הנגב

הַנֶּגֶבערבית: النقب, תעתיק: אל-נקבּ, ובהגייה בדואית: "אל-נגב") הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית, וזו הסיבה לתנאי האקלים השוררים בו. הנגב מכסה כ-60% משטח מדינת ישראל, ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה.

קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. עם זאת, מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, שנפלה בנחלות שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני[1]. המילה "נגב" משמשת בתנ"ך גם לציון כללי של הכיוון דרום.

Hanegev o
מפת הנגב
Israel map with Negev bold
מפת ישראל כשהנגב מודגש
Stamp of Israel - Negev
בול "הנגב" משנת 1950 בעיצובו של ר. רובין
Israel Neghev Desert 001
Khaztera Range 2
AraqibLoessWaddi
נוף לס בצפון הנגב (באל עראקיב מצפון לבאר שבע)
Timna 3
סלע דמוי פטרייה בבקעת תמנע אשר בנגב
Ramoncrater3
מכתש רמון
Tulipa systola 1
בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים. בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום, שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.
Rahat largest Bedouin city in Israel
בתים טיפוסיים בעיר הבדואית רהט

גאוגרפיה

צורתו של הנגב כצורת משולש חד זוויות, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון, מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון.

גבולות גאוגרפיים

  • בצפון: מאחר שהנגב הוא האזור הדרומי הצחיח של ארץ ישראל, ניתן לקבוע את גבולו הצפוני על פי כמות המשקעים הממוצעת. קו של 300 מ"מ גשם בשנה (בממוצע) עובר מנקודה צפונית ליריחו, דרך נקודה הנמצאת 1 ק"מ צפונית לקיבוץ שובל (או 20 ק"מ צפונית לעיר באר שבע) ועד נקודה דרומית לעזה. קו של 200 מ"מ גשם עובר מצפונית ליריחו, דרך מושב אוהד, קיבוץ גבולות וקיבוץ סופה ועד לאל עריש. מקובל למתוח את גבולו הצפוני של הנגב בקו העובר צפונית לבקעת באר שבע ונמתח מדרום ים המלח ועד לנפת אשקלון.
  • במערב: בצפון-מערב עובר גבולו של הנגב לאורך מישור החוף הדרומי עד רפיח או אל עריש. בהמשך, בצד מערב-דרום-מערב, גובל הנגב בחצי האי סיני. גם כאן אין תיחום גאוגרפי אחיד, אולם הגבול המקובל בימינו עובר לאורך הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים (קו עקבה רפיח). יש הרואים בנחל אל עריש את גבולו המערבי של הנגב.
  • במזרח: מדרום ים המלח, דרך הערבה, עד עקבה (המהווים חלק מן השבר הסורי אפריקני). גם כאן מקובל להשתמש בגבול הבינלאומי שבין ישראל לירדן כגבול הנגב, אף על פי שגבול זה משייך לנגב את החלק הישראלי של הערבה בלבד ולא את חלקה הירדני. מבחינה גאוגרפית הערבה היא יחידה אחת, ולכן בהגדרה גאוגרפית גרידא, יש לכלול את הערבה כולה בגבולות הנגב או להשמיט את כולה.
  • בדרום: חוף אילת והרי אילת.

יחידות גאוגרפיות

  • בקעת הנגב - בקעה המפרידה בין הרי יהודה להרי הנגב ומהווה בקעת משנה של הרי השבר הסורי אפריקני, אף על פי שלא כמו כל הבקעות, היא איננה מתחברת ויוצאת מהשבר הסורי אפריקני אלא אל מישור החוף.
  • חולות חלוצה - שטח חולי ממערב לבקעת הנגב ועד למישור החוף. מתאפיין בגבעות חוליות.
  • הר הנגב - שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח - דרום-מערב. הרכסים משתפלים במתינות לכיוון מערב ובתלילות לכיוון מזרח. שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.
  • מדבר פארן - משתרעים מדרום להר הנגב, מהערבה ועד לסיני. אזור מישורי ברובו המהווה את רוב אגן הניקוז של נחל פארן.
  • הרי אילת - יש הרואים בהם חלק מסיני, אך היות שמבחינה מדינית נמצאים בתחום ישראל, מקובל לשייך אזור זה לנגב.

