הניו יורקר

הניו יורקראנגלית: The New Yorker) הוא כתב עת אמריקני היוצא לאור בניו יורק ומפרסם כתבות, ביקורות, מסות, שירה, וסיפורת. כתב העת, שמימיו הראשונים היה שבועון, מופץ כיום בכמיליון עותקים, 47 פעמים בשנה עם חמש מהדורות, נרחבות יותר, המכסות תקופות של שבועיים.

אף שסקירותיו ורשימות האירועים שלו נוטות להתמקד בחיי התרבות של העיר ניו יורק, יש לניו יורקר קהל קוראים נרחב גם מחוץ לעיר. הוא נודע בעיסוקו הייחודי בתרבות הפופולרית של ארצות הברית, גם זו החורגת מהזרם המרכזי; בתשומת הלב שלו לסיפורת מודרנית ובהכללת סיפורים קצרים וביקורות ספרותיות; בבדיקת יסודית של עובדות ובעריכה קפדניות; בסקירת הפוליטיקה העולמית וסוגיות חברתיות, ובקריקטורות המפורסמות שלו, המפוזרות ברחבי כל גיליון.

Internet-news-reader.svg הניו יורקר
The New Yorker
Original New Yorker cover
תדירות שבועון
סוגה מגזין פוליטיקה, חברה, הומור, תרבות
מו"ל קונדה נאסט
עורך דייוויד רמניק
תאריך ייסוד 1925
שפה אנגלית
מערכת ניו יורק
תפוצה 1,236,041 (2017)
מדינה ארצות הברית
ISSN 0028-792X
http://www.newyorker.com

היסטוריה

הופעת הבכורה של הניו יורקר הייתה ב-17 בפברואר 1925, עם מהדורה נוספת ב-21 בפברואר. הוא נוסד על ידי הרולד רוס ורעייתו ג'ין גראנט, כתבת הניו יורק טיימס. רוס רצה ליצור כתב עת עם הומור מתוחכם - בניגוד לנדושות של פרסומים הומוריסטיים אחרים כמו Judge, בו הוא עבד, או לייף. רוס נכנס לשותפות עם היזם ראול ה. פליישמן לייסוד את בית ההוצאה לאור F-R. רוס ערך את כתב העת עד למותו בשנת 1951. בשנים הראשונות והלא-יציבות לקיומו התגאה כתב העת בתחכום הקוסמופוליטי שלו. כבר בגיליון הבכורה שלו הוא כתב בגאון: "אנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק".

למרות שהמגזין מעולם לא איבד את מגע ההומור שלו, הוא ביסס עצמו כבר מימיו הראשונים כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה התפרסמה מסתו של ג'ין הרשי הירושימה, על פני גיליון שלם. בעשורים שלאחר מכן פרסם כתב העת סיפורים קצרים מפרי עטם של כמה מהמכובדים שבסופרי המאה העשרים והמאה העשרים ואחת; בכללם: אן ביטי, ג'ון שיבר, אליס מונרו, הארוקי מורקמי, ולדימיר נבוקוב, ג'ון אוהרה, פיליפ רות, ג'רום דייוויד סלינג'ר, אירווין שואו, ג'ון אפדייק, א.ב. וייט וריצ'רד ייטס. פרסום סיפורה של שירלי ג'קסון "הלוטו" זכה ליותר מכתבים מכל סיפור אחר בהיסטוריה של הניו יורקר.

בעשורים הראשונים לקיומו פרסם לעיתים המגזין שניים או אפילו שלושה סיפורים קצרים בשבוע, אולם בהמשך הואט הקצב לכדי סיפור אחד לגיליון. הסיפורת של הניו יורקר מגוונת, ואופיה משתרע מסיפורים משפחתיים, בעלי ההתבוננות העצמית כגון אלה של ג'ון אפדייק, לסוריאליזם כזה שביצירתו של דונלד בארתלם; מדיווחים קהילתיים של חיי ניו יורקים נוירוטיים, לסיפורים הממוקמים בטווח רחב של אתרים ועידנים ומתורגמים משפות רבות.

המאמרים העיקריים והעיוניים (שעל פי רוב הם חלק הארי של תוכן כתב העת) ידועים ככוללים מערך אנין של נושאים. בין היתר נכללו בשנים האחרונות נושאים כמו האוונגליסט המוזר קרפלי דולר, תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, וכתבת פרופיל על אברהם בורג.

כתב העת ראוי לציון בשל מסורות העריכה שלו. במדור "פרופילים" הוא נוהג מזה שנים לסקור של דיוקנאות של אנשים ידועים, ובין אלה נכללו ארנסט המינגוויי, הנרי הלוס, מרלון ברנדו, המסעדן ההוליוודי הנסיך מיכאל רומנוב, הקוסם ריקי ג'י והמתמטיקאים דייוויד וגרגורי צודנובסקי. מדורים ותיקים אחרים כוללים את "מה מתרחש בעיר" - תרשים אירועים תרבותיים ובידוריים בעיר ניו יורק; ו"שיחת העיר" - אסופת קטעים קצרים, תכופות הומוריסטיים, אירועים גחמניים או משונים בחיי העיר ניו יורק הנכתבים בסגנון קליל, אף שבשנים האחרונות חלק זה תכופות כולל פרשנות רצינית. לאורך שנים שובצו במגזין קטעי עיתונים המכילים טעויות משעשעות, משמעויות שלא התכוונו אליהן או מטאפורות לא-מוצלחות, בצד מענה שנון. למרות כמה שינויים מסיגי גבול, שמר כתב העת במהלך העשורים לקיומו על רבים ממאפייני חזותו המסורתית: הדפוס, העיצוב, השער, ועבודות האומנות שבו.

