הנכבה

הנַכְּבָּהערבית: النكبة: "האסון") הייתה עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000[1] פלסטינים במהלך מלחמת העצמאות והפיכתם לפליטים. רובם עברו לארצות ערב השונות כולל לגדה המערבית ורצועת עזה. היו גם מעטים שעברו למקומות יישוב אחרים בישראל. אירועי הנכבה הביאו ליצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, וגם לדרישה ל"זכות השיבה". רבים מכלילים בכינוי זה גם את אירועי מלחמת העצמאות שהביאו להקמת מדינת ישראל ואת תבוסת צבאות ערב במלחמה[2].

הגורמים לנכבה מהווים מושא למחלוקת היסטוריונים בעולם המחקר. גורמים עליהם מוסכם באופן כללי הם הצלחות והתקדמויות כוח המגן העברי וצה"ל, הרס כפרים ערביים, לוחמה פסיכולוגית, ופחד מטבח לאחר פרשת דיר יאסין, שפרסומה גרם לרבים לנוס מפאניקה; צווי גירוש ישירים על ידי הרשויות הישראליות; התפנות עצמית של בני המעמד הגבוה; התמוטטות ההנהגה הפלסטינית וצווי פינוי ערביים; וכן חוסר רצון להישאר לחיות תחת שליטה יהודית.

משלהי שנות ה-90 הפלסטינים מציינים את יום הנכבה בעצרות ובתהלוכות. ברשות הפלסטינית ובמדינות אחרות מצוין יום זה ב-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי, והתאריך הלועזי של היום שנועד להכרזת המדינה (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי 1948 בגלל כניסת השבת), וחלק מערביי ישראל מציינים יום זה ביום העצמאות של מדינת ישראל.

Palestinian refugees
פליטים פלסטינים בדרכם מהגליל, 1948

המונח "נכבה"

Naqba
שרידי כנסיות במקום בו היה מצוי הכפר אל-באסה, כיום פאתי העיירה שלומי
Elyakim
הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950
HPIM2656
מסגד העיר מג'דל המשמש כיום כמוזיאון לתולדות אשקלון

המונח "נכבה" נטבע לראשונה על ידי קונסטנטין זורייק (قسطنطين زريق), פרופסור סורי למזרחנות באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בספרו, שיצא לאור בשנת 1948 "מענא א (ל)-נּכבה" (معنى النكبة - "משמעות האסון"[3]). במקור כיוון זורייק, שכתב את ספרו במהלך מלחמת העצמאות, לכשלונן הצבאי של מדינות ערב, שהתבטא לדעתו בהסכמתן להפוגה הראשונה:[4]

"מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק ש"ניתן" לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן".

לאחר מלחמת ששת הימים שימש המונח "נכבה" גם בהוראה של מאורעות מלחמה זו, כגון "שואת העולם הערבי" (זורייק היה גם מחלוצי מינוח זה: "הייתה זו שואה ולא מפלה, ומה שפגע בנו עתה דומה לה, ואפילו גרוע הימנה"[5]).

בעקבות ספריו של עארף אל-עארף הפך המונח למזוהה עם פליטות פלסטינית. בספרו הסביר אל-עארף את משמעות המושג: "בתקופה זו פקד אותנו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, אסון שכמוהו לא פקד אותנו דורות רבים. מולדתנו נגזלה, גורשנו מאדמותינו, ואיבדנו מספר רב מבנינו, ומעל לכל אלה כבודנו נפגע עמוקות"[6]. במסמך שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 ניתנה התייחסות לפירוש המילה "נכבה" בשפה הערבית ולמשמעותה בהקשר הפלסטיני: "בלשון הספרותית, נהוג להתייחס למילה 'נכבה' כאל אסון טבע כמו רעידת אדמה עזה, התפרצות קטלנית של הר געש או סופות חזקות. לעומת זאת, הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת... הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות - והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני"[7].

על פי אילן פפה, המונח נכנס לשימוש כניסיון לאזן את "העומס המוסרי" של השואה[8]. לעיתים נעשה שימוש במוטיבים שונים המדמים את הנכבה לשואה[6].

אירועי הנכבה

החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, שהתקבלה על ידי היישוב היהודי בשמחה, נתקלה בהתנגדות עזה מצד הציבור הערבי בארץ, בראשות מנהיג הוועד הערבי העליון, המופתי אמין אל-חוסייני, שדחה את התוכנית מכל וכל ופתח למחרת ההצבעה בשביתה כללית שאליה נלוו פעולות טרור נגד יהודים בערים ובכבישים, והביאו לתחילתה של מלחמת העצמאות[9].

במהלך המלחמה ברחו או גורשו מאות אלפים מערביי ארץ ישראל ממקומות מגוריהם, בערים ובכפרים. רובם עבר לאזורים בשליטת מדינות ערב, ומיעוטם התיישב ביישובים ערביים אחרים בישראל. בחלק מהמקומות הורו הכוחות היהודים לערבים לעזוב את מגוריהם או גירשו אותם בכוח. במקומות אחרים נמלטו התושבים מתוך חשש לחייהם או מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שיסתיימו הקרבות, לעיתים בעקבות הוראות מצד מנהיגיהם. בחלק מהיישובים היו יהודים שביקשו משכניהם הערבים שלא לעזוב. מחקרים בנושא זה נמצאים בלבה של מחלוקת פוליטית ולכן אין תמונה מלאה ומוסכמת של האירועים והנסיבות.

כבר במהלך המלחמה, ביוני 1948, סירבה ממשלת ישראל לבקשות הפליטים וללחצים בינלאומיים, ולא התירה את שיבת הפליטים למקומות יישובם[10]. החלטה עליה חזרה הממשלה גם בחודשים ובשנים שלאחר מכן. שר החוץ משה שרת אמר לרוזן ברנדוט כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[11]

כפרים ושכונות רבים בשטח ישראל, שהיו מיושבים בעבר בערבים נעלמו. על חורבות חלקם הוקמו יישובים וערים ישראליים חדשים - מתוך 370 יישובים חדשים שהוקמו בין השנים 1948 ו-1954, 350 ישבו על אדמות של פליטים, וכשליש מהעולים החדשים באותן שנים, כ-250,000 איש, יושבו בבתים עירוניים שהיו שייכים לערבים שהפכו לפליטים[12]. על חלק מהיישובים נטעה הקרן הקיימת לישראל יערות אורנים. מדינת ישראל החזירה שמות רבים של יישובים ושכונות בהם התגוררו בעבר הערבים לשמם העברי הקדום ונתנה לחלקם שמות עבריים חדשים. כך לדוגמה, מ'גדל הפכה לאשקלון, ביסאן שבה להיקרא בית-שאן, על חורבות בית מחסיר נבנה המושב בית מאיר ושכונות טלביה ומלחה בירושלים הפכו בהתאמה לקוממיות ומנחת (אף שבפועל ממשיכים תושבי ירושלים להשתמש עד היום בשמות הערביים).