מאפיינים

הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו. בנגב ערוצי נחלים, רובם המוחלט נחלי אכזב: במהלך הקיץ כמו גם רוב החורף, מים אינם זורמים בהם כלל. עם זאת, כשיורד גשם חזק זורמים בנחלים אלו שיטפונות.

החי והצומח בנגב

מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.

בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה הדלילה שכבר גדלה היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים, לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנות האלפיים נעשו ניסיונות לטעת עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים הצמחוניים.

עברונה היא הנקודה הצפונית ביותר בעולם בה ניתן למצוא דקל מסוג דום מצרי.

אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאת ציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעיתים קרובות זורמים מים ושורר צל.

רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים, צבועים, זאבים, כמו גם מספר מועט מאוד של נמרים הנפוצים בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.

בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי, אולם בשנים האחרונות נעשה מאמץ להחזרתה ומספר פרטים שוחררו.

בעבר היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים שבימינו, חיים בעיקר בסוואנה האפריקנית. בהם האריות, שנכחדו מנופי ישראל במהלך המאה העשירית לספירה והמין "יען הנגב" בסוג יענים, שנכחד מהטבע בארץ ישראל במאה העשרים, בעקבות ציד. בעבר גם הנמרים והראמים היו נפוצים הרבה יותר.

היסטוריה

תקופת האבן הקדומה

בתקופת האבן הקדומה היה הנגב אחד המעברים דרכם התפשט האדם המודרני הקדום מאפריקה לכיוון אסיה ואירופה. היה זה המעבר היבשתי היחידי ולפיכך ככל הנראה העיקרי. בנגב נמצאו ממצאים אופייניים לתרבות המוסטרית במקומות כמו הר הנגב, נחל הבשור ורמת מטרד. הממצאים העיקריים הם כלי צור ועצמות בעלי חיים שניצודו.

תקופת המקרא

הכתוב במקרא מציין מספר יישובים חשובים שהיו בנגב, ביניהם באר שבע, ערד וגרר: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע"[2]

לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו - בני שבט שמעון.

לפי סיפורי המקרא, הנגב היה בשליטת ממלכת שלמה, ובהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם - הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם - העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.

לקראת הקמת המדינה ולאחריה

הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911, ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, הוקמו, ביוזמת הסוכנות היהודית, "11 הנקודות", בתגובה לתוכנית מוריסון גריידי. במסגרת התוכנית, אמורה הייתה ארץ ישראל להתחלק לשלושה חלקים: 17% כמדינה יהודית, 40% כמדינה ערבית ו-43% כמחוז בריטי שעיקרו השתרע על אדמת הנגב. תוכנית זו נדחתה הן על ידי המנהיגות הערבית והן על ידי הסוכנות היהודית. הקמת היישובים נעשתה על מנת לתפוס אחיזה באדמת הנגב ובסופו של דבר סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, עם הסרת המגבלות שהוטלו על ידי ממשלת המנדט, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.

במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.

גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם[דרוש מקור].

כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש המתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים.

על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מאוכלוסייה בנגב (ראו הרחבה בפסקה הבדואים בנגב).

כלכלה וחינוך

בעבר, עד לפני הקמת מדינת ישראל, רובם המכריע של התושבים היו בדואים, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. רוב שטחו של הנגב, מלבד צפונו - אזור באר שבע, אינו מתאים לעיבוד חקלאי, אם בשל הבדלי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה ואם בשל חוסר במים ובתשתיות מתאימות להשקיה. עם הקמת המדינה והתפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים, ותחום התיירות התפתח אף הוא. עד היום, רוב כלכלת הנגב מתבססת על מפעלי עיבוד פוספטים - בעיקר באזור הר צין, כריית מעט נחושת באזור תמנע וכן שאיבת מעט גז טבעי שהתגלה בקרבת ערד.

