המשפט בישראל

מדינת ישראל היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי[1] ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על מזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של הכנסת וצו של הממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981[2], בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.

מקורות המשפט הישראלי

המשפט העות'מאני

עד לשנת 1917 שלטה בשטחה של ארץ ישראל האימפריה העות'מאנית. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העות'מאנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי.

ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם מחוז שהיווה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ואף באפריקה. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.

המשפט העות'מאני היווה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות[דרוש מקור]. את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי המג'לה, בתוספת מספר חוקים שקבע הסולטאן. כמו כן נהוגים היו חוקים עות'מאניים שהסדירו את המשפט הפלילי, דיני הראיות, ההוצאה לפועל, המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.

בשנת 1984 חוקק חוק לביטול המג'לה[3], אשר ניתק את הקשר בין המשפט הישראלי למשפט העות'מאני.

כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום[4]. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואיזה עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.

המשפט הבריטי

עם כניסתו לתוקף של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922[5]. בסימן 46 נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".

עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.

בנוסף, הנציבים העליונים חוקקו פקודות חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות ופקודת הנזיקין. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה לרשומות כיום). בישראל המונח חוק מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. המונח פקודה מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.

מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופה זו. כך לגבי היעדרו של חבר מושבעים מן הדין הפלילי, מעמדו של התקדים המשפטי המחייב, ומאפיינים רבים נוספים. העדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נובע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות[דרוש מקור]. המתאר הכללי של מערכת בתי המשפט ובתי הדין הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.

הקמת המדינה

לקראת סיומו של המנדט הבריטי הוקמה מועצת העם כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין הוועד הלאומי ובין הסוכנות היהודית תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של היישוב. ב-14 במאי 1948 הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.

עם הקמת מדינת ישראל קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר,[6] שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את המשפט הבריטי, אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא הכנסת.

ב-19 במאי 1948 החליפה את המנשר "פקודת סדרי השלטון והמשפט", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעת בסעיף 11:

המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית[7]. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת העלייה ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פי הספר הלבן של 1939, בוטלה במפורש בסעיף 13 של הפקודה.

מקורות המשפט

מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הם פקודת הראיות, פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה העברית - "נוסח חדש").

במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה) חוקקו תקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.

בתי המשפט הישראליים יצרו תקדימים אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות הרשלנות המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת 1928 המבוסס על חקיקה קפריסאית, יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנות ה-70. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.

בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה[3], שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. חוק יסודות המשפט, שהתקבל בשנת 1980, ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של לאקונה. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב למשפט העברי[1].

המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, באמנות בינלאומיות אשר ישראל היא צד להן[8].

המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.

המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי

מדינת ישראל, כחברה בקהילה הבינלאומית ובארגון האומות המאוחדות, מכבדת אף את כללי המשפט הבינלאומי המנהגי (כללי המשפט הבינלאומי הנהוגים והמוכרים על ידי כל מדינות העולם, בניגוד למשפט הבינלאומי הפומבי המסתמך על אמנות בינלאומיות, החל רק על המקבלים אותו מרצונם) ואלו חלים בשטחה, אף מבלי שיאומצו בדבר חקיקה של הכנסת, כל עוד אינם סותרים חקיקה של הכנסת.

