו אזור. בשנה זו גם החל יישוב קבע. היישוב כאמור פונה ב-1982.

ב-1990 הוקם בחבל שלום יישוב באותו שם.

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל שהחל ב-19 בנובמבר 1977 ונמשך שלושה ימים, היה אירוע היסטורי, שהביא למפנה ביחסי ישראל-מצרים, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. נשיא מצרים אנואר סאדאת היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל. סאדאת נאם במליאת הכנסת ונפגש עם כל סיעות הכנסת. באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימה על הסכמי קמפ דייוויד, שסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-26 במרץ 1979. סאדאת זכה יחד עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שותפו לתהליך, בפרס נובל לשלום.

בסיס אילת

בסיס חיל הים באילת הוא בסיס ימי של חיל הים על יד העיר אילת בחוף ים סוף, הבסיס הוקם בשנת 1956 לאחר כיבוש סיני במבצע קדש. החל משנת 1980, עם גמר פינוי כוחות חיל הים משארם א-שייח' במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, משמש הבסיס כמפקדת זירת ים סוף (זי"ס) – אחת משלוש זירות הפעולה של חיל הים.

בסיס איתם

בסיס חיל האוויר איתם (כנף 25), היה בסיס הטיסה האחרון שהוקם בחצי האי סיני על ידי חיל האוויר הישראלי. הבסיס נחנך בדצמבר 1976.

הבסיס מוּקם כ-19 ק"מ דרומית לעיר ימית וְ-37 ק"מ מזרחית לאל עריש. נבנה כחלק מחשיבה אסטרטגית צבאית ישראלית, שאפיינה את שנות ה-70, שעל פיה אזור אל עריש ישאר בידי ישראל באופן קבע, גם במסגרת הסכמי שלום עתידיים. השטח היווה נקודה אסטרטגית, מכיוון שבמהלך מלחמות ישראל-מצרים השונות, היה אחד מנקודות העימות המרכזיות. בסופו של דבר, להבדיל מבסיסי הטיסה האחרים בסיני, לא עבר בסיס איתם לחימה מבצעית, ולא הוכיח את נחיצותו המבצעית.

לצד הבסיס שכנו מבני קבע עבור חיילי ומפקדי הבסיס, בו גרו עם משפחותיהם, מבנים שקיבלו את שמם "מחנה נורית" שהיו חלק מחבל ימית.

חיל האוויר הפעיל בסיני, באותה התקופה, עוד שלושה בסיסים מרכזיים - אופיר, עציון ורפידים, שהקנו לצה"ל הגנה מרחבית על כל שטחו של חצי האי סיני.

בתחילה שימש הבסיס כבסיס-פריסה בלבד, שהפעיל מטוסי F-4 פנטום ומיראז', אך החל מאוקטובר 1976 הופעלה ממנו טייסת 253 ("הנגב") של מטוסי נשר ואחר כך מיראז' באורח קבע. במקביל לפעילותה הקבועה, המשיך הבסיס לשמש בסיס-פריסות.

בשנת 1979, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים שבו הוסכם על פינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים, פונו הבסיס ומתקניו השונים לבסיס רמון שבנגב, שהוקם על ידי ארצות הברית בעקבות הפינוי ושקיבל את מספרו של בסיס איתם (25) ואת סמלו. טייסת הקרב האחרונה ששכנה בו, נפרדה מהבסיס באוקטובר 1981.

לאחר פינוי סיני הופעלה מן הבסיס למשך זמן מה טייסת מסוקים אוסטרלית כחלק מכוח המשקיפים הרב-לאומי, לצורך מעקב אחר מילוי ההסכם הישראלי-מצרי.

כיום, נקרא שדה התעופה "אל־גורה", והוא כמעט ואינו פעיל למעט נחיתת מטוסים קלים ומסוקים של כוח המשקיפים הרב-לאומי, שעדיין מוצב במקום.

בסיס אל עריש

"בסיס חיל האוויר אל-עריש" (בח"א 5), היה בסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי, בסיני. הבסיס מוּקם בשדה התעופה אל עריש, כ-5 ק"מ דרומית לעיר אל עריש.

השדה נכבש והוחל שימוש בו כבסיס, לאחר כיבוש סיני במלחמת ששת הימים (שנת 1967).

שדה התעופה היה מוגבל ופרמיטיבי ולכן שימש כשדה תעופה למטוסים קלים ומסוקים, פריסה לצורך "אימון טייסת ראשוני" של קורס טיס, ובסיס של גדוד נ"מ 66.

בשנת 1979, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, שבו הוסכם על פינוי מוחלט של כל סיני, פוּנה הבסיס.

