הסופות בנגב

הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב (או הפרעות בנגב) הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית.

"סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.

הרקע לפרעות

האנטישמיות המודרנית שהחלה במאה התשע-עשרה ברוסיה ניזונה משני מקורות: שכבת המשכילים ואנשי הכמורה שדגלו בפאן-סלאביות, קרי: בדעה שלפיה אין לעמים אחרים או דתות זרות מקום בקרב האומה הרוסית. הגורם השני היו סוחרים ובעלי מלאכה, שראו ביהודים מתחרים. העיתונים מלאו מאמרים נגד היהודים, אשר דנו בפגיעתם בחיי רוסיה. הם נהגו לומר ששליש מיהודי רוסיה צריכים להגר, שליש להמיר את דתם ושליש פשוט לגווע ברעב.

למשבר היה גם רקע כלכלי: כלכלת אירופה כולה נכנסה למיתון עמוק עקב משבר פיננסי חמור, והתעמולה האנטישמית האשימה במשבר את היהודים בחלקים נרחבים מאירופה.

באותה תקופה הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות חוקתיות ברוסיה. הרפורמות לא סיפקו מגזרים רבים בעם הרוסי, ובייחוד את חוגי האינטליגנציה הרדיקלים שעמדו על הצורך בהפלת המשטר המלוכני. במרץ 1881 נרצח הצאר על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכניתנרודניה ווליה. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר; הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים.

פקידי הממשל, ובראשם שר הפנים, ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא עודדו אותן במידת מה, על מנת להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. פגיעה ביהודים התאימה גם לתפיסתם הפאן-סלאבית, כאמור לעיל. איגנאטייב אמר אז שהגבול למערב פתוח לפני היהודים, וכוונתו הייתה ברורה.

מהלך הפרעות

הפרעות החלו בפסח (15 באפריל 1881) בעיר יליזבתגרד (קרופיבניצקי של ימינו) שבחבל אוקראינה. משם התפשטו לעוד חבלים בדרום תחום המושב – אזור קייב, צ'רניגוב, פולטאבה, חרסון ויקטרינוסלב (דניפרופטרובסק), ובמאי 1881 נערך פוגרום ביהודי אודסה; כל אלה באזור אוקראינה. בחג המולד של 1881 ניסו פרובוקטורים רוסים להרחיב את הפוגרום גם לאזורי פולין, שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית. אולם הפרעות שהחלו בוורשה נבלמו על ידי ראשי החבל, אצילים פולנים, אשר מנעו את המשכם משנאתם לשלטון הרוסי ולאו דווקא מאהדה ליהודים. במאי 1882 הגיעו הפרעות לבַּאלטָה, שמרבית תושביה יהודים; בפרק זמן של 36 שעות נותרו על תילם 40 מתוך כ-1,000 בתי יהודים.[1] הפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס, אונס, שריפה, ביזה ושוד יותר מאשר ברצח, לא נבלמו בתחילה על ידי המשטרה או הצבא. התושבים הנוצרים סימנו את בתיהם בצלב, כדי לציין לפורעים במי אין לפגוע. בחלק מהמקומות נערכו היהודים להגנה. כך היה ביליזבתגרד ובאודסה, שם הקימו הסטודנטים היהודים קבוצות להגנה עצמית. דווקא האיכרים והכמורה הנמוכה סייעו ליהודים ומילטו אותם.

Shilder AlexanderIII
אלכסנדר השלישי

השלטונות ניסו לתלות את הקולר בצווארם של הקבוצות המהפכניות. אף הצאר, אלכסנדר השלישי, שירש את הכתר מאביו הנרצח, אמר זאת לנציגי היהודים שפנו אליו. עם זאת המשיכו פקידי השלטון לטעון שבעצם האשמה היא ביהודים עצמם. הגופים שהסיתו לפרעות אלו, בעידוד סמוי של השלטון, הגיעו מחוץ לחבלים אלה, מצפון האימפריה – מקורסק, ממוסקבה ומחארקוב.