מקור פרנסה אחר הוא אכסניות נוער ו"מאהלים" רבים שמטרתם לתת לתלמידים ואנשים רבים החפצים לטייל בנופו הייחודי והטבעי של הנגב אפשרות ללינה זולה יחסית. מוקד רוב הטיולים הוא באזור הערבה, בהר הנגב, בסביבות אילת ובמכתשים הטבעיים - המכתש הגדול (מכתש ירוחם), המכתש הקטן ומכתש רמון.

האוניברסיטה היחידה בנגב היא אוניברסיטת בן-גוריון, המציעה לסטודנטים גם מעונות בשל המרחק הרב של רבים מהסטודנטים מביתם, ומלבדה קיימות עוד מספר מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות.

מזה שנים מועלות כלפי ממשלת ישראל תלונות רבות על הזנחת הנגב ואוכלוסייתו, דבר שמתבטא במחסור במקומות עבודה ובהזנחה של התשתיות באזור, לעומת מרכז הארץ וצפונה, כמו גם בניית עיירות פיתוח - ערים מתפתחות שהאוכלוסיות בהן מורכבות לרוב מבעלי מעמד סוציו-אקונומי וכלכלי נמוך. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תוכניות רבות לחיבור הנגב לשאר המדינה, וזאת על ידי נתינת מעמד מיוחד לערי הפיתוח, בניית רכבת שתאפשר מעבר מהיר מן הנגב למרכז הארץ ובניית בסיס צה"ל גדול לקצינים בנגב.

חוות הבודדים בנגב - דרך היין

תוכנית דרך היין היא תוכנית של מדינת ישראל, בהובלת מועצה אזורית רמת הנגב, ששמה למטרה להוסיף חיים ועניין למרחבים הגדולים של הנגב על מנת למשוך עליו מטיילים ומתיישבים. התוכנית כללה 30 מיקומים להקמת חוות חקלאיות שבהם קיימת הסכמה כללית של כל הגופים הנוגעים לדבר. את החוות הציעו לכל יזם פרטי המעוניין, שנדרש להגיש בקשה מלווה בתוכנית עסקית ורעיונית ולקבל כל האישורים לעלות לשטח.

בתחילת דרכה נתקלה התוכנית בהתנגדויות מצד החברה להגנת הטבע וכן מצד גופים נוספים אשר נדחו בבג"ץ ואפשרו לתוכנית להמשיך כמתוכנן ולהקים 23 התיישבויות חדשות.

הבדואים בנגב

הבדואים הם חלק ניכר מאוכלוסיית הנגב. נכון לסוף 2011 חיים באזור הנגב כ-200,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה, והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.

עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.

אחרי קום המדינה רוכזו הבדואים באזור הסייג בין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד.

ב-2003 הוכרו מספר כפרים בלתי מוכרים ואוגדו במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה.

ב-2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב וסוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

פרנסתם של הבדואים בנגב בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מצבם הכלכלי והסוציו-אקונומי של הבדואים בנגב אינו טוב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

בעת הקדומה

מראה פנורמי- הרי הנגב
מראה פנורמי- הרי הנגב

הערות שוליים

  1. ^ י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 296-301.
  2. ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ל"א
  3. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
  4. ^ ביקורת: יעקב שביט, ‏מחדל או הישג?, קתדרה 63, יוני 1992, עמ' 158-155
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן-גּוּרִיּוֹן בַּנֶּגֶב היא אוניברסיטה ישראלית בעיר באר שבע אשר הוקמה ב-1969 וידועה בשמה הנוכחי מ-1974. באוניברסיטה פקולטות למדעי הטבע, הנדסה, מדעי הרוח, מדעי החברה, רפואה, בריאות וניהול, בהן לומדים מעל 19,000 סטודנטים לתארים בוגר, מוסמך ודוקטור.

