הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה

הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה (טורקית Anadolu Beylikleri; טורקית עות'מאנית Tevâif-i mülûk) היו נסיכויות טורקיות שהוקמו באסיה הקטנה החל מסוף המאה ה-11 וביתר שאת לאחר שקיעתה של סולטנות רום הסלג'וקית במחצית השנייה של המאה ה-13. "בייליק" (Beylik) היא ישות פוליטית הנשלטת על ידי ביי (Bey), והיחס בין שתי המילים הוא כיחס שבין "נסיך" ל"נסיכות" בעברית. המושג התייחס גם ליחידות השלטוניות של האימפריה העות'מאנית בתוניסיה ובאלג'יריה החל מהמאה ה-16.

Turkey nemrut dagi 3

ערך זה הוא חלק מסדרת הערכים
העוסקים בהיסטוריה של טורקיה

תקופת האבן:
צ'טלהויוק, גבקליטפה, הג'ילר, צ'איאונו
תקופת הברונזה:
טרויה
הממלכה החתית הקדומה
האימפריה החתית
תקופת הברזל:
אוררטו
הממלכות החתיות החדשות
פריגיה, לידיה, קאריה, ליקיה, איוניה
אסיה הקטנה בתקופת הממלכה האחמנית
אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית
אסיה הקטנה בתקופה הרומית
ימי הביניים:
האימפריה הביזנטית
סולטנות רום
ממלכת קיליקיה הארמנית
האימפריה של טרפזונטס
האימפריה של ניקאה
האימפריה הלטינית
הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה
האימפריה העות'מאנית
הרפובליקה הטורקית
מלחמת העצמאות של טורקיה
תקופת המפלגה הבודדת
התקופה הרב-מפלגתית
Flag of Turkey
Anatolia1300-he
הנסיכויות הבייליקיות בשנת 1300 לערך

היסטוריה

ב-26 באוגוסט 1071 ניצחו הסלג'וקים את האימפריה הביזנטית בקרב מלאזגירט (Malazgirt Savaşı) סמוך לעיר בשם זה (כיום בנפת מוש במזרח טורקיה). קרב זה מסמל את תחילת שקיעתה של האימפריה הביזנטית, ולאחריו המשיכו הסלג'וקים בכיבוש אסיה הקטנה, ושבטים אוע'וזים החלו מתיישבים בה. השלטון המרכזי של סולטנות רום בקוניה יישב שבטים אלה באזורי הספר כדי להגן עליהם מפני הביזנטים. על שבטים אלה הושמו שליטים שכונו אוצ' בֵיים (יחיד: אוצ' בֵיי) ומקור המושג במילה הטורקית העתיקה "uç" שמשמעה "סְפר" (בטורקית מודרנית "קצה" "סוף"). השבטים תוגמלו כספית וזכו לסיוע צבאי, ובתמורה חבו אמונים לסולטנות רום. עם זאת, עם פלישת המונגולים מהמזרח, נחלש כוחם של הסלג'וקים, והבֵיים אזרו אומץ להכריז על עצמאותם בפומבי. יתר על כן, כאשר השלטון הסלג'וקי המרכזי בקוניה התפורר, הצטרפו בֵיים רבים למנהיגים האצילים הסלג'וקים ("אטאביי" - Atabey או Atabeg, מ"אטא" - "אב", ו"ביי" - "אדון") אשר יחד עם אנשי דת מוסלמים ולוחמים, נסו מפני המונגולים לכיוון השטחים שבשליטת הביזנטים, ושם הקימו את נסיכויותיהם. על מנת לשלוט בנסיכויות אלה, נסמכו הבֵיים על לוחמים מוסלמים דתיים שנמלטו אף הם מפרס ומטורקסטן, והרחיבו את תחום ההשפעה של אדוניהם באופן הדרגתי. הערים הביזנטיות הנחלשות לא הצליחו להתמודד עוד עם הכוחות שקמו עליהן, ונסיכויות נוספות קמו במערב אסיה הקטנה, אגב מאבקי כוח עם הביזנטים, ההוספיטלרים ועם חיילים מג'נובה. כמו כן רווחו מאבקי כוח בין הנסיכויות לבין עצמן.