לאחר שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות המתרחשים ברוסיה החלה אף הממשלה להרגיש שיש לדכא את המהומות. איגנאטייב הבין שעליו לעשות מעשה, והחל להפעיל את המשטרה לדיכוי המהומות; 3,675 איש נאסרו, ומהם נמצאו אשמים 2,350,[1] אך נגזרו עליהם עונשים קלים יחסית. במאי 1882 פוטר איגנאטייב מתפקידו, ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי, נקט צעדים חמורים והצליח לדכא את הפרעות.

הפוגרום הקר ו"חוקי מאי"

במשך כל 14 שנות מלכותו היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים. לאחר שביטאו הפרעות את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר"; על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת אפליה והגבלות נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.

עוד במהלך הפרעות הקים איגנאטייב ועדות מחוזיות, שמטרתן "לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם". הוועדות כללו גם שני יהודים, למראית העין של הוגנות, אך עקב היותם במיעוט קולם לא נשמע ולא נחשב. השאלות שהועמדו בפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.

במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:

  1. אסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות.
  2. יופסק קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נדל"ן הנמצאים מחוץ לערים ולעיירות.
  3. אסור ליהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים.

החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון – היום שבו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים, אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.

למרות היות התקנות "זמניות", הן היו שרירות וקיימות, ואף הורחבו לשטחי פולין, עד המהפכה הרוסית ב-1917.

התגובות לפרעות

בעם היהודי

ה"סופות בנגב" הפכו אבן דרך בתולדות העם היהודי.

בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הפרעות גרמו ליהודה לייב פינסקר להתפכח מחלום ההשתלבות והאמנציפציה וב-1882 פרסם את רעיון האוטואמנציפציה בחוברת "אוטואמנציפציה!". הסופר מרדכי זאב פיירברג כתב את ספרו "לאן",[2] המתאר את התלבטויותיו של צעיר משכיל יהודי לאחר "הסופות בנגב" וגל ההגירה בעקבותיו.

הפרעות יחד עם הקשיים הכלכלים בכלל, ובעקבות "חוקי מאי" בפרט, הביאו יהודים רבים לחפש מפלט בארץ אחרת – הרוב בחרו בארצות הברית. מתחילת הפרעות ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מרוסיה כ-2.4 מיליון יהודים: 2 מיליון מתוכם לארצות הברית, 150,000 לבריטניה והשאר לארגנטינה (115,000), קנדה ודרום אפריקה. חלק מהם התארגנו להגירה במסגרת אגודת "עם עולם". המיעוט שתמך ברעיונות תנועת "חיבת ציון", בחר בהגירה לארץ ישראל; (כ-3 אחוז) עלו לארץ ישראל, והיוו חלק ניכר מן העלייה הראשונה והעלייה השנייה. חלק מהם התארגנו במסגרת אגודות "חובבי ציון" ו"ביל"ו".

יוסף יחזקאל ראג'פורקר משכיל מקהילת בני ישראל (הודו) חיבר תפילה מיוחדת עקב הפוגרום ופרסמו במכתב לראשי קהילות באימפריה הרוסית ובעיתונות יהודית בהודו ובאירופה.

בעולם

דבר הפרעות הגיע למערב. העיתונים הרוסים כתבו על הנעשה בפרוטרוט, ודיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות. אסיפות מחאה התקיימו בארצות הברית ובאירופה. בצרפת קראו העיתונים לממשלה להביע מחאתה. בהולנד, בבריסל ובווינה הוקמו ועדים לעזרה הומאנית. הגדילה לעשות בריטניה: בינואר 1882 התקיימה בעיריית לונדון עצרת הזדהות ומחאה גדולה בהשתתפות ראשי החברה והכנסייה האנגליקנית, והוקמה קרן סיוע. גם ממשלת בריטניה, הפרלמנט והאוניברסיטאות הגדולות גינו באופן רשמי ופומבי את רדיפות היהודים.

דבר הפוגרומים נגע לכומר האמריקאי ויליאם יוג'ין בלקסטון, שיצא בעקבותיהם למסע בארץ ישראל, כינס ועידה על מנת לדון בגורל יהודי רוסיה וחיבר את עצומת בלקסטון שהפצירה בממשל האמריקאי לסייע בהשבת היהודים למולדתם ההיסטורית.