יורשו של רוס היה ויליאם שון (1951-1987) ואחריו רוברט גוטליב (19871992) וטינה בראון (19921998). תקופת כהונתה של בראון כעורכת, כמעט שש שנים, הייתה שנויה במחלוקת בשל דרכה המנוגדת לזו של קודמיה והשינויים שהיא חוללה בכתב העת, לאחר חצי מאה של שמירה על מראה והדגשים קבועים למדי. היא כללה את השימוש בהדפסת צבע (שנים אחדות לפני שהניו יורק טיימס אימץ בדפיו צבע) ובצילום, ובאופן כללי נטתה לעיצוב מודרני יותר. היא הרחיבה את סקירתם של אירועים עכשוויים ונושאים בוערים כמו ידוענים ואילי הון, והשימה פיסות מידע קטנות לכל אורך "מה מתרחש בעיר", בכללם טור על מנהטן. מכתבים חדשים לדף העורך, והוסיפה שורות מאת העורכים לחלקי "שיחת העיר", להם היה אפקט של הפיכת המגזין לאישי יותר, וביחד עם שינויים אחרים, פעלו על מנת לכרסם במוניטין של העיתון כמעודן ואנין טעם יתר על המידה. המגזין נרכש על ידי פרסומי אדבנס ב-1985, חברת התקשורת שבבעלות ס.י. ניוהאוס, והעורך הנוכחי של הניו יורקר מאז 1998 הוא דייוויד רמניק.

מאז שנות התשעים משתמש הניו יורקר באינטרנט לפרסום חומר עכשווי וארכיוני. אתר הניו יורקר מפרסם מעט מתוכן הגיליון הנוכחי, בתוספת תוכן בלעדי לאתר. למנויים בתשלום מתאפשר לראות את הגיליון הנוכחי במלואו, וכן ארכיון מלא של גליונות העבר. לאחרונה הושקה גם גרסת iPad של המגזין.

אחד מהכותבים בעיתון הוא מלקולם גלדוול, הכותב בו מאז 1996.

תפוצה וקהל קוראים

וולפראם אלפא מצביע על כך שהיו לניו יורקר 1,044,000 מנויים בשנת 2008. מספרם הכולל של המנויים גדל בקצב שנתי של כשלושה אחוזים במהלך השנים האחרונות. למרות התמקדותו של כתב העת בניו יורק, מתרחב בסיס המנויים שלו גאוגרפית; ב-2003 היו יותר מנויים בקליפורניה (167,000) מאשר בניו יורק (166,000), זאת בפעם הראשונה בהיסטוריה של המגזין.

גילם הממוצע של המנויים עלה מ-46.8 ב-2004 ל-48.4 ב-2005; (שיעור שניתן להשוותו עם עליה מ-43.8 ל-44.00 עבור כתב העת הניישן) ועלייה מ-45.4 ל-46.3 עבור מנויי מגזין חדשים. הכנסה הממוצעת של משק הבית של מנויי הניו יורקר הייתה 80,957$ ב-2005, בעוד ההכנסה הממוצעת של משק בית אמריקני בעלי מנוי למגזין חדש הייתה 67,003$, וההכנסה הממוצעת של משק בית בארצות הברית הייתה 51,466$.

פוליטיקה

באופן מסורתי היה הקו הפוליטי של כתב העת ליברלי, אולם לא צידד במפלגה מסוימת. הדבר השתנה בשנים האחרונות, כשצוות העורכים נקט בגישה שמאלנית יותר. סיקור מסע הבחירות בארצות הברית ב-2004 הובל בידי כתב המערכת הנדריק הרצברג והכתב הפוליטי פיליפ גורביץ, שהעדיפו במובהק את המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי על פני הנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש. בגיליונו מה-1 בנובמבר 2004 שבר המגזין שמונים שנות מסורת ויצר תקדים במאמר מערכת ארוך יריעה התומך בקרי ומבקר את מדיניות ממשל בוש, בחתימת "העורכים". קו זה נמשך בעת מערכת הבחירות של 2008, אז הביע המגזין תמיכה במועמד הדמוקרטי ברק אובמה על פני המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 עיצב הקריקטוריסט וצייר העטיפה של הניו יורקר ארט ספיגלמן בצוותא עם רעייתו פרנסואה מולי (עורכת האומנות של המגזין) עטיפה הזכורה היטב של שחור על גבי שחור ובה צללית שחורה של מגדלי התאומים, הנראית רק כשמחזיקים את העתון מול מקור אור או בזווית מסוימת. מאוחר יותר התפטר ספיגלמן במחאה על מה שראה כצנזורה-עצמית של המגזין בסיקור הפוליטי שלו.

המגזין שכר את העיתונאי החוקר סימור הרש על מנת לדווח על סוגיות צבא וביטחון, והוא הפיק מספר מאמרים המדווחים בהרחבה על הפלישה של 2003 לעיראק והכיבוש שלאחר מכן של כוחות ארצות הברית. גילוייו בניו יורקר על ההתעללויות בכלא אבו גרייב והתוכניות החלופיות של הפנטגון לפלישה לאיראן, דווחו בהרחבה ברחבי העולם.