על מנת להחיל בשטח המדינה כללים חדשים במשפט הבינלאומי יש לאמצם בדבר חקיקה נפרד. מכאן שבמישור הבינלאומי, כלפי גורמי חוץ, מחויבת מדינת ישראל על פי כל האמנות שהיא צד להן, אך במישור הפנימי חלים רק כללי המשפט הבינלאומי המנהגי, וכן כללים שאומצו בחקיקת הכנסת. מכאן שקיימות אמנות בינלאומיות שישראל היא צד להן, אך אין להן תחולה מבחינת המשפט הישראלי הפנימי.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי המנהגי היא הכרת המדינה באמנת האג משנת 1907 לעניין הלוחמה היבשתית המוכרת והנאכפת בשטחה של מדינת ישראל, אף מבלי שתאומץ בדבר חקיקה של הכנסת.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי ההסכמי היא הכרת המדינה באמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים משנת 1980. אמנה זו, העוסקת במקרים בהם חטף הורה את ילדו אל מדינה זרה במסגרת סכסוך על משמורת עם ההורה השני, וקובעת הסדרים להשבת הילד אל המדינה ממנה נחטף, היא דבר חקיקה בינלאומי חדש. ישראל הצטרפה אל האמנה, וצירפה אותה למשפטה הפנימי בחוק של הכנסת משנת 1991. בתקופת הביניים שבין הצטרפות ישראל לאמנה ובין קבלתה על ידי הכנסת, לא הייתה לאמנה תחולה במשפט הפנימי הישראלי.

דוגמה לדבר חקיקה בינלאומי הסכמי, שישראל היא צד לו, אך אינו חל במשפט הפנימי של המדינה, הוא אמנת רומא, שנכנסה לתוקף בשנת 2002 והקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי. על אף שישראל הייתה בין יוזמות האמנה ואף חתמה על האמנה, לא אישררה הכנסת את האמנה, ומאוחר יותר ישראל אף הודיעה כי אין בכוונתה לאשררה.

שיטת המשפט הישראלית

Israeli supreme court judges
שופטי בית המשפט העליון, 1953

המשפט המקובל מול המשפט הקונטיננטלי

המשפט המנדטורי הבריטי, אשר היה המשפט הנוהג במדינה עם הקמתה, פעל על פי עקרונות המשפט המקובל. עיקרם של עקרונות אלו הוא כי השופט הוא לבה של המערכת המשפטית. השופט מיישם את הגיונו ואת היכרותו עם המערכת המשפטית ליצירת תקדים. התקדים הוא לבה של שיטת המשפט המקובל, ובתי המשפט באנגליה רואים עצמם כפופים לתקדימי בית המשפט העליון באנגליה. חקיקה של הפרלמנט יכולה לשנות או להפוך את התקדים, אך התקדים הוא הבסיס למערכת המשפטית, והוא חובק כל.

כך, למשל, אין באנגליה חוק של הפרלמנט האוסר על רצח, משום שהמדובר בעבירה מן המשפט המקובל, שמקורה הוא סמכותו החוקית של בית המשפט הנובעת מהחלטותיו מקדמת דנא. אך בעוד שהעונש על פי המשפט המקובל על עבירה זו הוא עונש מוות, הרי שחקיקה של הפרלמנט קבעה כי העונש על עבירה זו יהיה מאסר עולם.

שיטה זו נהוגה, בשינויים מסוימים (אם כי רבי משמעות) בארצות הברית ובמדינות דוברות אנגלית נוספות, כמו גם במדינות שהיו תחת השפעה בריטית חזקה.

אל מול מערכת משפטית זו קיימות מערכות משפטיות המבוססות על המשפט הקונטיננטלי הנהוג במדינות אירופה כצרפת וגרמניה. המשפט הקונטיננטלי מייחס לתקדים חשיבות פחותה, והמקור הראשוני בו מוצא השופט הקונטיננטלי את התשובה לשאלה המשפטית העומדת בפניו הוא קובץ חוקים הקרוי "קוד", האמור בשל פירוטו הרב לספק תשובה למרבית השאלות, בדומה לתקדים הבריטי.

שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הוא כי ארצות המשפט המקובל נוקטות בשיטה האדברסרית בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק בראיות אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימת השיטה האינקוויזיטורית, לפיה לשופט (הקרוי לעיתים "שופט חוקר") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.

השיטה בישראל

שיטת המשפט הישראלית אינה שיטת משפט מקובל טהורה, כי אם תערובת של שתי השיטות, תוך מספר מאפיינים ישראליים ייחודיים.

כיוון שלידתה של השיטה במשפט האנגלי, הרי שמאפיינים רבים של המשפט המקובל נותרו כחלק מהותי מן השיטה. אך התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות סטו מן המשפט המקובל הבריטי, וכיום אין לומר ששיטה זו (המשפט המקובל) אכן נוהגת בארץ.