ב-1 בינואר 2019, דניאל חיימוביץ החל את כהונתו כנשיא האוניברסיטה, לאחר שהחליף את פרופ' רבקה כרמי, שכיהנה בין השנים 2006 ועד 2018.

אנדמיות (ביולוגיה)

במיון עולם הטבע, אֶנְדֵּמִיּוּת היא מאפיין של טקסון כלשהו, בדרך-כלל מין, הקיים באזור תפוצה (אראל) מצומצם, שעל-פי רוב יש לו אפיון אקולוגי ברור וגבולות חדים. כלומר, הטקסון מוגבל בתפוצתו לאזור גאוגרפי מסוים וקטן יחסית, ואינו גדל באופן טבעי בשום מקום אחר בעולם. במקרים רבים, התנאים הפיזיים בתחום תפוצתו של טקסון אנדמי שונים מהתנאים באזור הסובב (מטריקס), שבו לא נמצא הטקסון. מינים אנדמיים נתונים לעיתים קרובות בסכנת הכחדה גבוהה, שכן שינוי אקולוגי באזור מוגבל אחד יכול להביא להכחדתם.

המונח "אנדמי" מקורו ביוונית, בשילוב של en (בתוך) עם demos (אוכלוסייה).

אנדמיות צעירה (Neoendemism) נוצרת כאשר טקסון חדש נגזר מטקסון-אם והוא מוגבל בתפוצתו לאזור בו נוצר. במקרה זה האנדמיות היא תוצאה של העובדה שהטקסון החדש עדיין לא הופץ לאזורים שמחוץ לאזור בו נוצר, או שעדיין לא התפתחו בו תכונות שיאפשרו לו לגדול ולהתחרות בטקסון המוצא שלו באזורי המטריקס. דוגמאות לכך בצמחית הארץ הם סביון יפו ותורמוס ארצישראלי.

אנדמיות עתיקה (Paleoendemism) נוצרת כאשר טקסון עתיק שהיה רחב תפוצה בעבר הוכחד ממרבית תחום התפוצה העתיק שלו וחי כיום בסביבה מצומצמת ומבודדת עם מחסומים שלא נותנים לו להתפשט בחזרה אל תחום התפוצה שהיה לו בעבר (לדוגמה, חיות כיס של אוסטרליה); או שטקסון עתיק שהיה רחב תפוצה בעבר הצטמצם לתחום תפוצה קטן בגלל תחרות עם מינים אחרים או משום שתחום התפוצה של סביבתו האקולוגית הצטמצם (לדוגמה, סקוויה נאה, או למשל שיטת הנגב שבעבר הייתה נפוצה בכל מרחבי הנגב, ועקב שינויי אקלים הצטמצמה לתוואי נחלים).

תת-אנדמי הוא מין אנדמי לאזור מסוים אשר שייך מבחינה פוליטית ליותר ממדינה אחת. למשל מינים המוגבלים לים המלח הם תת-אנדמיים לישראל מכיוון שהם קיימים גם בצד הירדני.

באר שבע

בְּאֵר שֶׁבַע היא עיר במחוז הדרום. היא העיר השמינית באוכלוסייתה במדינת ישראל, והשנייה בשטחה (אחרי ירושלים). שטח השיפוט של באר שבע הוא 117,500 דונם. הוכרזה כעיר בשנת 1906.

העיר שוכנת בצפון הנגב, בבקעת באר-שבע ומכונה "בירת הנגב והדרום" בשל היותה העיר המרכזית והגדולה ביותר באזור. בעיר נמצאים אוניברסיטת בן-גוריון, בית החולים סורוקה, תיאטרון באר שבע, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, בית משפט מחוזי, משטרת מרחב הדרום, פיקוד דרום ואנדרטת חטיבת הנגב.

בתחום השיפוט המוניציפלי של באר שבע נמצאים כ-38 אחוזים מסך הכפרים הלא מוכרים, שהם כרבע מתושבי הפזורה הבדואית.