הפליטים

רבים מהערבים שחיו לפני מלחמת העצמאות בשטח שבו הוקמה מדינת ישראל, וצאצאיהם, נשארו לחיות במחנות פליטים במדינות ערב עד היום, ולא קיבלו מעמד של אזרחים במדינות אלו. מחנות פליטים קמו גם בגדה המערבית וברצועת עזה.

מדינות יוצאות דופן שאפשרו לפליטים הפלסטינים להיקלט הן ירדן ולבנון. ירדן אישרה את התאזרחותם של פלסטינים רבים ואפשרה התיישבותם בממלכה כך שכיום מהווים הפלסטינים מעל לרבע מאוכלוסייתה[13], ולבנון אישרה אזרחות למספר קטן של פלסטינים, בעיקר מתואלים.

שימור זיכרון הנכבה

Nakba Day 2010 Hebron
ילדה פלסטינית בהפגנה לציון יום הנכבה והרצון למימוש זכות השיבה, חברון, 2010.

פליטים פנימיים הוא מושג הבא לתאר ערבים ישראלים אשר אינם חיים בכפריהם המקוריים ואף כי יש להם מעמד של אזרחי מדינת ישראל הם מוגדרים כפליטים ממקומות מושבם המקוריים.

שמירת המפתחות - כאקט סמלי של הרצון לשוב לכפריהם שומרים חלק מהפליטים וצאצאיהם מפתחות לבתיהם לשעבר, או מפתח שמייצג מפתח לביתם לשעבר. שמירת המפתח מייצגת בעיניהם את רצונם לשוב לבתיהם.

יום הנכבה

יום הנכבה (בערבית: يوم النكبة) הוא היום השנתי לציון הנכבה. חלק מערביי ישראל מציינים את יום הנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל, בעוד שהפלסטינים בשטחים ומחוץ לישראל מציינים אותו ב-15 במאי - יום ההכרזה המיועד של מדינת ישראל בשנת 1948 (בפועל הוקדמה ההכרזה בכמה שעות ל-14 במאי בגלל כניסת השבת).

יום הנכבה צוין לראשונה באופן רשמי ברשות הפלסטינית בשנת 1998, במקביל לחגיגות 50 שנה למדינת ישראל. האירועים כללו עצרות, תהלוכות, תערוכות, סמינרים ופרסום מאמרים רבים בעיתונות הערבית והפלסטינית אשר דנו במשמעותה ובמקומה של הנכבה בזהות הפלסטינית[14].

מאז סוף שנות ה-90 נערכים מדי שנה ביום העצמאות טקסים ו"תהלוכות שיבה" לאתרים בהם שכנו הכפרים שחרבו במלחמת העצמאות. את הטקסים שבהם נוטלים אלפים מערביי ישראל לצד פעילי שמאל ישראלים מארגנת "הוועדה הארצית להגנה על זכויות העקורים" תחת הכותרת: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו"[15][16][17]. בשנת 2001 הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על מסורת חדשה של עמידת דקת דומייה ביום הנכבה.[דרוש מקור: מקור לא מובן][18]

ב-15 במאי 2000 פרצו מהומות אלימות ביהודה, שומרון ועזה שנמשכו כ-3 ימים (נקראו בשם עופרת יצוקה בקוד צה"לי). ההפגנות אורגנו על ידי אנשי הפת"ח וכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה המוני שהפכו בהמשך לירי באש חיה מצד אנשי התנזים ושוטרים פלסטיניים. מוקדי אלימות מרכזיים היו בקבר יוסף, צומת איו"ש, קבר רחל, הכניסה הדרומית לטולכרם וצומת נצרים. בעימותים נהרגו 8 פלסטינים ומאות נפצעו. כ-30 ישראלים נפצעו, רובם באורח קל. בדיעבד, יש שראו באירועים אלו הקדמה לאירועי האינתיפאדה השנייה שפרצה כארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר[19].

ב-15 במאי 2011 נרצח אזרח ישראלי אחד ונפצעו רבים אחרים בפיגוע דריסה בשדרות חיים בר-לב בתל אביב. המחבל, נהג משאית ערבי-ישראלי תושב כפר קאסם, נעצר[20]. באותו יום, ניסו מפגינים לפרוץ את גבולות ישראל מסוריה, לבנון ורצועת עזה. ליד מג'דל שמס הצליחו כ-130 מהם לפרוץ את הגדר ולחצות את הגבול. במהלך העימותים האלימים בינם לבין כוחות צה"ל, הם יידו אבנים ופצעו 7 חיילים ישראלים. בתגובה ירו החיילים, שהשתמשו תחילה באמצעים לפיזור הפגנות, אש חיה ממנה נהרגו 4 מהמסתננים ונפצעו 6. לבסוף פוזרו המפגינים והוחזרו לסוריה. צילום מסמך שפורסם באתר ה"דיילי טלגרף" הראה לכאורה כי המהומות אורגנו על ידי שלטונות סוריה[21]. בגבול ישראל-לבנון נבלמו המפגינים על ידי צה"ל וצבא לבנון, ו-10 מהם נהרגו בגזרת מארון א-ראס מירי צבא לבנון[22].

ב-15 במאי 2014 נורו למוות שני צעירים פלסטינים במהלך הפגנה לציון יום הנכבה סמוך למחסום ביתוניא בעקבות יידוי אבנים והפרות סדר[23]. כעבור חודשים אחדים הוגש כתב אישום נגד שוטר מג"ב באשמת הריגה של אחד משני הצעירים[24].

היחס ל"נכבה" בחברה הישראלית

בעקבות חדירתה של "הנכבה" לשיח הציבורי החלו להישמע קולות שונים בחברה הישראלית בשאלה כיצד נכון להתייחס למושג זה ולמשמעויותיו במדינת ישראל.