כיום מופעל שדה התעופה על ידי מצרים ונקרא נמל התעופה הבינלאומי אל עריש.

בסיס רפידים

רפידים, או בח"א 3, היה בסיס טיסה של חיל האוויר הישראלי שהיה ממוקם בחלקו המערבי של חצי האי סיני, 76 קילומטרים ממזרח לקצה הצפוני של האגמים המרים, וכ-150 קילומטרים מצפון מזרח לעיר סואץ. הבסיס הופעל לאחר כיבוש חצי האי במלחמת ששת הימים, ב-1967, עד לפינויו כחלק מנסיגת ישראל במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ב-1980. שמו של הבסיס ניתן לו על שם רפידים, אחת מתחנות בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני בצאתם ממצרים.

ערך מורחב – ביר גפגפההבסיס הוקם על ידי מצרים אחרי נסיגת ישראל מסיני בעקבות מבצע קדש, כבסיס חיל האוויר המצרי ביר גפגפה. ערב מלחמת ששת הימים ביקר נשיא מצרים נאצר בבסיס זה והכריז: "אם רבין רוצה במלחמה, אהלן וסהאלן". בתחילת המלחמה הופצץ בסיס ביר גפגפה על ידי חיל האוויר הישראלי במסגרת מבצע מוקד ובהמשך נכבש על ידי אוגדה 84 בפיקוד ישראל טל.

לאחר המלחמה הרחיב צה"ל את הבסיס והפך אותו לבסיס הלוגיסטי העיקרי של מערב סיני, לצד בסיס חיל האוויר הישראלי (בח"א 3) ולצד מפקדת אוגדת סיני הסדירה. מרפידים יצאו גיחות חיל האוויר לתעלת סואץ ולהפצצות העומק במצרים במהלך מלחמת ההתשה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים פיקד על הבסיס באופן זמני אליעזר כהן עד לשובו לארץ של אמיתי חסון ("שפן"). הבסיס הופצץ מדי פעם על ידי המצרים.

כאמור, ישראל נסוגה מרפידים בינואר 1980, לאחר חתימת חוזה השלום עם מצרים.

בין מפקדי הבסיס היו שעיה לזרסון, יואל דן, אליעזר כהן, אמיתי חסון, משה (סימי) סער, חיים נווה (1975-1976) וצבי גוב-ארי (1976-1978).

כ-8 ק"מ מבסיס רפידים היה ממוקם בסיס יב"א 511 ובו מערכות מכ"ם, גילוי ול"א.

ב-2017 שיפצה מצרים את השדה ומתכננת להפוך אותו לנמל תעופה בינלאומי.

ה'תשל"ט

ה'תשל"ט (5739) או בקיצור תשל"ט היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-2 באוקטובר 1978, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 21 בספטמבר 1979. שנה מסוג בשה, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנה שישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשל"ט 31 שנות עצמאות.

הסכמי קמפ דייוויד

הסכמי קמפ-דייוויד הם הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון, אשר נחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978, וסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979.

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים. אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את מנחם בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים עליהם נמנו יחיאל קדישאי, אהרן ברק, אפרים פורן, דן פתיר, אליקים רובינשטיין, מאיר רוזן, אברהם טמיר, שמחה דיניץ ואילן תהילה. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר.

התנועה לעצירת הנסיגה מסיני

התנועה לעצירת הנסיגה מסיני הייתה תנועת מחאה נגד פינוי חצי האי סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

חבל ימית

חבל ימית הוא אזור בצפון חצי האי סיני, סביב העיר ימית ולחוף הים התיכון, שהכיל יישובים ישראליים בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, שבמסגרתה נכבש חצי האי סיני על ידי צה"ל. חבל ימית (שכונה גם פתחת רפיח), הקרוב לתחומי הקו הירוק, היה האזור העיקרי של התיישבות אזרחית ישראלית בסיני. בנוסף לו היו שלושה יישובים ישראלים לאורך מפרץ אילת, ובסיסי צבא היו פזורים ברחבי חצי האי. חבל ימית הוקם כדי ליצור חיץ ישראלי בין רצועת עזה לסיני. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, פינתה ישראל ב־8 באפריל 1982, את חבל ימית מתושביו הישראלים, והרסה את יישוביו.

חד נס

חַד נֵס הוא כפר קהילתי על גדתו המזרחית של הירדן בתחום המועצה האזורית גולן. מקור השם בראשי תיבות של שלושה מיישובי סיני שפונו ונהרסו: חרובית, דקלה ונאות סיני, ובסיסמתו של זאב ז'בוטינסקי מייסד תנועת בית"ר שהקימה את היישוב, "חד נס", שמשמעותו דגל אחד לכל עם ישראל.