בכך דומה שיטת המשפט הישראלית לשיטת המשפט של לואיזיאנה, קוויבק ושל סקוטלנד, בהן ישנו עירוב של משפט מקובל עם משפט קונטיננטלי.

מאפייני השיטה הישראלית:

  • הבסיס העיקרי למערכת המשפט הוא החקיקה, בין אם דבר החקיקה מגיע מן הכנסת (ואז ייקרא "חוק"), מן המחוקק שקדם לכנסת (ואז ייקרא "פקודה") או ממחוקק המשנה (חקיקת המשנה כוללת תקנות, כללים וצווים). החקיקה על כל מרכיביה מתפרסמת ב"רשומות".
  • בתי המשפט מפרשים את החקיקה. לעיתים פרשנות זו היא קיצונית או נוגדת את לשונו המפורשת של החוק. כך, למשל, בשנים האחרונות קיבל בית המשפט העליון סדרת הלכות המחזירה את תפקידם של דיני היושר בשאלות הנוגעות למקרקעין, וזאת על אף לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק המקרקעין. דוגמה נוספת היא הפירוש המצמצם הניתן ליסוד הקינטור בעבירת הרצח, אשר למעשה רוקן כמעט יסוד זה מתוכן.
  • לבית המשפט העליון הסמכות לפסול חוק, במקרים מסוימים (ולדיון בכך ראו את הקטע העוסק בחוקה בערך זה).
  • הלכה של בית המשפט העליון היא בבחינת תקדים המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום. פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מהווה תקדים מחייב מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.
  • השיטה הנהוגה בישראל היא השיטה האדברסרית, במסגרתה השופט פוסק על פי העובדות המובאות בפניו על ידי הצדדים, ואין לו תפקיד אקטיבי במציאת העובדות, וזאת פרט לחריגים מסוימים.
  • סטייה מן הנוהג האדברסרי שבמשפט המקובל, היא העדרו של חבר מושבעים במשפט הישראלי. במרבית מדינות המשפט האדברסרי, ובמיוחד בהליכים פליליים, השופט הוא המנהל את המשפט, אך ההכרעה בעניינים שבעובדה מסורה בידי חבר של אנשים אשר אינם בעלי מקצוע בתחום המשפט, המכריעים על פי הגיונם, ועל פי הנחיותיו המשפטיות של השופט. שיטה זו, הנחשבת למאפיין חשוב של השיטה האדברסרית, אינה נהוגה כלל בארץ. רוב המערכת המשפטית בישראל מורכבת משופטים מקצועיים. חריג חשוב הוא "נציגי הציבור" בבית הדין האזורי לעבודה[9], אך גם אלו אינם נחשבים ל"מושבעים" כי אם לשופטים לכל דבר ועניין. שוני זה מן המסורת של המשפט המקובל נעוץ בכך ששלטונות המנדט הבריטי לא איפשרו לתושבים הנתונים תחת שלטונם לקחת חלק בהכרעה השיפוטית (בניגוד לאזרחים בריטיים בשטחיה הריבוניים של בריטניה). הכלל המנדטורי השתרש אל תוך שיטת המשפט הישראלית, על אף שאין המדובר בשלטון מנדטורי.

בשנת 1968 החל מאמץ לבצע האחדה ("קודיפיקציה") של המשפט האזרחי בישראל וליצירת "קובץ דיני ממונות" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות המשפט הקונטיננטלי. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה ורחוקה הדרך מקבלתו.

מבנה המערכת המשפטית הישראלית

SupremeCourtIsrael01 ST 06
גשר הולכי הרגל המוביל לבית המשפט העליון

בתי המשפט

חוק יסוד: השפיטה, אשר נתקבל בשנת 1984 קובע כי ישנן שלוש ערכאות של בתי משפט: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי (6 בתי משפט) ובית משפט השלום (28 בתי משפט).

