המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותרוסית: Коммунистическая Партия Советского Союза, בראשי תיבות: КПСС; בקיצור בעברית: מקב"מ), הידועה גם בתור מפלגת הבולשביקים ("אנשי הרוב"), החלה כזרם בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס"ד) הרוסית, אחר כך הפכה למפלגה הס"ד של הפועלים הרוסים (בולשביקים), ולאחר המהפכה הפכה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים). שהייתה למעשה מפלגת דיקטטורה בשם המרקסיזם על פי תורתו של לנין.

המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות היה מנהיג המפלגה וכיהן הלכה למעשה כמנהיג המדינה.

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
Коммунистическая партия Советского Союза
КПСС
מדינה ברית המועצותברית המועצות
מנהיגים ולדימיר לנין
יוסיף סטלין
ניקיטה חרושצ'וב
ליאוניד ברז'נייב
יורי אנדרופוב
קונסטנטין צ'רניינקו
מיכאיל גורבצ'וב
תאריך ייסוד 1912
תאריך פירוק 1991
אידאולוגיות קומוניזם, מרקסיזם
מיקום במפה הפוליטית שמאל קיצוני
צבעים רשמיים אדום, צהוב

ראשית המפלגה

מנהיגו הראשון של הסוציאליזם הרוסי היה יוצא ארגון ה"נרודנאיה ווליה" גאורגי פלכאנוב, שהביא את התאוריה המרקסיסטית לרוסיה וייסד בז'נבה את קבוצת המהפכנים "שחרור העבודה". בעקבות עבודותיו של פלכאנוב ואנשיו, שכללו תרגום של המניפסט הקומוניסטי לרוסית, החלו הרוסים להתוודע אל רעיונות הסוציאליזם והקומוניזם של מרקס. לקראת סוף המאה ה-19 נוצרו ברוסיה מועדוני סוציאליסטים רבים, אשר החליטו להתמזג למפלגה אחת לשם תיאום טוב יותר של פעולותיהם. הכנס הראשון של המפלגה המאוחדת, אשר הוחלט שתיקרא "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", התקיים במינסק ב-13 במרץ 1898, במשך תקופה ארוכה במפלגה התקיימו שני מחנות - הבולשביקים בראשות ולדימיר לנין ומנשביקים בראשות יולי מרטוב.

בפברואר 1917 פרצה המהפכה ברוסיה, והוקמה ממשלה בורגנית זמנית. באותו הזמן הוקמו גם סובייטים (מועצות) של פועלים, איכרים וחיילים בעלות עמדות כוח רב. לנין חזר לרוסיה מגלותו, עם שינוי אסטרטגי בעמדתו – מהפכה סוציאליסטית ברוסיה כהקדמה למהפכה עולמית. הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית ולכוונתה להקים רפובליקה פרלמנטרית. לנין דרש הקמה של רפובליקה סובייטית המנוהלת על ידי המועצות ולא על ידי פרלמנט (אף על פי שבתוך הסובייטים עצמם הבולשביקים היו מיעוט), סיום מיידי של המלחמה והלאמה של כל הקרקעות. בסופו של דבר הוא הקים מפלגה חדשה נפרדת. הבולשביקים נרדפו על ידי הממשלה הזמנית הבורגנית וגם על ידי הממשלה שבאה אחריה – ממשלת קואליציה בהשתתפות המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים. באוגוסט 1917 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה הבולשביקית, ללא השתתפות לנין וראשי המפלגה שירדו למחתרת. שתי החלטות חשובות נתקבלו: האחת – להתכונן להתקוממות מזוינת למען תפיסת השלטון; והשנייה – לקבל את טרוצקי וקבוצתו למפלגה הבולשביקית. התעמולה הרבה של הבולשביקים בעורף ומצבה האומלל של רוסיה במלחמה הביאו במהירות להגברת כוח הבולשביקים בתוך הסובייטים.