ביולי, 2007, אישר משרד החינוך לבתי ספר ערביים להשתמש במושג נכבה, מושג שהיה אסור בשימוש עד אז (אם כי בפועל האיסור לא נאכף). כחלק מהשינוי במדיניות משרד החינוך אושר לבתי הספר הערביים להשתמש בספר לימוד המכיל את המילה נכבה וכולל, לצד הגרסה הרשמית הישראלית ובנוסף להדגשה כי הערבים הם שסירבו להחלטת האו"ם לחלק את המדינה, גם את תקציר הגרסה הפלסטינית להקמת מדינת ישראל. ביולי 2009 החליט משרד החינוך לאסור מחדש את איזכור הנכבה בספרי הלימוד במגזר הערבי, שר החינוך, גדעון סער, נימק את ההחלטה, באומרו ש"אין כל סיבה שבתוכנית לימודים רשמית של מדינת ישראל תוצג הקמת המדינה כשואה או אסון"[25].

פעילי שמאל רדיקלי ישראליים נוטלים חלק באירועי יום הנכבה ועמותות ישראליות פועלות להנצחת יישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות ולשימור זכרם. אחת העמותות הבולטות בתחום זה היא עמותת "זוכרות" המציגה את מטרתה: "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב. על הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה". במאמר המערכת של עיתון "הארץ" בעקבות אירועי יום הנכבה בשנת 2011 נטען כי מדינת ישראל אינה צריכה לחשוש מהאירועים לציון הנכבה כיון שהם "משקפים את דרישת היסוד ההיסטורית של הפלסטינים למדינה עצמאית, שריבונותה מוכרת ובמסגרתה תבוא לפתרון גם בעיית הפליטים"[26].

מנגד היו שהביעו ביקורת על "הנכבה" כפי שהיא מוצגת כיום על ידי הפלסטינים. פרופ' שלמה אבינרי טען כי הקושי של היהודים להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים, כפי שראוי להיות לדעתו, הוא בשל האופן בו מוצגת "הנכבה" בנרטיב הפלסטיני. לדבריו, קיימת התעלמות של הפלסטינים מאחריותם לתוצאות המלחמה. התעלמות זו מתבטאת בין השאר בבחירת המילה "נכבה" ("אסון") שמנסה להציג את האירועים כאסון טבע ללא אחראים ולא כתוצאה של מפלה צבאית ומדינית שנבעה מהחלטות שקיבלו מנהיגיהם של הערבים. בנוסף, הוא ביקר את ההשוואה שנעשית לעיתים בין השואה ל"נכבה" המבטאת לטעמו "אטימות מוסרית" ואינה נכונה מבחינה עובדתית[27].

היו שמתחו ביקורת חריפה אף יותר וטענו כי מדובר בשכתוב ההיסטוריה ובניסיון לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל על ידי הצגתה כפושעת, בעוד שלדבריהם הערבים היו אלה שסירבו לקבל את החלטת החלוקה, תקפו את היהודים וקיבלו החלטות שגויות במהלך המלחמה, ובכך היו אחראים בעצמם לאסונם[28][29]. העיתונאי בן-דרור ימיני טען כי מטרת האירועים לציון הנכבה שהחלו להופיע לדבריו רק בתחילת המאה ה-21 אינה לשם הזדהות עם סבל ערביי ארץ ישראל ב-1948, אלא לשם חיסולה של מדינת ישראל. לדבריו, מנהיגי הערבים ב-1948 זממו להשמיד את היהודים ולכן אין סיבה לציין את תבוסתם כשם ש"אין שום פסטיבל לציון ה"נכבה" שחוללו כוחות הברית לגרמניה"[30].

הצגת הסיבות לנכבה בחברה הישראלית

מרכיב מרכזי בנכבה הוא, כאמור, ההגירה הפלסטינית ב-1948 - עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000 מערביי ארץ-ישראל (הפלסטינים) במהלך מלחמת העצמאות. עד שלהי שנות ה-70, ככלל כל מוסדות המדינה בישראל (למשל, צה"ל, מרכז ההסברה וספרי לימוד שאושרו ללימוד על ידי משרד החינוך) והחברה (למשל, קהילת המחקר, העיתונות, וספרי זכרונות של ותיקי קרבות 1948) הציגו את הנרטיב היהודי לגבי הסיבות לעזיבת הערבים ב-1948. כלומר, נטען כי הם עזבו מרצונם, ככלל עקב קריאות מנהיגיהם ומנהיגי מדינות ערב כי יעשו כך ועקב פחד. חריגים היו משנות ה-50 רק השבועון "העולם הזה" וביטאון המפלגה הקומוניסטית "קול העם" וכן סופרים ומשוררים ישראלים שונים שהציגו ביצירותיהם את סבל הפלסטינים במלחמה (הנודע שבהם: "חירבת חזעה" מאת ס. יזהר). הללו הציגו נרטיב ביקורתי, לפיו חלק מהערבים עזבו מיוזמתם מסיבות שונות (פחד, קריאות מנהיגים וכו') בעוד שחלקם גורשו על ידי הכוחות הלוחמים היהודיים ובהמשך הישראליים ("קול העם" גם הציג לעיתים את הנרטיב הערבי - לפיו ככלל כל הערבים גורשו). משנות ה-60 גם תנועת "מצפון" הציגה בציבור לעיתים את הנרטיב הביקורתי ולעיתים את זה הערבי[31]. משלהי שנות ה-70 חל שינוי בקרב מוסדות חברה מרכזיים שונים, שהחלו להציג את הנרטיב הביקורתי (שמשנות ה-80 כונה לרוב "פוסט-ציוני") לגבי הסיבות לעזיבת הערבים את ארץ ישראל במלחמת העצמאות. כך היה המצב, למשל, לגבי מחקרי קהילת המחקר (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות מלחמת העצמאות.

