המשכן לאמנות על שם חיים אתר

המשכן לאמנות, עין חרוד על שם חיים אתר, מחלוצי המוזאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזאון גדול ומגוון ומכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ, ואמנות עכשווית. למשכן לאמנות גם הוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר, המסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה. וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות", שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1953-1902), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות", שיש בו כדי להעיד על התפקיד הרוחני והחינוכי שיועד לה בחיי הקיבוץ. אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות, והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":

ביסודה של עין-חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. [...] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו

חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין-חרוד, 1938.

הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרון ציזלינג (1964-1901), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון, ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.

בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין רחב הידיים נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן - קפה ביקלס.

בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים.

המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך[1].

המשכן לאמנות על שם חיים אתר
האולם המרכזי במשכן
הכניסה למשכן לאמנות
מידע
סוג מוזיאון לאמנות
שנת ההקמה 1937
מיקום עין חרוד, ישראל
כתובת עין חרוד מאוחד
מייסדים חיים אתר
קואורדינטות 32°33′40″N 35°23′36″E / 32.561111111111°N 35.393333333333°E
www.museumeinharod.org.il
(למפת עמק בית שאן רגילה)
Emek-beit-shean
 
המשכן לאמנות/על שם חיים אתר
המשכן לאמנות
על שם חיים אתר

אוספים ותערוכות

אוספי המוזיאון כוללים פריטי יודאיקה מקהילות ישראל ממזרח וממערב ויצירות אמנות מהמאה ה-19 עד לימינו בתחומי הפיסול, הציור, הגרפיקה והצילום.

תערוכות מתחלפות מרכזיות במוזיאון עסקו במספר מגמות: חשיפת צורות מדיה שלא נחשבו בארץ כ"אמנות", למשל, אמנות סיבים (חומר "רך") או צילום. במסגרת זו התקיימו בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים במשכן הביאנלות לצילום, שהייתה להן תרומה חשובה בקידום ההכרה האמנותית בצילום בישראל. מגמה נוספת השתקפה בתערוכות, הפקת אירועים אינטר אקטיביים במוזיאון כגון תערוכת "גרייסלנדס פאלאלס (מסעדה ומופע אלביס פרסלי) או אירוע "אוטופיה ביקורתית" (תערוכות ופעילות בסביבת המוזיאון). המוזיאון מציג באורח קבוע תערוכות של אמנים צעירים ופרויקטים שמאפשרים התנסות חדשנית ויוצאת דופן. מגמה משמעותית נוספת משתקפת בהפקת תערוכות, ספרים ואירועים המתדיינים עם סיפורה של האמנות הישראלית. קו מחשבה מרכזי בפעילות המוזיאון הוא טיפול בהיבטים שלא כוסו בהיסטוריה הרשמית של האמנות הישראלית. במסגרת זו הוצגו תערוכות יחיד של אמניות ואמנים איכותיים שיצרו לאורך השנים גוף עבודות מרתק מחוץ לזרם המרכזי.

תערוכות עכשוויות מוצגות בשילוב תצוגת אוסף הקבע של האמנות היהודית ומוקדשות תערוכות לאמני "הדור האבוד" שיצירתם אבדה או נשכחה בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.

באוסף המוזיאון שמורים עזבונותיהם של מירון סימה, רפי לביא, מאירה שמש ומאיר אגסי וכן עזבונות אמנים נוספים המשמעותיים לאמנות יהודית וישראלית. כחלק מתצוגת קבע פעילה במוזיאון עוצבו "מרחבי זיכרון" המשמשים מרכז לפעילות, עיון ומחקר: אגף מיוחד בספריית המוזיאון מוקדש ל"מוזיאון, ספריה, ארכיון מאיר אגסי" שעזבונו שמור במוזיאון. עבודתו של אדריכל המשכן, שמואל ביקלס, מוצגת ב"חדר העבודה של ביקלס" המהווה מרכז מחקר ותיעוד של האדריכלות הקיבוצית.