הנסיכויות הבייליקיות באסיה הקטנה במאות ה-11 וה-12 התרכזו במרכזה ובמזרחה, למעט נסיכות צ'קה ביי, שהשתרעה באזור איזמיר למשך שני עשורים בסוף המאה ה-11:

בייליק (נסיכות) טורקית עיר בירה תקופה
צ'קה ביי İzmir Çaka איזמיר 1081-1098
דנישמנד Danişmendliler סיווס 1092-1178
דילמצ'ואולו Dilmaçoğulları ביטליס 1085-1192
סלטוקלו Saltuklu ארזורום 1092-1202
ארטוקלו Artuklu לפי התקופה: הסנקיף, מרדין,
הרפוט (כיום אלזי)
1102-1408
אחלטשה Ahlatşahlar אחלט 1100-1207
אינלאואולו İnaloğulları ביטליס 1098-1183
מנגיצ'לי Mengüçlü ארזינג'ן ואחר כך דיבריאי 1071 עד מחצית המאה ה-13
ארביל Erbil ארביל 1146-1232
צ'ובוקאואולו Çubukoğulları צ'מישגזק 1085-1092?

עד סופה של המאה ה-13 השתלטו הטורקים עד כל חופיו המערביים של הים האגאי. בתחילה היו נסיכות קרמנאואולו (Karamanoğlu) שבירתה בקאראמאן ונסיכות גרמיינאואולו (Germiyanoğulu) שבירתה בקיטהייה (Kütahya) - שתיהן במרכז אסיה הקטנה - החזקות מבין כעשרים הנסיכויות, אולם לאחר מכן החלה להתבלט נסיכות אוסמנאואולו (Osmanoğlu) שבצפון מערבה. עות'מאן הראשון (1258-1326) שהעניק לנסיכות זו את שמה השתלט על חופיו המערביים של ים השיש בתחילת המאה ה-14. לקראת סופה של המאה התפשטו העות'מאנים מזרחה לעבר אסיה הקטנה באמצעות קשרי נישואין או רכש כספי. נסיכות קרמנאואולו ניסתה להגן על מעמדה האזורי באמצעות מאבקים חוזרים ונשנים, ותוך גיוס כוחות זרים לצדה (ממלוכים, ביזנטים, הונגרים ועוד), אך בכל פעם הפסידה לעות'מאנים ואיבדה מכוחה. נסיגה של ממש בהתקדמותם של העות'מאנים חלה בשנת 1402, כאשר הפסידו לטימור לנג בקרב אנקרה, אולם הם התאוששו תחת הנהגתם של מהמט הראשון ובנו מורט השני, אשר השיבו את המצב לקדמותו בתוך 25 שנה לערך. המאבק בין הנסיכויות הוכרע על ידי מהמט השני, אשר כבש את שטחיה של נסיכות קרמנאואולו והרחיב את שלטונו על רובה של אסיה הקטנה. סולימאן הראשון ("המפואר") המשיך את מסע הכיבושים והאימפריה העות'מאנית השתרעה על כל שטחיה של טורקיה כיום ומעבר להם. נסיכויות רבות היו הבסיס לחלוקה המנהלית הפנימית באימפריה.

הנסיכויות הלא-מוסלמיות

במשך תקופה זו שרדו שלוש נסיכויות לא-מוסלמיות ברחבי אסיה הקטנה:

ראו גם

אורהן הראשון

אורהן הראשון (טורקית Orhan Gazi‏; טורקית עות'מאנית اورخان بک, 1279–1359) היה שליט האימפריה העות'מאנית בין השנים 1326 ו־1359. אורהן כבש את רוב מזרח אנטוליה.

