הסגר על רצועת עזה

הסגר על רצועת עזה הוא סגר או הסגר שהוטל על רצועת עזה על ידי ישראל ומצרים החל מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים עליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ועם מצרים. לפני הטלת הסגר, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואולם מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורות לתוכה וממנה. לאורך תקופת הסגר, וכן לפניה, אפשרה ישראל אספקת חשמל לעזה והכנסת מזון ותרופות בכמויות משתנות[1]. סגירת המעברים וההגבלות על תנועת הסחורות והאנשים בהם נומקו באמצעות טיעונים שונים לאורך שנות הסגר - בעיקר כאלה הנוגעים לביטחון ולמניעת פעולות טרור ותמיכה בו באמצעות ההעברות[2][3].

ביוני 2010, בעקבות אירועי המשט לעזה, החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח, שבינה לבין רצועת עזה, לשם העברת ציוד וסחורות[4]. ב-28 במאי 2011, לאחר ההפיכה במצרים, החליט השלטון החדש במדינה בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי לפתוח את מעברי הגבול ברפיח באופן נרחב יותר, המאפשר תנועת בני אדם וסחורות בין מצרים לבין רצועת עזה. ביולי 2013 לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי בהפיכה החלה מצרים להגביל שוב את תנועת האנשים דרך רפיח, ובאוקטובר 2014 סגרה את המעבר כליל ומאז הוא נפתח לעיתים רחוקות[5].

תחילת הסגר

Gazaseablocade
הסגר על רצועת עזה

לאחר ההתנתקות נכנסו סחורות לרצועה דרך מעברי הגבול היבשתיים עם מגבלות מועטות ובכפוף לפיקוח ישראלי. בעקבות ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה ב-2007, הודיע חמאס כי הוא מתנער מהסכמי הביטחון שהוסכמו בין הרשות הפלסטינית, ישראל ומצרים, ואף איים לבצע פיגועים בישראל.

כתגובה, החליט הקבינט להכריז על רצועת עזה כעל שטח עוין[6]. עם ההחלטה הקשיחה ישראל את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורה במעברי הגבול עם עזה, בטענה שההגנה של אנשי הפת"ח, שאיבדו את שליטתם בעזה, כבר איננה מספקת את ישראל. בעוד כניסת הסחורות לרצועה צומצמה באופן משמעותי, שיווק הסחורות מרצועת עזה לגדה המערבית או לישראל הופסק לחלוטין. לפי מדיניות זו, התאפשר רק מעבר של מוצרים העשויים למנוע משבר הומניטרי או תברואתי, וכן דלק, חשמל וכסף למימון התשתית הבנקאית של עזה. הסנקציות הוחרפו לאחר מכן, כתגובה לירי רקטות קסאם על יישובי הדרום. כמו כן, מדי פעם נסגרו המעברים מסיבות שונות: בין היתר כצעד של ענישה לאחר ירי רקטות מהרצועה[7], ולצורך שיקומם ושיפור אבטחתם לאחר שהפלסטינים חיבלו בהם בפיגועי טרור.

מצרים סגרה את הגבול בינה לבין הרצועה ב-7 ביוני 2007, בזמן הלחימה בין פת"ח וחמאס, מחשש לזליגה של פעולות טרור מצד חמאס לתוך מצרים.

פריצת גבול עזה-מצרים

קטע בציר פילדלפי, בגבול בין מצרים ועזה, נפרץ בסדרה של פיצוצים ב-23 בינואר 2008. אנשי חמאס הצליחו לפוצץ גדר גבול ליד מעבר רפיח, והרסו חלק מהגדר שנבנתה בידי ישראל. בו ביום החלה תנועה ערה של פלסטינים לסיני, מתוך כוונה להצטייד במזון, בדלק, בסיגריות ובפריטים נוספים אשר הפכו לנדירים או יקרים עקב הסגר. האו"ם העריך כי כמחצית מ-1.5 מיליון תושבי הרצועה חצו את הגבול לתוך מצרים. צבא מצרים נמנע בתחילה מלהגיב, ורק לאחר 11 יום, ב-3 בפברואר 2008, סגר מחדש את הגבול עם רצועת עזה, והתאפשרה רק תנועה של תושבים חוזרים.

תחילתה וסופה של ההודנה

ב-18 ביוני 2008 הוכרז על הודנה בין ישראל לבין חמאס למשך שישה חודשים, ונחתם הסכם בין נציגים של ממשלת ישראל ושל חמאס, בתיווכה של מצרים. הסכם זה היה אמור להפיג חלק מההגבלות, אולם בפועל רק כמות מועטה של סחורה עברה מישראל לרצועת עזה. בתום ההסכם, ב-19 בדצמבר 2008, הודיע חמאס שמבחינתו ממשלת ישראל לא מילאה את חלקה בהפסקת האש בכך שהמשיכה את "המצור הכלכלי" על עזה. ישראל דחתה טענה זו, ואמרה כי הסגר נועד לבודד את חמאס ולמנוע ירי רקטות על יישובים ישראלים בנגב.

ב-23 בדצמבר 2008, חמאס אמר כי יסכים לחדש את הפסקת האש, בתנאי שהסגר על עזה יסתיים. ב-26 בדצמבר אפשרה ממשלת ישראל באופן זמני הכנסת אספקה לרצועה, על מנת למנוע משבר הומניטרי. למחרת נפתח מבצע צבאי בעזה, מבצע עופרת יצוקה.

טיעונים משפטיים

אמנת ז'נבה הרביעית (1949) מגדירה כללים להגנה על אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש. האמנה הורחבה בשנת 1977, כך שהתקנות יכללו גם הגנה על אוכלוסייה אזרחית בעימותים צבאיים שאינם מוגדרים כמלחמה. מועצת הביטחון של האו"ם קבעה בשנת 1979 שהאמנה הרביעית חלה גם בשטחים שנתפסו על ידי ישראל בשנת 1967, כולל רצועת עזה. אף על פי שהאמנה דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית, היא קובעת שכוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. ישראל חתומה על אמנת ז'נבה הרביעית מאז שנת 1951[8], ועל כן מחויבת בהגנת אזרחים בשטח כבוש, אך היא מעולם לא קיבלה באופן רשמי את הטענה שהאמנה אמורה לחול בשטחי עזה והגדה המערבית, וטענה כי האמנה חלה רק על שטחים של מדינה ריבונית שנכבשו על ידי מדינה ריבונית אחרת. עם זאת, ישראל מוכנה לספק לאוכלוסיית עזה "צרכים הומניטריים".