במהלך הזמן, מחקרים ומאמרי עיתונות ביקורתיים הפכו לרוב המכריע בקרב פרסומי קהילת המחקר והעיתונות. משנות ה-90 חלק מספרי הלימוד שבהם נעשה שימוש במערכת החינוך היהודית בישראל החלו להציג את הנרטיב הביקורתי[32], ומשנת 2000 - גם ספרי לימוד כאלה שאושרו לשימוש בזרם החינוך הממלכתי-חילוני על ידי משרד החינוך[33]. בשנת 2005 גם ספר של ארכיון המדינה שעסק במסמכים הקשורים לראש הממשלה המנוח יצחק רבין הציג נרטיב זה[34]. לעומת זאת, מרכז ההסברה וצה"ל (ענף הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי) המשיך להציג לפחות עד 2004 את הנרטיב הישן[31].

"חוק הנכבה"

לשון החוק

במרץ 2011 אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011, ולפיו יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף מתוקצב או גוף נתמך סכומים של עד פי 3 מההוצאה שהוציא, אם היא במהותה אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

37 חברי כנסת (מהקואליציה וכן מהאיחוד הלאומי) תמכו בחוק, מול 25 שהתנגדו לחוק (מהאופוזיציה). לפי נוסח החוק, "שר האוצר יקבל החלטה כאמור... לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר בדבר התקיימות האמור באותו סעיף קטן, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי". בהמשך החוק מצוין כי אותו צוות מקצועי יורכב מ"צוות שמינה שר האוצר שחברו בו עובד משרד המשפטים, לפי הצעת שר המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר שלו ממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך הגוף". נקבע כי ניתן לעתור נגד החלטה כזו בפני בית משפט לעניינים מנהליים[35].

דיון ציבורי בחוק

החוק החל את דרכו כהצעת חוק פרטית שיזמו חברי הכנסת אלכס מילר, פאינה קירשנבאום, חמד עמאר ודוד רותם, כולם חברי מפלגת ישראל ביתנו[36]. על אף שהחוק מתייחס לנושאים שונים, הופנתה עיקר תשומת הלב הציבורית לסעיף העוסק ב"ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל" ובתקשורת כונה החוק "חוק הנכבה".

כאשר במאי 2009 אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את תמיכת הממשלה בהצעת החוק, הביעו אחדים מחברי הכנסת, ארגונים המייצגים את ערביי ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה[37], האגודה לזכויות האזרח בישראל[38] וארגוני זכויות אדם נוספים התנגדות נחרצת להצעה, כיוון שלדבריהם הדבר יפגע בחופש הביטוי ויחמיר את היחס הציבורי לערביי ישראל. חבר הכנסת מילר הגן על החוק שיזם וטען כי יש להגיע למצב בו כספי המדינה לא ינוצלו להתבטאויות ומעשים השוללים את קיומה[39]. בשנה בה עבר החוק, גופים חברתיים ודתיים רבים במגזר הערבי הודיעו כי לא יציינו את יום הנכבה כפי שנהגו בכל שנה בטרם עבר החוק[40]. מספר אנשים העלולים להיפגע מהחוק הגישו, בשיתוף עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל שתי פיסקאות בחוק, שהן עילות להפחתת תקציב: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.

ביולי 2011 הגיש חבר הכנסת אחמד טיבי הצעת חוק לתיקון חוק הנכבה, לפיה במקום הפחתת תקציב בשל ציון הנכבה, יופחת התקציב בשל "הכחשת הנכבה". משהחליטה נשיאות הכנסת בצעד נדיר לפסול את הצעת החוק להגשה בטענה שהיא "שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי"[41], עתר טיבי לבג"ץ נגד החלטה זו. כיוון שבמהלך הדיון בעתירה התפזרה הכנסת ה-18, נמחקה העתירה[42].

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

  • Ilan Peppe, The Ethnic Cleansing of Palestine, Oneworld, London and New York, 2006, ISBN 1-85168-467-0
  • Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestine Studies, 1992, 638pp

מאמרים

  • גיא בכור, הערך: אל-נכבה, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991.
  • אסתר ובמן, הנכבה - מיתוס מכונן בזהות הלאומית הפלסטינית, בתוך: תמר יגנס (עורכת), מאינתיפאדה למלחמה, אוניברסיטת תל אביב, מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2003.
  • אילה חביב-ברק, יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל : מפגש בין זהויות בקונפליקט, מגמות, מ"ז, 3-4, תשע"א-2011, עמ' 452–483.
  • מתי שטינברג, "דור הולך ודור בא" : דור "הנכבה" ודור "המאבק המזוין", בתוך: מלחמות, מהפכות וזהות דורית, תשסא-2001, עמ' 118–128.
  • יהודה שנהב, 'הנכבה והמלנכוליה היהודית-ערבית', בתוך: עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות, עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון ב"ג, אונ' ב"ג, עמ' 240 - 251