אורהן ביי, בנו וממשיך דרכו של עות'מאן, המשיך את מגמת ההתרחבות של העות'מאנים על חשבונה של האימפריה הביזנטית ובכיבושיו הגיע עד הדרדנלים. הוא לטש עיניים גם לעבר שטחיהן של הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה, ונגס בשטחן. הוא השתלט על ניקאה וניקומדיה שהיו לאיזניק ולאיזמיט, וכן על גליפולי, העיר העות'מאנית הראשונה בתראקיה שבאירופה. המעבר לאירופה נעשה כהתערבות בסכסוך פוליטי ביזנטי פנימי ב-1352.

אורהן זכור לטובה בעקבות היסודות שהניח למדינה העות'מאנית. בתקופת שלטונו נראו ניצנים של התנהלות אדמיניסטרטיבית תקינה בניהול אנשי הדת (העלמאא). הוא יזם, בין היתר, את שיטת הטימאר, והיה הראשון שהקים מדרסות בשטחי שליטתו (הראשונה קמה בשנת 1331). כמו כן הוא הקים את הדיואן, בהתחלה כמעין מועצה מייעצת לשליט, ובראשה הוזיר הגדול, וטבע מטבע עות'מאני עצמאי ראשון בשם אקצ'ה.

איוניה

איוניה (יוונית Ιωνία, טורקית İyonya) הייתה ברית ערים בקצה המערבי של אסיה הקטנה, סביב העיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אשר כללה גם את האיים כיוס וסמוס.

איוניה גבלה באיוליס (Aeolis) מצפון, בלידיה ממזרח ובקאריה מדרום, ולפי המסורת היוונית נוסדה על ידי מהגרים איונים שהגיעו מתחום מושבם באטיקה שביוון, ואשר העניקו לה את שמה. לפי מסורת זו התיישבו האיונים באיוניה 140 שנה לאחר מלחמת טרויה, היינו בסביבות שנת 1040 לפנה"ס. סביר שלא רק איונים אלא גם שבטים הלנים אחרים התיישבו באיוניה, והעיר סמירנה (איזמיר) עצמה הייתה במקור יישוב איולי. ברי בכל אופן שהשבטים ההלנים התערבבו אלה באלה ובאוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.

בשנת 800 לפנה"ס לערך הקימו 12 ערי איוניה את "הליגה האיונית", ברית תרבותית-דתית, ללא מאפיינים מדיניים-צבאיים, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם סמירנה, היא איזמיר. איוניה עצמה הייתה חבל ארץ גאוגרפי קטן למדי, וחלק מערי הברית שכנו בחבלים הגאוגרפיים של קאריה ולידיה ושתיים מהן היו היישובים ההלנים באיים כיוס וסמוס. בשל האדמה הפורייה והשטחים החקלאיים בשפכי נהרות מערב אסיה הקטנה, נחשבה איוניה לעשירה מבין הממלכות ההלניות בחוף המזרחי של הים האגאי. העיר מילטוס התבלטה הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).

כשכנותיה סבלה גם איוניה מפלישת הקימרים לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. המלך גיגס מלידיה (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), המזוהה לעיתים עם גוג המקראי, פלש לערי איוניה וכבש את שטחן של סמירנה ומילטוס. עם זאת רק בתקופת קרויסוס, מלך לידיה בין השנים 560 עד 545 לפנה"ס, השלימה האחרונה את השתלטותה על ערי איוניה. קרויסוס בנה את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק. עם תבוסת קרויסוס לכורש, נכבשה גם איוניה על ידי הפרסים והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. ערי איוניה נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המיסים ומחובת השירות הצבאי שנכפה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארטריה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. עם זאת המרד דוכא תוך מספר שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן.

ביי

בֵּיי (בטורקית מודרנית: Bey, בטורקית עות'מאנית: بک - בֵּיי, בק, בכּ או בג) היה תואר אצולה טורקי שהוצמד לאחר שמו הפרטי של אדם, ומקבילתו הנשית הייתה "האנם" (Hanım) מונח מהשפה הפרסית שמשמעותו "גברת". המונח עדיין רווח בטורקית המודרנית, אם כי משמעותו שונה, ונעשה בו שימוש באופן דומה גם באזרבייג'ן. ביי היה השני בחשיבותו מבין התארים לגברים באימפריה העות'מאנית אחרי פאשה ולפני אע'א ואפנדי.