לאחר יישום תוכנית ההתנתקות, נסוגו כוחות הצבא של ישראל משטח עזה. עם זאת, ישראל ממשיכה לשלוט במרחב האווירי של עזה, בקו החוף, ועל חלק מהגבול הקרקעי (לא כולל ציר פילדלפי, גבולה של עזה עם מצרים). כמו כן, ישראל שולטת על מרשם האוכלוסין של עזה ועל אספקת אנרגיה ודלק, לתוך ומתוך הרצועה. לכן, אף על פי שישראל לא חתמה על ההרחבות לאמנת ז'נבה, קיימת ציפייה בקהילייה הבינלאומית שהיא תכבד אותה.

טיעוני ישראל

ישראל הכריזה על עזה "ישות עוינת", ועקב כך טוענת כי היא אינה אחראית מבחינה משפטית לאוכלוסיית עזה ולא חייבת לעזור לה מעבר למינימום הנדרש כדי למנוע משבר הומניטרי. ישראל טוענת גם כי לא ניתן להתעלם גם מזכותה להגנה עצמית. לטענתה, מוטב להפעיל סנקציות כלכליות מאשר כוח צבאי, כדי ללחוץ על ממשלת חמאס בעזה להפסיק את התקפות הקסאמים על יישובים ישראלים (המהווים הפרה של אמנת ז'נבה, האוסרת תקיפת אזרחים).

בינואר 2010 קבעה ועדת טירקל כי לא נמצאו הוכחות להפרת זכויות האדם בעזה. לדברי הוועדה הצעדים שנקטה ישראל היו מידתיים ולפי כללי החוק הבינלאומי[9].

טיעונים משפטיים נגדיים

ארגון Human Rights Watch כמו ארגונים זכויות אדם נוספים בעולם וגם ארגונים ישראליים[10], טוענים כי ישראל היא עדיין הכוח הכובש בעזה, ולכן היא האחראית על עזה לפי אמנת ז'נבה. טענה נוספת היא כי גם אם עזה נתפסת כ"ישות עוינת", הסנקציות הכלכליות מהוות ענישה קולקטיבית שלא מבחינה בין צרכים אזרחיים לצבאיים, בניגוד לאמנת ז'נבה.

דו"ח פאלמר

בעקבות המשט לעזה ב-2010 והעימות האלים על הספינה "מאווי מרמרה", הקים האו"ם ועדת חקירה בראשות ג'פרי פאלמר. בדו"ח שהגישה הוועדה בספטמבר 2011 נקבע כי הסגר הימי על עזה "לגיטימי", אך צוין כי "הטלת סגר ימי כאקט של הגנה עצמית צריכה להיות מדווחת למועצת הביטחון של האו"ם... הדבר יאפשר למועצה לעקוב אחרי כל השלכות הנוגעות לשלום ולביטחון הבינלאומי." ישראל מעולם לא הביאה את הסגר לאישור מועצת הביטחון.

ביקורת בינלאומית על הסגר

ב-24 בינואר 2008, מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם פרסמה הצהרה המגנה את ישראל, קוראת להסיר את המצור על רצועת עזה, לאפשר המשך אספקת מזון, דלק ותרופות, ולפתוח מחדש את מעברי הגבול[11]. לדברי הג'רוזלם פוסט, זאת הייתה הפעם ה-15 בתוך פחות משנתיים שהמועצה גינתה את ישראל בהקשר של זכויות האדם ב"שטחים הפלסטיניים". ישיבות המועצה מוחרמות על ידי ישראל וארצות הברית.

באפריל 2007, בהודעה שפורסמה מטעם מזכ"ל האו"ם, נאמר כי הסגר הוא כענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה ומנוגד לחוק הבינלאומי[12].

במרץ 2008, מספר ארגונים בינלאומיים, בהם נציגי אמנסטי בבריטניה וארגון אוקספם, פרסמו דו"ח שלפיו המצב ההומניטרי ברצועת עזה הוא החמור ביותר מאז תחילת הכיבוש הישראלי ב-1967. הם דחקו בישראל להסיר את הסגר, וטענו כי הוא מהווה ענישה קולקטיבית נגד 1.5 מיליון תושבי רצועת עזה[13].

ריצ'רד פאלק, נציג מועצת האו"ם לזכויות האדם, פרסם מאמר שבו השווה את הסגר על עזה למחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה, וטען שהסגר הוא פשע נגד האנושות. בעקבות דברים אלה הכריזה מדינת ישראל על פאלק כאישיות בלתי רצויה[14]. ב-14 בדצמבר 2008 נחת פאלק בישראל על מנת לסייר בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. ישראל מנעה ממנו כניסה למדינה משום שהוגדר כאישיות בלתי רצויה וששליחותו מעוותת מכיוון שהוא מורשה לחקור רק הפרות זכויות אדם שנעשו על ידי מדינת ישראל[15], וכן כיוון שלא תאם עם ישראל את הביקור[16]. פאלק גורש לז'נבה; לטענתו, הוא הוחזק במעצר במשך 15 שעות[17] טרם הגירוש, אך בעיתונות דווח כי האיש גורש מיד עם נחיתתו[16][18].

המצב מהטלת הסגר והלאה

סחורות

בין השנים 2007 - 2010 ממשלת ישראל התירה מדי יום כניסה של כ-100 משאיות[19] עם מוצרי מזון בסיסיים לרצועת עזה. עד עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ביוני 2007, עברו כ-475 כלי רכב עם סיוע הומניטרי במעברי הגבול מדי יום.

לאחר מבצע עופרת יצוקה, נמשך הסגר על רצועת עזה, ולא הייתה כמעט אפשרות להכניס לעזה סחורה, והאפשרות להוציא ממנה סחורה נמנעה לחלוטין. ישראל אף שולטת על תחום המים הטריטוריאליים ומונעת פריקת סחורה מאניות ישירות ברצועה. על פי דיווחי אונר"א, שרבים מבכיריו בעזה הם בכירים גם בחמאס[20], שירותי הבריאות נפגעו קשות כתוצאה ממחסור בציוד רפואי ומעיכובי תשלומים לעובדי בתי החולים. מעבר קרני נפתח לעיתים רחוקות ולמשך פרקי זמן קצרים, דבר שגרם למחסור במוצרי מזון בסיסיים ברצועת עזה, ושיווק או ייצוא סחורות מהרצועה נאסר כחלק מהמדיניות. נכון לספטמבר 2015, מעבר קרני סגור, ונפתח בפעם האחרונה בשנת 2011. מעבר כרם שלום הוא מעבר הסחורות היחיד הפתוח בין רצועת עזה לישראל.

