המצודות

המצודות הוא ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפרוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-17, ובנו רבי יחיאל הילל השלים אותו.

הפירוש מפרש את כל ספרי הנ"ך מלבד המגילות רות, איכה ואסתר.

החיבור חולק לשני פרושים על ידי רבי יחיאל הילל:

  • מצודת דוד - ביאור העניין
  • מצודת ציון - ביאור המילים

הפירוש מיוסד על הבאורים של גדולי המפרשים הראשונים. הסגנון פשוט וקל, והוא בין הפרושים המקובלים בלימוד התנ"ך כיום. נכתב כדי לקדם ולעודד את לימוד התנ"ך בדורו. פירושיהם יצאו לאור בפעם הראשונה בליבורנו שבאיטליה, בשנת 1753.

קישורים חיצוניים

טקסט הפירוש

אודות הפירוש
אלמינה

אלמינה (באנגלית: Elmina; באקאנית: Edina) היא עיר בדרום גאנה לחוף האוקיינוס האטלנטי. ב-1482 הקימו הפורטוגזים על חוף הים באלמינה את מצודת אלמינה, שנודעה כמצודת סאו ז'ורז'ה דה מינה (São Jorge da Mina) והייתה היישוב האירופי הראשון באפריקה שמדרום לסהרה. ב-1652 הקימו ההולנדים על גבעה סמוכה את מצודת קונראדסבורח (Coenraadsburg) שנודעה גם כ"פורט סן ז'אגו דה מינה" (Fort St. Jago da Mina). שתי המצודות הוכרו ב-1979, יחד עם תשע מצודות נוספות ברחבי גאנה, כאתר מורשת עולמית. בשנת 2005 מנתה אוכלוסיית העיר 25,560 איש, שפרנסתם בעיקר על הדיג והתיירות.

בוספורוס

בּוסְפורוּס (טורקית: Boğaziçi או İstanbul Boğazı, "מצר איסטנבול") הוא מצר ים המפריד בין החלק האירופי של טורקיה, תראקיה, לחלקה האסיאתי, אנטוליה. הבוספורוס מחבר בין ים מרמרה לים השחור. אורך המצר כ-30 קילומטר, רוחבו המרבי 3,700 מטר (בכניסה הצפונית) ורוחבו המינימלי 750 מטר (בין המצודות אנדולוהיסרי ורומליהיסרי). העומק במרכז המצר נע בין 36 ל-124 מטרים.

חופי המצר מאוכלסים בצפיפות, שכן העיר איסטנבול (שאוכלוסייתה מונה יותר מ-11 מיליון נפש) שוכנת משתי גדותיו.

שני גשרים חוצים את הבוספורוס. הראשון, המכונה "גשר הבוספורוס" או "גשר הבוספורוס הראשון", הושלם בשנת 1973 ואורכו 1,074 מטרים. השני, "גשר פתיה סולטאן מהמט" או "גשר הבוספורוס השני", שוכן כחמישה ק"מ צפונית לראשון; אורכו 1,090 מטרים ובנייתו הושלמה ב-1988.

מתחת לבוספורוס נבנתה מנהרה למסילת רכבת, מרמריי, שבנייתה הסתיימה ב-2013. כ-1,400 מטר מהמנהרה יעברו מתחת למצר, בעומק של כ-55 מטרים.

גדר הצפון

גֶדר הצפון היא גדר תיל מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון פלשתינה-א"י, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בשנת 1938 בידי פועלים יהודים, עובדי חברת "סולל בונה". לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ובהמשך ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר.

על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ניטש ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה ובה 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתחו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגוֹדְרִים, שהוטלה גם היא על היישוב העברי, הייתה כשלעצמה מבצע צבאי קשה; בהפעלתו צברה "ההגנה" ניסיון וידע שלימים שימש אותה היטב. הקמת הגדר הייתה אחד ממבצעי התיישבות והביטחון הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. מסכם דוד הכהן בספר זיכרונותיו:

הגדר פורקה בין 1942 ל־1946, וכיום אין לה כל זכר. לאורך כביש הצפון מבנים ואתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה.