האימפריה החתית

בפי חוקרים בני ימינו, האימפריה החתית או הממלכה החתית החדשה הוא מונח התוחם חלק בהיסטוריה החתית. שלב זה החל בשלטון תודחליאש הראשון שמלך בין השנים 1430 - 1400 לפנה"ס, וסיים את תקופת הממלכה התיכונה, ותם בימי שופילוליומש השני שחרבה ככל הנראה בעת פלישת גויי הים בסביבות שנת 1178 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה בצפון־מערב, להוציא שני כיסים חופשיים לחופי הים האגאי, עד קפריסין במערב, חלקים ניכרים בסוריה שעד דמשק בדרום ועד לנהר הפרת במזרח.

האימפריה של טרפזונטס

האימפריה של טרפזונטה (בטורקית Trabzon Rum Devleti, יוונית Αυτοκρατορία της Τραπεζούντας - "אפטוקרטוריה טיס טרפנזונטס") הייתה ישות עצמאית ביזנטית-יוונית אשר הוקמה בשנת 1204 בעקבות כיבושה של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי, על שטח שהיה חלק מהאימפריה הביזנטית לאורך חופיו הדרום מזרחיים של הים השחור.

הג'ילר

הג'ילר (טורקית Hacilar) הוא יישוב מתקופת האבן בדרום-מערבה של אסיה הקטנה, כ-25 ק"מ מדרום-מערב לעיר בורדור שבטורקיה. הממצאים המוקדמים ביותר בתל הם משנת 7040 לפנה"ס לערך מהתקופה הנאוליתית, והוא ננטש ויושב מחדש מספר פעמים.

בשנת 1956 הצביע מורה מקומי על התל בפניו של הארכאולוג הבריטי ג'יימס מלארט, ושנה לאחר מכן החל האחרון לחפור במקום. הממצאים הועברו למוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה. בתי התל נבנו על שכבת אבן שנועדה להגן עליהם מפני נזקי המים ונערכו סביב חצרות פנימיות. הקירות היו עשויים מעץ, תערובת של עץ או אבני בוץ. הגגות נתמכו על ידי עמודי עץ והסברה היא כי בבתים הייתה קומה שנייה העשויה גם היא מעץ. הקירות הפנימיים היו חלקים וללא ציורים או עיטורים.

בשכבות מאוחרות יותר בתל התגלו אבני רחיים, מכתשים ותנורים ביתיים. לקירות נוספו גומחות, המטבח הופרד מיחידת המגורים והקומות העליונות שימשו לאחסון דגנים או כפינות עבודה.

טרויה

טרויה או איליון (יוונית Τροία או Ίλιον; לטינית Troia או Ilium; טורקית Truva), הייתה עיר קדומה ששכנה באזור שהוא היום צפון מערב טורקיה. הוזכרה לראשונה בכתביו של הומרוס, ובמיוחד באיליאדה העוסקת במלחמת טרויה.

טרויה זוהתה כתל היסרליק (Hisarlık) שבנפת צ'נקלה (Çanakkale), למרגלות הר אידה, סמוך למוצאו הדרומי של מצר הדרדנלים. העיר שכנה לחופו של חצי האי "טרואס", המכונה כיום "ביגה" (Biga), סמוך מצפון לנהר סקמנדר (כיום קראמנדרס - Karamenderes).

בתקופת אוגוסטוס קיסר הוקמה באתר העיר איליום, אשר שגשגה עד להקמת קונסטנטינופול. ב-1870 ערך הארכאולוג הגרמני היינריך שלימן (Heinrich Schliemann) חפירות באתר, וכתוצאה מהן מזוהה בדרך כלל השכבה של טרויה VII כעיר ההומרית, אך דבר זה עדיין נתון במחלוקת. מנגד, אין חולק כי האתר בהיסרליק הוא העיר ווילושה (Wi-lu-ša) הנזכרת במקורות חתים. טרויה הוכרזה בשנת 1998 כאתר מורשת עולמית.