מטרתה של סיעת הבולשביקים הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח וליישם את משנתה "מלמעלה". ב-7 בנובמבר 1917 (25 באוקטובר לפי הלוח הקדם-מהפכני) תפסו הבולשביקים את השלטון לאחר הפיכה, והחלו להקים את השלטון הסוציאליסטי הסובייטי; אולם זמן קצר לאחר מכן התחילה מלחמת אזרחים, שבהּ נלחמו הבולשביקים בכוחות אנטי-מהפכניים, שנודעו בשם הקיבוצי "הצבא הלבן" בחזיתות אחדות, מסיביר שבמזרח עד חצי האי קרים שלחופי הים השחור.

לאחר תום המלחמה, שגבתה מיליוני קורבנות, הייתה רוסיה (שנקראה אז "הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה" ובראשי תיבות רספס"ר) לאחת המייסדות של ברית המועצות בדצמבר 1922.

מבנה המפלגה

הסיעה הבולשביקית הייתה זו שהניחה את היסוד למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (הסיעה האחרת, המנשביקים, חוסלה כמו שאר המפלגות שהיו ברוסיה – חלק מחבריהן הוצאו להורג, חלק אחר ברח, חלק פרש מהחיים הפוליטיים וחלק הצטרף לבולשביקים). המפלגה הייתה, בהתאם לרצונו של לנין צנטרל דמוקרטית, משמע: "חופש בדיון הפנים-מפלגתי, אחדות במעשה מחוץ למפלגה", והייתה בה שרשרת פיקוד ברורה. בתקופה שלאחר לנין, סטלין ביטל את החופש בתוך המפלגה וניהל טרור קשה כלפי רבים מחבריה שביקרו אותו (גם אם עשו זאת במסגרת פנים-מפלגתית).

הגוף המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה הכנס הכללי של המפלגה, שכונס אחת לזמן קצוב (אחת לשנה, לאחר מכן אחת לשנתיים, אחר־כך אחת לארבע שנים ולקראת סופה של ברית המועצות אחת לחמש שנים). בנוסף לכנסים, לעיתים כונסו ועידות של המפלגה – פורומים בעלי סמכויות פחותות, שתכליתם "לדון בענייני מדיניות שבָּשְלו"; החלטותיהן של הוועידות דרשו את אישורו של הוועד המרכזי. בכנסי המפלגה הוחלטה והתפרסמה המדיניות והתקבלו ואושרו ההחלטות החשובות של המפלגה – אך זאת באופן רשמי בלבד. לכנסי המפלגה הוזמנו גם נציגי מפלגות קומוניסטיות/סוציאליסטיות מכל העולם. מתוך צירי הכנס נבחר הוועד המרכזי (ЦК), שישבו בו כמה עשרות (ומאוחר יותר כמה מאות) חברים; בנוסף לכך, הכנס בחר את חבריהם של גופים מפלגתיים אחרים, כדוגמת מזכירות המפלגה, הלשכה המנהלת, מערכת העיתון המפלגתי ("פראבדה") וכו'. הוועד המרכזי בחר את חברי הפוליטביורו (политбюро; הלשכה המדינית), שהיה הגוף העליון ולמעשה מקבל ההחלטות היחיד במפלגה, ואת המזכיר הכללי וכן, ניהל את המפלגה (ולמעשה, גם את המדינה) בתקופות הביניים שבין הכנסים.

כמו כן, למפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות היו סניפים מחוזיים (обком), עירוניים (горком), אזוריים (райком) ולשכות מקומיות (ячейка). המפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות החברות בברית שולבו בה ברמה של סניפים מחוזיים.

המפלגה אחרי המהפכה

Kustodiev The Bolshevik
"הבולשביק", ציורו של בוריס קוסטודייב, 1920

עידן סטלין

במרץ 1918 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה. שם נתקבלה ההחלטה הקשה של שלום עם הגרמנים – שלום ברסט-ליטובסק – על אף התנגדותם של הסוציאל-רבולוציונרים ושל הפלג השמאלי במפלגה בראשות ניקולאי בוכארין. שֵם המפלגה הבולשביקית שונה ל-"המפלגה הקומוניסטית של רוסיה (בולשביקים)", והוכרז על קרע מוחלט מהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם, שנחשבו לבוגדות עקב תמיכתן במלחמת העולם.

ב-1920 הוחלט שחברי המפלגה יוגבלו בשכר (פרטמקסימום). הגבלה זו בוטלה רשמית בשנת 1932, אך מעשית לא כובדה עוד לפני זה.