דוד אלטשולר

רבי דוד אַלְטְשוּלֶר מפראג ("בעל המצודות", על שם פירושו המפורסם; קרוי גם רד"א), (ה'תמ"ז, 1687 – ה'תק"ל, 1769), מחכמי יהדות אשכנז ופולין, היה מחשובי פרשני הנ"ך בכל הזמנים, וביאורו לנ"ך, ה"מצודות", הפך לאבן יסוד לכל הלומדים. פירוש זה נדפס תמיד עם הנ"ך מאז כתיבתו במאה השמונה עשרה, כמעט בכל דפוסי "מקראות גדולות".

המצודות הדאקיות של הרי אורשטיה

בשטחה של רומניה של שנות האלפיים ניצבות שש המצודות הדאקיות של הרי אורשטיה (רומנית Fortăreţe dace din Munţii Orăştie), שהוקפו בחומות דאקיות ייחודית. המצודות הוקמו בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 ושימשו כמגן בפני הצבא הרומי.

שש המצודות, סרמיסג'טוסה, לונקאן, קוסטשט-בלידארו, קוסטשט-מצודה, קפלנה ובאניצה, היו המערך ההגנתי של דצ'באל בדאקיה וכיום מהוות אתר מורשת עולמית.

שרידי המצודות מייצגים ממצאים ארכאולוגים שמורים היטב מתקופת הברזל. במקום יש תנועה ערה של מחפשי מטמונות בגלל היעדר חקיקה מתאימה למניעת ביזת שרידים ארכאולוגים.

הצי העות'מאני

חיל הים העות'מאני היה אחד מחילות הים הגדולים בים התיכון, הים השחור, הים האדום, המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי. הצי הראשון של האימפריה כלל 33 מפרשיות ו-17 ספינות משוט בשנת 1081. הסלג'וקים מאנטוליה (מסולטנות רום) כבשו את אלניה ויסדו צי אוניות טורקי, ואלניה הפכה לנמל הבית של צי המלחמה הים תיכוני של טורקיה. מאוחר יותר יסד אלדין קיקובד הראשון את נמל הבית של צי המלחמה הטורקי בסינופ. הצי העות'מאני התפתח בתחילת המאה ה-14, וכבש בתחילה את האי אירמלי בים מרמרה בשנת 1308, שסימן את הניצחון העות'מאני הראשון. בשנת 1321 ביצע צי המלחמה העות'מאני את הנחיתה הראשונה שלו בתראקיה בדרום-מזרח אירופה. בשנת 1351 בנה הצי העות'מאני את המצודות העות'מאניות הראשונות, ובשנת 1352 בנו את המצודה האסטרטגית על חופי מיצרי הבוספורוס ליד קונסטנטינופול ושני המעברים הבוספורוס והדרדנלים היו תחת השליטה העות'מאנית. וכך המשיך הצי העות'מאני בכיבושיו עד שבשנת 1453 הוא כבש את קונסטנטינופול והמשיך וכבש את דוכסות אתונה במוראה, האימפריה של טרפזונטס, ולבסוף האימפריה הביזנטית בשנת 1461.

בשנים 1499–1503 ערכו העות'מאנים סידרה של קרבות ימיים כנגד רפובליקת ונציה. כאשר האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב זונקיו (1499), ובקרב מודון (1500), ועד לשנת 1503 השלימו העות'מאנים את כיבוש הים האדריאטי והים היוני. בשנת 1516 החלו בכיבוש סוריה ופנו לכיוון צפון אפריקה, כבשו את אלג'יריה ולאחר מכן את מצרים מידי הממלוכים. עד לשנת 1529 כבשו את תוניסיה.

