הסהר הפורה

הסהר הפורהאנגלית: Fertile Crescent) הוא אזור במזרח התיכון, המצוי כיום בשטחי המדינות הבאות: ישראל, קפריסין, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח טורקיה ומצרים. אזור זה נחשב כ"ערש הציוויליזציה", והוא נחלק בדרך-כלל לשני אזורים עיקריים: מסופוטמיה והלבנט. חלק מן ההגדרות המאוחרות יותר כוללות גם את הנילוס המצרי.

המונח הוצע לראשונה על ידי ארכאולוג מאוניברסיטת שיקגו - ג'יימס הנרי ברסטד אשר היה מייסדו ומנהלו של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו.

Fertile Crescent map He
אזור הסהר הפורה ומצרים

גאוגרפיה

אזור הסהר הפורה הוא אזור פורה המוקף מדבריות. צורתו - צורת סהר, והוא מוזן על ידי נהרות הנילוס, הפרת והחידקל ובמידה סמלית הירדן. שטחי העיבוד החקלאיים מהווים בין 400,000 ל־500,000 קמ"ר, ומתגוררים בהם כ־50 מיליון תושבים.

היסטוריה

ההתיישבות האנושית בסהר הפורה קדומה מאוד, בין העתיקות בעולם מחוץ לאפריקה. האתרים הפלאוליתיים החשובים ביותר נמצאים בהרי זגרוס, בעמק הירדן, כמו גם בכרמל ובגליל. הומינידים ישבו באתרים כגון עובדייה בישראל כבר לפני כמיליון וחצי שנים, בתקופה הפלאוליתית התחתונה. במהלך התקופה הפלאוליתית התיכונה, לערך 250,000 עד 50,000 שנים לפני זמננו, יושב האזור על ידי האדם הניאנדרטלי כמו גם האדם הנבון, שהתגוררו במערות ובאתרים פתוחים, צדו בעלי חיים גדולים, השתמשו באופן סדיר באש וקברו לעיתים את מתיהם. אתרים ידועים מתקופה זאת הם מערת שנידאר בצפון עיראק ומערת כבארה, מערת תנור ומערת הגדי בישראל. הכפרים הראשונים בעולם קמו באזור זה, תחילה יישובי הקבע של התרבות הנאטופית בלבנט, שהסתמכו עדיין על ציד חיות בר ולקט צמחים, ולאחר מכן הופיעו הכפרים החקלאיים הנאוליתיים. ייצור המזון באזור זה, שהחל עם ביות חיות המשק וצמחי התרבות בתקופה הנאוליתית, לפני כ-11,000 שנים, הוא הקדום בעולם. באזור גידלו שעורה, חיטה, אפונה, פשתה ועדשים, וכן בייתו את הצאן, הבקר והחזיר.

באזור זה שכנו ציוויליזציות עתיקות: ארם נהריים (עיראק וסוריה), פרס, עילם ומדי (כל השלוש במערב איראן), אנטוליה (טורקיה), הלבנט (סוריה, לבנון, ישראל וירדן), ומצרים העתיקה, מתקופת עליית תרבות שומר באלף ה-4 לפנה"ס עד כיבוש האזור על ידי אלכסנדר הגדול במאה ה-4 לפנה"ס. יש כאלו שלא כוללים את מצרים העתיקה באזור בסהר הפורה, למרות שהיא הייתה תרבות בעלת השפעה מובהקת באזור.