תגובות אנשי הרוח ברוסיה

יש להדגיש שאפילו אנשי רוח רוסיים הידועים כהומניסטים, כגון טולסטוי, לא טרחו לגנות את הפרעות. על רקע זה, בולטת הזדהותו של הסופר הרוסי קופרין עם היהודים קורבנות הפרעות, שאותה הביע בכמה מיצירותיו, כגון "העלבון: סיפור אמיתי" ו"היהודונת".

בעקבות הפוגרומים הקימה ממשלת הצאר ועדת חקירה לאירועים. שני יהודים הוזמנו להעיד בפני הוועדה, אחד מהם היה מקס עמנואל מנדלשטם, מנהל בית החולים לרפואת עיניים בקייב ופעיל בתנועת חובבי ציון. הסופר ניקולאי לסקוב הוזמן להשתתף בוועדה בעקבות היכרותו המעמיקה עם העמים והדתות ברחבי רוסיה. לסקוב סיכם את דעתו על הנושא במאמר ארוך בשם "מספר הערות על השאלה היהודית" (Несколько замечаний по еврейскому вопросу). במאמר דחה את הטענות הנפוצות על כך שהיהודים מנצלים את פשוטי העם הרוסים, האוקראינים, הבלארוסים והליטאים ומרמים אותם בעסקאות של הלוואה בריבית וכן על כך שהיהודים באופן מאורגן גורמים להפצת האלכוהוליזם בקרב הרוסים. לדעת לסקוב, היהודים היו מעוניינים בעיקר לשמור על אורח חייהם המסורתי והנבדל מהעמים הסובבים אותם ולא התכוונו לפגוע בעמים אחרים בדרך כלשהי, ועל כן אין להאשים את היהודים בבעיות הכלכליות והחברתיות של רוסיה, אלא את המצב החברתי הכללי. המלצתו המרכזית להקטנת החיכוך בין היהודים ושאר העמים ברוסיה הייתה לבטל את מגבלות תחום המושב ולהתיר ליהודים להתיישב בכל מקום ברוסיה ולהתערבב עם העם הרוסי.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יצחק משה (איתמר) אלבוגן, דברי ימי ישראל במאה השנים האחרונות, הוצאת "יזרעאל", 1952 (ספר שנכתב כהמשך לספרו הגדול של צבי גרץ, ויצא לאור באנגלית ב-1943, תרגם לעברית: ברוך קרופניק).
  2. ^ ראו: "לאן?".
אברהם קאהאן

אברהם (אייב) קאהאן (ביידיש: אַב. קאַהאַן; באנגלית: Abraham "Abe" Cahan;‏ 7 ביולי 1860 – 31 באוגוסט 1951) היה עיתונאי, סופר ומנהיג פועלים יהודי אמריקאי ממוצא ליטאי.

קאהאן אשר נולד למשפחה מסורתית וקשת יום הפך בבחרותו לסוציאליסט, עסק בהוראה ולאחר הסופות בנגב היגר לארצות הברית. נודע בעיקר כעורך וכמייסד של העיתון האמריקני ביידיש "פֿאָרווערטס", שתפוצתו ב-1924 הגיעה לכרבע מיליון קוראים.

הוא נקלע לעימות על דרכו של העיתון עם חבריו לאיגוד המקצועי אשר דגלו בקו אידאולוגי נוקשה, בעוד שקאהאן נטה לעסוק גם בענייני דיומא כדי להגדיל את תפוצתו של העיתון ולמצב אותו כמוביל בתחומו. דרכו של קאהאן הפכה את ה"פארווערטס" לעיתון המצליח ביותר בארצות הברית בשפה שאינה אנגלית, ולעיתון היידי המוביל בעולם כולו.במקביל, כתב קאהאן מספר רומנים וסיפורים קצרים באנגלית שעסקו בעיקרם בחיי המהגרים היהודים מתחום המושב בארצות הברית. הוא ביקר בארץ ישראל המנדטורית ונפגש עם ראשי היישוב. קאהאן כתב שאין סתירה בין הציונות לסוציאליזם, משום שהציונות היא עניין יהודי והסוציאליזם הוא עניין עולמי. לביקורו נודעה השפעה רבה בקרב הציבור היהודי באמריקה. לאחר מותו תרמו קרוביו שליש מהונו להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

ביל"ו

תנועת בִּיל"וּ הייתה ארגון צעירים יהודי ציוני אשר הוקם בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה'). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות משמות, י"ד, ט"ו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881.

מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם.

העלייה הראשונה

העלייה הראשונה היא גל העלייה משנת תרמ"ב (1881), עד שנת תרס"ד (1904). בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש.

תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העליה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו-או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השניה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושניה.

העת החדשה

העת החדשה (או העידן המודרני), היא התקופה השלישית והנוכחית בתיקוף ההיסטוריה, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית. ראשיתה של העת החדשה נקבעה בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה.

העת החדשה מחולקת בהיסטוריוגרפיה לתקופות משנה; למשל, העת החדשה המוקדמת (משלהי המאה ה-15 עד לשלהי המאה ה-18), והעת החדשה המאוחרת (החל מהמאה ה-19).

התחייה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

חובבי ציון

חובבי ציון או חיבת ציון הוא שם כולל למספר אגודות ציוניות שנוסדו במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה והתיישבות בארץ ישראל.

התנועה הוקמה ברוסיה וברומניה בסוף המאה ה-19 בתגובה לאנטישמיות ולמכשולים שהושמו בפני האמנציפציה של יהודי אותן ארצות, וכחלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בכלל ואף בקרב היהודים. בתנועה היו חברים יהודים מזרמים שונים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל.

חיים חיסין

ד"ר חיים איסר חיסין (3 בינואר 1865 – 26 בספטמבר 1932) היה רופא, עסקן ציוני, איש ביל"ו מראשוני תל אביב.

יהדות רוסיה

יהדות רוסיה, קהילה יהודית-אשכנזית בעיקרה, היא קהילה גדולה ומגוונת מאוד שהתקיימה באזורי האימפריה הרוסית, מאוחר יותר בברית המועצות, וכיום שורשיה הגאוגרפיים כוללים את הפדרציה הרוסית (מדינת רוסיה) ואת מדינות ברית המועצות לשעבר.

עד לסוף המאה ה-18 חל איסור גורף על יהודים לחיות ברוסיה הצארית. יהודים בודדים בלבד קיבלו היתר ישיבה מוגבל. בשלהי המאה ה-18 חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, אוסטריה ופרוסיה. כתוצאה מכך התווספו לרוסיה שטחים מרוסיה הלבנה, מליטא, מאוקראינה המערבית וממחוזות פולין – שטחים שבהם חיו יהודים רבים. בעקבות התרחבות שטחה של רוסיה, מאות אלפי יהודים הוכנסו לגבולות רוסיה, והחל מסוף המאה ה-18 נוצר ברוסיה המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה.

לאחר ששטחה של רוסיה התרחב, לא יכלה הממשלה לגרש את היהודים והקציבה להם שטח מחיה שרק בו הם יוכלו לגור, שטח זה נקרא: "תחום המושב" (תחום שהוכל בשטחים החדשים שרוסיה סיפחה). כמו כן, הטילה הממשלה הרוסית על היהודים הגבלות שונות ומיסים כבדים כדי להצר את צעדי היהודים בחייהם הכלכליים.

החל משנת 1881 החלו הפרעות ביהודים (הסופות בנגב). בעידודם של הצארים אלכסנדר השלישי וניקולאי השני, חלו פרעות קישינב בשנת 1903 ומשפט בייליס בשנת 1911 ולכן בין שנת 1881 ועד למלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נמלטו יהודים רבים מרוסיה, רובם לארצות הברית ומערב אירופה, ואחוז קטן בחר להגר לארץ ישראל. ברוסיה שגשגה בין היתר התנועה הציונית והוקמו בה תנועות חיבת ציון ועוד תנועות מהפכניות אחרות.