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את המקרים שבהם תדון כל ערכאה. באופן בסיסי נדונות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים, וכתבי אישום בעבירות שעונשן חמור בבית המשפט המחוזי, ותביעות בסכומים נמוכים וכתבי אישום בעברות קלות נדונות בבית משפט השלום. כל ערכאה דנה אף בערעור על הערכאה הנמוכה ממנה.

בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ונדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט ידון בתביעה. כך, למשל, בעבירה חמורה שנעברה באילת, הסמכות העניינית תהיה לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות המקומית תקבע כי בית המשפט המחוזי שידון בעניין יהיה בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

בתי משפט מיוחדים

במקביל לשלוש מערכות בתי משפט הרגילים (שלום, מחוזי, עליון), פועלות מספר ערכאות נוספות, הנחשבות לחלק מן המערכת המשפטית:

בתי דין

לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים (מקצועיים), שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים. בתי דין אלו אינם חלק ממערכת בתי המשפט, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים להם. המדובר בבית הדין לעבודה, בית הדין הרבני (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות) ובית דין צבאי. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה, בית הדין להגבלים עסקיים, בית הדין לחוזים אחידים).

בתי דין אלו דנים על פי מערכת חוקים המיוחדת להם (כך, למשל, בית הדין הרבני דן על פי המשפט העברי), והדיינים היושבים בהם הם בעלי הכשרה והשכלה ייחודית בנוגע לעניין בו הם דנים.

רוב המקרים שבהם דנים בתי הדין הם מקרים שבהם יש להם סמכות ייחודית הגוברת על סמכותו של בית המשפט (ולמשל עניינים הנוגעים להסכם קיבוצי הם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה) קיימים מקרים שבהם ישנה סמכות מקבילה. בית הדין הרבני מוסמך לדון כבורר בהסכמת הצדדים, אף בסכסוכים אזרחיים המובאים בפניו, כאשר לוּ אלו היו מובאים בפני בית המשפט, אף לוֹ הייתה הסמכות לדון בכך.

מעמדו של המשפט העברי

לצדה של מערכת החוקים, המנהגים והתקדימים אשר התקבלו מן המשפט הבריטי וממשפטי העמים, הרי שבעם היהודי נהוגה מזה אלפי שנים שיטת המשפט העברי. המדובר בשיטת משפט מורכבת ומשוכללת, בעלת הסדרים מהותיים ופרוצדורליים המסדירים את כל תחומי המשפט. רבים ביקשו להביא מאפיינים ותכנים ממשפט זה אל המשפט הישראלי. במיוחד ידועים בכך שופט בית המשפט העליון בדימוס מנחם אלון והפרופסור נחום רקובר.

לעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה לכך היא חוק לא תעמוד על דם רעך, הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם היא על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".

בשני תחומים נהוגה שיטת המשפט העברי במשפט הישראלי, בתחום המעמד האישי, ובהסתמכות בתי המשפט על המשפט העברי על פי חוק יסודות המשפט.

המעמד האישי

בתקופת המנדט קבע סימן 51 לדבר המלך במועצה, 1922, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה לבית דין דתי, שיפעל על פי חוקי הדת. כך במקביל לבית הדין השרעי ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל בית הדין הרבני.

המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, ובחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קבע המחוקק כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".

כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי המשפט העברי, בשני תחומים. לבית הדין סמכות בענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני צוואות וירושות) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.

על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פיה חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, היא בבחינת כפייה של מערכת הערכים הדתית, על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה[10]. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור עריות, גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם רשאים לפי אמונתם להינשא לבני השנייה[11].

חוק יסודות המשפט

בשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופט חיים כהן. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת 1980 את חוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופט מנחם אלון ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר, בהנהגתם של משה לנדוי ואהרן ברק, ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו של חסר בחוק (לאקונה), הרי שיש להשתמש במשפט העברי[12].

שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק היא מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו של ברוך שפינוזה, למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות בתלמוד, שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי?