רשימת הסחורות אותן ישראל מתירה להכניס לרצועה כללה כמאה מוצרים בשנות הסגר הראשונות והייתה חסויה. טענת המדינה הייתה שחשיפתה עלולה לגרום "לפגיעה בביטחון המדינה ואף עלולה לפגוע ביחסי החוץ שלה"[21].

בנוסף לכך, החרם הכלכלי של מדינות המערב על ממשלת חמאס חונק את הכלכלה המקומית. רמת האבטלה ברצועת עזה גבוהה, ותושבי הרצועה שעבדו בישראל לפני הסגר מנועים מלעשות זאת מאז 2006[22]. לפי נתונים פלסטיניים רשמיים, כמחצית מתושבי רצועת עזה חיים מתחת לקו העוני,[דרוש מקור] ולפחות 32.5% מכלל האוכלוסייה הוא מובטל (נכון לרבעון השלישי של 2013)[23]. רוב התושבים חיים על פחות מ-$2 ליום[דרוש מקור]. ב-2012 58% מתושבי הרצועה נעזרו בארגוני הסיוע כדי להשיג מזון, ו-74% מכלל תושבי הרצועה קיבלו סיוע מארגונים הומניטריים מכל סוג שהוא[24], לעומת 80% ב-2010[25] ו-63% בשנת 2006.

ביולי 2013, מנהרות רבות בין רצועת עזה למצרים נסגרו בידי כוחות הביטחון המצריים, בשל הדחת הנשיא מורסי במצרים וההסלמה בסיני. המדיניות המצרית ביחס לרצועת עזה השתנתה, ובעקבות סגירת המנהרות נרשמה ירידה משמעותית בכמות הסחורות שנכנסו לרצועה[26]. באותה תקופה נרשמה גם עלייה של 38 אחוזים בכניסת הסחורות לרצועה מישראל דרך מעבר כרם שלום.

הייצוא של סחורות מרצועת עזה נאסר לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007. ב-2010, לאחר משט המרמרה, החלה לאפשר ישראל יצוא בהיקפים מצומצמים מרצועת עזה לחו"ל[27]. הסחורות מהרצועה עוברות מאז דרך ישראל (בנמל אשדוד או בנתב"ג), והיקף היצוא השנתי הסתכם ב-2013 ב-182 משאיות סחורה – ממוצע של כ-15 משאיות בחודש[28]. באוקטובר 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית בהיקפים קטנים, ובמרץ 2015 אפשרה גם שיווק בהיקפים דומים של תוצרת חקלאית בישראל.

תנועת אנשים

מאז הוטל הסגר על הרצועה, מונעת ישראל תנועת אנשים לתוך הרצועה או אל מחוץ לה דרך מעברי הגבול עם ישראל. פלסטינים המתגוררים ברצועה אינם רשאים לצאת ממנה לשטח ישראל ובני משפחתם (כולל בני זוג, הורים או ילדים) אינם רשאים לבקרם, אלא במקרים המוגדרים בידי ישראל כהומניטריים וחריגים (לוויות, מחלות קשות, אירועי אבל וכדומה). בנוסף, ישראל מתירה יציאה מהרצועה דרך שטח ישראל לצורך טיפול רפואי מציל חיים; עם זאת, היא נוטה שלא לאשר יציאה מהרצועה לצרכים רפואיים אחרים (מניעת אבדן ראייה וכו') [דרוש מקור]. מעבר אנשים מהרצועה ואליה מבוצע דרך מצרים [דרוש מקור].

כמו כן, אוסרת ישראל על פלסטינים המוגדרים על ידה כ"תושבי רצועת עזה" להימצא בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. הגדרה זו חלה גם על פלסטינים המתגוררים במשך שנים בגדה, אולם ברישומים הישראליים כתובתם רשומה עדיין ברצועה, עקב מדיניות ישראל שלא לעדכן את העתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידיה, מאז שנת 2000[29]. כך, מונעת ישראל חזרת פלסטינים לביתם בגדה, לרבות דרך ירדן, אם כתובתם רשומה ברצועת עזה; ואף מגרשת לרצועה, באופן אקטיבי ויזום, פלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון, אם כתובתם רשומה ברצועה. כאמור, ישראל אינה מתירה עוד למי שגורש לרצועה לצאת ממנה[30].

בשל מדיניות זו, מכונה רצועת עזה בידי מבקרי המדיניות הישראלית "בית הכלא הגדול בעולם". בעוד שישראל הגמישה את מדיניות מעברי הסחורות בעקבות פרשת המשט לעזה, מדיניותה בנוגע לתנועת אנשים דרך המעברים בתחומי ישראל, וכן דרך הים והאוויר נותרה בעינה.

תשתיות

עד יישום תוכנית ההתנתקות, הייתה הכלכלה הפלסטינית בשליטה ישראלית. עם זאת, ישראל לא פיתחה תשתיות מספקות לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועה, ובכך הפכה כלכלת הפלסטינים ברצועה להיות תלויה באופן בלעדי בכלכלה הישראלית. מאחר שליישום תוכנית ההתנתקות לא קדמה יצירת תשתית חלופית לזו הישראלית, נותרה האוכלוסייה הפלסטינית תלויה באספקה חיצונית, למשל בתחום משק החשמל והדלק.

עם הטלת הסגר על הרצועה, צמצמה ישראל את אספקת הדלק והחשמל לרצועה. ארגוני זכויות אדם טוענים, כי בעקבות הירידה באספקת הדלק והחשמל נפגעה תשתית הביוב והמים ברצועה, נפגעה פעולתם של בתי חולים, וברוב שטחי הרצועה יש הפסקות חשמל יזומות לפרקי זמן ארוכים במשך היום [דרושה הבהרה].