הסהר הפורה נחשב בהיסטוריוגרפיה המערבית לערש הציוויליזציה האנושית. הוא היה האזור הראשון בו התפתחה באינטנסיביות החקלאות, בו הומצא הכתב הראשון, הגלגל, בו נוצרו לראשונה מרכזי שלטון, קודקסי חוקים, כמו גם רבדים חברתיים כגון עבדות וצבא, ובו הונחו יסודות האסטרונומיה והמתמטיקה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ז'או בוטרו, אן לה פיר, שומר ואכד: הערים והכתב (3500 לפנה"ס-2000 לפנה"ס), בתוך: פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1994, עמ' 13-12.
אור כשדים

העיר אוּר כַּשְׂדִּים היא עיר מקראית במזרח הקדום; היא מוזכרת בסיפורי המיתולוגיה של התנ"ך ארבע פעמים. ספר היובלים מציין שאוּר כשדים הוקמה בשנת 1688 לבריאת העולם על ידי בנו של אוּר בן כשד, ככל הנראה מצאצאי ארפכשד, ומוסיף כי באותה שנה החל על כדור הארץ עידן המלחמות: ""וגם" אוּר, בנו של כשד, בנה את העיר ארה של כשדים, ויקרא את שמה בשמו ובשם אביו, כלומר, אוּר כשדים." בספר בראשית, אוּר כשדים נרמזת כמקום לידתו של אברהם, בעיר הגדולה בשנער והמרכז המסחרי של האזור כמו גם המרכז הפוליטי. יחד עם זאת, יש החולקים כי אברהם אכן נולד באוּר כשדים, ובהם הרמב"ן, שטוען כי אברהם נולד בחרן. אוּר כשדים מוזכרת בנחמיה, ט', ז', בציטוט מספר בראשית.

על פי ספר בראשית, תרח, אביו של אברהם, השתקע בחרן לאחר שיצא מאוּר כַּשְׂדִּים. אברהם ואחיינו לוט נדדו מחרן לארץ כנען ואילו נחור אחיו נשאר בחרן. אברהם ראה בחרן את מולדתו, ולשם חזר עבד אברהם אליעזר , כדי לחפש אישה ליצחק ושם נשא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור. לחרן ברח יעקב מפני עשו אחיו ושם נולדו ליעקב אחד-עשר מתוך שנים-עשר בניו שהיו לראשי שבטי ישראל.

ידוע כי אוּר כשדים הייתה ממוקמת בארץ ארם נהריים, אך זיהויה הוודאי שנוי במחלוקת. לפי דעות שונות מזהים את אור כשדים עם אורפה (דרום טורקיה), אור (תל אל-מקיר שבמרכז עיראק), ארך (דרום עיראק), אוררטו (מזרח טורקיה) או אורקש (צפון מזרח סוריה).

אורונטס

אורונטס או ארנת (בלטינית Orontes), בערבית: עאסי (نهر العاصي, תעתיק מדויק: נהר אלעאצי) הוא נהר הזורם בלבנון, בסוריה ובטורקיה. את שמו הערבי, "עאצי" ("מוֹרֵד", בערבית) מייחסים הערבים למספר גורמים שונים: הזרימה השוצפת של הנהר, הערוץ הבלתי פורה שלו, או כיוון זרימתו - צפונה - בניגוד ליתר נהרות הסהר הפורה, שזרימתם דרומה.

הנהר מתחיל במזרח הבקאע (בקעת הלבנון), קרוב מאוד למקורותיו של נהר הליטני, ומתקדם צפונה, במקביל לקו החוף של לבנון. הוא מתרחב לתוך אגם חומס, ששם הוקם עליו סכר בתקופה העתיקה. עתה מתרחב העמק אל תוך המחוז העשיר של חמאת, לאחר מכן פונה הנהר מערבה ואחר כך צפונה לעמק הע'ב (בו היו ביצות עד אמצע המאה העשרים), משם פונה הנהר דרום-מערבה וזורם דרך עמק אמוק, שבו מצטרף אליו יובלו הגדול עפרין, ונשפך לים התיכון ליד עיר הנמל הקטנה אנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה, שהייתה בירת הממלכה הסלאוקית) בטורקיה. אורכו של הנהר כ־620 קילומטרים (35 ק"מ בלבנון, 495 ק"מ בסוריה, 50 ק"מ בטורקיה ו־40 ק"מ כגבול סוריה-טורקיה), ושטח אגן הנהר כ־23,000 קילומטרים רבועים. מימיו של הנהר מתקבלים מהר הלבנון/הרי מול הלבנון בלבנון (כ־380 מיליון מטרים מעוקבים בשנה), באזור חמאת (כ־80 מיליון מ"ק בשנה), מהרי אנסריה/הרי זיווה באזור הע'ב (כ־700 מיליון מ"ק בשנה), ובטורקיה הוא מקבל מים מהעפרין ומקרה סור והאופור הזורמים בקצה השבר הסורי אפריקאי (עוד כ־260 מיליון מ"ק בשנה).

נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר ובעבר כמעט שלא השתמשו במימיו להשקיה (למעט אזור חומס־חמאת). חשיבותו ההיסטורית היא בעמק שבו הוא זורם, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון־מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.

כיום משתמשת סוריה ברוב המוחלט של מימי הנהר, כשהיא מסתייעת במערכת סכרים ענפה (סכר קטינה, סכר כרמיש, סכר מחרדה, סכר עשרנה וסכרים קטנים נוספים) תוך שהיא משאירה רק מעט מים מזוהמים לטורקיה. טורקיה לעומת זאת משתמשת ביובלי הנהר (ובעיקר בעפרין) למטרות השקיה. לבנון כמעט ואיננה משתמשת במימיו שרובם אינם מגיעים ממנה, בין השאר בשל השליטה הסורית בה עד לאחרונה. בעוד שטורקיה ולבנון אינן מייחסות חשיבות רבה למי הנהר מכיוון שהן מדינות עשירות במים, הרי סוריה מייחסת לו חשיבות רבה - הנהר היווה את אחד הנימוקים לשליטתה בצפון בקעת הלבנון ועד 2004 דרשה סוריה את נפת האטיי סביב אנטיוכיה.

בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם אל מצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל הדדעזר מדמשק. הקרב התקיים ליד העיר קרקר, ועיכב בכמאה שנים את התקדמות האימפריה האשורית לכיוון סוריה וארץ ישראל.

נהר האורונטס שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של ממלכת אמורו, מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.

הסופר הצרפתי מוריס בארס (Maurice Barrès) כתב על הנהר בספרו Un jardin sur l'Oronte ("גינה על האורונטס").

אשורים

האשורים (בסורית: ܐܬܘܪܝܐ, אָתוּרָיַא) הם קבוצה אתנית דוברת ארמית חדשה (הניב הצפון-המזרחי) בת הדת הנוצרית החיה באזור הסהר הפורה, בעיקר בצפון עיראק, אך גם בדרום-מזרח טורקיה, באזרבייג'ן האיראנית, בכורדיסטן האיראנית (למשל בסַנַנְדַג') ובמזרח סוריה, ובתפוצות שונות באירופה וארצות הברית. מבחינה דתית, הם משתייכים לכמה כנסיות שונות, בהן הכנסייה האשורית והכנסייה הכלדאית הקתולית. המשותף לכולם הוא שימוש בסורית עתיקה כשפת התפילה.

בית מקרא

בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו הוא כתב עת מדעי לחקר המקרא בהקשר מקום יצירתו של המקרא: אזור הסהר הפורה ותקופתו: העת העתיקה. הוא רואה אור על ידי "החברה לחקר המקרא בישראל" בהוצאת מוסד ביאליק בירושלים. החל לצאת לאור בשנת תשט"ז-1957. העורך מאז 2007 הוא פרופ' יאיר הופמן (אוניברסיטת תל אביב) וחברי המערכת הם פרופ' שמואל אחיטוב (אוניברסיטת בן-גוריון), פרופ' גרשון ברין (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר דוד גלעד (אוניברסיטת בן-גוריון), פרופ' משה גרסיאל (אוניברסיטת בר-אילן), פרופ' שמואל ורגון (אוניברסיטת בר-אילן), ד"ר לאה מזור (האוניברסיטה העברית) ופרופ' נילי שופק (אוניברסיטת חיפה).