בשנת 1922 מונה יוסיף סטלין לתפקיד המזכיר הכללי. במקור תוכנן שתפקיד זה יהיה תפקיד מִנהלי לחלוטין, אולם סטלין השתמש בסמכויות שניתנו לו על-מנת לבסס שלטון יחיד שלו. הוא מינה מקורבים אליו להיות ראשי הסניפים האזוריים והמחוזיים, ואלה דאגו לשלוח לכנסים ולוועד המרכזי אנשים שיהיו נאמנים לו – מה שיצר רוב פרו-סטליני בוועד המרכזי.

לאחר מותו של לנין בתחילת שנת 1924, נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכול, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים הבכירים. במלחמה זו הצליח סטלין לגבור על כל השאר, כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים. בהתחלה הוא התאחד עם קאמנייב וזינובייב כנגד טרוצקי, ומאוחר יותר התאחד כנגד שלושתם עם בוכארין; בשנת 1927 אנשי האופוזיציה השמאלית – טרוצקי, קמיינב וזינובייב – סולקו מהוועד המרכזי, וב-1928 – מהמפלגה עצמה. שנה אחר-כך, בשנת 1929, דיכא סטלין את מתנגדי הקולקטיביזציה, "האופוזיציה מימין", בראשות בעל-בריתו לשעבר בוכארין ותומכיו ריקוב וטומסקי, וסילק גם אותם מכל עמדת מפתח ב-1930; בכך נהיה לשליט יחיד ובלתי-מעורער במפלגה ולכן בברית המועצות כולה. מאוחר יותר, חוסלו כל הקומוניסטים הבכירים במשפטי הראווה של הטיהורים הגדולים של השנים 19361938. את טרוצקי, שנמלט למקסיקו, חיסל איש נ.ק.ו.ד. (בעתיד ק.ג.ב.) בשנת 1940.

בשנת 1948 חולל סטלין גל טיהורים שני, שבו חוסלו אנשי מפלגה חשובים שהיו יוצאי לנינגרד, ובראשם מזכיר המחוז הראשון לשעבר וחבר המרכז קוזנייצוב. במסגרת גל הטיהורים הואשמו יהודים ואחרים ב"קוסמופוליטיות" שנחשבה סטיה חמורה לעומת "אינטרנציונליזם" שנחשב לחלק חיובי של האידאולוגיה הקומוניסטית.[1]

עידן חרושצ'וב

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ומיד החל קרב ירושה. בראש ובראשונה ראשי כל הפלגים דאגו לסלק את איש-סודו ועושה-דברו הנאמן של סטלין, לברנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד.. על בריה הוטלה האשמה לטיהורים הגדולים (אף על פי שלא היה כלל טלית שכולה תכלת, והיה אחראי למדיניות הטרור של סטלין, תקופת הטיהורים הייתה בזמן ראש ה-נ.ק.ו.ד. יז'וב). ב-26 ביוני 1953 הוא נעצר במהלך ישיבת הפוליטביורו, סולק מהמפלגה בהחלטת הוועד המרכזי ביולי ולבסוף הוצא להורג ב-23 בדצמבר 1953 יחד עם עוד מספר פעילים מרכזיים בתחום ביטחון הפנים, ובראשם ראש המשרד לביטחון המדינה מרקולוב.

יורשיו של סטלין, חרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, חילקו ביניהם את השלטון. מלנקוב מונה להיות ראש הממשלה (להלכה, ברית המועצות הייתה רפובליקה פרלמנטרית), מולוטוב נהיה סגן ראש הממשלה ושר החוץ, וחרושצ'וב הפך המזכיר הכללי.