אזורים אסורים בתנועה

בשל העימות עם החמאס, הכריזה ישראל על אזורים בתוך הרצועה והסמוכים לגדר המערכת כאזורים האסורים לתנועת פלסטינים, וכל תנועה או נוכחות בהם עשויה להביא לירי מצד ישראל, בעיקר בגלל פעילות חבלנית בעבר. במאי 2009 הפיץ צה"ל כרוזים שבהם הזהיר שלא להיכנס לאזורים שבמרחק עד 300 מטר מהגדר. דו"ח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך שבפועל בתקופה שבין נובמבר 2008 (עם קריסת הפסקת האש) ועד אוגוסט 2010 ההגבלות נאכפו באופן לא עקבי עד לטווח של 1,000 - 1,500 מטר מהגדר המהווים כ-17% משטחה של רצועת עזה. על פי הדו"ח שטחים אלו כוללים אדמות חקלאיות וכן 7 בתי ספר, ובכך נפגעת יכולתם של תושבי הרצועה להתפרנס ולזכות בחינוך והשכלה[31]. באופן דומה, אוסרת ישראל על שיט מעבר למרחק מסוים מהחוף, בכך נפגע ענף הדיג של הרצועה, שכן הדיג מותר רק במים הרדודים יחסית, בהם אין הרבה דגה[32]. באפריל 2015 השיב צה"ל לפלסטינים 15 סירות דיג שהחרים לאחר שחרגו מתחום עשרת הקילומטרים המותרים.

בדו"ח של הצלב האדום שפורסם ביוני 2009 נאמר:

"בשנתיים שחלפו נתונים 1.5 מיליון הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש כתוצאה מהסכסוך, ובעיקר כתוצאה ישירה של סגירת המעברים."[33]

לאחר הפסקת האש שלאחר מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 פרסם המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) שהשטח האסור בכניסה צומצם ל-100 מטר אך דובר צה"ל מסר לארגון "גישה" כי השטח האסור הוא 300 מטר[34].

ארגון OHCHR הוציא דו"ח במאי 2013 שעסק במדיניות ישראל בנושא זה לאחר הפסקת האש[35].

המשטים לעזה

בסוף מאי 2010 התקיים משט של כמה ספינות שיצאו מטורקיה לעבר עזה. מטרת המשט על פי דברי מארגניו הייתה הבאת ציוד הומניטרי לתושבי רצועת עזה. ב-31 במאי 2010 פשט חיל הים הישראלי על הספינות שהיו בדרכן לעזה. במהלך ההשתלטות על אחת האוניות התרחש עימות אלים במסגרתו נהרגו תשעה מנוסעי האוניה (כמעט כל ההרוגים על הספינה, היו חברים בארגונים אסלאמיים קיצונים בטורקיה, וכמחציתם אף הכריזו על תקוותם למות כשאהידים[36].) ונפצעו מספר חיילים ועשרות נוסעים. בסיום הפעולה נעצרו הספינות ונגררו לנמל אשדוד. בשל הפעולה ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות ובמועצת הביטחון של האו"ם. באוקטובר 2012 השתלטו לוחמי השייטת על הספינה הפינית "אסטל" שהייתה בדרכה לרצועת עזה[37].

צעדת השיבה הגדולה

לאחר מבצע צוק איתן

לאחר מבצע צוק איתן הופיעו דיווחים בתקשורת הישראלית על שינויים צפויים במדיניות הסגר: דווח על הסרת האיסור על העברת סחורות מעזה לגדה[38], איסור שהיה בתוקף מ-2007[39]. עם זאת, טרם הותר להעביר במשאיות סחורה תוצרת רצועת עזה לגדה המערבית. באוקטובר 2014, לראשונה אחרי 7 שנים, התירה ישראל ל-500 עזתים (מעל גיל 60) להגיע לתפילות במסגד אל-אקצא[40].

בסוף יוני 2015 יצא משט נוסף לכיוון רצועת עזה, אך לא הגיע ליעדו.

יוזמות ישראליות לפתרון הסגר

אישים וגופים שונים, הציעו לישראל לפתור את הסתירה בין הסכנה הביטחונית למצוקה ההומניטרית, או בין שני אינטרסים ישראליים מנוגדים: מחד, רצונה של ישראל להשתחרר מכל אחריות או זיקה לרצועת עזה, ומאידך הסכנה הביטחונית המכריחה את ישראל לשמור על שליטה חיצונית הרמטית על גבולות הרצועה. הצעות שונות שהועלו, מתמקדות ביוזמות תעבורה ספציפיות, דוגמת שדה תעופה או נמל ים מבוקר ביטחונית בידי ישראל. בין אלה נתפרסמה תוכנית ״האיפרדות״ מעזה (של השר ישראל כץ (הליכוד), שנועדה לאפשר היפרדות מהאחריות על חייהם האזרחיים של תושבי עזה, תוך הקמת אי בינלאומי ובו נמל ימי ומתקני התפלת מים וייצור חשמל, שיחוברו לעזה בגשר, שיתן לעזה מוצא לעולם, ויספק לתושבי עזה שירותים אזרחיים במקום מישראל, וכל זאת תוך שמירה קפדנית של הביטחון בים והבידוק בנמל בידי ישראל. בכך תשתחרר ישראל מהאחריות למצבה האזרחי של עזה.