ניצחון הצי העות'מאני בקרב פרווזה (1538) וקרב ג'רבה (1560) שהיה כנגד הספרדים, רפובליקת ונציה, מדינת האפיפיור, הרפובליקה של גנואה, דוכסות סבוי וההוספיטלרים, אישר את העליונות העות'מאנית בים התיכון למשך מספר עשורים.

ההפסד הראשון של הצי העות'מאני היה בקרב לפנטו (1571), היה הפסד זמני, שלאחריו בנו העות'מאנים צי גדול בהרבה מהצי הקודם ולמעשה מכל הציים דאז, והם המשיכו בכיבוש לוב (1551) והמשיכה למרוקו ומצר גיברלטר ב-1553.

החל מהמאה ה-17 הסתכן צי המלחמה העות'מאני בכניסה לאוקיינוס האטלנטי. (האדמירל כמאל ראיס הגיע לאיים הקנריים עוד ב-1501, והאי לנסרוטה נכבש ב-1585). בשנת 1627 כבש הצי העות'מאני את האי לונדי שבתעלת בריסטול ופנו לאחור כדי להתכונן למתקפה מקיפה כנגד בריטניה, אירלנד, איי שטלנד, איי פארו, דנמרק, נורווגיה, איסלנד וניופאונדלנד, שנכבשו בין השנים 1627–1631. ביתר הזמן שבין המאות ה-17 וה-18 התמקד הצי העות'מאני בים התיכון, הים השחור, הים האדום, המפרץ הפרסי והים הערבי. המלחמה העות'מאנית-ונציאנית הארוכה שהתקיימה בין השנים 1648‏–‏1669, הסתיימה בניצחון העות'מאנים, והשלמת כיבוש כרתים. בשנת 1708 הושלם כיבוש המחוז הספרדי האחרון, העיר אוראן שבאלג'יריה.

תקופה המאה ה-18 הייתה תקופה של קיפאון לצי העות'מאני והתאפיין במספר כשלונות, והיא נאלצה לכבוש מחדש את מולדובה ואזוב מידי האימפריה הרוסית בשנת 1711 וערים נוספות מידי רפובליקת ונציה. עד שבשנת 1770 הפסיד הצי העות'מאני בקרב צ'סמה שהסתיים בהשמדת הצי העות'מאני.

במאה ה-19 חלה ירידה נוספת בכוחו של הצי העות'מאני. במהלך מלחמת העצמאות היוונית הובס הצי העות'מאני בידי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, צרפת ורוסיה, בקרב נאווארינו (1827).

במלחמת העולם הראשונה הובסה האימפריה העות'מאנית יחד עם האימפריה הגרמנית.

הר טיטאנו

הר טיטאנו (איטלקית Monte Titano) הוא ההר הגבוה ברפובליקה של סן מרינו ושוכן במרכזה של המדינה. ההר הוא חלק מהרי האפנינים, והוא נישא לגובה 755.24 מטר בין העיר סן מרינו המטפסת על מדרונותיו המערביים לבין העיירה בורגו מג'ורה השוכנת צפונית לו.

בשל ממדיו של ההר, הנראה לעין מכל מקום ברפובליקה של סן מרינו, נעשה לעיתים שימוש בשמו ככינוי לרפובליקה כולה (Repubblica del Titano). על שלוש פסגותיו של ההר שוכנות שלוש המצודות של סן מרינו (le tre rocche di San Marino). שלוש המצודות - גואָיטה (Guaita), צ'סטה (Cesta) ומונטאלה (Montale) - היו לסימלה של המדינה הקטנה, והן מופיעות על דגלה, סמלה ועל חלק ממטבעותיה. המצודות מופיעות גם על סמלה ודגלה של העיר סן מרינו.

רכבל באורך של 338 מטר מקשר את הקצה הצפוני של הר טיטאנו, שבתחומה של העיר סן מרינו, אל בורגו מג'ורה. הרכבל נחנך בשנת 1959 ושופץ בשנים 1995-1996. הוא מגשר על תהום של 166 מטר ומהירותו שישה מטרים בשנייה. הרכבל מסוגל לשאת חמישים נוסעים נוסף על הנהג, ויכול להעביר בסך הכול עד 1,190 נוסעים בשעה. נתיב מחבר בין שלוש המצודות לאורך פסגתו המוארכת של הר טיטאנו.