לידיה

לידיה (ביוונית Λυδία, בלטינית Lydia בטורקית Lidya ובעברית המקראית לוד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

ליקיה

ליקיה (יוונית Λυκία, טורקית Likya, ליקית Trmmisa) הייתה ברית ערים לחופי הים התיכון בדרום-מערבה של אסיה הקטנה, בין אנטליה ממזרח לפטהייה ממערב בטורקיה של ימינו.

אזור ליקיה היה מיושב מאז הפרהיסטוריה. ברית הערים העצמאית שקמה במקום התפתחה מממלכות חתיות חדשות לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס. לפי הרודוטוס נקראה ליקיה על שם המלך ליקוס, בנו של מלך אתונה פנדיון השני. באיליאדה הזכיר הומרוס את ליקיה כבת בריתה של טרויה, ולפי המיתולוגיה היוונית נשלטה על ידי סרפדון, אחיו של המלך מינוס מכרתים.

ליקיה גבלה בקאריה ממערב, בפמפיליה ממזרח ובפיסידיה מצפון, ותושביה דיברו שפה הודו-אירופית. לפי סטראבון הייתה קסנתוס (Ξάνθος, ליקית Arinna) העיר הגדולה בליקיה. הרודוטוס ציין כי כאשר קרבו הפרסים לקסנטוס, הרגו תושביה את נשותיהם, ילדיהם ועבדיהם, והרסו את האקרופוליס בעיר. לאחר מכן, יצאו תושבי קסנתוס בהתקפה חסרת סיכויים כנגד הצבא הפרסי, ולמעט 80 משפחות שנעדרו אותה עת מהעיר, כל אוכלוסייתה אבדה.

עיר אחרת בליקיה הייתה פאטרה אשר שכנה לחופו של הים התיכון. העיר יושבה על ידי דורים מכרתים ורווח בה פולחן אפולו. האורקל של פאטרה היה שני רק לזה של דלפי. פייסליס בצידה המזרחי של ליקיה הוקמה על ידי מהגרים מרודוס בסביבות שנת 700 לפנה"ס והייתה לעיר הנמל החשובה בחלק זה של האזור.

כאשר לידיה השתלטה על מערב אסיה הקטנה במאה ה-6 לפנה"ס הייתה ליקיה היחידה ששמרה על עצמאותה, אולם היא נכבשה על ידי הפרסים בשנת 546 לפנה"ס, והייתה לחלק מהממלכה האחמנית יחד עם כל שכנותיה.

ממלכת קיליקיה הארמנית

ממלכת קיליקיה הארמנית, שנודעת גם כארמניה הקטנה (בארמנית: Կիլիկիոյ Հայկական Թագաւորութիւն) הייתה מדינה שהוקמה בימי הביניים על ידי פליטים ארמנים מארמניה וממזרח אסיה הקטנה, שנמלטו מפני הסלג'וקים, החל ברבע האחרון של המאה ה-11 ואשר התקיימה עד שנת 1375. הממלכה קמה במרכז השטח המהווה את מרכז דרומה של טורקיה בת ימינו, והקיפה בשיאה את חופי הים התיכון והרי הטאורוס שבקיליקיה, מפמפיליה במערב ועד נהר הפרת במזרח. בתקופת קיומה הממלכה שיתפה פעולה עם ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות אחרות נגד האויב המוסלמי המשותף, אך שיתוף הפעולה ביניהן לא הגיע לעולם לרמת של ברית הדוקה. ממלכת קיליקיה הארמנית ראתה בעצמה יתד של הנצרות במזרח ומוקד לתרבות וללאומיות של הארמנים, שמולדתם לא הייתה עצמאית. בירתה של הממלכה הייתה בעיר סיס, היא קוזן הסמוכה לאדנה של ימינו.

נסיכות דולקדיר

נסיכות דולקדיר (בטורקית: Dulkadiroğulları Beyliği) הייתה אחת מנסיכויות הסְפָר שהקימו בני שבט הדולקדיראואולו (בטורקית Dulkadiroğlu), השייך לקבוצת שבטי האוע'וז הטורקמניים, לאחר קריסת סולטנות רום.