קישורים חיצוניים

מחקרים

אקטואליה

מידע על אתרים ויום הנכבה

הערות שוליים

  1. ^ מספר הפליטים זכה לאומדנים שונים מגורמים רבים. לאחר המלחמה ציינו גורמים ערבים את המספר "900,000 או מיליון", ואילו דובריה הרשמיים של ישראל נקבו במספר "520,000 בקירוב". אומדנים נייטרלים נוקבים במספרים הנמצאים בתווך בין הערכות אלה. אומדן של אונר"א העמיד את המספר על 726,000, והבריטים קבעו את המספר 810,000. בני מוריס מאמץ את האומדן "בין 600,000 ל-760,000". למידע נוסף ראו ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", עמ' 397.
  2. ^ גיא בכור, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון, 1991, עמ' 226.
  3. ^ קוסטנטין זריק, משמעות הנכבה - ההקדמה לספר בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני, ג'מאעה כ"א, עמ' 97–103, 2014.
  4. ^ ראו: יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 221
  5. ^ קונסטנטין זורייק, משמעות השואה מחדש, בתוך יהושפט הרכבי (עורך), לקח הערבים מתבוסתם, עם עובד 1969, עמ' 184–210, כאן 184.
  6. ^ 6.0 6.1 שאול ברטל, השואה על-פי ראאד סלאח, 3 ביולי 2010
  7. ^ פוראת נאסר, יוסי זילברמן, ‏כוננות גבוהה לקראת יום הנכבה, באתר ‏mako‏‏, ‏‏13 במאי 2011‏
  8. ^ [Illan Pappe The Ethnic Cleansing of Palestine] One World Publication 2006, preface pg xvii
  9. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עם עובד, 1991, עמ' 20.
  10. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 284.
  11. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 285.
  12. ^ Don Peretz, 1958:Peretz, Don (1958). Israel and the Palestinian Arabs. Washington: Middle East Institute. CHAPTER VIII Israel's Initial Absentee Property Policy עמוד 143
  13. ^ Where We Work: Jordan באתר אונרא, 1 בינואר 2014
  14. ^ ובמן, עמ' 109
  15. ^ רועי נחמיאס, ח"כים ערבים ציינו את "יום האסון" לכינון ישראל, באתר ynet, 4 במאי 2006
  16. ^ יואב שטרן, ארגוני שמאל ואלפי ערבים-ישראלים ציינו את "יום הנכבה" בעלייה לכפרים הנטושים ובעצרת בגליל, באתר הארץ, 13 במאי 2005
  17. ^ [1], [2]
  18. ^ ובמן, עמ' 124
  19. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, שחר אלתרמן, המלחמה השביעית, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 61-60
  20. ^ יואב זיתון, חשד לפיגוע דריסה בת"א: הרוג ו-17 פצועים, באתר ynet, 15 במאי 2011
  21. ^ ניר יהב‏, "מסמך מוכיח שסוריה שלחה את מפגיני יום הנכבה", באתר וואלה! NEWS‏, 14 ביוני 2011
  22. ^ שלמה צזנה ולילך שובל, ‏עברו את הגבול, באתר ישראל היום, 16 במאי 2011
    חגי הוברמן, ‏נכבה בהפתעה, באתר בשבע - ערוץ 7, 19 במאי 2011
  23. ^ אבי יששכרוף ואמיר בוחבוט‏, שני פלסטינים נהרגו מאש צה"ל במהלך הפגנה ליד רמאללה, באתר וואלה! NEWS‏, 15 במאי 2014
  24. ^ שבתי בנדט‏, השוטר שירה בנער הפלסטיני בביתוניא הואשם בהריגה, באתר וואלה! NEWS‏, 19 בנובמבר 2014
  25. ^ נעמה טלמור, ניר יהב‏, סער החליט: הערבים לא ילמדו על הנכבה, באתר וואלה! NEWS‏, 22 ביולי 2009
  26. ^ המשט הסורי - מאמר מערכת, באתר הארץ
  27. ^ שלמה אבינריכאב הפלסטינים ואחריותם, באתר הארץ, 11 במאי 2011
  28. ^ אורי הייטנר, ‏שקר הנכבה, "חדשות בן עזר" 641, 9 במאי 2011.
  29. ^ מרדכי קידר, נכבה מתוצרת עצמית, מראה 150, 27 במאי 2011.
  30. ^ בן-דרור ימיני, מכתב לפליטים, באתר nrg‏, 17 במאי 2011
  31. ^ 31.0 31.1 Nets-Zehngut,R. (2008). The Israeli National Information Center and collectivememory of the Israeli-Arab conflict. The MiddleEast Journal, 62 (4), 653-670; Nets-Zehngut,R. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in thehistorical memory of Israelis/Jews 1949-2004.Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248;Nets-Zehngut, R. (2012). Overview of the Israeli memory of thePalestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194; Nets-Zehngut, R. (2013).Israeli approved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies,18 (3), 41-68. רפי נץ-צנגוט (2013). היסטוריית הסכסוך הישראלי-פלסטיני: השוואה בין מקורות ישראליים שבכתב למקורות פלסטיניים שבעל פה, מגמות, מט, 1, 3-27.
  32. ^ Podeh, E. (2002). The Arab-Israeli conflict in historytextbooks (1948-2000).Westport, CT: Bergin & Garvey.
  33. ^ Nets-Zehngut, R. (2013). Israeliapproved textbooks and the 1948 Palestinian exodus. Israel Studies, 18(3), 41-68.
  34. ^ רוזנטל, י. (2005). יצחק רבין: ראש הממשלה של ישראל 1974–1977, 1995-1992 – מיבחרמסמכים מתקופות בחייו. ירושלים: גינזך המדינה
  35. ^ רשומות, ספר החוקים ה'תשע"א, עמוד 686
  36. ^ הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש”ע–2010, ה"ח הכנסת 315 מיום 9 במרץ 2010
  37. ^ מרדכי קרמניצר, עמיר פוקס, הצ"ח יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש"ע-2010, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 במרץ 2011 (התנגדות להצעת החוק).
  38. ^ תגובת האגודה בעניין הצעת החוק האוסרת על ציון אירועי הנכבה, 25 במאי 2009, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל.
  39. ^ מרב מיכאלי"אלכס מילר, מדוע ציון הנכבה הוא הסתה בעיניך?", באתר הארץ, 24 במרץ 2011
  40. ^ ערבים לפני הנכבה: "ליברמן סתם לנו את הפה", באתר ynet, 15 במאי 2011
  41. ^ מורן אזולאי, נפסל "חוק נכבה" של טיבי, שמבטיח לנצח בבג"ץ, באתר ynet, 4 ביולי 2011
  42. ^ בג"ץ 5478/11 ח"כ ד"ר אחמד טיבי נ' יו"ר הכנסת, ניתן ב-3 בפברואר 2013
  43. ^ דוד זונשייןביאליק ודרוויש מזהירים: השיר הוא תהום, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2007
  44. ^ ביקורת: ישי רוזן צבי, מרחב הקורבניות שבין השואה לנכבה, באתר הארץ, 2 ביולי 2013
  45. ^ על הספר: אריאל הירשפלדקול דממת השקדיות, באתר הארץ, 19/12/08
  46. ^ בני מוריס"נכבה והישרדות": לא היתה "מדיניות גירוש", באתר הארץ, 18 ביולי 2017
    דניאל בלטמן"נכבה והישרדות" הוא הזדמנות עבור הקורא העברי להבין את האסון הפלסטיני, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2017
15 במאי

15 במאי הוא היום ה-135 בשנה (136 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 230 ימים.

אם תרצו

"אם תרצו" היא תנועה ישראלית, מאוגדת כעמותה בשם אם תרצו - ציונות להיות או לחדול, שנוסדה זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, ומטרתה, לפי פרסומיה, לפעול "לחיזוק ערכי הציונות בישראל".