האזור הנרחב של האימפריה הרוסית וברית המועצות לאחריה היה ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם במשך שנים ארוכות. כמותה החלה להידלדל כתוצאה מההגירה הגדולה מהאימפריה הרוסית (בעיקר לאמריקה) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; בהמשך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עברו חלקים ניכרים מאוכלוסיית תחום המושב לשליטת המדינה החדשות שהוקמו בשטחי מערב האימפריה לשעבר; במקביל, יהודים רבים מצאו את מותם במהלך המהפכה ותחת השלטון הסובייטי; שואת יהודי אירופה הכחידה כמות ניכרת מיהדות ברית המועצות; התבוללות מאסיבית והאתאיזם הרשמי במדינה הביא ל"היעלמות" כמות נכבדה מיהודי ברית המועצות; ולבסוף, הליברליזיציה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הביאה להגירה נרחבת של היהודים, בחלקה לישראל – העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (וכן לארצות הברית, גרמניה, קנדה, ואוסטרליה). כיום, הקהילות היהודיות מהוות כאחוז מהאוכלוסייה, ואף פחות, בכל אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. הקהילה היהודית הרוסית ידועה בתמיכתה החזקה בציונות.

נכון למפקד האוכלוסין ב-2002, היהודים מהווים 0.16% מהאוכלוסייה ברוסיה.

יעקב שכביץ

יעקב הכהן שכביץ (שכי; א' בניסן תר"ד, מרץ 1844, חרקוב - ט"ו בטבת תרצ"ג, ינואר 1933, חיפה) היה מראשוני גדרה, פרסם מאמרים רבים והיה יוזם רעיון הקונקורדנציה לתלמוד של חיים יהושע קוסובסקי.

שכביץ נולד בחרקוב בשנת 1844 למשפחת כהנים המתייחסת אל הרב שבתי כהן (הש"ך) (הוא כתב את שמו ש"ך-עוויץ). הוא למד בחדר ולאחר מכן בישיבת וולוז'ין. בשנים 1865-1866 לקח חלק בחבורה שביקשה לעלות לארץ ישראל כדי להתפרנס בה מחקלאות. במכתבו מאותה תקופה ליהודה לייב פינסקר הוא כתב על ההתיישבות:

"במטרה לקנות אדמה בארץ הקדושה, מקום אפשר יהיה, מלבד אהבתנו לערש מולדת עמנו, גם להשתחרר מחיי המותרות הפסודות".אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל ושכביץ נסע ללמוד כימיה באוניברסיטת ברלין כתלמיד שלא מן המניין ולאחר מכן שב לחרקוב, בה הקים בית חרושת לסבון ועבד כמלמד תינוקות. לאחר פרעות הסופות בנגב הוא סייע לאנשי ביל"ו שהקימו את גדרה ורכש במקום שטח אדמה. בשנת 1888, עוד טרם עלה לארץ ישראל, קיבל רישיון ביחד עם אנשי גדרה לבנות בית במושבה. בשנת 1893 עלה לארץ ישראל והתיישב בגדרה. את ילדיו לימד בביתו בגלל שלא היה מרוצה מהחינוך החילוני בבית הספר. שאף להכין קונקורדנציה למשנה, דרבן את חיים יהושע קוסובסקי לעשות את המלאכה ואף ביקש לתמוך בו כלכלית. נחשב לאחד מזקני תנועת המזרחי בארץ ישראל.אהרן חרמוני תיאר אותו:

"גם בעל הבית הזה, שכביץ, מתבודד היה. הוא לא השתייך לבילויים ולא התערב בענייני המושבה. ולא מפני שגאותן היה חלילה. אחד מענוי ארץ היה, אדם יקר. אלא משונה במקצת, חביב ומוזר. תורני עמקן, בקי בש"ס ובספרות הרבנית."בנו, מרדכי היה "מוכתר" גדרה. נכדו היה חוקר הספרות בועז שכביץ. בן אחר היה משה שכביץ, איכר נודע בגדרה. הוא נישא לאסתר לבית מדליה.

לטקיה

לטקיה (בערבית: اللَاذِقِيَّة – א-לָּאדִ'קִיַּה) היא עיר הנמל העיקרית של סוריה. היא יושבת על חצי האי ראס זריה לחוף הים התיכון ומספר תושביה כ-650,000 (2009).

לטקיה וסביבתה היא מרכזם של ארבעת השבטים העלאווים, המתגוררים בה ובהרי אנסריה ממזרחה. זהו אזור מוצאה של משפחת אסד, משפחת נשיאי סוריה מאז שנת 1970, ובה נמצא מעון הנופש והארמון של בשאר אל-אסד, נשיאה הנוכחי של סוריה.