גרפיקה

קריקטורות

עורך הקריקטורות של הניו יורקר היה במשך שנים לי לורנץ, שהחל לצייר קריקטורות בשנת 1956 ונעשה קרירטוריסט קבוע של הניו יורקר החל מ-1958. בין 1973 ל-1993 מילא את תפקיד עורך האומנות של כתב העת, ולאחר מכן חזר למשרת עורך הקריקטורות עד 1998. ספרו "האומנות של הניו יורקר: 1995-1925" (קנופל, 1995) היה הסקירה המקיפה הראשונה של כל היבטי גרפיקת המגזין. ב-1998 החליף רוברט מנקוף את לורנץ בתפקיד עורך הקריקטורות, ומאז ערך מנקוף לפחות 14 אוספי קריקטורות של הניו יורקר.

צוות הקריקטוריסטים של הניו יורקר כלל כשרונות בולטים בהומור האמריקני, בכללם צ'ארלס אדמס, צ'ארלס ברסוטי, ג'ורג' בות', רוז צ'אסט, סם קובין, הלן הוקינסון, מארי פיטי, ג'ורג' פרייס, צ'ארלס סקסון, אוטו סוגלואו, סול סטיינברג, לייזה דונלי וויליאם סטייג.

"יוסטייס טילי"

גיליונו הראשון של הניו יורקר הציג בעמוד השער איור של העורך האמנותי רי אירווין, המתאר גבר גנדרן חבוש כובע צילינדר מתבונן בפרפר דרך מונוקל. דמות האדון חבוש המגבעת מהשער המקורי זכתה בהמשך לשם "יוסטייס טילי" (Eustace Tilley), דמות שיצר ההומוריסט קורי פורד עבור הניו יורקר. "יוסטייס טילי" היה לגיבורה של סדרה מאויירת ששמה "עשייתו של מגזין", שהודפסה על עמוד השער הפנימי החל מגיליון ה-8 באוגוסט של הקיץ הראשון להופעתו. בסדרה הוא היה גבר צעיר במקצת מן הדמות שהופיעה על גבי שער הגיליון המקורי, חבוש מגבעת מודרנית יותר ולבוש מכנסיים מפוספסים ופראק. בסדרה נראה טילי בסיטואציות שונות ומשעשעות של עיסוק קדחתני בייצור החומרים למגזין מודפס - פעם נראה במקסיקו, משגיח על החוות הרחבות שגידלו קקטוסים לכריכת דפי המגזין, ופעם ב"חוות הפיסוק", שם גדלים פסיקים בשפע לשיבוץ בין דפי המגזין. ב"מחלקת ההדגשה" נראה טילי מפקח על הכנסת אותיות למלחציים ולחיצתם ליצירת כתב נטוי.פעם קפץ לים סרגסו, שם באמצעות העלבת דיונונים השיג דיו עבור מכבשי הדפוס. מסופר כיצד בעת מחסור הנייר הגדול של 1882, הציל טילי את המגזין באמצעות פנייה לגברות החברה הגבוהה שיתרמו את מחלצותיהן. השמלות עובדו במפעל מיוחד ונערות הועסקו על מנת לשחוק אותן, ולאחר מכן השתמשו בבד לייצור נייר.

דמות יוסטייס טילי הפכה למעין קמע של המגזין, המזוהה לחלוטין איתו ומופיע בקביעות בין דפיו ועל חומר פרסומי. אחת לשנה, בסמוך ליום השנה להופעת המגזין (21 בפברואר), נוהג המגזין להציב בעמוד השער את איור השער המקורי של רי אירווין מ-1925 או וריאציה כלשהי עליו.

איור השער "מראה של העולם"

סול סטיינברג יצר 85 איורי שער ו-642 רישומים ואיורים פנימיים עבור כתב העת. עבודתו הידועה ביותר היא ככל הנראה איור שער ה-29 במרץ 1976, המתאר מפה של העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של ניו יורקים השקועים בעצמם.

האיור נחלק לשניים, כאשר במחצית התחתונה נראים בתקריב מפורט השוליים המערביים של מנהטן - השדרה התשיעית, השדרה העשירית ונהר ההדסון, והמחצית העליונה מתארת את יתרת העולם. יתר ארצות הברית מוצגת כריבוע בגודל של כשלושה גושי בניינים של העיר ניו יורק, ולו רצועת שוליים דקה לאורך ההדסון המייצגת את ניו ג'רזי. שמותיהן של חמש ערים - (לוס אנג'לס, וושינגטון די. סי., לאס וגאס, קנזס סיטי ושיקגו), ושלוש מדינות - (טקסס, יוטה ונברסקה) מפוזרים בין כמה סלעים לייצוג ארצות הברית מעבר לניו ג'רזי. האוקיינוס השקט מעברה הרחוק של ארצות הברית מפריד אותה מכמה גושי אדמה מרוחקים ועמומים המכונים סין, יפן ורוסיה.