יוזמה ישראלית אחרת לחיבורה התעבורתי של רצועת עזה בדרך הים, הגיעה (בשנת 2018) כהצעה של שר הביטחון אביגדור ליברמן לקפריסין, ולפיה יוקם בקפריסין רציף מיוחד עבור סחורות הנשלחות לעזה (המרוחקת ממנה בכ-400 ק"מ). אלו אמורות לעבור בדיקה מצד גורמים ישראליים אשר יוודאו כי לא מוברחים כלי נשק לחמאס. לאחר מכן, הסחורה תועבר לעזה ישירות במעבורת מאחר שברצועה אין נמל גדול מספיק לעגינתן של ספינות מטען.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך חישבה ישראל כיצד לא להרעיב את רצועת עזה, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2012
  2. ^ ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת, באתר nrg,‏ 19 בספטמבר 2007
  3. ^ רקטה התפוצצה במועצת חוף אשקלון; חיל האוויר תקף ברצועה, באתר וואלה!, 7 ביוני 2015
  4. ^ עלי ואקד ורועי נחמיאס, מובארק פתח את מעבר רפיח; "שלא יסגרו", באתר ynet,‏ 1 ביוני 2010
  5. ^ מצרים תפתח מחר את מעבר רפיח לארבעה ימים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2015
  6. ^ כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני, באתר משרד ראש הממשלה, 19 בספטמבר 2007
  7. ^ המעברים לעזה נסגרו: "לא נסבול טפטוף של ירי", באתר וואלה!, 8 באפריל 2013
  8. ^ על אמנת ז'נבה הרביעית | האגודה לזכויות האזרח בישראל
  9. ^ אטילה שומפלבי ואביעד גליקמן, טירקל: הסגר חוקי, אין רעב ולא נפגעו זכויות, באתר ynet, 23 בינואר 2011
  10. ^ מכון ראות, ההיבטים המדיניים של תוכנית ההתנתקות, 10 במרץ 2005
  11. ^ SIXTH SPECIAL SESSION OF HUMAN RIGHTS COUNCIL CONCLUDES WITH CALL ON ISRAEL TO END SIEGE IMPOSED ON OCCUPIED GAZA STRIP
  12. ^ הודעה שפורסמה מטעם מזכ"ל האו"ם נאמר כי ענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה "מנוגדת לחוק הבינלאומי", באתר ynet, 29 באפריל 2007
  13. ^ אמנסטי ישראל נוקטת "ענישה קולקטיבית" בעזה, באתר ynet, 28 במאי 2007
  14. ^ ניר יהב, טלי גולדשטיין, פנחס וולף ומערכת וואלה! חדשות‏, גורמים במשרד החוץ: פאלק לא רצוי פה, באתר וואלה! NEWS‏, 15 בדצמבר 2008
  15. ^ יואב שטרן, שליח האו"ם לבחינת זכויות אדם בשטחים גורש מישראל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
  16. ^ 16.0 16.1 רויטרס, בכירה באו"ם זועמת: למה גורש השליח מישראל?, באתר ynet, 16 בדצמבר 2008
  17. ^ ריצ'רד פאלק, My expulsion from Israel, באתר הגארדיאן, 19 בדצמבר 2008
  18. ^ AP, מועצת זכויות האדם של האו"ם גינתה את ישראל, באתר ynet, 12 בינואר 2009
  19. ^ רוני סופר, הקלות במעבר לעזה? השר כץ יגבש תוכנית, באתר ynet,‏ 13 ביוני 2010
  20. ^ יהונתן דחוח-הלוי (מאמר דעה), אמת אחרת על אונר"א, באתר ynet, 19 בינואר 2009
  21. ^ עמירה הסלמה אסור להכניס כוסברה לרצועת עזה? סוד ביטחוני, באתר הארץ, 7 במאי 2010
  22. ^ פועלים מעזה עשויים לשוב בקרוב לישראל, באתר כלכליסט, 18 במאי 2015
  23. ^ מידעזה, באתר "גישה"
  24. ^ דו"ח תוכנית המזון העולמית, 2012 (עמ' 50)
  25. ^ אמנסטי: 4 מתוך 5 עזתים תלויים בסיוע הומניטרי, באתר ynet,‏ 27 במאי 2012
  26. ^ הצבא המצרי סוגר את צינור החמצן הכלכלי לעזה, באתר "הארץ", 21 ביולי 2013
  27. ^ לאכול חומוס ישראלי בעזה, באתר ynet,‏ 9 במרץ 2014
  28. ^ לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים (OCHA).
  29. ^ Dan Izenberg, New law could deport thousands of West Bank Palestinians, The Jerusalem Post, 12.4.10
  30. ^ Rights groups petition against West Bank deportation policy, The Jerusalem Post, 05/30/2010
  31. ^ דו"ח מיוחד של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוגוסט 2010
  32. ^ עקיבא אלדר, מדיניות ההגבלות של צה"ל פוגעת בעזתים בים וביבשה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2010
  33. ^ הצלב האדום: 1.5 מיליון פלסטינים חיים במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש, באתר הארץ, 29 ביוני 2009
  34. ^ הפוסט בדף הפייסבוק של ארגון "גישה"
  35. ^ http://www.globalprotectioncluster.org/_assets/files/field_protection_clusters/Occupied_Palestinian/files/oPt_PC_Analytical_Update_Access_Land_in_ARA_05.2013_EN2013.pdf
  36. ^ פורסמו שמות הרוגי המרמרה: כמעט כולם חברים בארגונים איסלאמים קיצוניים, באתר נענע10, 20 ביוני 2010
  37. ^ יואב זיתון, לוחמי חיל הים השתלטו על הספינה לעזה, באתר ynet, 20 באוקטובר 2012
  38. ^ מואב ורדי, אור הלר, חזי סימנטוב, לראשונה מאז 2007: ישראל תאפשר לייצא סחורות מעזה לגדה המערבית, באתר של "רשת 13", 14 באוקטובר 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  39. ^ אליאור לוי, לולבים מעזה? "הוכחה שהסגר על הרצועה פוליטי", באתר ynet, 9 באוקטובר 2011
  40. ^ אמיר בוחבוט‏, לראשונה זה 7 שנים: מאות תושבי עזה יצאו להתפלל בהר הבית, באתר וואלה! NEWS‏, 5 באוקטובר 2014
2010

שנת 2010 היא השנה העשירית במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2010 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2010 בישראל

2010 בישראל (ה'תש"ע-ה'תשע"א) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 62 שנה מיום היווסדה. האירועים הבולטים בה היו האסון בכרמל, המשט לעזה ומסמך גלנט.

שנת 2010 נחשבת לשנה החמה ביותר מאז החלו מדידות מזג אוויר בארץ ישראל.

28 במאי

28 במאי הוא היום ה-148 בשנה (149 בשנה מעוברת), בשבוע ה-22 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 217 ימים.

31 במאי

31 במאי הוא היום ה-151 בשנה (152 בשנה מעוברת), בשבוע ה-22 בלוח הגרגוריאני. 214 ימים לפני סיום השנה.

IHH

IHH, ובשמו המלא İnsan Hak ve Hürriyetleri ve İnsani Yardım Vakfı (בטורקית: "הקרן לזכויות אדם, לחירויות ולסיוע הומניטרי"), הוא ארגון לא-ממשלתי טורקי אסלאמי הפעיל ברחבי העולם, שהוכרז כארגון טרור אסלאמי על ידי מספר מדינות ובהן ישראל והולנד. הארגון משתתף במעמד "יועץ" במועצה הכלכלית והחברתית של האומות המאוחדות. בראש הארגון עומד בולנט פהמי ילדרים.