ראש עיריית באר שבע מאז נובמבר 2008 הוא רוביק דנילוביץ'. העיר חברה בארגון הערים פורום ה-15 והיא הדרומית מבין חברות הפורום.

באוקטובר 2015, חתם דנילוביץ' עם ממשלת ישראל על הגדלת יחידות הדיור בעיר במסגרת הסכם גג. במסגרת ההסכם ישווקו בחמש השנים הקרובות כ-20,000 יחידות דיור, ברובן ב"מחיר למשתכן". על פי ההסכם, יושקעו בפרויקטים ציבוריים לפיתוח העיר 1.5 מיליארד שקלים חדשים.

המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל

המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, שעד נובמבר 2015 נקרא "המשרד לפיתוח הנגב והגליל", הוא משרד ממשלתי אשר אחראי על פיתוח הפריפריה, הנגב והגליל והצבתם בראש סדרי העדיפויות של מדינת ישראל.

המשרד, אשר בתחילתו נקרא "משרד המשנה לראש הממשלה", הוקם בחודש ינואר 2005 מתוקף החלטת ממשלת ישראל, על מנת לטפל בתחומי התעסוקה והתעשייה, דיור והתיישבות, חינוך וחברה בנגב ובגליל תוך ביצוע פרויקטים מחוללי מפנה. ב-7 במאי 2006 החליטה הממשלה לשנות את שם המשרד ל"משרד לפיתוח הנגב והגליל". שמעון פרס עמד בראש המשרד מיום הקמתו. ב-2019, מכהן במשרד השר אריה דרעי ומנכ"ל המשרד הוא אריאל משעל.

הערבה

הערבה (בערבית: وادي عربة) היא עמק צר וארוך המשתרע מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת ומפריד בין הרי אדום ממזרח ובין הר הנגב ממערב. אורכה של הערבה כ-175 ק"מ בקירוב מצפון לדרום. מקורות המים בערבה מועטים. בכמה מקומות, יש בערבה מחצבי נחושת ומחצבים אחרים, אך עיקר חשיבותה כאזור מעבר.

השם קדום (נזכר בתיאור נדידתם של בני ישראל בצאתם ממצרים) ופירושו אזור שומם ויבש, נרדף למדבר. יש המחשיבים את אילת כבירת אזור הערבה, משום שהיא המרכז הכלכלי והעסקי של יישובי הערבה. קו הגבול בין ירדן לישראל עובר לאורך הערבה.

הרי אילת

הרי אילת הוא כינוי לרכס הרים בדרום ארץ ישראל, בדרום הנגב.

קבוצת ההרים קרויה על שם העיר אילת הסמוכה וכן על שם היישוב המקראי אילות שככל הנראה ישב במקום בו נמצאת היום העיר אילת.

שרשרת רכסי אזור תמנע משתייכת לאזור הרי אילת.

בין ההרים בגוש המרכזי, הגבוה בין ההרים הוא הר חזקיהו והשני בגובהו הוא הר שלמה למרות שלמתבונן מן הצד נראה כי הר שלמה גבוה מהר חזקיהו.

רמת יותם היא ההר הנמוך ביותר ברכס ללא התחשבות בכל הגבעות הנמצאות בשטח הרכס.

השפלה

שפלת יהודה (או בקיצור: השפלה) היא אזור גאוגרפי בישראל במעבר בין הרי יהודה למישור החוף. גבולותיה: במזרח - הרי יהודה - הרים תלולים וגבוהים (ומכאן שמה - שפלה - נמוכה יחסית), במערב - המעבר ההדרגתי למישור החוף, בצפון מזרח - שולי הר שומרון ואזור מעבר אפק-ראש העין (עמק איילון ותוואי נחל איילון), בצפון מערב - ראשון לציון, בדרום - צפון הנגב (אזור נחל שקמה).

אורכה כ-55 ק"מ, רוחבה הממוצע כ-10–15 ק"מ וגובהה 120–460 מטר מעל גובה פני הים.