האיור - המתאר הומוריסטית את הדימוי העצמי של הניו-יורקים על מקומם בעולם, או אולי השקפת העולם החיצון על דימויים העצמי של הניו יורקים - עורר השראה ליצירתן של עבודות דומות רבות, בכללן כרזת הסרט מוסקבה על ההדסון משנת 1984. פוסטר הסרט הוביל לתביעה משפטית על הפרת זכויות יוצרים - סטיינברג נגד סרטי קולומביה.

הניו יורקר בקולנוע

ויליאם שון, עורכו הקודם של כתב העת, מתואר בסרט "טרומן קפוטה" מ-2005 וכן ב"ידוע לשמצה" (Infamous) מ-2006.

סיפורים מן המגזין היוו את ההשראה למספר סרטים. "פגוש אותי בסנט לואיס" מ-1944 הוא עיבוד לסיפוריה הקצרים של סאלי בנסון. הסרט "השחיין" מ-1968 בכיכובו של ברט לנקסטר, מבוסס על סיפור קצר של ג'ון שיבר מהניו יורקר. הסרט חטאי מלחמה של בריאן דה פלמה משנת 1989, תחילתו במאמר בניו יורקר של דניאל לאנג. הסרט אדפטיישן של צ'ארלי קאופמן משנת 2002, מבוסס על הסיפור "גנב הסחלב" של סוזן אורלין, אותו היא כתבה לראשונה עבור הניו יורקר. הר ברוקבק מ-2005 הוא עיבוד של סיפור קצר שכתב אנני פרולקס והופיע לראשונה בגיליון 13 באוקטובר 1997 של הניו יורקר, והסרט "עניין של שם" מ-2007 מתבסס באופן דומה על הרומן של ג'ומפה לירי שתחילתו כסיפור קצר במגזין. הסרט הקנדי "הרחק ממנה" מ-2007, מבוסס על סיפורה הקצר של אליס מונרו "הדוב בא לביקור בהר".

התייחסויות בתרבות הפופולרית

  • בפרק מסדרת הטלוויזיה סיינפלד (הקרוי 'הקריקטורה'), מציעה אליין את הקריקטורה של הניו יורקר לחבריה על מנת לראות מי מהם מבין את הבדיחה. כשאף אחד מהם אינו מבין, היא מארגנת פגישה עם עורך כתב העת, שמודה לבסוף כי אף הוא אינו מבין את הבדיחה.
  • פרקים שונים של Family Guy כגון "בריאן חוזר לקולג', שבו מוזמן בריאן לעבוד ב"ניו יורקר", מזכיר את המגזין. הניו יורקר פרסם מאוחר יותר מאמר מחווה לפרק.
  • בפרק של משפחת סימפסון "The Sweetest Apu". אפו מקבל אחת מהקריקטורות שפורסמו ב"ניו יורקר", כאחד מן התנאים המוקדמים של טשוב ביחד עם מנואלה, לאחר שהיא תפשה אותו בוגד בה עם אישה אחרת.
  • בפרק מהסיטקום חברים, אומר צ'נדלר בינג "מה אם היה לי את האומץ להתפטר מעבודתי? בוודאי הייתי כותב לניו יורקר, משלמים לי להיות מצחיק..."
  • הסרט אדפטיישן מ-2002, מתחקה אחר תסריטאי המנסה לעבד את הרומן גנב הסחלבים מאת סוזן אורלין, כתבת הניו יורקר. ראשיתו של הספר בכתבה שכתבה אורלין במגזין.
  • ברומנה רב המכר של לורן וייסברגר מ-2003 השטן לובשת פראדה, מקבלת אנדיאה שס עבודה במגזין אופנה, כך שהיא יכולה להתקדם צעד נוסף למטרתה הסופית של עבודה ב"ניו יורקר".
  • הניו יורקר מוזכר בפרקים שונים מתוך הסדרה סקס והעיר הגדולה. מירנדה הובס קוראת אותו באדיקות וקארי ברדשאו קוראת את כתב העת במשרד הפסיכולוגית שלה. בפרק אחר לקוח של אשת יחסי הציבור סמנטה ומאהבה ריצ'רד רייט מתייחס לאיל עיתונות מתחרה כ"חתן המסיבה של ניו יורק" והיא מגיבה: "הוא חתן המסיבה של הניו יורקר; ישנו הבדל".
  • בסדרת האנימציה The Critic, מבקרת קשות גברת הדורה בת החברה הגבוהה אלינור גלסוורת שרמן את כל סגל העיתונות בשל התקפתם על דן קוויל עשור קודם לכן ומכנה אותם "תנים", זולת "האנשים הטובים בניו יורקר. אוסטס טילי בקהל מאשר "הצגה טובה מרת ס.".
  • בפרק מהסדרה פרייז'ר, מאולץ פרייזר להשתלט על מופע הקומדיה המזעזע של הבוקר, ומנסה באופן צולע לתאר אותו כקריקטורה "אגדית", שהוא ראה באותו חודש בניו יורקר.
  • בסרט We Don't Live Here Anymore מתפרסם שירו של הנק בניו יורקר.

בלוגים על הניו יורקר

אודיו

קישורים חיצוניים

Wayback Machine

Wayback Machine היא ארכיון דיגיטלי עצום של ה-World Wide Web אשר נוצר על ידי ארכיון האינטרנט, ארגון אמריקני ללא כוונת רווח הממוקם בסן פרנסיסקו שבקליפורניה.

האתר מספק למשתמשים בו אפשרות לצפות בהעתקים ישנים של דפי אינטרנט. בין השנים 1996 עד 2015 נשמרו בארכיון מעל ל-427 מיליארד דפי אינטרנט.