עם פעולותיה הבולטות של התנועה נמנים פרסום דו"ח על הטיה אנטי-ציונית, לטענתה, באוניברסיטאות בישראל; קמפיין נגד "הקרן החדשה לישראל", כולל ייחוס חלק ניכר מהדיווחים הביקורתיים בדו"ח גולדסטון כלפי ישראל לגופים הנתמכים על ידי הקרן, וקמפיין "השתולים" נגד פעילות ארגונים ישראליים הממומנים בידי מדינות זרות ומכפישים לדברי התנועה את מדינת ישראל ואת צה"ל.

בעיית הפליטים הפלסטינים

בעיית הפליטים הפלסטינים היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל אשר יצאו את תחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות (המכונה על ידיהם בשם הנכבה), אלו שהפכו פליטים ממקום מושבם בגדה המערבית במהלך במלחמת ששת הימים וכן צאצאיהם, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים וצאצאיהם חיים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן במדינות אחרות בעולם.

מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בעלי סטטוס של פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). בערך זה המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א. בתור שכאלה הפליטים הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם צאצאי הפליטים ובני-זוגם זכאים למעמד של פליט. הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלה מהם שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש או את אלה שביצעו פשעים שונים או אף פעלו נגד מטרות האו"ם (תנאים שיכולים לפסול זכאות של פליטים רגילים). המנדט שניתן לאונר"א, בניגוד למנדט הנציבות, אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו.אוכלוסייה נוספת הקשורה במונח הם אלה מערביי ישראל שעזבו את ביתם הקבוע כתוצאה מהמלחמה אך עדיין נותרו בתחומי מדינת ישראל.

סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הוא מפתח המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.

היסטוריה

הִיסְטוֹרְיָה היא מחקר אירועי העבר לפי תעודות כתובות. המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: Ίστορία, שמשמעה: "תיעוד" או "חקירה". המילה היוונית היסטוריה נעשתה נפוצה כמתארת אירועים והתרחשויות חשובות לאחר שהרודוטוס קרא כך לספרו על מלחמת פרס-יוון. המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה הקדומה.

מאז יצר האדם את הכתב שאף לתעד אירועים שונים בחייו ובחיי סביבתו. בתחילה, בעזרת לוחות חרס ופפירוסים ובהמשך על ידי סופרים שתיעדו את המדינה, הכלכלה והחברה בכתב ובעיקר התמקדו במלחמות ובכיבושים אותם ביצע השליט של תקופתם. ככל שהשתכללו אמצעי הדפוס, גדל היקף העבודה ההיסטוריונית. מלכים העסיקו סופרים שיתעדו את תקופת מלכותם; כובשים טבעו מטבעות ותחריטים כדי להנציח כיבושיהם.

תחום המחקר היסטוריה מתייחס אל חקר תרבויות בעלות מערכות כתב. תרבויות כאלה הופיעו לראשונה באזורים של המזרח התיכון בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, ומאוחר יותר בשאר העולם. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרהיסטוריה, ונחקרות במסגרת מדע הארכאולוגיה. עם זאת, שינויים וחידושים במתודולוגיה ההיסטורית, בעיקר במרוצת המאה ה-20, הביאו לשימוש גובר בכלים שאינם טקסטואליים לחקר ההיסטוריה ולאימוץ מתודולוגיות של דיסציפלינות אחרות, כגון האתנוגרפיה על מנת להתגבר על מגבלות אלו.

בתחילת המאה ה-21 מחקרים היסטוריים רבים החלו להתבסס על אוריינות דיגיטלית וחיפושם של מאגרי מידע אינטרנטיים לצורך מחקרים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים אודות העבר.

העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)

ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות ברצועת עזה, ליד הגבול הישראלי. הפגנות ומהומות אלו, הנקראות בפי הפלסטינים "צעדת השיבה הגדולה" (בערבית مسيرة العودة الكبرى) קוראות להתיר לפליטים פלסטינים ולצאצאיהם לשוב לשטח ישראל. ההפגנות נועדו להפגין גם נגד הסגר על רצועת עזה ומעבר שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים. במסגרת ההפגנות מתעמתים פעילים ומחבלים פלסטינים עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים מתקרבים לגדר, תוך שחלקם מיידים אבנים, ומשליכים בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במקביל מעת לעת נערכים ניסיונות לחבל בגדר ולעבור אותה אל הצד הישראלי וכן ירי נגד כוחות צה"ל ששומרים על הגבול, בחסות האלימות.האירוע הראשון במהלך העימותים היה ב־30 במרץ 2018 (יום האדמה). צה"ל ומשמר הגבול נערכו בכוחות מתוגברים בציר הוברס סביב רצועת עזה ופעלו מול הפרות סדר אלימות וניסיונות לפגוע בהם. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.

בנוסף לעימותים לאורך הגדר ושיגור בלוני תבערה, שהתקיימו לאורך כל התקופה, פרצו מפעם לפעם הסלמות קצרות, שהתבטאו בירי רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, ותקיפות של חיל האוויר ברחבי רצועת עזה.

היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בהפגנות הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון ל־16 בינואר 2019, נהרגו באירועים, על פי הדיווחים מעזה, 187 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור וחצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, רובם משאיפת גז מדמיע ומיעוטם מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל כאשר ניסו לעבור את גדר הגבול. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

לאורך כל התקופה התקיימו מגעים עקיפים, בתיווכה של מצרים, בין ישראל לחמאס, במטרה להרגעה נקודתית במקרים של ירי רקטות והתקפות חיל האוויר, וכן להגיע להסדרה לטווח ארוך יותר. כמו כן הייתה מעורבת במגעים קטר, שמימנה, באישור ישראל, אספקת דלק לרצועת עזה והעברת כספים למימון פעילות ממשל חמאס.

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

התיאטרון הערבי-עברי ביפו בבית הסראייה הישן בעיר, משמש אכסניה לשתי להקות תיאטרון הפועלות ביחד ולחוד בשתי שפות: עברית וערבית. השתיים הן קבוצת "תיאטרון מקומי", שנוסדה ב-1990 בידי יגאל עזרתי וגבי אלדור, ותיאטרון "אל סראיא" (נוסד ב-1998), שבו חברים אנשי תיאטרון ויוצרים ערבים. התיאטרון ממומן חלקית בידי משרד החינוך והתרבות ועיריית תל אביב-יפו. לתיאטרון זה שלושה מנהלים אמנותיים: מוחמד בכרי, יגאל עזרתי וגבי אלדור.

התנועה הלאומית הפלסטינית

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות והשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית.