אמנות יהודית

בחזון המייסדים של המשכן עמד שימורה של אמנות יהודית ויצירה של אמנים יהודים מרחבי העולם, בעיקר על רקע החורבן של יהדות אירופה במהלך השואה. חיים אתר יצר קשר מיוחד עם אמני אסכולת פריז היהודים (חיים סוּטין, מרק שאגאל, מישל קיקואין, פסקין, קיסלינג ואחרים). ב-1949 הוצגה בעין חרוד תערוכה של שאגאל וביקרו בה אלפי אנשים. באוסף המוזיאון כלולות עבודות של יוסף ישראלס, לסר אורי, חנה אורלוף, יעקב לוצ'אנסקי ואחרים. חיים אתר עסק בכינוס ביטוייה השונים של היצירה היהודית לדורותיה ולאחריו פעל ברוח זו זוסיא עפרון. במובן זה סימן המשכן דרך עצמאית ושונה מדרכם של מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל שאימצו לאחר מכן תפיסה הרואה סתירה בין אמנות גבוהה ליהדות. תפיסה זו, שבאה לידי ביטוי במדיניות האיסוף והתצוגה של המוזאונים המרכזיים בישראל, שיקפה את רוח הזמן המקומית משנות הארבעים של המאה העשרים והתאפיינה בדחיקת ההקשר היהודי. מוסדות אמנות אלו בחרו להדגיש זהות מודרניסטית ולא נטו להתמודד עם זהות פרטית וקולקטיבית הקושרת אמנות ליהדות, פליטות או שואה. חיים אתר לעומת זה, בהיותו אמן ומנהל מוזיאון, האמין שהיצירה היהודית לדורותיה רלוונטית ליצירה העברית בארץ ישראל. ברוח תפיסה זו הפעיל אהרון ציזלינג רשת ארצית ובינלאומית של תומכים וידידים שסייעו במידע ובהשגת עבודות. בשנים אלו (שנות הארבעים והחמישים) ניכרה פעילות נמרצת להרחבת האוסף, ובמרוצת הזמן הוא היה לאחד האוספים החשובים בעולם בתחום האמנות היהודית.

סמוך לפתיחתו של המשכן לאמנות בבניינו החדש, כאשר האוסף שכן עדיין בצריף, פורסם עלון חדש למוזיאון ובו צויין כי "במשכן כבר מרוכזות מיצירותיהם של מרבית היהודים הפזורים בארצות תבל ומשוועים לגבולם" ברשימה של אמנים שעבודותיהם התקבלו לאוסף המוזיאון נמנו בשנת 1948 שמותיהם של 115 ציירים ופסלים, כולם אמנים יהודים מוכרים מהולנד, גרמניה, רוסיה, מזרח אירופה, צרפת, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה וישראל, ועוד אוסף נרחב של אמנות עממית מכל תפוצות ישראל. בתערוכת הפתיחה של המבנה החדש הוצג אוסף מייצג של המוזיאון. בין האמנים החשובים הכלולים באוסף: מרוסיה: לויתן[דרושה הבהרה], פסטרנק[דרושה הבהרה], מהולנד: יזראלס, מפולין: מאוריציו גוטליב, מגרמניה: לסר אורי, מקס ליברמן.

יודאיקה

במוזיאון מוצג באופן קבוע אוסף של תשמישי קדושה יהודיים, חלקם עתיקים, של העדות השונות, הכולל ספרי תורה, הגדות של פסח, חנוכיות, פרוכות, וחלקם אמנות עכשווית של יוצרים צעירים. ראשית האוסף בכלי קודש שהביאו חברי הקיבוץ מבתי ההורים במזרח אירופה. בהמשך נפדו כלי קודש מיהודים במחנות העקורים באירופה והובאו על ידי חברים ששרתו בבריגדה היהודית. בשנים האחרונות נעשה מאמץ לשלב יצירת יודאיקה מקורית ובינלאומית בתוך האוסף המסורתי ולהפוך את האגף לכלי לדיון עכשווי בנושאים של זהות יהודית, מגדר ולאום.

אמנות ישראלית

באוסף המשכן נמצאות עבודותיהם של אמנים ישראלים, החל מראשית המאה ה-20, ימי בצלאל, ועד לזמננו. האוסף כולל מספר עזבונות של אמנים (חיים אתר, מנחם שמי, פנחס כהן גן ועוד) ופריסה רחבה של האמנות הישראלית לדורותיה. איסוף האמנות הישראלית מהווה חלק בלתי נפרד מהמחקר והתיעוד ונעשה מאמץ מיוחד להאיר הבטים כגון יצירה של אמניות נשים, ללות את האיסוף בפרסום המידע ובניתוח מהלכי עיצובם של תודעה וזיכרון קולקטיבי. תערוכות פורצות דרך שהתקיימו בשנות ה-80 (מטא סקס, עבודה עברית) היו אבני דרך בהצבתו כמוזיאון שמסמן טריטוריות חדשות ומפנה זרקור אל נרטיב תרבותי חברתי אלטרנטיבי.