האקלים של צפון השפלה לח וקריר יותר מהאקלים שבדרומה. כמות הגשמים הממוצעת בשפלה היא מ-250 מילימטרים בדרומה ועד 500–600 מילימטרים בצפונה. הטמפרטורה הממוצעת השנתית בשפלה גבוהה מזו שבמישור החוף ובקיץ שורר בשפלה חום כבד, בדרך כלל, מכיוון שרוח הים כמעט אינה מגיעה אליה.

חולית (דיונה)

חוֹלִית (בלועזית: דְּיוּנָה) מוגדרת בגאוגרפיה פיזית כגבעת חול שנוצרה על ידי סחיפה אאולית: חולות סחף (המורכבים בעיקר מקוורץ) מובלים באמצעות רוח מחוף הים, עד שהם מתחילים לעבור הרבדה.

חולות הקוורץ נסחפים במעלה הדיונה, וגולשים מצדה השני, כך נוצר המבנה הא-סימטרי של הדיונה המתון לרוב מכיוון מקור החולות (בארץ מערב), ותלול לרוב בכיוון בו גולשים הגרגרים. בצד שבו פוגעת הרוח (wind face) נדחף החול במעלה הדיונה אל עבר צידה השני (slip face).

דיונות נוצרות לרוב במדבריות או באזורי חוף ים. הדיונות הגדולות ביותר בעולם נמצאות במדבר סהרה, ברבע אל חאלי בערב הסעודית, במדבר נמיב שבנמיביה ובבדאין חרן שבצפון סין.

שדה דיונות הוא אזור המכוסה על ידי קבוצה גדולה של דיונות מפותחות. שדות דיונות גדולים נקראים ארגים. באזורי חוף מסוימים קיימות סדרה אחת או יותר המוצבות במקביל לקו החוף. את שדות הדיונות הגדולים ביותר ניתן למצוא באזורים יבשים.

סלע הכורכר, הנפוץ במישור החוף בארץ, הוא תוצר של הסתלעות הדיונה יחד עם קלציט (כחומר מלכד).

חטיבת הנגב

חטיבת הנגב (במקור חטיבה 12) היא חטיבת מילואים פעילה בצה"ל. הייתה אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח ("יפתח" – בצפון, "הראל" – במרכז, "הנגב" – בדרום).

בעת הקמתה התבססה על שלושה גדודים: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר שאזור הנגב הצפוני היה תחת אחריותו, הגדוד השביעי במרכז והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה אחראי על הנגב הדרומי, מאזור נירים במערב ועד לנבטים במזרח. לפני כיבוש באר שבע נוסף לחטיבה גדוד משוריינים, גדוד 9, בפיקודו של ישראל כרמי. החטיבה לחמה באזור הנגב והשתתפה במבצעים אחדים. חטיבת הנגב השתתפה במלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד למבצע עופרת יצוקה.

כביש 40

כביש 40 הוא הכביש השני באורכו בישראל (אחרי כביש 90), ואורכו 302 קילומטרים. הוא נמתח מצומת קטורה שבערבה, לאורך הנגב והשפלה עד כפר סבא שבדרום השרון.

מועצה אזורית רמת הנגב

מועצה אזורית רמת הנגב היא מועצה אזורית בנגב שבמדינת ישראל.

מועצה אזורית שער הנגב

המועצה האזורית שער הנגב היא מועצה אזורית בצפון מערב הנגב, שטחה של המועצה 180,000 דונם והיא כוללת את היישובים הבאים:

מושבים: יכיני

קיבוצים: אור הנר, ארז, ברור חיל, גבים, דורות, כפר עזה, מפלסים, נחל עוז, ניר עם, רוחמהבשטח המועצה שוכנים גם חוות שקמים, כפר הסטודנטים איבים וכפר הסטודנטים "איילים" במושב יכיני. בשטחה של שער הנגב ממוקם קמפוס המכללה האקדמית ספיר המכללה הציבורית גדולה ביותר בישראל וכן "קריית החינוך שער הנגב" הכוללת את בתי הספר האזוריים ומוסדות קהילתיים וציבוריים המשרתים את אוכלוסיית הדרום.