התוכנות של הארכיון סורקות כל העת את ה-World Wide Web ומאחסנות בארכיון כל העת דפי אינטרנט שונים הנגישים לציבור, הכוללים בתוכם גם קובצי גרפיקה. דפי אינטרנט שנסרקו בעבר נסרקים שוב כל מספר שבועות או חודשים, ובארכיון נשמרות גרסאות עדכניות שלהם רק אם חל שינוי כלשהו בתוכנם. מטרת הארכיון היא לשמר תוכן רב שהיה נעלם בלעדיו לצמיתות בכל פעם שאתרים משתנים או נסגרים.

על מנת לצפות בגרסאות ישנות לדפי אינטרנט השמורים בארכיון המשתמשים באתר מזינים כתובת URL והאתר יציג רשימת תאריכים בהם נשמרו העתקים לאותו דף האינטרנט.

האתר מכיל גם דפי האינטרנט רבים אותם גולשי אינטרנט שונים בחרו לשמור בארכיון. בעמוד הראשי של אתר הארכיון ניתן להקליד את שם של דף אינטרנט, והאתר יבצע מעתה ואילך שמירה לדף זה כל מספר שבועות או כל מספר חודשים במידה שחל שינוי כלשהו בתוכן.

הארכיון הוקם ב-1996 על ידי ברוסטר קייל וברוס גיליאט, וכיום הוא מתוחזק על ידי חברת אלכסה.

אביבה של מיס ברודי

אביבה של מיס ברודי (באנגלית: The Prime of Miss Jean Brodie) הוא רומן מאת מיוריאל ספארק, משנת 1961. הוא המוכר ביותר מבין כל עבודותיה. הסיפור ראה אור לראשונה כסדרה במגזין הניו יורקר, ואז פורסם כספר על ידי הוצאת מקמילן. דמותה של מיס ג'ין ברודי זיכתה את ספארק בתהילה בינלאומית, והבטיחה לה מקום בדרגה הראשונה של הסופרים הסקוטים, ואף בין הסופרים המוערכים ביותר בעולם. בשנת 2005 נבחר הספר לרשימת מגזין טיים של 100 הספרים הטובים בשפה האנגלית מאז 1923. ב-1998 דירגה ההוצאה לאור "הספרייה המודרנית" את "אביבה של מיס ברודי" במקום 76 ברשימת הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית במאה ה-20.

איך סטארבקס הצילה את חיי

איך סטארבקס הצילה את חיי: בן טובים לומד לחיות כמו כולם (במקור: How Starbucks Saved My Life: A Son of Privilege Learns to Live Like Everyone Else) הוא ספר זיכרונות מאת מייקל גייטס גיל המתעד את מסעו ממעמד גבוה כבכיר בחברת הפרסום J. Walter Thompson לבריסטה בסטארבקס. טום הנקס שקל להפיק סרט קולנוע מהספר, והבמאי גאס ואן סנט היה גם הוא במגעים לביים. גיל הוא בנו של כתב הניו יורקר המפורסם ברנדן גיל, ואחיו של צ'ארלס גיל, מחבר הספר The Boozer Challenge מ-1989.

אלוין ברוקס וייט

אֶלְוִין בְּרוּקְס וַּיְיט (באנגלית: Elwyn Brooks White‏; 11 ביולי 1899 – 1 באוקטובר 1985) היה סופר אמריקאי למבוגרים ולילדים. הוא כתב יותר מעשרים ספרי שירה ופרוזה וזכה בפרסים רבים ובהם עיטור אנדרסן, פרס פוליצר ומדליית ניוברי. בין ספריו המפורסמים סטיוארט ליטל, חוות הקסמים והחצוצרה של לואי. כמו כן היה חבר המערכת של המגזין הניו יורקר. כמו רבים מגיבורי ספריו, חי וייט רוב חייו בחווה במדינת מיין שבארצות הברית.

אנשיל פפר

אנשיל פפר (נולד ב-22 ביוני 1973) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, אשר כיום משמש כשליח עיתון "הארץ" ללונדון.

ג'יימס סורוויקי

ג'יימס מייקל סורוויקי (ידוע גם בשם סורוביצקי, באנגלית: James Surowiecki; נולד ב-1967) הוא עיתונאי אמריקאי. מחבר הספר "חוכמת ההמונים", שיצא ב-2005. כותב טור קבוע בשם "העמוד הפיננסי" במגזין "הניו יורקר" העוסק בענייני כלכלה ועסקים.

ג'רמי ברנשטיין

ג'רמי ברנשטיין (באנגלית: Jeremy Bernstein‏;נולד ב-31 בדצמבר 1929) הוא פיזיקאי, מחנך וסופר מדע פופולרי אמריקאי.

נולד ברוצ'סטר שבניו יורק למשפחה יהודית שהיגרה מליטא לארצות הברית בסוף המאה ה-19. אמו הייתה סופי רובין, ואביו, פיליפ ס. ברנשטיין, היה רב הקהילה הרפורמית "ברית קודש" ברוצ'סטר במשך 46 שנים. פיליפ עשה את עבודת המאסטר שלו על ירמיהו, במכון היהודי לדת (כיום חלק מהיברו יוניון קולג'), ומכאן שמו של בנו הראשון, ג'רמי.