הסטודיו של דודו גבע

ביום השנה השמיני למותו (פברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו: אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע"  בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב". בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.

קטלוגים

לצידה של כל תערוכה במשכן יוצא לאור קטלוג מקיף. מתוך מחויבות למחקר מעמיק בשורשי היצירה, תיעודה ושימור הידע.

ספריה

ספריית המשכן מכילה אלפי ספרים בנושאי אמנות מגוונים. היא פתוחה לציבור לעיון ולמחקר. בתוכה נבנה אגף מיוחד לאוסף הספרים של האמן המנוח מאיר אגסי.

המבנה

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בסטודיו של האמן המקומי חיים אתר ששהה באותה התקופה בפריז ואסף יצירות אמנות עבור המוזיאון לעתיד לבוא. עם שובו של אתר לעין חרוד נפתח המוזיאון בצריף עץ גדל ממדים ובמקביל הוחל בתכנונו של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס, חבר קיבוץ תל יוסף, היה מתכנן ב"לשכה הטכנית" של הקיבוץ המאוחד שמשכנה בעין חרוד וקיבל עליו את מלאכת התכנון. מיקום המשכן נקבע על פי תוכנית האב לעין חרוד - תל יוסף שהציע אדריכל ריכארד קאופמן בשנת 1926 ולפיה מוסדות התרבות יבנו על מורדות גבעת קומי. החלק הראשון של המבנה נחנך באוקטובר 1948, שמחת תורה תש"ט, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בחנוכת המוזיאון ציין אהרון ציזלינג שעמד מאחרי החשיבה התוכנית והארגונית של המוזיאון: "הצמא לרוח הוא ימצא טעם בעבודתו". בהמשך נבנו אולם הספרייה, חצר הפסיפס ואולם רחב ידיים. בשנת 1957 נבנה חלקו הגדול של המוזיאון הכולל את שינוי הכניסה מדרום למערב, אולם העמודים, חצר הפסלים והאולמות הצפוניים. תוכניות הרחבה של המוזיאון על ידי ביקלס עצמו המשיכו עד פטירתו בשנת 1975, אך לא מומשו. בין השאר כלל החזון הקמה של סטודיו לאמנים יוצרים, בנית בית ספר לתפאורות תיאטרון, אולם נוסף לפיסול והקמת אודיטוריום. בשנת 1992 בוצעה הרחבה בתכנון האדריכלית עדה כרמי, שכללה בניית מחסנים לאוסף, סדנה חינוכית (היום הסטודיו של דודו גבע) ושיפוץ הכניסה. בשנת 2004 נוסף בתוך הספרייה מוזיאון/ספריה/ארכיב מאיר אגסי בתכנון האדריכל יון ננו, אשר חתום גם על תכנונו של אודיטוריום מירון סימה שנחנך בשנת 2013 בצידו הצפוני של המשכן ובו מקום להרצאות, סרטים וקונצרטים.

האור הטבעי במוזיאון

המשכן לאמנות עין חרוד מוכר כיום בעולם כיצירת מופת אדריכלית של מוזיאון המבוסס על אור טבעי. בכל חללי המוזיאון שוררת אוירה מיוחדת שנובעת ממופעי אור מגוונים החודר למבנה במערכת מורכבת של תקרות וחלונות עיליים. כדי להבין את הרעיונות האדריכליים המקוריים של ביקלס על המבקר להרים עיניו לתקרה ולגלות את האופן שבו קמרונות הבטון מחזירים את האור הנופל עליהם מהחלונות הנסתרים. המבנה מציג מסלול עקבי של שכלול בפתרונות האור הטבעי, ויש בו יותר משמונה סוגים שונים של חלונות עליונים המתייחסים לרוחות השמים, כיווני האור והבקרה על כמות ואופן החדרתו לחלל.