ליד העיר יש מספר חופי רחצה וכמו כן היא קרובה לעיר העתיקה אוגרית. העיר נודעת בין השאר בגלל הטבק המיוחד שלה שמיושן בחביות אורן או אלון. בעיר שוכן בסיס חיל אוויר רוסי.

סופה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פוגרום

פוגרום (ברוסית: Погром, מילולית: השמדה, הרס, בעברית: פרעות) הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית מובלת בידי ההמון (אך לעיתים בעידוד השלטונות), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת, בדרך כלל יהודים.

במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעיתים קרובות לעידוד השלטונות. המילה נעשתה נפוצה במשמעות זו לאחר הפוגרומים שנעשו בדרום האימפריה הרוסית בשנים 1881–1884 (הסופות בנגב) ופרעות קישינב.

פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

פרץ סמולנסקין

פרץ בן משה סְמוֹלֶנְסְקִין (בכתיב יידי: סמאָלענסקין; ברוסית: Перец Моисеевич Смоленскин;‏ 1842, האימפריה הרוסית – 1 בפברואר 1885, מראן, טירול, אוסטריה) היה סופר עברי ופובליציסט, מאנשי תנועת ההשכלה היהודית ובהמשך מראשי תנועת "חיבת ציון". לפי תפיסתו המוקדמת, עם ישראל הוא עם ייחודי - המאחד אותו הוא תרבותו, ההיסטוריה שלו ושפת התנ"ך, ולא בהכרח ארצו. על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם "ישראל". סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות.

קדימה (אגודת סטודנטים)

קדימה (בגרמנית: A.V. Kadima Wien) הייתה אגודת סטודנטים יהודים שנוסדה בווינה ב-25 באוקטובר 1882 על ידי נתן בירנבאום, ראובן בירר, פרץ סמולנסקין ומשה שנירר. האגודה פעלה עד 1938.

תחום המושב

תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות ("שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.

תיקוף

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

תקופת התחייה

תקופת התחייה או דור התחייה הוא הכינוי לתקופה בת 60 השנים בספרות העברית – מתום תקופת ההשכלה עם "הסופות בנגב" ב-1881 ועד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-1947.במוקד תקופת התחייה עמדה התמורה בחיי היהודים במזרח אירופה ובעיקר חיבת ציון והציונות. השפה העברית גם היא שינתה את פניה עם תחיית הלשון העברית הכתובה והמדוברת, כשבמקביל מתרחשת גם תחיית היידיש ומתקיימת מעין תחרות עמה. הדור הראשון של סופרי תקופת התחייה פעל בעיקר באירופה, ואילו בהמשך התקופה עבר מרכז הכובד של הספרות העברית לארץ ישראל.

יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מסמנת את המעבר מספרות ההשכלה לספרות התחייה. בין הסופרים והמשוררים העבריים הבולטים של התקופה נמצאים ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין והזז.

אנטישמיות
אנטישמיות
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן • גאוגרפיה
מושגי ליבה
ניתוח האנטישמיות

אפליהגזענותשנאת זריםפשע שנאה • שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • שעיר לעזאזל • הבנאליות של הרשע • היבריס

מעשים אנטישמיים

אנטישמיות לפי מדינה • רדיפות יהודים • פליטים יהודים • פוגרומים • עלילות דם • חרמות אנטישמיים • הפרדה דתית • נומרוס קלאוזוסהטלאי הצהובכובע היהודיםהאינקוויזיציה הספרדיתהאינקוויזיציה הפורטוגזיתהאינקוויזיציה של גואה • הסופות בנגב • פרעות "הפ-הפ"גרמניה הנאציתהפתרון הסופיהשואה • אנטישמיות משנית • הפרהוד

אנטישמיות וישראל

אנטי-ציונותהישות הציוניתהאנטישמיות החדשה • התנגדות לציונות • אירועים בישראל כלגיטימציה להפצת אנטישמיות בעולם • אנטישמיות פלסטיניתתאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית

ראו גם

פילושמיותאוטואנטישמיות • אנטי-לאומיות • גזענות לפי מדינה • רצח עם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.