ברנשטיין עשה את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם סיים תואר ראשון ב-1951, תואר שני ב-1953, וב-1955 סיים את עבודת הדוקטורט שלו בפיזיקה, בנושא "התכונות האלקטרומגנטיות של דאוטריום". הוא הועסק בציקלוטרון בהרווארד ובשנת 1957 הוא עבד בקיץ כמתמחה בלוס אלמוס ובשנתיים אחר כך עסק בפיתוח נשק אטומי. אחר כך עבד במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. בשנת 1962 התמנה לפרופסור חבר לפיזיקה באוניברסיטת ניו יורק. ובשנת 1967 התמנה לפרופסור ב-Stevens Institute of Technology in Hoboken בניו ג'רזי עד לשנת 1993. הוא סגן הנשיא של חבר הנאמנים של "Aspen Center for Physics". כמו כן עבד במכון החלקיקים בCERN. ולימד כפרופסור אורח באקול פוליטכניק בצרפת, באוניברסיטת רוקפלר, באוניברסיטת פרינסטון, אוקספורד ובאוניברסיטת איסלמבד בפקיסטן.

עוסק במשך השנים בכתיבת מדע פופולרי וחקר ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה, ופרסם עשרות ספרים בנושאים אלה. הוא כתב בעבור מגזין הניו יורקר משנת 1963 ועד שנת 1993 וכתב טור בשם “Out of My Mind” בעבור המגזין "The American Scholar". כתב ספרי לימוד בפיזיקה, ובנוסף ספרי מדע פופולרי על איינשטיין, קוסמולוגיה, וגבולות הפיזיקה, בנוסף, כתב על טיולי הרים בהימלאיה ועל מושל הודו הבריטית הראשון, וורן הייסטינגס.

דונובן ובסטר

דונובן ובסטר (באנגלית: Donovan Webster‏; 13 בינואר 1959 - 4 ביולי 2018) היה עיתונאי, פעיל הומניטרי, סופר והיסטוריון אמריקני. שימש כעורך בכיר במגזין "Outside". ספריו של ובסטר נמכרים ביותר גם כיום, ומאמריו התפרסמו בין היתר ב"מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק", "הניו יורקר", "מגזין סמית'סוניאן", "ואניטי פייר", "Men's Health" ועוד. הוא היה חבר במועצה המייעצת של נשיונל ג'יאוגרפיק, עורך ביניים של "Virginia Quarterly Review", ופרופסור במחלקה ללימודי מדיה באוניברסיטת וירג'יניה.

דייוויד סדאריס

דייוויד ריימונד סדאריס (באנגלית: David Raymond Sedaris; נולד ב- 26 בדצמבר 1956) הוא סופר והומוריסטן אמריקאי.

סדאריס הגיע לראשונה לתודעה הציבורית ב-1992 כאשר מאמרו "SantaLand Diaries" (יומני ארץ-סנטה) שודר בNPR, המאמר מתאר את חוויותיו של סדאריס בשנתיים שעבד בתור אלף בחנות "מייסיס" בחג המולד.

סדאריס פרסם כתשעה ספרים בנוסף למאמרים והקלטות שהתפרסמו בעיתונים וברדיו.

ספריו הם אוספים של מאמרים וסיפורים קצרים המבוססים לרוב על חייו האישיים: ילדותו ויחסיו עם משפחתו, חוויותיו

מצרפת ולונדון (בהן התגורר מספר שנים), התמודדות עם זהותו כהומוסקסואל, שאיפותיו האומנותיות,

חיבתו למורבידיות, שימוש בסמים ועוד. בנוסף כתב גם סיפרי חיות.

דייוויד רמניק

דייוויד רמניק (באנגלית: David Remnick; נולד ב-29 באוקטובר 1958) הוא עיתונאי, סופר ועורך כתב עת יהודי-אמריקאי. הוא זוכה פרס פוליצר לשנת 1994 עבור ספרו "קברו של לנין: ימיה האחרונים של האימפריה הסובייטית" . רמניק הוא עורכו של כתב העת הניו יורקר מאז שנת 1998. הוא נבחר לעורך השנה בידי כתב העת Advertising Age בשנת 2000. לפני שהצטרף לניו יורקר, רמניק היה שליח הוושינגטון פוסט במוסקבה. הוא מכהן בחבר הנאמנים של ספריית העיר ניו יורק. ב-2010 ראה אור ספרו השישי "אובמה מילדות עד נשיאות".

התנגדות (סרט)

התנגדות (באנגלית: Defiance) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 2008 העוסק בשואה בבימוי אדוארד זוויק.

עלילת הסרט מתרחשת בבלארוס הכבושה על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט הוא עיבוד לספרה של פרופסור נחמה טק "התנגדות: פרטיזני ביילסקי" (Defiance: The Bielski Partisans) שיצא בשנת 1993 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ספר זה מבוסס על סיפורם האמיתי של ארבעת האחים היהודים לבית ביילסקי, שהצילו 1,200 יהודים והקימו ביערות מחתרת פרטיזנית בשם פרטיזני ביילסקי שלחמה בנאצים ובעוזריהם.