וליד ח'אלדי

וליד ח'אלדי (בערבית: وليد خالدي; נולד ב-1925 בירושלים) הוא היסטוריון פלסטיני שנודע בכתיבתו על אודות הנכבה ב-1948. הוא משמש כמזכ"ל המוסד ללימודי פלסטין בביירות, מוסד מחקר עצמאי שהוא היה אחד ממייסדיו ב-1963.

זוכרות

זוכרות (בערבית: ذاكرات) היא עמותה ישראלית שהוקמה ב-2002 ומטרתה, על פי פרסומיה, היא להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל ל"נכבה" (בערבית - אסון - כינוי לגורל ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות ב-1948) ולקדם את "זכות השיבה" ואת מימושה. גורמים שונים הביעו לאורך השנים ביקורת על העמותה וטענו כי בהצגת המידע על הנכבה היא מתעלמת לעיתים ממקורות הסכסוך וממהלכו, כמו גם מעובדות יסוד אחרות שאינן תואמות את השקפת עולמה.

חנן חבר

חנן חֶבר (נולד ב-14 בינואר 1953) הוא מופקד הקתדרה ע"ש יעקב והילדה בלאושטיין ללשון וספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטת ייל ופרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

טל בן צבי

ד"ר טל בן צבי (נולדה ב-1966) היא חוקרת תרבות ואוצרת של אמנות עכשווית.

יום הנכסה

יום הנַּכְּסַה (בערבית: يَوْم النَّكْسَة; "יום התבוסה" או "יום הנסיגה"), 5 ביוני, הוא היום שבו מציינים גורמים בעולם הערבי את פרוץ מלחמת ששת הימים.

"הנכסה" הוא כינוי ערבי להפסד הצבאי של מדינות ערב במלחמת ששת הימים, שהתנהלה בין ישראל לבין שלוש המדינות - מצרים, ירדן וסוריה. בעיני העולם הערבי נחשב אירוע זה כהמשך ליום הנכבה, הקשור במלחמת העצמאות.

מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (יום שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב טבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע. ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.

מג'דל שמס

מַגְ'דַל שַׁמְס (בערבית: مجدل شمس) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. יישוב דרוזי השוכן צפונית לרמת הגולן, במורדות הר חרמון, כמה מאות מטרים מערבית לגבול הסורי. בשנת 1982 הוכרז היישוב, המוכר עד היום בכינוי כפר, כמועצה מקומית. דרומית לכפר שוכנת "שמורת גבעות מג'דל שמס", המורכבת מגבעות חוואר שעליהן צמחייה אופיינית.

משפחת ח'אלידי

משפחת ח'אלידי (בערבית: الخالدي) היא אחת המשפחות הוותיקות והנכבדות ביותר בקרב הציבור המוסלמי בירושלים. לפי מסורת משפחתית המשפחה היא נצר לח'אלד בן אל-וליד, מצביא צבאו ואחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד, מכובשי ארץ ישראל. למרות שלמשפחה אין רכוש רב וקרקעות כמו למשפחות חוסייני או נשאשיבי, היא נחשבת למכובדת ביותר ובניה נשאו באופן מסורתי משרות שיפוט ושלטון.

במשך מאות שנים הייתה ח'אלידי המשפחה השלטת בירושלים, אך היא ירדה מגדולתה במאה האחרונה. בין בניה נמנו:

השייח' ח'ליל אל-ח'אלידי, נשיא בית הדין השרעי העליון ומתחרהו העיקרי של חאג' אמין אל-חוסייני על משרת המופתי של ירושלים ב-1922

מוחמד עלי אל-ח'אלידי שימש כמנהל בית המשפט הירושלמי במשך שישים שנה

יוסף אל-ח'אלידי, איש רוח, בלשן וראש עיריית ירושלים בשלוש קדנציות שהתפרסו על פני שלושים שנים בסוף המאה ה-19

רוחי אל-ח'אלדי, אחד משלושת צירי מחוז ירושלים בפרלמנט העות'מאני בשנים 1908–1912.

חוסיין פח'רי אל-חאלידי, רופא ומדינאי פלסטיני מתון, מייסד מפלגת הרפורמה הפרו-בריטית, ראש עיריית ירושלים וראש ממשלת ממלכת ירדן

השופט חאג' ראג'יב אל-ח'אלידי (1866–1952), מייסדה של ספריית ח'אלדיה ברובע המוסלמי בירושלים, אחד מנכסיה החשובים של המשפחה

מוסטפא אל-ח'אלידי, שופט בבית הדין השרעי העליון שלאחר פרישתו היה לראש עיריית ירושלים בשנים 1938–1944

איסמעיל אל-ח'אלידי, היגר לניו יורק ועסק בארגון ערביי ארצות הברית לפני הנכבה (1948) ואחריה

וליד ח'אלדי, נולד ב-1925 בירושלים, היסטוריון שנודע בכתיבתו על אודות הנכבה, מייסד ומזכ"ל המוסד ללימודי פלסטין בביירות

רשיד ח'אלידי היסטוריון ואינטלקטואל פלסטיני-אמריקאי בולט (בנו של איסמעיל אל-ח'אלידי)

על זאת

"על זאת" הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. השיר עוסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

פליטים יהודים ממדינות ערב

פליטים יהודים ממדינות ערב הם כ-850,000 יהודים אשר נאלצו לעזוב חסרי כל את מדינות ערב בהן נולדו וחיו, והפכו לפליטים. מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-30 של המאה ה-20, התעצם בהכוונתה של הליגה הערבית בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות יהודיות בעלות היסטוריה של מאות ואלפי שנים.

קואליציית נשים לשלום

קואליציית נשים לשלום היא תנועת שמאל רדיקלי ישראלי. התנועה מגדירה עצמה כ"ארגון פמיניסטי" המחויב "למאבק לסיום הכיבוש וליצירת חברה צודקת, תוך הרחבת מעורבותן והשתתפותן של נשים בשיח הציבורי. הקואליציה יוזמת קמפיינים ציבוריים ופעילויות הסברה וחינוך, תוך מחויבות לפיתוח והטמעה של שיח פמיניסטי בכל זירות החברה". מטרתה המוצהרת של התנועה היא השגת "שלום צודק בישראל/פלסטין" המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, חלוקת ירושלים ופתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. לדברי הארגון עיקר פעילותה של הקואליציה הוא "במאבק נגד הכיבוש של שטחי יהודה, שומרון ועזה, ונגד מדינת ישראל כחלק מקואליציית ה-BDS".