אבל הרוחות היו רחוקות מלשקוט. לאחר שחרושצ'וב הוקיע את מלנקוב בפני הוועד המרכזי וגרם לאי-אמון בו כראש הממשלה (1955), סיעתו של מלנקוב – מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין – תכננה להפיל את חרושצ'וב וסיעתו. חרושצ'וב, מנגד, גם לא היה בעל סנטימנטים כלפי יריביו, והשתמש בסמכויותיו כמזכיר הכללי על-מנת לקדם מקורבים ועל-מנת לרכוש את נאמנותם של חברי הוועד המרכזי. לאחר שבקונגרס ה-20 של המפלגה (1956) הוא גינה והוקיע את פולחן האישיות של סטלין, רצו אנשי סיעתו של מלנקוב להדיחו מהשלטון. ביוני 1957 הם השיגו רוב נגדו בישיבת הפוליטביורו, אך לאור לחץ מצד הצבא, הק.ג.ב. ושר ההגנה גאורגי ז'וקוב, גיבור מלחמת העולם השנייה, ההכרעה עברה לוועד המרכזי, אשר הצביע בעד חרושצ'וב ונגד מלנקוב וסיעתו, אשר כונו "הקבוצה האנטי-מפלגתית": מלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין. השלושה הראשונים, יחד עם עורך ה"פראבדה" שפילוב, "אשר הצטרף אליהם", סולקו מהפוליטביורו ומהמרכז בטענה שהם רוצים לתפוס את השלטון ולהחזיר את ברית המועצות לעידן סטלין (שהפך עתה למגונה), ובשנה שלאחר-מכן סולק מהפוליטביורו גם בולגנין. עם זאת, כיוון שחרושצ'וב לא רצה להידמות לסטלין, הם לא הוצאו להורג, אלא הועברו לתפקידים זוטרים. כך, למשל, מולוטוב נשלח להיות שגריר במונגוליה.

לאחר מכן, האיום היחיד שעוד נותר על חרושצ'וב היה בעל-בריתו, המרשל ז'וקוב. חרושצ'וב האשימו בהתנהגות שלא לפי הנורמות של המפלגה, וגרם לכך שהוא הודח מתפקידו כשר הביטחון וסולק מהפוליטביורו גם כן.

אחרי שביסס את שלטון היחיד שלו, פנה חרושצ'וב ליישם את משנתו הפוליטית. עם פעולותיו החשובות נמנות רפורמה מנהלית-כלכלית מקיפה, השקעה בחקלאות ובתעשייה הקלה, התחלה של ליברליזציה בברית המועצות והניסיון הידוע לשמצה לגדל תירס כגידול חקלאי מרכזי בברית המועצות. רעיון זה נולד בראשו של חרושצ'וב בעת שביקר בארצות הברית ומאוד התלהב מהאפשרויות הגלומות בגידול תירס בברית המועצות. הרעיון כשלעצמו היה טוב, אך הוא יושם באופן מגלומני וללא תכנון מספק: התירס נשתל בכל רחבי ברית המועצות, מהמדבריות ועד לטונדרה, על חשבון גידולים אחרים, מה שפגע עוד יותר בחקלאותה הצולעת של ברית המועצות.

למרות זאת, שלטונו של חרושצ'וב נראה בהתחלה איתן. בתקופתו קבע הכנס ה-21 של המפלגה (1959), כי המשטר הסוציאליסטי בברית המועצות כונן באופן סופי ואיתן וכי יש לעבור עתה לבניית חברה קומוניסטית אמיתית. כמו כן, הכנס אישר את "תוכנית השבע", שבאה לאחד חצי מתוכנית החומש ה-6 ואת תוכנית החומש ה-7. שנתיים לאחר מכן, הכנס ה-22 של המפלגה (1961) אישר תוכנית מפורטת ומקיפה לבניית המשטר הקומוניסטי עד שנת 1980.

לקראת שנת 1964 התערער מעמדו של חרושצ'וב, בגלל פרשת התירס והרפורמות המִנהליות הכושלות שלו, בגלל אווירת החופש (היחסי) שהוא עצמו הביא למפלגה ובנוסף לכך בשל משבר הטילים בקובה. כמה מחברי הפוליטביורו החלו לקשור כנגדו קשר, ובישיבת הפוליטביורו מה-12 באוקטובר 1964 הוחלט להעבירו מכהונה בכל תפקידיו ברוב גורף (היחיד שהתנגד היה אנאסטאס מיקויאן). ישיבת מליאה של הוועד המרכזי מה-14 באוקטובר אישרה את העברתו של חרושצ'וב מתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה, כראש ממשלת ברית המועצות וכחבר בפוליטביורו "עקב גילו המכובד ומצבו הבריאותי". במקומו עלתה לשלטון ה"טרויקה" – המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה פודגורני, שהיה לנשיא ברית המועצות; שר התעשייה הקלה וסגן ראש הממשלה קוסיגין, שהיה לראש הממשלה; ונשיא ברית המועצות ברז'נייב, שנהיה למזכיר הכללי.

ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו

בהתחלה ברז'נייב לא היה המנהיג הבלתי-מעורער של המפלגה ושל ברית המועצות כולה; אך הוא, כמו קודמיו, ניצל את מעמדו כמזכיר הכללי ואת עליונותה של המפלגה על המדינה, וקידם לעמדות מפתח אנשים שהכירו אותו והיו נאמנים לו אישית. כך הוא הצליח אט-אט לבסס את מעמדו כמנהיג ברית המועצות, בעיקר על חשבון ראש הממשלה קוסיגין.

עידן ברז'נייב הן במפלגה והן בברית המועצות גופא התאפיין בראש ובראשונה על ידי שמרנות, אשר גרמה מצד אחד ליציבות אך מצד שני לעמידה במקום ולסטגנציה. מדיניותו של ברז'נייב הייתה, כזו של קודמיו, מכוונת לחימוש ולא למוצרי צריכה, בניגוד לקו של קוסיגין, מה שגרם למפלגה לאבד את לִבּותיהם של התושבים, אשר כבר לא חשבו על מהפכה עולמית אלא על עניינים יומיומיים יותר. עידן ברז'נייב התאפיין ביציבות וקיבעון ונכנס להיסטוריה הרוסית בתור "המיתון" (Застой). יורשיו של ברז'נייב בתפקידו, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שלטו תקופות קצרות ונקטו באותה מדיניות שברז'נייב נקט בעצמו.

נפילת המפלגה

בשנת 1985 נבחר מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי, לאחר שהמפלגה איבדה בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים בשלוש שנים. המזכיר הצעיר (יחסית לקודמיו) החל מיד ברפורמות מרחיקות-לכת ופתח במדיניות של "פרסטרויקה" (בנייה-מחדש), "גלאסנוסט" (שקיפות) ו"אוסקורנייה" (האצה). רפורמות אלה כללו ברמה המעשית את קיום חופש הביטוי למעשה והפיכת לפחות חלק מהבחירות, הן במפלגה והן מחוצה לה, לבחירות אמיתיות, עם מספר מועמדים; כמו כן, גורבצ'וב ערך גם רפורמות בתחום המבנה הכלכלי של ברית המועצות.

פעולותיו אלה של גורבצ'וב הביאו לניכור הולך וגדל בינו לבין חברים בולטים אחרים במפלגה הקומוניסטית, אשר לא רצו למוטט את שלטונם שלהם, ואף-על-פי שהוא השיג בהתחלה את התמיכה של המפלגה ברפורמות שלו, עם הזמן הוא נאלץ להעבירן בדרך יותר ויותר עוקפת-מפלגה.

בשנת 1990 השיג גורבצ'וב את ביטולו של סעיף 6 לחוקת ברית המועצות, שקבע את "תפקידה המנהיג והמכוון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"; בכך הוא ביטל את הבסיס החוקי לעליונות המפלגה על שאר הרשויות במדינה. המפלגה הפכה יותר ויותר ללא-רלוונטית והחלה להתפצל למפלגות הבודדות של הרפובליקות החברות בברית.

באוגוסט 1991, לאחר שנודע כי גורבצ'וב מתכנן לשנות את המבנה של ברית המועצות ולהפוך אותה לקונפדרציה, קבוצה של שמרנים במפלגה גמרה אומר לשים קץ לרפורמות ולהחזיר את הגלגל לאחורנית. לשם כך הם ניצלו את היעדרותו של גורבצ'וב ממוסקבה ועשו את הפוטש של אוגוסט. ברם, מאמציהם עלו בתוהו, משום שנשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין, דיכא את ההפיכה, והפך בכך לגיבור ההמון, אשר מאס בקומוניזם ובמפלגה. הקץ הקיץ על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כאשר ילצין הורה על איסורה בכל תחומי הרפובליקה הרוסית וכאשר ברית המועצות חדלה מלהתקיים.