ככל שהייתה מטרת חוק יסודות המשפט לשלב את המשפט העברי ולהפוך אותו למקור השראה מקובל בפסיקת בתי המשפט, הרי שהצלחת החוק הייתה חלקית.

חוקה ומשפט חוקתי ישראלי

הכנסת הראשונה ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק חוקה למדינת ישראל. בשנת 1950 קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה "החלטת הררי" על שמו של חבר הכנסת יזהר הררי, לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו חוקי יסוד[13].

בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של זכויות האדם, דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.

בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין תקדימיים, ובהם "בג"ץ קול העם", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית[14].

בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, המכונה "המהפכה החוקתית". במרץ 1992 נחקקו חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו[15].

מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת 1992. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.

עם זאת, שאלות רבות וחשובות עדיין אינן מוסדרות בחוקי היסוד, ובמיוחד כך הדבר בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה. מעת לעת עולה הצעה לכינונה של חוקה אשר תסדיר את השאלות החוקתיות באופן מקיף, אך זו עדיין לא התקבלה.

הפרדת הרשויות

עקרון בסיסי של שיטת המשפט הישראלית הוא עקרון הפרדת הרשויות[16]. על פי עקרון זה תעסוק הכנסת בחקיקה, בתי המשפט יעסקו בשפיטה, ואילו הממשלה במנהל ובביצוע.

בפועל קיימות סטיות רבות מעקרון זה. הסטייה העיקרית היא סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת היא סמכויות השפיטה הניתנות לכנסת.

בשנים האחרונות התפתחה גישה הנקראת אקטיביזם שיפוטי, אשר בין התומכים והמפתחים העיקריים שלה נמצא נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. על פי גישה זו, אל לו לבית המשפט להימנע מלהתערב בעניינים המובאים לפתחו בכל תחום שהוא, ולהגביל את פסיקותיו לתחום צר של הכרעות משפטיות פורמליות. על פי התומכים בגישה, לבית המשפט העליון תפקיד חשוב בעיצוב פני החברה הישראלית, ועליו להתערב, להשפיע ולהכריע בכל סוגיה המובאת בפניו, גם אם זו נוגעת לעניינים פוליטיים, או לענייני דת ומדינה. ישנם רבים המתנגדים לגישה זו, ורואים בה הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות, וחדירה של בית המשפט לתחומים שאין לו ההכשרה או ההסמכה לעסוק בהם.

המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה

בשנת 1967 כבשה ישראל את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה ואת יהודה ושומרון. עוד באותה שנה החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים. בשנת 1981 הוחזר חצי האי סיני למצרים ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על רמת הגולן[2].

ביהודה ושומרון וברצועת עזה מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967.

מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני המשפט הבינלאומי העוסקים ב"תפיסה לוחמתית". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה.

במקביל לבתי המשפט המקומיים שפעלו באזורים אלו, והמשיכו בפעולתם, קמה מערכת של בתי משפט צבאיים שדנו את התושבים על עבירות ביטחוניות.

כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "מתנחלים") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית (פלסטינים).

הסכם אוסלו והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת 1993 בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את הרשות הפלסטינית בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-1993, הסכם קהיר ב-1994 והסכם וושינגטון ב-1995) אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"[17]. נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".

נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "שטח A", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות האינתיפאדה השנייה, לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של צה"ל לשטחים אלו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, באתר ויקיטקסט
  2. ^ 2.0 2.1 חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981, באתר ויקיטקסט
  3. ^ 3.0 3.1 חוק לביטול המג'לה, התשמ"ד-1984, באתר ויקיטקסט
  4. ^ חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, באתר "נבו"
  5. ^ דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, באתר ויקיטקסט
  6. ^ מנשר מועצת המדינה הזמנית, באתר ויקיטקסט
  7. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, עמ' 49–52
  8. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות, עמ' 914–924
  9. ^ חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, באתר ויקיטקסט
  10. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, הפרק "החלת דין תורה כדין האישי של יהודים בישראל והגבלת הזכות לנישואין", עמ' 379–387
  11. ^ מרדכי ברקאי, ראיון עם דוד בן גוריון, דבר, 24 ביולי 1970
  12. ^ ד"נ 13/80 - אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח' - פ"ד לה(2), 785.
    ד"נ 40/80 קניג נ. כהן, פ"ד לו (3)701.
  13. ^ חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950
  14. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, הפרק "עקרונות יסוד חוקתיים בלתי כתובים", עמ' 61–73
  15. ^ אהרן ברק, המהפיכה החוקתית - בת מצווה, משפט ועסקים א', 2004
  16. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, פרק 2 - הפרדת רשויות, עמ' 127–172
  17. ^ Wikisource-logo.svg חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996, בספר החוקים הפתוח
ערך מומלץ
בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