בסרט מככבים השחקנים דניאל קרייג (בתפקיד טוביה ביילסקי), ליב שרייבר (בתפקיד זושא ביילסקי), ג'יימי בל (בתפקיד עשהאל ביילסקי) וג'ורג' מקיי (בתפקיד אהרון ביילסקי) - בתפקידי ארבעת האחים לבית ביילסקי. הפקת הסרט החלה בספטמבר 2007, והוא יצא לראשונה לאקרנים בדצמבר 2008 בתפוצה מצומצמת, ובינואר 2009 בתפוצה רחבה, כשבישראל הסרט הופץ החל מ-29 בינואר באותה השנה. במאי הסרט אדוארד זוויק הגיע לישראל ב-20 בינואר 2009, להקרנות הבכורה שהתקיימו בירושלים ובתל אביב.

הסרט נבחר על ידי עיתון הניו יורקר כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של שנת 2008.

ואניטי פייר (כתב עת, 1913)

ואניטי פייר (באנגלית: Vanity Fair; מילולית: יריד ההבלים) היה כתב עת שיצא לאור בארצות הברית בין השנים 1913–1936. בשנת 1936 מוזג כתב העת עם כתב העת "ווג".

קונדה מוטרוז נאסט החל את צעדיו בתחום העיתונות עת שרכש את מגזין האופנה Dress (לבוש) בשנת 1913. נאסט שינה את שם המגזין ל"לבוש ויריד ההבלים" (Dress and Vanity Fair) והוציא לאור ארבעה גיליונות של כתב העת בשם זה, לאחר שרכש את הזכות להשתמש בשם "יריד ההבלים" בארצות הברית. בשנת 1914 שינה נאסט את שם כתב העת ל"יריד ההבלים", ומינה את פרנק קרונינשילד לעורך כתב העת, תחתיו זכה כתב העת להצלחה רבה. בין היתר כתבו בעיתון סופרים רבים ובהם אלדוס הקסלי, טי. אס. אליוט, פרנץ מולנר, גרטרוד שטיין ודיונה בארנס.

בשנת 1919 מונה רוברט בנצ'לי לעורך העיתון בפועל, יחד עם דורותי פארקר שעבדה קודם לכן בכתב העת "ווג". בנצ'לי שכר את המחזאי רוברט אי. שרווד לעבוד עמו על העיתון.

בשנת 1925 נחשב כתב העת, לצד כתב העת "הניו יורקר" לכתבי העת המובילים בתרבות האמריקאית. במגזין כתבו הסופרים תומאס וולף, טי. אס. אליוט ופי. ג'י וודהאוס ואדוארד שטיכן צילם עבורו.

בעקבות השפל הכלכלי הגדול שאירע בשנת 1929 החל המגזין לסבול הפסדים בשל הירידה בכמות הפרסומים בו.

בשל הירידה בפופולריות שלו בשנות ה-30 של המאה ה-20 מוזג המגזין בדצמבר 1935 עם מגזין "ווג".

בשנת 1983 החלה הוצאת קונדה נאסט להוציא את המגזין מחדש באותו השם.

יום מושלם לדגי בננה

"יום מושלם לדגי בננה" (באנגלית: A Perfect Day for Bananafish) הוא סיפור קצר מאת ג'יי די סלינג'ר, שפורסם לראשונה בגיליון 31 בינואר 1948 של המגזין "ניו יורקר". הסיפור נכלל גם באנתולוגיה "55 סיפורים קצרים מהניו יורקר" שיצאה לאור בשנת 1949, ובספרו של סלינג'ר "תשעה סיפורים", שיצא לאור בשנת 1953. זהו הראשון בסיפורים העוסקים במשפחת גלאס, המופיעה בכמה מסיפוריו הקצרים של סלינג'ר. הסיפור עוקב אחר סימור גלאס ואשתו בירח הדבש השני שלהם בפלורידה.

הסיפור "יום מושלם לדגי בננה" הוא מהחשובים בקריירה של סלינג'ר. "הניו-יורקר", שפרסם עד אז רק אחד מסיפוריו, קיבל את "יום מושלם לדגי בננה" לפרסום מיידי, ובזכות איכותו חתם עם סלינג'ר הסכם המעניק ל"ניו-יורקר" זכות סירוב ראשונה על כל סיפור עתידי שלו. עם פרסומו זכה הסיפור לתגובות נלהבות. לדברי פול אלכסנדר, כותב הביוגרפיה של סלינג'ר, "זה הסיפור שישנה לתמיד את מעמדו של סלינג'ר בקהילה הספרותית".

ליברל (מגזין)

ליברל הוא ירחון ישראלי מודפס, המתמקד בפוליטיקה, תקשורת ותרבות.

ליברל נוסד בשנת 2014 על ידי לאוניד נבזלין ורותם דנון, תוך לקיחת השראה ממגזינים פוליטיים מובילים בחו"ל, כמו "אטלנטיק", "הניו יורקר" ו"אקונומיסט".

הגיליון הראשון יצא במאי 2014.

לסלי הווארד

לסלי הווארד (באנגלית: Leslie Howard;‏ 3 באפריל 1893 - 1 ביוני 1943) היה שחקן תיאטרון וקולנוע בריטי. בנוסף כתב הווארד סיפורים ומאמרים לניו יורק טיימס, הניו יורקר וואניטי פייר. הוא היה אחד השחקנים המצליחים בשנות ה-30 של המאה ה-20, והתפרסם במיוחד בתפקידו בסרט חלף עם הרוח.