ה'תש"ע

ה'תש"ע (5770) או בקיצור תש"ע

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-19 בספטמבר 2009

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 8 בספטמבר 2010

.המולד של תשרי חל ביום השבת, 16 שעות ו-853 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג זשג, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים.זו שנה שנייה לשמיטה, ושנת 13 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 2 במחזור השמש ה-207.שנת ה'תש"ע היא שנת 1,941 לחורבן הבית, ושנת 2,321 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תש"ע 62 שנות עצמאות.

המאה ה-21

המאה ה-21 היא המאה הנוכחית, לפי מניין השנים המקובל בלוח המלכים המבוסס על ספירת השנים הנוצרית. התקופה התחילה ב-1 בינואר 2001 ותסתיים ב-31 בדצמבר 2100. המאה ה-21 היא המאה הראשונה של המילניום השלישי.

המשט לעזה (2010)

המשט לעזה היה משט אוניות שיצא מטורקיה במאי 2010 לכיוון רצועת עזה. על פי הצהרת מארגניו ומשתתפיו מטרת המשט הייתה הומניטרית: להעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה, חרף הסגר על רצועת עזה, שהוטל לאחר השתלטות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס, במהלך העימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ולעורר את דעת הקהל העולמית לנושא. לעומת זאת, עמדת ישראל הייתה כי מטרתו האמיתית של המשט היא תמיכה בטרור החמאס באמצעות התגרות שנועדה לקעקע את זכותה של ישראל להילחם בטרור ובדרך זאת לסייע למאבקו, מאחר שהמצב ההומניטרי ברצועת עזה טוב, בין השאר, משום שניתן להעביר סיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול היבשתיים עם ישראל ומצרים.

במשט השתתפו 6 אוניות שיצאו מחופי טורקיה ועליהן מאות נוסעים פרו-פלסטיניים, חברי ארגונים אסלאמיים, כגון IHH (שהיה ממארגני המשט), פוליטיקאים ומספר עיתונאים. לדברי דובר צה"ל, השתתפו במשט גם 40 שכירי חרב שהצטרפו למשט במטרה ליצור עימות אלים. ישראל סירבה לאפשר את פריקת האוניות בנמל עזה, ובמקום זאת הציעה למארגני המשט להעביר את הציוד שבאוניות לידי ישראל, וממנה, לאחר בדיקה, לעזה על ידי אנשי האו"ם והצלב האדום. משתתפי המשט סירבו והמשיכו לשוט לכיוון הרצועה.

בעקבות זאת עלו לוחמי שייטת 13 על הספינות, והשתלטו עליהן מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. בחמש מהאוניות ההשתלטות נתקלה בהתנגדות פסיבית והיו בהן מעט נפגעים, אך במהלך ההשתלטות על האונייה הגדולה ביותר, "מאווי מרמרה" (מכונה בקצרה "מרמרה"), התרחש עימות אלים. חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, מוטות ברזל, סכינים, ולטענת צה"ל גם רימוני הלם, בקבוקי תבערה, וירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים. נוסעים אף חטפו חלק מהחיילים. החיילים פתחו באש לעבר התוקפים, הרגו 9 מנוסעי האונייה ופצעו 20. 10 מחיילי צה"ל נפצעו, בהם שניים שנפצעו קשה. רוב ההרוגים והפצועים זוהו עם ארגון IHH או עם ארגונים אסלאמיים טורקיים.הפעולה תועדה על ידי כלי תקשורת ישראליים וזרים שנכחו על ספינות המשט. למעט מקרים בודדים, כל החומרים שצולמו על ידי הפעילים על הספינות הוחרמו על ידי צה"ל ולא יצאו לציבור. יחידת דובר צה"ל תיעדה אף היא את ההתרחשויות ופרסמה מספר סרטוני וידאו בעיתונות ובאתר יוטיוב.הציוד שהיה על הספינות נפרק מהאוניות בנמל אשדוד, אך כאשר צה"ל החל בהעברתו לרצועה סירב החמאס לקבלו.

בשל הפעולה ותוצאותיה החלה סערה תקשורתית בישראל ובעולם, שהעלתה לדיון את הסגר על עזה ופעולות ישראל. בזירה הדיפלומטית ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות וכן במועצת הביטחון של האו"ם, ושגריריה זומנו לשיחות או גורשו. בייחוד הורעו היחסים בין ישראל לטורקיה, שרוב נוסעי המשט היו אזרחיה. בעקבות הסערה הציבורית הוקמו כמה ועדות חקירה ישראליות ובינלאומיות לבדיקת אירועי המשט.

ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט, שבין חבריה היו שני משקיפים זרים, קבעה שבעת ההשתלטות על "מרמרה" חיילי השייטת פעלו באופן סביר, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבינלאומי, פעילי IHH הם שאשמים באלימות הקשה, והטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבינלאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.

בתחילת 2013, בסיועו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, התנצלה ישראל בפני טורקיה במהלך שיחה טלפונית שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, בה הוא הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, הביע בשם ישראל צער על פגיעה ואובדן חיי אדם, והתנצלות על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם. ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, במסגרתו תשלם ישראל פיצוי של כ-20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.

המשט לעזה (2011)

המשט לעזה היה משט אוניות בינלאומי אשר תוכנן להפליג מנמלי יוון כשנה לאחר עצירת המשט הקודם על ידי ישראל, במטרה לשבור את הסגר הימי שמדינת ישראל מטילה על רצועת עזה, בשל פעולות טרור משטח רצועת עזה הנשלט על ידי ממשלת חמאס.

על פי הצהרות מארגניו ומשתתפיו מטרת המשט הנה הומניטרית: לשבור את הסגר על רצועת עזה, שהוטל לאחר השתלטות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס, במהלך העימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, לעורר את דעת הקהל העולמית, ולהעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה. לעומת זאת, עמדת ישראל היא כי המצב ההומניטרי ברצועת עזה טוב, בין השאר, משום שניתן להעביר סיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול היבשתיים עם ישראל ומצרים, ומכאן שמטרתו האמיתית של המשט היא תמיכה בטרור החמאס באמצעות התגרות שנועדה לקעקע את זכותה של ישראל להלחם בטרור ובדרך זאת לסייע לניצחונו.

גורמים רשמיים רבים ממדינות שונות הביעו בפומבי את התנגדותם לקיום המשט, בהם ארצות הברית, צרפת, בריטניה, טורקיה, קנדה, הקוורטט, וכן מזכ"ל האו"ם באן קי מון. גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית ביקשו ממדינות העולם לתמוך במשט והצהירו כי זהו פשע להמשיך להטיל את הסגר הימי על רצועת עזה.