בית דין רבני

בתי הדין הרבניים הם חלק ממערכת המשפט בישראל, הכוללת גם את בתי הדין הדתיים, הפוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי. בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של אלו המוכרים כיהודים על-פי ההלכה, סמכויות בדיני אישות בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור. לבתי הדין יש סמכויות נוספות הנילוות לענייני הנישואין והגירושין, וכן סמכויות בעניינים דתיים. הגוף האחראי על בתי הדין הרבניים הוא הנהלת בתי הדין הרבניים. בראש המערכת של בתי הדין הרבניים, ניצב בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, בראשותו של אחד משני הרבנים הראשיים לישראל. כיום עומד בראש ביה"ד הגדול לערעורים הרב דוד לאו, אשר מכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול.

בית המשפט הגבוה לצדק

בית המשפט הגבוה לצדק (בראשי תיבות: בג"ץ) הוא אחד מהתפקידים אותו ממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו דן בית המשפט בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בסמכותו של בג"ץ לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. כללי הדיון בבג"ץ מוסדרים על פי תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ועוצבו בפסיקות בג"ץ לאורך השנים. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשפט בישראל.

בית משפט

בית משפט הוא חלק מהרשות השופטת - מוסד אשר המדינה מעניקה לו סמכות שפיטה כללית.

"בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה. הרכב מסוים של שופטים, בין אם מספר שופטים בין אם דן יחיד - נקרא מוֹתָב.

לפעולתו של בית המשפט מקובלות שתי חלופות:

השיטה האדברסרית, שיטת משפט, המקובלת במיוחד בארצות שבהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ובמידה מסוימת מדינת ישראל). על פי השיטה האדברסרית השופט, או חבר מושבעים, משמשים כגורם מכריע פאסיבי, על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניהם על ידי בעלי הדין (או נציגים מטעמם), ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון. השופט הוא גורם אובייקטיבי שקובע ואוכף את כללי המשחק של הליך בירור המחלוקת המשפטית, ובסופו של ההליך מכריע במחלוקת בין הצדדים היריבים.

השיטה האינקוויזיטורית, המקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי", ובמיוחד בצרפת ובארצות מערב-אירופיות. המילה "אינקוויזיטורי" באה מהשורש בשפות האירופיות שמשמעותו לחקור. ואכן, בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות וראיות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו. בשיטה זו השופט מנסה לקדם את חקר האמת ולהגיע לתוצאה הנכונה ביותר בבירור המחלוקת.

בתי המשפט בישראל

בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.

ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.

דניאל פרידמן

דניאל פרידמן (נולד ב-17 באפריל 1936) הוא פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת.

החקיקה בישראל

החיים במדינת ישראל מוסדרים במידה רבה באמצעות חוקים. על פי שיטת המשפט בישראל מאז הקמת המדינה מחוקקת הכנסת את חוקיה, אך מערכת החוקים בישראל כוללת גם חוקים שמקורם בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובמידה מצומצמת גם חקיקה שמקורה עוד בשלטון העות'מאני. כיום יש בישראל מעל 900 חוקים. בישראל אין חוקה אך הכנסת חוקקה חוקי יסוד.