סוזן שיהאן

סוזן שיהאן (באנגלית Susan Sheehan; נולדה ב-24 באוגוסט 1937) היא סופרת אמריקאית, זוכת פרס פוליצר.

שיהאן נולדה בשם המשפחה זאקסל (Sachsel) בווינה שבאוסטריה, היא זכתה בפרס פוליצר בשנת 1983 על ספרה "אין מקום על פני כדור הארץ עבורי?" (במקור – Is There No Place on Earth for Me?). הספר מתאר את חוויותיה של צעירה ניו יורקית כחולת סכיזופרניה. חלקים מהספר פורסמו בעיתון הניו יורקר, אשר החל משנת 1961, שיהאן הייתה חברה בצוות הכותבים הקבועים שלו. עבודתה העיתונאית פורסמה לעיתים קרובות ב"ניו-יורקר" ובמגזין החודשי Architectural Digest.ב-1986, פרסם ה"ניו-יורקר סדרת כתבות בת שלושה פרקים מפרי עטה של שיאן, בשם "המטוס הנעדר". הסדרה עקבה אחר ניסיון צבא ארצות הברית לזהות את שרידי קורבנות התרסקות מטוס משנת 1944. בביקורת על העבודה, בן יגודה הגדיר את הסדרה כ"מתישה לקריאה".

סול סטיינברג

סול סטיינברג (בכתיב לטיני: Saul Steinberg;‏ 15 ביוני 1914 - 12 במאי 1999) היה קריקטוריסט, ואמן רישום אמריקאי, יהודי יליד רומניה, אשר נודע בעיקר בזכות עבודתו למגזין הניו יורקר.

אמנותו, המקורית משהו, "הושפעה מן האוונגרד הפוטוריסטי, הקונסטרוקטיביזם ובמיוחד על ידי האמנות הפופולרית המתוזמרת על ידי התקשורת" היסטוריון האמנות ארנסט גומבריך העריך כי "אולי אין אף אמן החי בימינו ששולט טוב ממנו על הפילוסופיה של הייצוג". לפי ההגדרה של הרולד רוזנברג, סטיינברג היה "כותב תמונות".

רפסודת המדוזה

רפסודת המדוזה (בצרפתית: Le Radeau de la Méduse) היא ציור שמן מאת הצייר הצרפתי תאודור ז'ריקו, שהוצג לראשונה בשנת 1819. הציור, שהוא אחד הסמלים של הרומנטיקה הצרפתית, מציג את ניצולי הפריגטה הצרפתית לה מדוז (המדוזה) שעלתה על שרטון מול חוף ארגן במאוריטניה בשנת 1816.

תזמורת קליבלנד

תזמורת קליבלנד (באנגלית: Cleveland Orchestra) היא אחת התזמורות הגדולות והחשובות בארצות הברית. מקום מושבה הקבוע הוא בקליבלנד, אוהיו. מבין "חמש התזמורות הגדולות" באמריקה, היא נחשבת לאירופאית ביותר. רבים מונים אותה עם הטובות בתזמורות העולם. בין דברי ההוקרה:

ינואר 1994: טיים מגזין דירג את תזמורת קליבלנד כ"תזמורת הטובה ביותר בארץ".

דצמבר 1994: התזמורת דורגה בין עשר הראשונות ברשימת התזמורות המעולות בעולם בספר יפני בשם "התזמורות".

פברואר 2005: הניו יורקר דירג את התזמורת כ"מעולה ביותר באמריקה", אם כי הטיל בספק את יכולתה של תזמורת קליבלנד לשרוד את המאה הבאה.התזמורת נוסדה בשנת 1918 על ידי אדלה פרנטיס יוז, עם ניקולאי סוקולוב כמנצחה הראשי. החל בשלב מוקדם בקיומה, יצאה התזמורת למסעות קונצרטים במזרח ארצות הברית, הופיעה בשידורי רדיו והקליטה אלבומים רבים.

מנצחיה הבאים (שהוכתרו בתואר האמריקאי מנהל מוזיקלי) הם ארטור רודז'ינסקי (1933–1943), אריך ליינסדורף (1943 - 1944), גאורג סל (1946–1970), פייר בולז (יועץ מוזיקלי, 1970 - 1972), לורין מאזל (1972 - 1982) וכריסטוף פון דוהנאניי (1984–2002). כיום מחזיק במשרת מנהל מוזיקלי פרנץ ולזר-מסט.

נוסף לקטלוג עצום של הקלטות שנוצר עם מנהלי המוזיקה של התזמורת, היו לה גם סדרות הקלטות תחת שרביטיהם של ולדימיר אשכנזי ואוליבר נאסן, כמו גם יצירות ספציפיות במשך השנים עם קורט זנדרלינג, יואל לוי, ריקרדו שאיי, מייקל טילסון תומאס ולואיס ליין.

במהלך חודשי הקיץ התזמורת מנגנת במרכז המוזיקה בלוסום במפלי קויאהוגה, אוהיו, חלק מהפארק הלאומי עמק קויאהוגה. בחודשי החורף היא מופיעה בסוורנס הול בקליבלנד. היא גם עומדת בקשרי הופעות ארוכי-ימים עם לוצרן, וינה, ניו יורק ומיאמי ויוצאת מפעם לפעם למסעות מרובי קונצרטים בחוף המערבי מאז שנות ה-60'.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.