בראיון ב-2011 אמר עורך כתב העת, פרופ' יאיר הופמן:

לעיתים מוציא "בית מקרא" חוברת המוקדשת כולה לנושא אחד. בשנת תש"ע הופיעה החוברת 'סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות' בעריכת לאה מזור ובשנת תשס"ד החוברות 'ראשית ישראל במקרא ובמחקר' בעריכת נילי שופק ו'דמות האישה במקרא ובמדרש' בעריכת אמירה מאיר.

משתתפים בו בין השאר החוקרים: אוריאל רפפורט, שולמית אליצור, אלכסנדר רופא, יאיר הופמן, עמנואל טוב, לאה מזור, אורלי קרן, גלעד ששון, טובה פורטי, נתן וסרמן, חיה בן-איון, יורם כהן, טליה סוצקובר, ארנון עצמון, נורית רייך, יונתן גרוסמן, אדווה הכהן ורימון כשר.

בצלצל

בצלצל (שם מדעי: Allium cepa var. aggregatum, בעבר Allium ascalonicum, על פי האקדמיה ללשון העברית: בְּצַלְצוּל וגם בָּצָל הַסָּרִיס, ידוע בשמות בצל אשקלון ושאלוט) הוא מין צמח פורח מהסוג שום, הקרוב לבצל הגינה (שום נבוב). בעבר הוא סווג כמין עצמאי, ואילו בעקבות מחקרים בוטניים הוא מסווג כיום כזן של בצל הגינה (Allium Cepa).

מקור הבצלצל באזור הסהר הפורה, ומשם הוא נדד למדינות הים התיכון מחד ומרכז אסיה מאידך. השם הלועזי שאלוט (הקיים בשפות אנגלית כ-Shallot וצרפתית כ-échalote) הגיע מהמילה הלטינית אסקלוניה (escalonia), שנבעה משם העיר העתיקה אשקלון. על פי העדויות הבלשניות, השם בצלי אשקלון היה קיים בתקופת יוון העתיקה, וככל הנראה מרמז על כך שהיוונים ייחסו את מקור הבצל לארץ ישראל.

צמח הבצלצל בעל פקעת המורכבת ממקבץ, בדומה לשום. בהכנה למסחר פקעות הבצלצל מפורקות והשיניים הבודדות, כל אחת מהן בצלצל קטן, נמכרות בשווקים בנפרד.

הבצלצל משמש כרכיב מרכזי, הן כתחליף לשום והן כתחליף לבצל, במטבחים רבים ברחבי העולם. הוא פופולרי במטבח הצרפתי, במטבח ההודי ובמטבח התאילנדי.

בקר הבית

בקר הבית (שם מדעי: Bos taurus) הוא חיית משק ממשפחת הבקר. נקבת בקר הבית מכונה "פרה", והזכר מאותו מין מכונה "פר", "שור" או "אלוף". כאשר מתייחסים לזכר בלתי מסורס, משתמשים במינוח פר (פר הרבעה או פר לפיטום). "שור" מתייחס בדרך כלל לזכר מסורס המשמש לעבודה. פר צעיר נקרא "עגל" ופרה צעירה - "עגלה". קולם של כל אלו נקרא "געייה".

לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים, בקר הבית בוית לראשונה מבקר הבר במהלך התקופה הנאוליתית של הסהר הפורה, ככל הנראה לפני יותר מ-10,000 שנים. בהודו, צפון אפריקה ואירופה הבקר המבוית הופיע כמה אלפי שנים לאחר מכן. לפי המחקר הגנטי, במקומות אלה מוצא בקר הבית מבקר הבר המקומי, מייבוא של בקר בית מהמזרח התיכון, או מהכלאה של פרי בר מקומיים ופרות בית מיובאות. מספר הפרות בעולם כיום מוערך בכ-1.5 מיליארד, ברחבי העולם. בני האדם עושים שימוש בבקר למטרות שונות בין היתר: מקור חלב לשתייה ויצור מוצרי מזון שונים, בשר למאכל ועורן המשמש כחומר גלם ליצירת מוצרים שונים. בנוסף לכן משתמש האדם בשוורים לחרישה ואף כבהמת משא לגרירת משאות. לפרות משמעות דתית בתרבויות שונות. חלק מהפרות, בעיקר אלו המיועדות לחליבה, שוכנות במבנה הקרוי רפת והשאר ממשיכות את חייהן במרעה, באחו או בחוצות העיר.