מרכז ביקלס

בשנת 2007 הועבר למוזיאון אוסף השרטוטים האדריכליים של שמואל ביקלס. משפחת ביקלס תרמה את עזבונו האדריכלי, את הספרייה המקצועית, ואת שולחן העבודה וכלי השרטוט. כל אלו רוכזו ב"חדר העבודה" שמוקדש לפועלו. השרטוטים קוטלגו ותועדו והם עומדים לרשותם של חוקרים ומבקרים. חלק נכבד מעבודתו הוצג בתערוכה "הקיבוץ- אדריכלות ללא תקדים" בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה.

תערוכות

מבחר תערוכות חשובות שנערכו במשכן, ושנת קיום התערוכה, רובן לוו בספרים וקטלוגים

  • 2018 מאוצרות המשכן לאמנות, לציון 80 שנים למוזאון, אוצר יניב שפירא
  • 2017 פרויקט אופוריה, אוצר יניב שפירא

מנהלי המשכן ושנות פעילותם

המשכן לאמנות בתמונות

Ein Harod Museum facade in late 1950s

חזית בניין הקבע של המשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20

Beit alfa0055

אור השמש מאיר את אחד מאולמות המשכן לאמנות דרך חלונות מיוחדים בגג המבנה

Ein Harod Museum exhibition halls construction1940s

בניית המשכן לאמנות, 1948

2013 pesach 052-2

שולמית - ציור קיר בטכניקת סגרפיטו (שכבות טיח צבעוני) של מרדכי גומפל. נוצר בשנות ה-50 כחלק מחזית מלון שולמית בחיפה. הועבר למשכן לאמנות לאחר הריסת המלון ב-2010

Aharon Zisling and Rivka Shemi at Ein Harod Museum of Art in 1952

אהרן ציזלינג ורבקה שמי באירוע במשכן לאמנות, 1952. ציזלינג ושמי היו מחלוצי העלייה השנייה. הוא כיהן כשר בממשלה הראשונה והיה ממקימי המשכן לאמנות, היא הייתה אשתו של הפסל מנחם שמי

Ein Harod Museum inner courtyard 1950s

גן הפסלים בחצר הפנימית של המשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20. במרכז התמונה פסל ברונזה של חנה אורלוף

Ein Harod Museum inner courtyard 2000s

גן הפסלים בחצר הפנימית של המשכן לאמנות, שנת 2010. הגן משמש גם את אורחי קפה ביקלס

Ein Harod Museum old hut exterior circa 1940

הצריף הישן, משכנו הראשון של המוזיאון בעין חרוד, סביבות שנת 1940

Ein Harod Museum old hut interior circa 1940

בתוך הצריף הישן, משכנו הראשון של המוזיאון בעין חרוד, סביבות שנת 1940

Feigin ein harod

צמיחה - פסל ברונזה של דב פייגין, 1959, בגן הפסלים

First Photography Biennale 1986

פרט מתוך חלל תצוגה בביאנלה הראשונה לצילום, 1986

From Astir to Waadi Salka (1994) by Dov Heller

מאסתיר לוואדי סאלקה - פסל של דב הלר, 1994

Hanukiah 073

חנוכיית ברונזה בצורת סהר, מרוקו, סוף המאה ה-19, אגף היודאיקה

Installation in the hall of columns, 2010

תערוכה באולם העמודים, 2010

Iron barrier by palombo at the Museum of Art, Ein Harod

מבט במורד המדרגות מהקומה השנייה של המשכן לאמנות. מעקה הברונזה המפוסל מעל המדרגות הוא יצירתו של הפסל דוד פלומבו

Kibbutz Architechture Without Precedentce exhibition 2011

מבקרים בתערוכה "קיבוץ - אדריכלות ללא תקדים", שייצגה את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2010 והוצגה במשכן לאמנות ב-2011

Kibbutz children at Ein Harod Museum exhibition in 1950s

ילדי הקיבוץ מבקרים בתערוכה במשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20

Laying foundations for Ein Harod Museum 1947

יציקת יסודות בניין הקבע של המשכן לאמנות, 1947

Mishkan eynharod

חזית המשכן לאמנות, שנות ה-2000

Museum of Art, Ein Harod patio

הפאטיו. במרכז: בריכה עם פסיפס עתיק, וברקע פסל של יגאל תומרקין

The Burning Bush (1959) by Ithak Danziger

הסנה הבוער, פסל של יצחק דנציגר, 1957. מתוך התערוכה "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", 2008