זכות השתיקה

זכות השתיקה היא זכות השמורה לאדם הנמצא בחקירה משטרתית (או בחקירה פלילית על ידי אחת מזרועות הממשלה האחרות), שלא להפליל את עצמו, ולשתוק בעת תשאול במקום לענות לשאלות חוקריו, כאשר תשובה לשאלות אלה עלולה להפלילו. זכות השתיקה היא אישית, כלומר היא באה למנוע הפללה עצמית, אך אין להשתמש בה כדי למנוע הפללה של אדם אחר.

זכות השתיקה היא הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. החוק מחייב אדם לשתף פעולה עם רשויות המדינה, ולהשיב תשובות מהימנות לשאלות החוקרים במשטרה, בבית המשפט או ברשויות אחרות הממונות על אכיפת החוק. זכות השתיקה היא הזכות לסרב לענות לשאלות החוקרים במקרה שהתשובה עלולה להפליל את הנחקר, וזאת בלי לחשוש מעונש על עצם הסירוב.

זכות השתיקה ואי-ההפללה העצמית קיימת בכל מערכות המשפט הנהוגות במערב, כולל המשפט בישראל. היא נחשבת לאחת מזכויות האדם בכלל, ולחלק מהזכות להליך הוגן בפרט. גישה זו נהוגה גם במשפט העברי, המחמיר אף יותר עם הרשויות, בקביעה "אין אדם משים עצמו רשע" – גם הודאה שנתן אדם נגד עצמו מרצונו אינה קבילה.

העיקרון העומד מאחורי גישה זו הוא חזקת החפות מפשע לפיה כל אדם נחשב לחף מפשע אלא אם כן הוכח אחרת. חובת ההוכחה חלה על המאשים, קרי על המשטרה ופרקליטות המדינה, ואין אדם צריך להוכיח את חפותו, ואף אינו חייב לומר דברים שעלולים להפלילו.

חוק העונשין

חוק העונשין, התשל"ז-1977, הוא לבו של המשפט הפלילי במדינת ישראל. ביותר מ-500 סעיפיו מפרט החוק תחילה את עקרונות המשפט הפלילי, ולאחר מכן הוא מונה סדרה ארוכה של עבירות פליליות ועונשים עליהן. בנושאים ספציפיים שונים נקבעו עבירות ועונשים גם בחוקים אחרים.

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 הוא חוק ישראלי המתייחס לפשעים שבוצעו בתקופת השואה, שחוקקה הכנסת הראשונה ב-1950. עיקר מלאכתן של מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט בישראל בהקשר לחוק נסבה על "עוזריהם" של הנאצים (כלומר, משתפי פעולה) מבין היהודים שעלו לישראל לאחר המלחמה – ורובה נעשתה בשנות ה-50: במהלך עשור זה הועמדו לדין בהתאם לחוק עשרות יהודים ישראלים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים (בעיקר יהודים שנחשדו ששימשו בתפקיד "קאפו"). המשפט המפורסם והמשפיע ביותר שנערך מתוקף חוק זה היה משפט אייכמן (1961).

מקרקעין

מקרקעין הם נכסים שאינם מיטלטלין. דהיינו קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה. על פי רוב ההגדרות, כוללים המקרקעין כל דבר המחובר לקרקע חיבור של קבע, ויש אף הגדרות הכוללות דברים המחוברים חיבור זמני. לישות בעלת הבעלות במקרקעין יש זכות להחזיק במקרקעין ולעשות בהם עסקאות. הבעלות על מקרקעין חלה גם מתחת לפני הקרקע, וגם מעל הקרקע למעט מעבר אווירי מעל הקרקע. מקרקעין קרויים גם נִכְסֵי דְלָא נָיְדֵי, מקור המונח בשפה הארמית (ובראשי תיבות: נדל"ן, ותרגומו העברי "נכסים שלא נודדים/נעים"), משום שמאפיין של נכסים אלה הוא חוסר היכולת להזיזם ממקומם.

בכל מדינות העולם, המדינה שומרת לעצמה את הזכות על המשאבים הטבעים שלה כגון מחצבים ובסמכותה להפקיע את הקרקע.