האלף ה-4 לפנה"ס

האלף ה-4 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 4,000 לפנה"ס עד סוף שנת 3,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-40 לפנה"ס עד סוף המאה ה-31 לפנה"ס).

המהפכה הנאוליתית

המהפכה הנאוליתית (המוכרת גם בשם "המהפכה החקלאית") היא תהליך שאפיין את התקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה): המעבר ההדרגתי של בני אדם מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות, החל כ-12,000 שנים לפני זמננו (היינו, כ-10000 לפני הספירה) באזור הסהר הפורה, ובתקופות שונות ומאוחרות יותר בשאר העולם. תהליך זה היה בין המהפכות החשובות באבולוציה של האדם והתרחש גם בהעברה תרבותית בין אזורים וגם בכמה מוקדים בלתי תלויים ברחבי העולם.

המונח "המהפכה הנאוליתית" הוצע בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד, אשר גם טען כי המורכבות החברתית הצומחת הובילה למהפכה שנייה, המהפכה האורבאנית, במהלכה נבנו הערים.

מבחינה ארכאולוגית, המהפכה הנאוליתית מתבטאת בדרך כלל בהופעת כלי אבן ייעודיים לעבודת אדמה, כגון גרזנים, להבי מגל וכלי כתישה וטחינה, בהופעת עצמות בעלי חיים מבויתים ושרידים של צמחי תרבות, וכן ביישובים כפריים גדולים עם בתים, כלי חרס וחפצי אמנות.

המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה. חלקים מאזור זה נקראו בעבר גם הסהר הפורה והלבנט.

הערבים, הטורקים, הפרסים, הכורדים והאזרים (למעט האזרים) מרכיבים את הקבוצות האתניות הגדולות באזור לפי גודל אוכלוסייה. מיעוטים ילידים במזרח התיכון הם יהודים, אשורים, ארמים, ברברים (בעיקר מתגוררים בצפון אפריקה), קופטים, דרוזים, לורד, מנדעים ושומרונים.

במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של האי קרים, יוונים, ולבנטינים.

קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, אינדיאנים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים, אפגנים וטורקמנים.

וולוטה

ווֹלוּטה (יש המתרגמים לעברית "לוליין") היא מוטיב קישוטי דמוי ספירלה הנפוץ באדריכלות קלאסית ובסגנונות אדריכלות ועיצוב שונים. המונח עצמו קשור לכותרת העמוד האיוני אך וולוטה הייתה אלמנט קישוטי בעמודים עתיקים יותר ומאפיינת עיצובים שונים נוספים.

מקור השם הוא במילה הלטינית "voluta" שפירושו "מגילה" וזאת משום צורתו ה"מגולגלת" של הקישוט. העיצוב שמקורו בכותרות עמודים, תוכנן לתת תחושה של עמוד המחזיק בעדינות את העומס מעליו ומתגלגל נוכח המשקל. יש גם הרואים בו דמיון לקרניים של טלה. כותרות בעלות וולוטות היו קיימות בארמונות ומקדשים חיתים והיו נפוצים בסגנונות בנייה קדומים של הסהר הפורה. אדריכלות יוון העתיקה זיקקה את סגנון הכותרת והגדירה את מידותיה ויחסי הרכיבים בה מעובי התבליט ועד רדיוס הספירלה. הסדר האיוני, שמקורו באיוניה, השתמש בזוג וולוטות בכותרות ומאוחר יותר הסדר המשולב כלל ארבע וולוטות המשולבות בתבליטי עלים בסגנון קורינתי.