בעקבות התקלות הטכניות, העיכובים מצד השלטונות היווניים, ואיסור ההפלגה שהטילו היוונים, המאמצים להשקת המשט דעכו, והמשט לא יצא לפועל. ביולי 2011, היאכטה הצרפתית "דיניטה-כראמה", היחידה שנותרה מהמשט המקורי, יצאה מיוון כאשר יעדה הרשמי המוצהר היה נמל אלכסנדריה במצרים. כאשר התברר שהיא בדרכה לרצועת עזה, הוזהרה ולאחר מכן אף נעצרה על ידי חיל הים של צה"ל אשר השתלט עליה והוביל אותה לנמל אשדוד. 16 פעילים, ובהם דרור פיילר ועמירה הס, נמצאו על סיפון היאכטה. על היאכטה לא נמצאו כלי נשק או סיוע הומניטארי.

העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)

ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות ברצועת עזה, ליד הגבול הישראלי. הפגנות ומהומות אלו, הנקראות בפי הפלסטינים "צעדת השיבה הגדולה" (בערבית مسيرة العودة الكبرى) קוראות להתיר לפליטים פלסטינים ולצאצאיהם לשוב לשטח ישראל. ההפגנות נועדו להפגין גם נגד הסגר על רצועת עזה ומעבר שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים. במסגרת ההפגנות מתעמתים פעילים ומחבלים פלסטינים עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים מתקרבים לגדר, תוך שחלקם מיידים אבנים, ומשליכים בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במקביל מעת לעת נערכים ניסיונות לחבל בגדר ולעבור אותה אל הצד הישראלי וכן ירי נגד כוחות צה"ל ששומרים על הגבול, בחסות האלימות.האירוע הראשון במהלך העימותים היה ב־30 במרץ 2018 (יום האדמה). צה"ל ומשמר הגבול נערכו בכוחות מתוגברים בציר הוברס סביב רצועת עזה ופעלו מול הפרות סדר אלימות וניסיונות לפגוע בהם. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.

בנוסף לעימותים לאורך הגדר ושיגור בלוני תבערה, שהתקיימו לאורך כל התקופה, פרצו מפעם לפעם הסלמות קצרות, שהתבטאו בירי רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, ותקיפות של חיל האוויר ברחבי רצועת עזה.

היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בהפגנות הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון ל־16 בינואר 2019, נהרגו באירועים, על פי הדיווחים מעזה, 187 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור וחצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, רובם משאיפת גז מדמיע ומיעוטם מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל כאשר ניסו לעבור את גדר הגבול. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

לאורך כל התקופה התקיימו מגעים עקיפים, בתיווכה של מצרים, בין ישראל לחמאס, במטרה להרגעה נקודתית במקרים של ירי רקטות והתקפות חיל האוויר, וכן להגיע להסדרה לטווח ארוך יותר. כמו כן הייתה מעורבת במגעים קטר, שמימנה, באישור ישראל, אספקת דלק לרצועת עזה והעברת כספים למימון פעילות ממשל חמאס.

השבוי - מבט מעזה

"השבוי - מבט מעזה" הוא ספר מאת העיתונאי סלימאן א-שאפעי המספר את סיפורו של גלעד שליט החל מתהליך תכנון החטיפה, ועד לתהליכים המדיניים לשחרורו בתקופת ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. הספר יצא לאור בשנת 2009, בעוד גלעד שליט נתון בשבי החמאס ברצועת עזה. א-שאפעי מקפיד לתאר את סיפור השבי מנקודת מבטם של העזתים השואפים לשחרורו של שליט הן בשל שחרור האסירים הצפוי מישראל, והן בהקלת הסגר על רצועת עזה. א-שאפעי חושף בספרו פרטים רבים על מצבו הבריאותי והנפשי של שליט בכלאו בשבי החמאס, וכן על יחס השובים אליו.

א-שאפעי עמל על ספר זה במשך שלוש שנים וחצי בתקופת היותו כתב החדשות של ערוץ 2. לאחר מכן הוציא לאור את הספר ללא ידיעת הממונים עליו, מה שגרם לפיטוריו.

ממשלת ישראל השלושים ושתיים

ממשלת ישראל השלושים ושתיים, המכונה גם "ממשלת נתניהו השנייה" הייתה הממשלה של מדינת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו, שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת ה-18 והושבעה ב-31 במרץ 2009. הממשלה כיהנה עד 18 במרץ 2013, לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה. זו הממשלה השלישית - מאז קום המדינה, והראשונה - במשך שלושים השנים הקודמות לסיום כהונתה, אשר כיהנה לפחות ארבע שנים עבריות רצופות (למעשה מיום ו' בניסן ה'תשס"ט עד יום ז' בניסן ה'תשע"ג ועד בכלל).

במקור, הבחירות היו אמורות להיערך ב-22 באוקטובר 2013 (י"ח בחשוון תשע"ד), אך הן הוקדמו בשבעה חודשים בעקבות חקיקת חוק התפזרות הכנסת השמונה עשרה אותו יזמה הממשלה.

מעבר ארז

מעבר ארז (בעבר "מחסום ארז") הוא מעבר גבול להולכי רגל הנמצא בצפון רצועת עזה, בסמוך לגדר המערכת של ציר הוברס. המעבר הוא מעבר הגבול היחיד בין רצועת עזה לישראל המשמש למעבר בני אדם. הוא קרוי על שם קיבוץ ארז, הנמצא בסמוך לו.

בהתאם למדיניות הסגר על רצועת עזה, המעבר סגור כיום, פרט למקרים הומניטריים ולמעבר סחורה.

מעבר רפיח

מעבר רפיח (ערבית معبر رفح) הוא מעבר הגבול בין רצועת עזה למצרים, בעיר רפיח. המעבר נפתח על ידי ישראל בשנת 1982, לאחר הסכם השלום עם מצרים ונסיגת ישראל מסיני ונוהל על ידי רשות שדות התעופה.

עד פרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, היה המעבר פתוח במשך כל שעות היממה, כמעט כל ימות השנה. לאחר כניסתם של הסכמי אוסלו לתוקף בשנת 1994, הוסיף המעבר להתנהל בדומה בנוגע לתנועת אנשים, והחל גם לשמש לייבוא סחורות לרצועה ממדינות שונות. עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הוטלו הגבלות שונות על העוברים ברפיח וצומצמו שעות הפתיחה שלו, וכתוצאה מכך חלה ירידה של למעלה ממחצית במספר העוברים בין רצועת עזה למצרים.המעבר הועבר לאחריות הרשות הפלסטינית ב-25 בנובמבר 2005, בעקבות תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.