העברת הבעלות על מקרקעין נעשית באמצעות מכירתם. קיימות עסקאות נוספות במקרקעין, המקנות זכות שימוש בנכס בלא העברה של הבעלות ובהן שכירות וחכירה, זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם לתקופה מסוימת. בישראל יש גם עסקאות מסוג דמי מפתח, עסקת נדל"ן המהווה מעין הכלאה בין רכישת הנכס לשכירתו.

בהערכת שוויו נכס מקרקעין, כבסיס לעסקה בנכס זה או לשם ביטוחו עוסק שמאי מקרקעין.

בטיפול משפטי של העברת, רכישת או מכירת נכס מקרקעין עוסק עורך דין מקרקעין.

מרכז לבריאות הנפש גהה

מרכז לבריאות הנפש גהה הוא בית חולים פסיכיאטרי השוכן בפתח תקווה.

בית החולים שייך לשירותי בריאות כללית, וממוקם ליד בית החולים בילינסון. כיום (2019) בית החולים מסונף לפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, בית החולים מהווה גורם מקצועי מייעץ למרכז רפואי רבין, למוסדות הרווחה השונים, למוסדות החינוך ולבתי המשפט בישראל.

משפט אזרחי

המשפט האזרחי הוא שם כולל למספר ענפים משפטיים, המסדירים את מערכות היחסים שבין הפרטים (בני אדם או חברות) לבין עצמם. המשפט האזרחי מסדיר את הזכויות ברכוש (דיני קניין), עוסק בהתחייבויות רצוניות ולא רצוניות בין פרטים (דיני חוזים ודיני נזיקין) ובמערכת היחסים בתוך התא המשפחתי (דיני משפחה). למשפט האזרחי תפקיד חשוב בעיצוב יחסי הגומלין שמתקיימים בתוך חברה אנושית, הן כדי להבטיח מערכת חברתית יציבה והן כדי לאפשר שגשוג וצמיחה חברתית וכלכלית.

לצד המשפט האזרחי קיימים גם המשפט הפלילי שעוסק בנורמות שהמדינה מטילה על הפרטים בתוכה, והמשפט הציבורי המסדיר את התנהלות הגופים הציבוריים ואת מערכת היחסים בינם לבין הפרט.

משפטים

משפטים הם תחום העוסק בחקר הפרדיגמה של החוק ודרכי אכיפתו. מחד, יש המסווגים את המשפטים כתחום אינטרדיסציפלינרי עקב אופיו של התחום - תחום המתקשר הן למדעי החברה, הן למדעי הרוח והן למדע המדינה; מאידך, הגישה הנפוצה רואה בו תחום העומד בפני עצמו.

נשיא בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.

נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית היא אסתר חיות, שהושבעה ב-26 באוקטובר 2017.

פילוסופיה של המוסר

הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע.

רשות שופטת

הרשות השופטת היא אחת משלוש רשויות השלטון במדינה (הרשויות האחרות הן הרשות המחוקקת והרשות המבצעת). הרשות השופטת עוסקת בשפיטה. במשטרים דמוקרטיים פועלת רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה.

תקדים

במערכת המשפט, תקדים הוא פסק דין שבתי משפט חייבים לפסוק לפיו כאשר מובאת להחלטתם סוגיה דומה לזו שבגינה נפסק התקדים.

לתקדים חשיבות רבה בעיצוב הנורמות המשפטיות, משום שהוא מקנה תוכן לאמירות הכלליות שבחוק ובחקיקת המשנה. חשיבות מיוחדת נודעת לתקדים במשפט המקובל, שבו התקדים יוצר את הנורמה, ולא רק מקנה לה תוכן, עקב היעדרו של חוק סטטוטורי, כזה שאושר בפרלמנט.

מקובל להבחין בין שני סוגים של תקדימים:

תקדים אנכי - החלטה של בית משפט גבוה מחייבת את בתי המשפט הנמוכים לו.

תקדים אופקי - החלטה של בית משפט מסוים מחייבת או מנחה את בתי המשפט באותה הדרגה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.