מלבד מופע בכותרות עמודים, וולוטות בסדרי גודל אחרים קיימים גם במבנים רבים כאלמנטים קישוטיים בגג ובסיומת של מעקות או פתחים. האלמנט נפוץ בעיקר באדריכלות הבארוק ובאופן כמעט מוגזם בסגנון הרוקוקו שאת שמו קיבל על שם צורות דמויות הקונכיות המאפיינות אותו.

הוולוטות סיפקו השראה גם לעיצובים של רהיטים שונים ואף כלי נגינה כסיומת אסתטית של חלקים שונים באובייקט. בעיצוב המונח אינו נקרא וולוטה אלא קיימים שמות אחרים (כגון "צמרת" לכלי מיתר) אך מקורו הוא בוולוטות האדריכליות.

חתול בר

חתול בר (שם מדעי: Felis silvestris) הוא מין בסוג חתול ממשפחת החתוליים.

חתול הבר הוא טורף קטן הנפוץ באירופה ובחלקן המערבי של אסיה ואפריקה. חתול הבר הוא המין הנפוץ בחתוליים בישראל ומצוי בכל אזורי הארץ, אם כי באזורים מדבריים הוא נדיר יחסית. חתול הבר פעיל בלילה וצד יונקים קטנים, ציפורים ועוד יצורים בגודל דומה.

חתול הבר הוא אביו של חתול הבית, הידוע כ-Felis silvestris domesticus או כ-F. s. catus. ישנן עדויות שמצביעות על כך שחתול הבר בוית לפני בין 9,000 ל-10,000 שנה מחתול הבר האפריקאי באזור הסהר הפורה, במקביל למהפכה החקלאית, בשל הצורך להגן על מצבורי תבואה מפני מכרסמים.

בסביבתו הטבעית מותאם חתול הבר למגוון סוגי בתים: יערות פתוחים, סוואנות וערבות. על אף שתת-המין המבוית נראה במגוון תבניות וצבעים, פרטי הבר הם בצבע חום-אפור עם פסים שחורים, באורך של 50 עד 80 ס"מ ושוקלים בין שלושה לשישה ק"ג. תת-המין האפריקני קטן במקצת ובעל גוון חום בהיר יותר. הזכרים גדולים מהנקבות במשקלם ולהם ראש גדול יותר וצוואר עבה יותר משל הנקבות.

רוב ההמלטות מתרחשות באביב. משכה של תקופה ההיריון הוא 50–63 יום. בסופו של ההיריון מומלטים 1–5 גורים עיוורים שמשקלם כ-50 גרם. לאחר עשרה ימים הם פותחים את עיניהם ולאחר 16–20 יום הם לומדים ללכת. הגורים יונקים כשלושה חודשים ובגיל זה מתחילים לצוד, בגיל חמישה חודשים הם נעשים עצמאיים ובגיל 9–12 חודשים הם מגיעים לבגרות מינית. הם חיים כ-15 שנה.

לבנט

הלֶבַֿנְט (מצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבטורקיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין.

מסופוטמיה

מֵסוֹפּוֹטַמְיָה (מיוונית, הֶלחֵם של המילים: מסוס (μέσος) – "בין"; פוטמיה (ποτάμια) – "נהרות") הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. בתקופה ההלניסטית ציין השם את חלקו הצפוני של האזור בין הנהרות, האזור היה תחום מדרום באזור של בגדד של ימינו (האזור נקרא בערבית אל ג'זירה שפירושו האי). במשך הזמן התרחב הכינוי, ועתה הוא מתייחס לכל האזור שבין הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחַבּוּר צפונית מערבית למסופוטמיה.

המונח "מסופוטמיה" משמש חוקרים גם ביחס לתקופה כרונולוגית של האנושות בה האזור שגשג תחת שלטון שמי. כל זאת בטרם כבשו הפרסים את המחוז בשנת 539 לפנה"ס ולאחר מכן בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס.