הנסיכות הוקמה ב-1337, שלט בה אהמט זינאדין ביי ועיר בירתה הייתה קהרמאנמרש. לתקופה מסוימת הרחיבה הנסיכות את השפעתה מהעיר מוסול שבצפון עיראק של ימינו ועד מרכז אנטוליה. נסיכות זו הייתה גורם מפתח במשחקי הכוחות בין האימפריה העות'מאנית לממלוכים, תוך נישואים פוליטיים בין בני משפחות השליטים בשתי הישויות.

ב-1515, במהלך מסע המלחמה של הסולטאן סלים הראשון נגד הממלוכים, נכבשה הנסיכות והפכה למדינת חסות של האימפריה העות'מאנית.

בנו, הסולטאן סולימאן הראשון פעל לפירוק כל הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה והטמעתן באימפריה וכך, ב-1522 פורקה סופית הנסיכות והפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית. עד אמצע המאה ה-19 כונה האזור במסמכים העות'מאניים בשם "דולקדיר".

נסיכות קאראמאן

נסיכות קאראמאן (בטורקית: Karamanoğulları Beyliği), הייתה אחת הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה, שהקימו בני שבט הקרמנאואולו (בטורקית Karamanoğlu), השייך לקבוצת שבטי האוע'וז הטורקמניים, עם ירידת כוחן של סולטנות רום והאימפריה הביזנטית.

סולטנות רום

סולטנות רום הייתה סולטנות סלג'וקית-טורקית ששלטה באסיה הקטנה החל בשנת 1077 ועד ל-1307, תחילה מאיזניק ולאחר מכן מקוניה. בשיאה השתרעה הסולטנות מהים התיכון בדרום ועד לים השחור בצפון.

פריגיה

פריגיה (ביוונית Φρυγία - "פרייה"; בטורקית Frigya) הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה. הפריגים התיישבו באזור החל מ-1200 לפנה"ס והקימו את ממלכתם במאה ה-8 לפנה"ס. פריגיה נשטפה על ידי שבטים קימריים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולאחר מכן נכבשה על ידי ממלכת לידיה, שכנתה ממערב, עד לכיבושה בידי הפרסים, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

צ'איאונו

צ'איאונו (טורקית Çayönü) הוא אתר ארכאולוגי מהתקופה הנאוליתית בדרום-מזרח טורקיה, כ-40 ק"מ צפונית-מערבית לעיר דיארבקיר, בסמוך לעיירה ארגאני.

הארכאולוג האמריקאי רוברט ג'ון בריידווד חפר באתר בין השנים 1964 ו-1978, ושוב בין 1985 ו-1991. לפי הממצאים היה האתר מיושב בין 7200 ו-6600 לפנה"ס לערך.

מחקר עצמות בעלי החיים שהשתמרו באתר מרמז על ביות מוקדם של החזיר. ממצאים בוטאניים רומזים לכך שתושבי האתר גידלו גם חיטה. צ'איאונו היה גם המקום בו נמצאה חתיכת הבד המוקדמת ביותר הידועה. פיסת טקסטיל זו הייתה מבד פשתן בן 9,000 שנה והוא נארג מפשתן שגדל באופן מקומי. בנוסף לכך האתר היה המרכז העיקרי לייצור חרוזים בתקופה הניאוליתית המוקדמת. ארכיאולוגים גילו ארבעה פריטי נחושת מוקדמים בצ'איאונו, מתאריך 7,200 לפני הספירה. צ'איאונו הוא גם המיקום של חפצי הנחושת המוקדמים ביותר הידועים.

קאראמאן

האם התכוונתם ל...