חוטין

חוטין (באוקראינית: Хотин) היא עיר במחוז צ'רניביצי במערב אוקראינה, ומרכז מנהלי לאזור חוטינסקי באובלאסט.

על פי מפקד האוכלוסין האוקראיני משנת 2001, בעיר מתגוררים 11,124 תושבים. העיר השתייכה בעבר לנסיכות מולדובה (1359–1812), לאזור בסרביה באימפריה הרוסית (1812–1918), לרומניה (1918–1940; 1940–1944) ולברית המועצות (1940–1941 ; 1944–1991).

התיעוד הראשון של העיר הוא משנת 1002. העיר ממוקמת על הגדה הדרומית של הדניסטר (בבסרביה ההיסטורית). בין האתרים החשובים בה: מצודת חוטין (מן המאות ה-13 - ה-15; ומגדל השעון של העיר. מצודת חוטין היא אחת המצודות הגדולות ביותר באירופה והמצודה הגדולה ביותר של נסיכות מולדובה.

חוטין הייתה מרכז לחיים יהודיים ולקראת סוף מלחמת העולם הראשונה התגוררו בה כ-30,000 יהודים. בתחילת שנת 1919 נכנס לתוכה הצבא הרומני במסגרת דיכוי המרד האוקראיני נגד השתלטות רומניה על בסרביה. יהודי חוטין קבלו בשמחה את הצבא הרומני. מיכאל לנדאו, ששירת אז בצבא הרומני, מספר ששכנע את מפקד הגדוד שלו לנקוט צעדים להגן על יהודי העיר.

לפני השואה התגוררו בחוטין כמה אלפי יהודים. ב-31 ביולי 1941 גירשו הגרמנים את יהודי העיר הנותרים לגטו סקורני ומרביתם נרצחו.

כביש 99

כביש 99 הוא כביש רוחב ארצי בצפונה של ישראל, הנמתח לרוחבם של אצבע הגליל וצפונה של רמת הגולן, מצומת המצודות במערב ועד לצומת מסעדה במזרח. החל מבניאס עוקב הכביש אחר תוואי הזרימה של נחל סער. אורכו של כביש 99 הוא 24 ק"מ.

כביש הצפון

כביש 899, הידוע ככביש הצפון, הוא כביש רוחב בצפון מדינת ישראל, העובר ברובו לאורך גבול הצפון, קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון. אורכו 63 ק"מ.

מזבח

מזבח הוא כל מבנה שנועד להעלאת קרבנות והבאת מנחות; ובהשאלה גם שולחן המשמש בעבודת הקודש בכנסיות נוצריות.

מצודות טגארט

מצודות טגארט (באנגלית: Tegart, רווח בעברית גם בכיתוב טיגרט או טיגארט) הן שרשרת מצדיות ומצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של סר צ'ארלס טגארט, ולכן נהוג לכנותן (בעיוות קל של שמו של יוזם הקמתן) "הטיגארטים", ובפי אנשי היישוב הן כונו גם "טייגרים". המצודות הוקמו במסגרת שני מיזמים:

מיזם גדר הצפון, במהלך המרד הערבי הגדול (שנקרא ביישוב מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט), שבמסגרתו הוקמו בשנת 1938 שבע מצדיות להגנת הארץ מפני חדירת כוחות ערביים מסוריה ומלבנון. בתקופה שלאחר תום המרד, בראשית מלחמת העולם השנייה, שימשו המצודות להגנת הארץ מפני פלישה של צבאות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה.

מיזם מבני המשטרה (Police Building Programme), שבמסגרתו הוקמו בשנים 1940–1941 55 מצודות משטרה גדולות, ובשנים 1942–1943 הוקמו עוד שבע מצודות.