סורית

סורית או ארמית סורית (ܠܸܫܵ݁ܢܵܐ ܣܘܼܪܝܵܝܵܐ או ܠܶܫܳ݁ܢܳܐ ܣܽܘܪܝܳܝܳܐ לֶשָּׁנָא סוּרְיָיָא) היא שם מקובל למספר ניבים של השפה הארמית שהתפתחו מן הארמית הבינונית ושדוברו במקור בסוריה ובסביבתה. בעבר הייתה מדוברת בכל הסהר הפורה. זוהי בעיקר שפתם ושפת תפילתם של הנוצרים הסורים והמרונים. ארמית היא שפה שמית, השייכת למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, בענף הצפון-מערבי. הניבים הסורים נכתבים באלפבית סורי, שיש לו דמיון לכתב העברי והערבי.

הסורית הייתה במקור ניב מקומי בצפון מסופוטמיה. לפני שהערבית הפכה להיות לשפה הראשית, נפוצה הסורית ממצרים ועד דרום הודו ואף לערבות קזחסטן.

ערבית לבנטינית

ערבית לבנטינית או שאמית היא קבוצה של ניבים ערביים המדוברים לרוחב 100 ק"מ באזור רצועת מישור החוף באגן המזרחי של הים התיכון שמכונה הלבנט, קרי בסוריה, לבנון, ישראל, הרשות הפלסטינית, ומערב ירדן. אזור גאוגרפי זה תואם את החבל המערבי של הסהר הפורה. הערבית הלבנטינית נכללת בקבוצת השפות שנקראת ערבית מזרחית.

מזרחית לאזור זה, במדבריות, מדוברים הניבים הערביים הצפון-בדואיים.

ניתן לחלק את הערבית הלבנטינית לשישה תת-ניבים:

ניבים לבנוניים (לבנון והרי אנסריה שבסוריה)

ניבים מרכז סוריים (מדמשק ועד חמה)

ניבים צפון סוריים (חלב)

ניבים פלסטינים כפריים (אזור ישראל\הרשות הפלסטינית עד אזור בית לחם).

ניבים פלסטינים עירוניים (חברון, ירושלים, חיפה, שכם, יפו, נצרת,...)

ניבים פלסטינים בדואיים בשוליים הדרומיים (ישראל\הרשות הפלסטינית וירדן).הם ניתנים להבדלה מול ניבים ערביים אחרים:

בשל העובדה שהם שימרו בצורה הטובה ביותר חוקי הדקדוק של הערבית המקורית (ביחד עם הניבים החג'אזים).בשל הנטייה הברורה לבטא את הסיומת -ah בנוגע למין הנקבה כ -.ehישנן עקבות של הגייה ואוצר מילים מהשפה הארמית, לדוגמה כשמתכוונים לסיומת גוף שני ברבים מבטאים אותה כ -"kon"

פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה.

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

פאשא

פאשא (בטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשא (בערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

פשתן

פִּשְׁתָּן או פִּשְׁתָּה תַּרְבּוּתִית (שם מדעי: Linum usitatissimum) הוא צמח מסוג פשתה ממשפחת הפשתיים. הוא צומח באזור אגן הים התיכון ועד הודו וככל הנראה בוית לראשונה באזור הסהר הפורה. פשתן היה אחד הגידולים העיקריים במצרים העתיקה.

צבאות העמים בסהר הפורה

צבאות עמים עתיקים בסהר הפורה הורכבו ככלל משני חילות עיקריים - רגלים ומרכבות. לעיתים רחוקות חרג גודלו של צבא כזה מכמה עשרות אלפי לוחמים. מספר המרכבות עמד על כמה אלפים לאימפריות גדולות. הפרשים היו מועטים יחסית והופיעו רק לקראת ירידתן של התרבויות העתיקות בסהר הפורה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.