קאריה

קאריה (יוונית Καρία, טורקית Karya, לשונות חתיות Karkija) החלה את דרכה כממלכה חתית חדשה בדרום-מערב אסיה הקטנה, לאחר התמוטטות האימפריה החתית במאה ה-12 לפנה"ס', במקום בו שכנה לפנים חלק ממלכת ארזוה. אל היסודות החתים נוספו שבטים דורים אשר התיישבו בקאריה בסוף האלף השני ובתחילת האלף הראשון לפנה"ס. לפי מספר מקורות נקרא האזור בתחילה בשם "פיניקיה" בשל התיישבות פיניקית מוקדמת, ואת השם "קאריה" קיבל מהמלך האגדי "קַאר".

קאריה גבלה באיוניה ממערב, בלידיה מצפון ובליקיה ממזרח. העיר החשובה ביותר בממלכה הייתה בירתה הליקרנסוס (בודרום בטורקיה). הרודוטוס, בעצמו בן הליקרנסוס, מסר כי הקארים היו חרשי נשק מוכשרים ועמדו בקשרי מסחר ותרבות עם המצרים, ובמיוחד עם פרעה פסכמתיך הראשון שמלך בין 664 עד 610 לפנה"ס. קשרים אלה היו הדוקים במידה כזו שבני קאריה התיישבו בדלתה של הנילוס ושלחו כוחות צבא לעזרת המצרים כשאלה נזקקו להם.

במאה ה-6 לפנה"ס הייתה קאריה לחלק מממלכת לידיה, ויחד עם כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה נכבשה על ידי הפרסים בשנת 546 לפנה"ס, והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. בתקופה זו נבנה בהליקרנסוס המאוזוליאום, אחד משבעת פלאי תבל, שהוקם על ידי ארטמיסיה לזכר בעלה, המלך מאוזולוס, והעניק את שמו למושג.

בשנת 334 לפנה"ס נכבש האזור על ידי אלכסנדר הגדול והפך לחלק מהאימפריה ההלניסטית. בהמשך הוא עבר לשליטת האימפריה הרומית. תושבי קאריה דברו יוונית וקארית, לשון הודו-אירופית מקורבת ללשונות לידיה וליקיה. הם האמינו באל-אב שהרודוטוס כינה "זאוס של הקארים", אף שבניגוד לזאוס, היה האל הקארי אל המלחמה. דמות אלילית שמצאה את דרכה מפנתיאון האלים הקארי אל המיתולוגיה היוונית, הייתה הקטי (Hekátē), אלת פרשת הדרכים, שבקאריה נחשבה לאלה מרכזית, אך ביוון תפסה מעמד שולי ובדרך כלל שלילי.

בשטח נערכו חפירות ארכאולוגיות במספר אתרים. באזור העיר העתיקה אפרודיסיאס נמצאו שרידיות של מספר מקדשים ובנייני העיר שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה-7 ולא שוקמה.

קוניה

קוניה (בטורקית: Konya, בטורקית עות'מאנית: قونیه, ביוונית: Ἰκόνιον) היא עיר בטורקיה, השוכנת במרכז רמת אנטוליה. העיר הוקמה בסביבות שנת 1500 לפנה"ס והייתה לבירת סולטנות רום בין השנים 1097 ל-1243. בשנת 2000 אוכלוסייתה מנתה 742,690 איש והיא עיר הבירה של נפת קוניה, שהיא הנפה בעלת השטח הגדול ביותר בטורקיה. בסמוך לעיר שוכן בסיס חיל האוויר בקוניה.

ראזי

ראזי (בערבית: غازي, בתעתיק מדויק: ע'אזי; ה-ע' מבוטאת כרי"ש גרונית) או גאזי (בטורקית: Gazi) הוא ביטוי ממקור ערבי, המציין את הלוחמים אשר נטלו חלק בראזייה, שנקראה מאוחר יותר ראזווה (غزو, או Gazve), ומשמעותה פשיטות כנגד הכופרים. בהמשך הואדר ביטוי זה והפך להיות תואר כבוד השמור לאנשים אשר כיבדו את עצמם בביצוע פשיטות כנגד הכופרים, כשהביטוי הופך להיות חלק מהתואר של נסיכים מוסלמיים שונים כגון האמירים של אנטוליה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.