סמל סן מרינו

סמל סן מרינו מסמל את הרפובליקה מאז המאה ה-14. הסמל הוא שלט אצולה, שעליו מצוירים שלוש פסגות ירוקות ועליהן שלוש מצודות מוכספות, שבראש כל אחת מהן שבשבת ונוצת יען.

המגדלים מסמלים את שלוש המצודות של סן מרינו: גואיטה, צ'סטה ומונטאלה, והגבעות מסמלות את שלוש פסגות הר טיטאנו. מתחת לשלט רשום מוטו המדינה "LIBERTAS" - בלטינית: "חופש". את הסמל מקיף ענף אלון וענף דפנה המסמלים את יציבות הרפובליקה ואת ההגנה על החרויות. מעל לסמל ניצב כתר.

סן מרינו (עיר)

סן מרינו (איטלקית San Marino) היא בירת הרפובליקה של סן מרינו, ואחת מתשע הקסטלי (Castelli), או הערים, המרכיבים אותה. העיר שוכנת בגובה של כ-550 עד 755 מטר מעל פני הים, על מורדותיו המערביים של הר טיטאנו, שעליו ממוקמות שלוש המצודות החולשות על העיר.

על פי המסורת, ראשיתן של הרפובליקה ושל העיר בשנת 301 בסתת הנוצרי מרינוס הדלמטי, שנמלט מן האי ראב (כיום בקרואטיה) כדי להימלט מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס. הוא התיישב על הר טיטאנו, שם המשיך בעיסוקו בסתתות אבן ובהפצת הנצרות. בעלת האדמה הורישה אותה לקהילה הנוצרית, שהייתה לעיר ולרפובליקה של סן מרינו - שתיהן נקראות על שמו של מרינוס, שהוכרז כקדוש.

בחודש פברואר 2009 התגוררו בעיר 4,367 תושבים, והיא הייתה העיר השלישית בגודלה במדינה. כמחצית מהתושבים מתגוררים בעיר עצמה, והמחצית האחרת ביישובים האחרים שבשטח השיפוט שלה. סן מרינו היא מרכזה השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הרפובליקה, אך עיקר הפעילות הכלכלית מרוכזת בעיר בורגו מג'ורה הסמוכה לה מצפון. בשנת 2008 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר, כמו גם הר טיטאנו, כאתר מורשת עולמית.

צ'אן צ'אן

צ'אן צ'אן (בספרדית Chan Chan, משפת מוצ'יק ג'אן ג'אן שמשמעו "שמש שמש") היא אתר ארכאולוגי בקרבת טרוחיו, שבו הייתה בירת ממלכת צ'ימור, ששלטה באזור שהוא כיום חופה הצפוני של פרו. העיר הוקמה בשנת 850 ובנייתה נמשכה עד לכיבושה של הממלכה בידי בני האינקה ב-1470. העיר נחשבת לעיר הטרום-קולומביאנית הגדולה ביותר בדרום אמריקה - בשיאה השתרעה על פני 20 קמ"ר ועל פי ההערכות התגוררו בה כ-30 אלף תושבים. כאשר הגיע אליה פרנסיסקו פיסרו ב-1532, כבר איבדה העיר מחשיבותה, לאחר שנחרבה בידי בני האינקה, והתגוררו בה תושבים מעטים.

העיר, שנבנתה מבוץ, מורכבת מתשע מצודות, המכילות מבני מגורים, מקדשים, מבני קבורה, מאגרי מים ועוד. המצודות מלבניות בצורתן, מוקפות בחומות גבוהות עשויות לבני חימר, והכניסה לכולן מצפון.

על קירות המבנים גולפו עיטורים שונים, רבים מהם קשורים לעולם הים: דגים, שקנאים או כלי דיג, המבטאים את קרבת העיר לאוקיינוס השקט.

מדרום וממערב לאזור המצודות משתרעים ארבעה אזורי מלאכה, שבהם עסקו בעיקר בעבודות נגרות, אריגה וריקוע זהב וכסף. דרומה משם משתרע אזור שבו שרידי מערכות השקיה המרמזות לייעודו כקרקע חקלאית, אם כי גם בו שוכנים מקדשים.