The Museum of Art, Ein Harod door by palombo

דלת הכניסה של המשכן לאמנות, עם סורגים מפוסלים של דוד פלומבו

המשכןלאמנותעלשםחייםאתר

הכניסה הראשית של המשכן לאמנות

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל אתרי מורשת בישראל

הערות שוליים

  1. ^ מדריך לאתרי מורשת - אתרי ביקור ומוזיאונים היסטוריים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2019, עמ' 53
גליה בר אור

ד״ר גליה בר אור היא מבכירות אוצרי וחוקרי האמנות בישראל ומרצה בכירה במכללת אורנים. מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד בין השנים 1985-2015 ומנהלת אמנותית של פירמידה - המרכז לאמנות עכשווית בחיפה מ-2017 עד ינואר 2019.

דליה מאירי

דליה מאירי (נולדה ב-1951) היא פסלת ואמנית ישראלית, מורה לפיסול ואומנות במכללת אורנים.

האם המעונה ובנה

"האם המעונה ובנה - אירופה 1942" או "האם הכבולה ובנה - אירופה 1942" הוא פסל משנת 1952 מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי.

הפסל "האם המעונה ובנה", שנוצר בשנת 1952 מעץ אזדרכת, מציג דימוי של אישה שידיה מורמות ועקודות מעל ראשה, השמוט לצד. אל רגליה צמודה דמות של ילד, העומד בגבו אל הצופה ומרים ראשו לעברה. שמי עיצב את הדמויות בקומפוזיציה היוצרת מעין עמוד טוטם. ביקורת מאוחרת מצאה בו הקשר לאמנות נוצרית וליצירתם של אמנים כקתה קולביץ וזאב בן צבי.

שמי יצר את הפסל בראשית שהותו בכברי. הוא העיד בראיון מאוחר כי הסמליות שבפסל לא הייתה טבעית בעבורו:

הפסל הוצג לראשונה בתערוכה בקיבוץ נען בשנת 1952 ביחד עם הפסל "אדם בערבה" ופסל ראש של לוחם וזכה לביקורות חיוביות בקרב הציבור וקהל המבקרים, שהתרשמו מן הביטוי החזותי של שואת יהודי אירופה. באותה עת ביקש בית לוחמי הגיטאות לרכוש את הפסל, אולם לבסוף הוא נרכש לאוסף המשכן לאמנות על שם חיים אתר.

הזעקה

"הזעקה" (1924) הוא אלבום הדפסים בטכניקה של חיתוך עץ שיצר הצייר הישראלי מירון סימה.

הקיבוץ המאוחד

הקיבוץ המאוחד היה ארגון ארצי של קיבוצים, שנוסד בשנת 1927 והתקיים כארגון כזה עד לשנת 1980, אז התאחד עם איחוד הקבוצות והקיבוצים להקמת התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם). ערכיו העיקריים של הקיבוץ המאוחד היו הציונות והסוציאליזם.

בעשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל מילא הקיבוץ המאוחד תפקידים מרכזיים בהתפתחות היישוב, בהקמת התיישבות, בקליטת עלייה ובניית כוח המגן העברי בארץ ישראל.

זאב בן-צבי

זאב בן-צבי (קוּיַבסקי) (1904 – 16 במאי 1952) היה פסל ישראלי יליד האימפריה הרוסית. יצירתו הפיסולית, שעליה זכה בפרס ישראל לפיסול בשנת תשי"ג (אחרי מותו), נחשבת לאחת מן הדוגמאות הראשונות של מודרניזם בפיסול הארץ-ישראלי. על יצירתו זכה לאחר מותו, בשנת 1953, בפרס ישראל (בשנה הראשונה שבה חולק הפרס).

חנה אורלוף

חנה אוֹרְלוֹף (12 ביולי 1888, קונסטנטינובקה, רוסיה (אוקראינה) – 18 בדצמבר 1968, ישראל) הייתה פסלת יהודייה, מהבולטות ביותר בתקופתה.

יהושע בורקובסקי

יהושע (שוקי) בורקובסקי (נולד ב-19 בינואר 1952) הוא אמן צייר וצלם ישראלי יליד ראשון לציון.