לאחר פינוי היישובים מסיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, התארגנה תנועת בית"ר להקמת יישובים למפוני סיני. בשנת 1987 פנתה התנועה בעיתונות למשפחות הרוצות להצטרף לגרעין, וב-1989 הוקם היישוב, אך לבסוף ללא אף משפחה ממפוני סיני.

עיקר כלכלת היישוב מבוססת על תיירות ומפעלי נופש (אירוח, טיולי ג'יפים ופעילויות נהר).

חולית (סיני)

חולית היה קיבוץ, שכונה חולית על שם אופייה החולי של הקרקע בה הוקם. המקום הוקם כהיאחזות נח"ל בחצי האי סיני, שנקראה אחימר, והיא אוזרחה לקיבוץ ב-17 בינואר 1978, בחולות פתחת רפיח, ליד ימית, כחלק מחבל ימית. מיקומו המדויק של הקיבוץ היה באמצע הדרך ליד הכביש המקשר בין קיבוץ סופה למושב חרובית.

בראשיתה, אוכלסה חולית על ידי בני גרעין, בתנועת הצופים, משרתי שנת שירות ונקלטים. הגרעין הראשון של חולית כונה "חולית", והגרעין השני "הכימתוק", כהיפוך לשם ההיאחזות.

הקיבוץ הוקם על ידי התק"ם. הם נקלעו לבעיות כספיות, והשומר הצעיר החליט לתמוך בקיבוץ שמאז השתייך אליו. מתקיימות שם שנות שרות של השומר הצעיר ממדינות בעולם (אירופה ודרום אמריקה) בעיקר.

בשנת 1982 נאלץ הקיבוץ להתפנות לחולות פתחת שלום, כחלק מהחזרת סיני למצרים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. ב-13 באפריל 1982 דווח בדבר: "הקיבוצים חולית וסופה אינם קיימים עוד".

כיום, בפתחת שלום קיים הקיבוץ בעל אותו שם.

חטיבה 500

חטיבה 500, הידועה גם בשם עוצבת כפיר, הייתה חטיבה בחיל השריון הישראלי שפעלה כחטיבה חצי סדירה במתקן צאלים (נקרא אז "מתקן 500" - מכאן שם החטיבה) משנת 1972 עד מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומאז כסדירה עד לשנת 2003, כאשר פורקה.

עד שנת 1974 השתמשה החטיבה בטנקי שוט ולאחר מכן ועד לפירוקה השתמשה בטנקי מגח.

במלחמת יום הכיפורים נלחמה החטיבה הצעירה, בפיקודו של אל"ם אריה קרן, במסגרת אוגדה 162 של האלוף אברהם אדן (ברן). במהלך המלחמה צלחה החטיבה את התעלה והשתתפה בקרב סואץ.

בין הסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975 ועד 1980, עם תחילת הנסיגה בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, מיקום החטיבה בשגרה היה באזור צומת פרקר (ממזרח למעבר המיתלה) בסיני. לאחר מכן היא מוקמה בשגרה בבקעת הירדן באזור בקעות, שם עסקה במשימות של ביטחון שוטף.

במלחמת שלום הגליל השתתפה החטיבה בלחימה בגיזרה המרכזית תחת פיקוד עוצבת הפלדה לחמה בעין זחלתא. הגיעה לכביש ביירות-דמשק באזור העיירה צופר משם גלשה לבחמדון ולעליי והגיעה עד ביירות. השתתפה בכיתור העיר עד נסיגת צה"ל מאזורים אלה. בשנת 1984 נכנסה החטיבה ביחד עם אוגדה 162 ללבנון למשך שנה, והחזיקה את הגיזרה המזרחית באזור הבקאע וג'בל בארוכ.

החטיבה השתתפה במבצע חומת מגן. בשנת 2003 הוחלט על פירוק החטיבה.

ימית

ימית הייתה עיר ישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת 1973 בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל עריש. העיר הייתה מרכזו של אזור התיישבותי שזכה לשם חבל ימית, וכלל יישובים נוספים. ימית הייתה מתוכננת להיות עיר גדולה, הכוללת נמל עמוק-מים. ב-21 באפריל 1982 במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים פונתה העיר ונהרסה.

מפרץ שלמה

מפרץ שלמה הוא השם העברי שנתנה ישראל למפרץ שארם א-שייח בדרום סיני לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים ב-1967.