קרלסקרונה

קרלסקרונה (בשוודית: Karlskrona - "כתרו של קרל") היא עיר בירת מחוז בלקיניה (Blekinge län) שבדרום-מזרח שוודיה, ובשנת 2005 התגוררו בה 32,606 תושבים. קרלסקרונה היא הנמל המרכזי של הצי השוודי, והיא נוסדה סביבו בשנת 1680. שמה וסמלה של העיר מנציחים את קרל האחד עשר, מלך שוודיה שהורה על הקמתה. העיר שוכנת על מספר איים במפרץ המוגן מדרומו על ידי איים נוספים. בעיר בניינים מהמאות ה-17 וה-18 והיא מהערים השוודיות הבודדות בעלות מאפיינים אדריכליים מסגנון הבארוק. ב-1998 הוכרזו מתקני הנמל בעיר ובסביבותיה כאתר מורשת עולמית.

תל כודאדי

תל כּוּדָאדִי הוא תל השוכן על הגדה הצפונית של נחל הירקון בתל אביב, בסמוך לשפכו אל הים. בתל אתר ארכאולוגי, שנחשף לראשונה בשנת 1934, בעת ביצוע עבודות לבניית המגדלור שבשפך. השרידים נחפרו בשנים 1936–1938 במסגרת חפירות הצלה שנערכו לקראת בניית תחנת הכוח רדינג בסמוך. רוב השרידים נפגעו כתוצאה מעבודות הבניה והשטחת התל, וכמעט שאינם נראים עוד בשטח.

החפירות חשפו שרידי שתי מצודות, ומשך עשרות שנים ייחסו אותן החוקרים בשגגה לממלכת ישראל. אולם דבר זה הסתבר מאוחר יותר כטעות, וכיום מקובל כי מדובר במצודות מהמאה ה-8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה קדמית של הנמל ששכן סמוך לתל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. החוקרים אורן טל ואלכסנדר פאנטלקין משערים כי "המצודה של תל כודאדי שייכת לסדרה של מצודות אשוריות אשר נבנו לאורך החוף". המצודה חרבה בשנת 732 לפנה"ס בעת מסעו של מלך אשור תגלת-פלאסר השלישי.

במקום התגלו גם שרידי יישוב שהתקיים החל מהתקופה הפרסית, וחרב בסוף התקופה הביזנטית.

במלחמת העולם הראשונה שימש השפך כאחת משלוש נקודות צליחת הירקון על ידי הצבא הבריטי, ובתל כודאדי ניצב אחד משלושת עמודי הזיכרון לציון הצליחה.

בשנת 2007 ערכה רשות העתיקות עבודות שימור וחיזוק באתר, והוא הוקף ברציף עץ.

תל ערד

תֵּל עֲרָד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. התל שוכן בבקעת ערד ממזרח לבקעת באר שבע, וגובהו 576 מטר מעל פני הים. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. בתקופת הברזל הגנה ערד על הדרך המרכזית שעברה מירושלים, חברון, ערד לכיוון חורבת עוזה וים המלח.

באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1962–1966, והשנייה בין 1971–1980. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים כ"ד-כ"ה; כא א; לג מ; ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד; ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז; דברי הימים א 42). כמו כן נזכרת ערד, ככל הנראה, ברשימת ערי הנגב של יהודה אגב שיכול אותיות - "עדר" במקום "ערד" (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"א).

בסמיכות לתל ערד נמצא בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל.

תקופת הברזל

תקופת הברזל היא תקופה בתולדות האנושות שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברזל. עמידותו של הברזל, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלו ושכיחותן של עפרות הברזל הפכה אותו לנפוץ וזול יותר מאשר הברונזה. תקופת הברזל היא האחרונה במערכת שלוש התקופות, המחלקת את ההיסטוריה האנושית לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.