קואליציית נשים לשלום קוראת להחיל על ישראל חרם מדיני וכלכלי ושואפת לקדם חרם כזה על ידי ארגונים שונים בעולם.

תנזים

תנזים (בערבית: تنظيم "ארגון", ובתעתיק מדויק תנט'ים), הוא פלג צבאי של ארגון הטרור פת"ח.

התנזים הוקם ב-1995 על ידי יאסר ערפאת כחלק מפת"ח. למעשה, ה"תנזים" היווה הארגון הצבאי של הפת"ח והוא והפת"ח היו כגוף אחד. אחרי הסכמי אוסלו, הפך התנזים לכלי דרכו ביטאו עצמם מתנגדים מיליטנטים בתוך הפת"ח למהלכים שיזמה ההנהגה של ה"שבים מתוניס"; וככלי דרכו הפת"ח ויסת התנגדות ל"הסכמי אוסלו", תוך ניסיון לצמצום התמיכה בארגונים אופוזיציונים לפת"ח, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. בנוסף, ערפאת היה מעוניין להשתמש בתנזים כמעין "צבא פלסטיני". בפועל, הארגון פעל גם נגד גורמים מתונים בתוך הרשות הפלסטינית ואש"ף, ובמיוחד ייצג באופן סמלי את תושבי השטחים מול השחיתות לכאורה של ההנהגה ששבה מגלותה בתוניס. במהלך קרבות הרחוב של תחילת האינתיפאדה השנייה הפך התנזים לגוף בולט. פעיליו היו בולטים גם במהלך מהומות מנהרת הכותל (ספטמבר 1996) ובמהלך "מהומות יום הנכבה" במאי 2000.

מבחינה אידאולוגית, התנזים מושך צעירים המתנגדים להסכמי אוסלו ורבים באוכלוסייה הפלסטינית רואים אותו כגוף "עממי", אשר מושך פעילים "מלמטה". הוא רואה עצמו כיורש של ניצי הפת"ח, ארגון שפורק במצוות ישראל ב-1996. חבריו נוטים להיות צעירים יותר מחברי פלגים אחרים בפת"ח, כולל כאלה אשר התבגרו בתקופה שאחרי אוסלו. חלק מן החברים בארגון פעילים גם בגדודי חללי אל אקצה ואין למעשה "יריבות" בין שני הגופים, אלא חפיפה מסוימת. למרות השתייכות חלק מן החברים למיעוט הנוצרי בשטחי הרשות, ממסמכים שנתפסו במהלך מבצע חומת מגן עולה כי הארגון נהג להתנכל לתושבי בית לחם הנוצרים. כ-50 מפעילי הארגון התבצרו במהלך האינתיפאדה השנייה בכנסיית המולד בבית לחם למשך 38 יום, כשהם מחזיקים 200 בני ערובה פלסטינים.

למרות שמו, ה"תנזים" מאורגן בצורה רופפת למדי, ומנהיגים בשטח אינם מתייעצים בדרך כלל עם הנהגה מרכזית. הארגון מחולק לתאים אזוריים, כאשר יחידת הבסיס היא כפר או שכונה. תאים חזקים במיוחד קיימים באוניברסיטאות - אוניברסיטת א-נג'אח בשכם, אוניברסיטת ביר זית ברמאללה ואוניברסיטת בית לחם. אחד ממנהיגי הארגון הוא מרואן ברגותי. ברגותי נעצר על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" במרץ 2002.

לתנזים קשרים עם ארגון חזבאללה, אשר מסייע לו מבחינה לוגיסטית (למשל, מתן אמצעי לחימה וחומרי נפץ; כמו גם הדרכות). הארגון, עם זאת, השתמש גם בנשק ש"זלג" אליו מהרש"פ. מספר פעיליו מוערך בכ-10,000. הארגון ביצע מספר פיגועים נגד ישראלים, ובכלל זאת פיגועי התאבדות. במסגרת זאת, הארגון גייס גם נשים בתור מחבלות מתאבדות ושילח גם קטינים למשימות התאבדות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאותמלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה בבקעת הירדןמלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמהמבצע זעם האלמבצע יונתןמבצע רגל עץמבצע תיבת נוחמבצע חומת מגןמבצע גשמי קיץמבצע עופרת יצוקהמבצע עמוד ענןמבצע צוק איתן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970)טבח הספורטאים במינכןפיגוע כביש החוףהאינתיפאדה הראשונהמהומות הר הבית (1990)האינתיפאדה השנייהפיגועי התאבדות בישראלהתקפות רקטות פלסטיניות על ישראלהלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקההלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענןהלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתןהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןגל הטרור הפלסטיני (2015–2016)מהומות הר הבית (2017)פיגועי הטרור ב-2017העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)פיגועי הטרור ב-2018
הכוחות בסכסוך ישראל: צה"לשירות הביטחון הכללימשטרת ישראלמשמר הגבולהמוסד
הפלסטינים: פת"חחמאסאש"ףהג'יהאד האסלאמי הפלסטיניועדות ההתנגדות העממיתגדודי חללי אל-אקצא
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיהועידת מדרידהסכמי אוסלוהסכם ואימזכר שארם-א-שיח'ועידת קמפ דייווידמפת הדרכיםהיוזמה הסעודיתפסגת עקבהפסגת שארם א-שייח' (2005)תוכנית ההתנתקותועידת אנאפוליסתוכנית ההקפאה
מושגים בעיית הפליטיםאינתיפאדהזכות השיבהנפקדים נוכחיםתהדיאהשהידסיכול ממוקדמדיניות ההפרדה
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראלרמטכ"לי צה"לשרי הביטחון של ישראלראשי השב"כראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסיינייאסר ערפאתמחמוד עבאסחיידר עבד א-שאפיאחמד יאסיןח'אלד משעלמוחמד דחלאןפייסל חוסייניסרי נוסייבהג'יבריל רג'ובמרואן ברגותיג'ורג' חבשנאיף חוואתמהאסמאעיל הניהמוחמד דףיחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיניתוכנית החלוקההכרזת העצמאות • הנכבה • הקו הירוקיהודה ושומרוןרצועת עזהמזרח ירושלים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.