ראש המועצה החל משנת 2018 הוא אופיר ליבשטיין.

מחוז הדרום

מחוז הדרום הוא המחוז הגדול ביותר מבחינת שטח מבין ששת מחוזותיה האדמיניסטרטיביים של מדינת ישראל, והוא כולל את כל שטחי הנגב ועמק הערבה. שטחו הכולל 14,185 קילומטר רבוע, רובו מדברי, ומשום היותו המחוז הגדול ביותר בישראל והיות אוכלוסייתו נמוכה, צפיפות האוכלוסייה של מחוז זה היא הנמוכה ביותר מבין כל המחוזות בארץ - כ-77 נפש לקמ"ר.

מחוז הדרום הוא המחוז היחיד בישראל שאליו גישה לשני ימים - הים התיכון בחופי אשקלון ואשדוד, והים האדום שלחופי אילת. העיר המאוכלסת ביותר היא אשדוד. בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר מבחינת שטח היא העיר באר שבע. בתחום המחוז נמצאת אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע והאוניברסיטה הפתוחה באילת.

מכתש רמון

מכתש רמון הוא המכתש האירוזי הגדול בעולם. הוא מצוי בישראל ומהווה אחד מחמשת המכתשים שבנגב. ואחד מחמישים "שמורות אור בינלאומית" בעולם, נופו של מכתש רמון הוא ייחודי. על קצה המכתש מצויה העיירה מצפה רמון.

אורכו של המכתש כ-40 ק"מ, רוחבו המרבי כ-9 ק"מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. במזרח, מחולק המכתש על ידי הר ארדון לשתי בקעות: בקעת ארדון ובקעת מחמל. רוב שטחו של המכתש מנוקז על ידי נחל רמון, שנקרא בערבית "ואדי א-רוּמאן", ייתכן משום שרומאים עברו באזור זה, בדרך הבשמים.

מצפה רמון

מִצְפֵּה רָמוֹן היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל.

מצפה רמון שוכנת במרכז הר הנגב על שפת מכתש רמון, כ-80 ק"מ דרומית לבאר שבע וכ-150 ק"מ צפונית לאילת. תחום השיפוט שלה הוא 64,500 דונם. היא הוקמה בשנת 1951 כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הדרך לאילת, והפכה ליישוב קבע בשנת 1956.

ערד

עֲרָד היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל (אחרי דימונה, ירושלים ובאר שבע). הוכרזה כעיר בשנת 1995.

רהט

רַהַט (בערבית: رهط) היא עיר במחוז הדרום בישראל, 12 קילומטרים צפונית לבאר שבע, בסמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב. שטח השיפוט שלה הוא 42,000 דונם. היא הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994.

העיר רהט היא היישוב הבדואי הגדול בישראל והעיר הבדואית היחידה. היא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל אחרי נצרת.

שדה בוקר

שְׂדֵה בּוֹקֵר הוא קיבוץ בהר הנגב, כ-30 קילומטר צפונית למכתש רמון. נודע בין השאר כמקום מגוריו של דוד בן-גוריון בשנותיו האחרונות. במפות של אותה תקופה היה באזור הר בוקר, ונחל בוקר (מקור השמות בשם הערבי ואדי בקרא, שם שהצטלצל מתאים לחוות בוקרים) ועל פי זה נקבע שמו של הקיבוץ.

תנועת אור

תנועת אור לפיתוח ויישוב הנגב והגליל היא תנועה מיישבת הפועלת לפיתוח וקידום ההתיישבות באזורי הנגב והגליל. התנועה יזמה את הקמתם של שבעה יישובים חדשים בנגב ובגליל – צוקים, מרחב עם, מצפה אילן, אליאב (שם קודם: חרוב), באר מילכה וגבעות בר. ושלושה יישובים נוספים נמצאים בתהליך הקמה: כרמית, חירן וכסיף. כמו כן "אור" יישבה עד כה 23 גרעיני התיישבות צעירים ביישובי הפריפריה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.