המעבר נוהל על ידי כוחות ביטחון פלסטיניים ומצרים, בפיקוח כוח אירופי המכונה "משלחת הסיוע למעבר הגבול ברפיח" (European Union Border Assistance Mission Rafah או EUBAM). מצלמות וידאו שהותקנו במקום אפשרו בקרה ישראלית מרוחקת על המעבר מאתר הבקרה שבכרם שלום, בשטח ישראל. המעבר שימש כשער הכניסה והיציאה היחיד ברצועת עזה שנוהל באחריות פלסטינית. המעבר פעל במתכונת זו עד 25 ביוני 2006 ומאז נסגר בהוראת ישראל בשל סיבות ביטחוניות במשך 86% מהימים. המעבר לא נפתח ליצוא.ביוני 2007 ולאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, נסגר המעבר לחלוטין, וכוחות האו"ם עזבו את המקום.ב-23 בינואר 2008 הרסו פעילי חמאס את גדר ההפרדה בין רצועת עזה לסיני, וחיסלו בכך את יעילותו של מעבר רפיח כתחנת ביקורת גבולות.

בעקבות ההפיכה במצרים, ב-28 במאי 2011 נפתח המעבר באופן קבוע לתנועת פלסטינים בין רצועת עזה למצרים, לראשונה מאז הטלת הסגר על רצועת עזה, אולם עם עליית א-סיסי לשלטון במצרים, חזר המעבר ונסגר לסירוגין.

ב-1 בנובמבר 2017 ובעקבות הסכם בין הרשות הפלסטינית (פת"ח) לחמאס, חזר מעבר רפיח לשליטת הרשות לאחר למעלה מעשור של שלטון חמאס עליו. המעבר נפתח לראשונה בשליטת הרשות ב-18 בנובמבר 2017.

משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע

עע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב שניתן ביום ב-19 בדצמבר 2011 כתוצאה מסירובה של המדינה (משרד הביטחון) למסור מידע לארגון "גישה – המרכז לשמירה על זכות לנוע" בהתאם לחוק חופש המידע. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה מנהלית אשר חייב אותה למסור לארגון "גישה" מסמך הידוע כ"מצגת הקווים האדומים" שבו מחושבת כמות קלוריות המינימלית הדרושה לקיומם של תושבי רצועת עזה, זאת כחלק מהגבלת העברת טובין לרצועה שהייתה בתוקף עד יוני 2010.

ביהמ"ש קבע כי אף אם מדובר במידע שעשוי להיחשב ל"ענייניה הפנימיים" של הרשות, בהתאם לחיסיון היחסי שבסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, הרי שכל עוד לא נימקה הרשות מדוע אין למסור את המידע, היה עליה למוסרו. כך גם העיר השופט עמית כי היה על הרשות לבחון מסירת חלקים מהמידע, בהתאם לסעיף 11 לחוק וכן כי אין חשש של ממש לביטחון מעצם כך שלא דובר במסמך שאומץ. השופט עמית שכתב את דעת הרוב, קבע עוד כי העובדה שחלקים מהמידע פורסמו בכלי התקשורת זה מכבר מקלה על האפשרות לפרסם את המידע, אך היה בדעת יחיד לעניין זה כאשר הש' חיות והש' ג'ובראן לא ראו בעובדה זו כשיקול מכריע בהחלטה.

פסק הדין בעל חשיבות רבה שכן הוא תוחם במידת מה סייגים שונים לחוק. כך, למשל, קובע פסק הדין כי הסייגים המעוגנים בסעיף 8 ו-9 לחוק חופש המידע אינם "סוף פסוק", כפי שמשתמע מהוראות החוק, וכל החלטה לסירוב למסור מידע צריכה להיבחן בהתאם לסעיפי החוק תוך בחינה אם אלה לקחו את העקרונות של סעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע בהתאם, ואם ניתן לעשות שימוש בסעיף 17(ד) ולהורות על מסירת המידע.

סגר

סגר הוא מצור המוטל על מדינות או על תושבים, לרוב בשל מטרות ביטחוניות. הסגר מונע או מגביל תושבים, סחורות, כלי שיט או כלי טיס מלצאת מהאזור (ולעיתים גם להיכנס אליו). אולם בניגוד לעוצר הוא מאפשר תנועה בתוך תחומי הסגר. הסגר נאכף לרוב באמצעות הקמת מחסומים צבאיים על הכניסות לאזור ועל ידי ביצוע פטרולים לאורך גבולותיו.

עזה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עמר מוסא

עַמְר מוּסָא (בערבית: عمرو موسى, בעברית נהגה שמו לפעמים בטעות כ"עמרו מוסא"; נולד ב-10 במרץ 1936 בקהיר) הוא מדינאי ופוליטיקאי מצרי. בתפקידו האחרון היה מזכ"ל הליגה הערבית, מאז נבחר לתפקידו בחודש מאי 2001 ועד לסיום תפקידו ביוני 2011. בין שאר תפקידיו היה גם שר החוץ בממשלת מצרים ואף שירת כדיפלומט בשירות החוץ המצרי.

קואליציית נשים לשלום

קואליציית נשים לשלום היא תנועת שמאל רדיקלי ישראלי. התנועה מגדירה עצמה כ"ארגון פמיניסטי" המחויב "למאבק לסיום הכיבוש וליצירת חברה צודקת, תוך הרחבת מעורבותן והשתתפותן של נשים בשיח הציבורי. הקואליציה יוזמת קמפיינים ציבוריים ופעילויות הסברה וחינוך, תוך מחויבות לפיתוח והטמעה של שיח פמיניסטי בכל זירות החברה". מטרתה המוצהרת של התנועה היא השגת "שלום צודק בישראל/פלסטין" המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, חלוקת ירושלים ופתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. לדברי הארגון עיקר פעילותה של הקואליציה הוא "במאבק נגד הכיבוש של שטחי יהודה, שומרון ועזה, ונגד מדינת ישראל כחלק מקואליציית ה-BDS".

קואליציית נשים לשלום קוראת להחיל על ישראל חרם מדיני וכלכלי ושואפת לקדם חרם כזה על ידי ארגונים שונים בעולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.