מדיאה (מירון סימה)

"מדיאה" הוא הדפס מאת הצייר הישראלי מירון סימה. ההדפס מתאר את דמותה של מדיאה.

משה גת

משה גת (נולד בחיפה, 1935) הוא צייר ישראלי ואמן חיתוכי העץ.

עין חרוד

עין חרוד הוא קיבוץ בעמק חרוד בעמק יזרעאל שהוקם על ידי חברי גדוד העבודה בי"ח באלול תרפ"א (21 בספטמבר 1921) והתפלג בשנת 1952 לשני קיבוצים: עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד.

עין חרוד מאוחד

עֵין חֲרוֹד (מְאוחד) הוא קיבוץ שהוקם לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952) על ידי קבוצת הצעירים בקיבוץ עין חרוד, שהוקם בי"ח באלול תרפ"א (1921) על ידי אנשי גדוד העבודה. קיבוץ עין חרוד ההיסטורי הוא הקיבוץ הראשון בישראל שהתבסס על עקרון "הקיבוץ הגדול". הקיבוץ נמצא בעמק חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי השייך למועצה אזורית הגלבוע וממוקם ליד מעין חרוד ומכאן שמו. קיבוץ עין חרוד מאוחד משתרע על חלק משטחו המקורי של קיבוץ עין חרוד טרם הפילוג. לעומת זאת רוב מקימי עין חרוד המיתולוגית חיים בעין חרוד איחוד שעדיין מקיים מסורת קיבוצית ושיתופית.

ענת צחור

ענת צחור (נולדה ב־12 במאי 1962) היא מורה ישראלית ליוגה ולמדיטציה בודהיסטית, ולשעבר שחקנית ואמנית.

פנחס עשת

פנחס עשת (10 ביוני 1935 – 19 בנובמבר 2006) היה פסל ישראלי ומורה לפיסול.

פרס אלימה ריטה לאמנות ההדפס

"פרס אלימה ריטה לאמנות ההדפס" הוא פרס המוענק לאמן ישראלי להשלמת פרויקט בתחום ההדפס.

צבי אלדובי

צבי יהודה אלדובי (1904–1996) היה פסל ישראלי שעסק בפיסול פיגורטיבי. מחברי קבוצת "אקלים", שהוקמה בראשית שנות השבעים על ידי רחל שביט ואליהו גת, והשתתף בשלוש התערוכות הראשונות של חברי הקבוצה שנערכו בשנת 1974.

צמיחה (פסל)

"צמיחה" (1959) הוא פסל מאת הפסל הישראלי דב פייגין.

הפסל "צמיחה" עשוי ממבנה של משולשי ברזל מכופפים, היוצרים מבנה תלת ממדי. על אף הצורה המופשטת של העבודה הצביע גדעון עפרת, בחיבורו אודות קבוצת "אופקים חדשים", על הקשר שבין הציור והפיסול של "אופקים חדשים" לבין האמנות של הקבוצה ה"כנענית" בכל הקשור לייחס אל הנוף הארץ ישראלי. הדבר מתבטא כאן בבחירת שם העבודה על ידי פייגין, המעיד על העניין בהפשטה של תנועה, לצד רמיזה על מוטיב צמחי.

עותק אחד של הפסל נמצא באוסף המשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד מאוחד. עותק שני, צבוע בצבע אדום ומתוארך לשנת 1987, נמצא באוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות ומוצב בחזיתו. צבעו האדום של עותק זה אופייני לתקופה המאוחרת בעבודתו של פייגין, בה הרבה להגדיל יצירות מוקדמות שלו.

שמואל הירשנברג

שמואל הירשֶׁנְברג (בכתיב יידי: הירשענבערג; בכתיב פולני: Hirszenberg;‏ 22 בפברואר 1865, לודז' – 15 בספטמבר 1908, ירושלים) היה צייר יהודי פולני.

שמואל כץ (צייר)

שמואל (אלכסנדר) כץ (18 באוגוסט 1926 – 26 במרץ 2010) היה צייר, מאייר וקריקטוריסט ישראלי. התפרסם בעיקר בזכות איוריו לסיפור הילדים דירה להשכיר, ציוריו ורישומיו מאופיינים בקו קליל ובהומור. חבר קיבוץ געתון מהיווסדו ועד מותו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.