הפעם הראשונה שבה כבשה ישראל את שארם א-שייח הייתה במלחמת סיני ב-1956. צה"ל החזיק באזור ארבעה חודשים עד נסיגתו מסיני. במלחמת ששת הימים ב-1967, כבש צה"ל בפעם השנייה את המפרץ. המפרץ נתחם בלשונית יבשתית ומחלק את המפרץ לשניים ("שארם" בערבית זוהי לשונית ים). עם השנים הוקם בצד המערבי של המפרץ בסיס חיל הים - בסיס מפרץ שלמה שפונה באפריל 1982. מן העבר השני של הבסיס, הוקמה ממול מפרץ שארם אל מויה (שהוא הצד השני של מפרץ שלמה), העיר אופירה.

על שם המפרץ, נקרא כל אזור דרום סיני - מרחב שלמה, שהייתה המפקדה שניהלה את האזור כולו.

עקב חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים פינתה ישראל את סיני עבור מצרים, והמפרץ נעזב באפריל 1982. כיום המקום נמצא בשליטת מצרים. ממול למפרץ הוקמה העיר התיירותית שארם א-שייח. תושבי סיני המצרים ביטלו את השם הישראלי של המקום, הן של מפרץ שלמה והן של העיר אופירה.

נאות סיני

נאות סיני הייתה התנחלות, היאחזות נח"ל ומושב לשעבר בחבל ימית שבחצי האי סיני חמישה קילומטרים צפונית מזרחית לעיר אל עריש. המקום נעזב עם פינוי חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים.

פריאל (יישוב)

פריאל היה מושב של עולים מברית המועצות בחבל ימית.

המושב הוקם בחבל ימית שבסיני, על ידי גרעין של עולים מברית המועצות. על פי החלטת הממשלה בינואר 1978 נמשכו העבודות להקמת המושב, למרות אי הבהירות לגבי האזור לאור השיחות בין ישראל למצרים.

בספטמבר 1978, לאור הצהרת ראש הממשלה על פינוי יישובי חבל ימית בעקבות אישור הסכמי קמפ דייוויד בכנסת, נכנסו המשפחות, ששהו באולפן בצוחר, אל בתי המושב שהיו לפני חיבור לחשמל, מים וביוב. מספר חודשים התגוררו המשפחות במושב ללא חיבור לתשתיות.

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים החליטו רוב התושבים לעבור לעיר והמושב התפרק. במרץ 1982 סירבו חברי המושב להתפנות ממנו, לפני שיוסכם עמם על הפיצויים שיינתנו להם. ב-13 באפריל 1982 דווח בדבר: "פריאל נעלמה גם היא".

שדות

שדות, היה מושב עובדים של תנועת המושבים בחבל ימית שבצפון חצי האי סיני, המושב הוקם בשטח חולי סמוך לצומת רפיח, כשישה קילומטרים ממערב לקו הגבול הבינלאומי (הקו הירוק) וכשמונה קילומטרים מדרום לחוף הים, במקום שבו הוקמה בהמשך העיר ימית. המושב פונה ונהרס במסגרת פינוי חצי האי סיני והשבתו לידי המצרים כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים.

ב-1969 פונה מן המקום שבט בדואי שהתגורר באזור לכיוון צומת רפיח (הטיעון הרשמי לפינוי היה שיקולי ביטחון). בני השבט עבדו מאוחר יותר כפועלים שכירים ביישובים בסביבה. השבט עתר לבג"ץ נגד הפינוי ב-1972, ובג"ץ דחה את העתירה.

שדות היה היישוב האזרחי הראשון שהוקם בחבל ימית, בשנת 1971. שמונה עשרה המשפחות הראשונות שהתיישבו במקום הורכבו בעיקרן מיוצאי קיבוצים ש"גויסו" באמצעות מודעה בעיתון להתיישב במושב. לאחר ביקור במקום ב-1972 כתב חיים גורי בעיתון "דבר" כי מושב שדות הוא פלא, שילוב בין רוח המערב הפרוע לבין פטריוטיזם לוהט. חברי המושב גידלו בין היתר עגבניות לייצוא, וזכו בהצלחה כלכלית, שעודדה את הקמת היישובים האחרים בחבל.

בשיא התפתחותו התגוררו במושב 64 משפחות ושטחו כלל 1500 דונם, בסמוך למושב הוקמו המרכז הקהילתי "אבשלום" ובית ספר יסודי אזורי בשם זה בו למדו ילדי המושבים בחבל ימית.

ליד המושב נמצאו מרבצי גז טבעי אשר הופקו בקידוח "שדות"

במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים בו הוחלט על החזרת חצי האי סיני לידי מצרים פונה המושב בשנת 1982 ובתיו נהרסו. רבים ממפוניו הקימו את מושב עין הבשור שבחבל אשכול.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצרים • החלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 2334

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.