יורשים

למרות נפילת ברית המועצות, הרעיון הקומוניסטי לא נזנח לחלוטין על ידי הרוסים. עד מהרה קמו למפלגה הקומוניסטית ממשיכים בדמות המפלגה הקומוניסטית הרוסית בראשותו של גנאדי זיוגנוב, שמיוצגת בעקביות בדומה וכמה מפלגות קומוניסטיות זעירות נוספות שטוענות לכך שהן הירושות האמתיות של המפלגה.

כנסי ועידות המפלגה לדורותיהם

מספר תאריך מיקום החלטות חשובות
כנס א' 1315 במרץ 1898 מינסק ייסוד המפלגה, בחירת ועד מרכזי, החלטה על קיום הכנס הבא
כנס ב' 30 ביולי23 באוגוסט 1903 בריסל, לונדון קבלת חוקת המפלגה ומצעה הראשון - מהפכה וביטול המלוכה, מינוי עורכי עיתון המפלגה; פיצול בין הבולשביקים למנשביקים
כנס ג' 25 באפריל10 במאי 1905 לונדון תיקון חוקת המפלגה והפיכתה למפלגה של "מהפכנים מקצועיים" לפי חזונו של לנין
ועידה א' דצמבר 1905 ניסיון כושל לאחד את המפלגה מחדש
כנס ד' (המאחד) 23 באפריל8 במאי 1906 סטוקהולם איחוד בין הבולשביקים למנשביקים, תיקון חוקת המפלגה
כנס ה' (הלונדוני) 13 במאי1 ביוני 1907 לונדון תיקון חוקת המפלגה
ועידה ו' 1912 פראג פילוג סופי בין הבולשביקים למנשביקים
ועידה ז' מאי 1917
כנס ו' 816 באוגוסט 1917 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
כנס ז' (מוקדם) 68 במרץ 1918 מוסקבה
כנס ח' 1823 במרץ 1919 מוסקבה קבלת מצעה השני של המפלגה – תוכנית בניית הסוציאליזם
ועידה ח' דצמבר 1918 תיקון חוקת המפלגה
כנס ט' 29 במרץ5 באפריל 1920 מוסקבה
כנס י' 816 במרץ 1921 מוסקבה איסור על קיומן של סיעות בתוך המפלגה; קבלת הנא"פ
כנס י"א 27 באפריל2 במאי 1922 מוסקבה
ועידה י"ב אוגוסט 1922 תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ב 1725 באפריל 1923 מוסקבה
כנס י"ג 2331 במאי 1924 מוסקבה
כנס י"ד 1831 בדצמבר 1925 מוסקבה קבלת ההחלטה על תיעוש סוציאליסטי של ברית המועצות, תיקון חוקת המפלגה
כנס ט"ו 219 בדצמבר 1927 מוסקבה אישור תוכנית החומש הראשונה; קבלת ההחלטה על הקולקטיביזציה בחקלאות
כנס ט"ז 26 ביוני13 ביולי 1930 מוסקבה
כנס י"ז
(כנס המנצחים)
26 בינואר10 בפברואר 1934 מוסקבה אישור תוכנית החומש השנייה, תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ח 1021 במרץ 1939 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ח 1941
כנס י"ט 514 באוקטובר 1952 מוסקבה הקונגרס האחרון של סטלין. תיקון חוקת המפלגה; החלטה על ביטול הפוליטביורו והאורגביורו ובמקומם הקמת הפרזידיום.
כנס כ' 1425 בפברואר 1956 מוסקבה "הנאום הסודי" של מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב וקבלת ההחלטה על דה-סטליניזציה
כנס כ"א (מוקדם) 27 בינואר5 בפברואר 1959 מוסקבה קבלת ההחלטה על תוכנית השבע
כנס כ"ב 1731 באוקטובר 1961 מוסקבה קבלת ההחלטה שהסוציאליזם בברית המועצות איתן ויציב; תיקון חוקת המפלגה; קבלת המצע השלישי של המפלגה - תוכנית בניית הקומוניזם. חרושצ'וב תוקף את המשטר הקומוניסטי באלבניה בטענה שהוא נוקשה וחסר פשרות.
כנס כ"ג 29 במרץ8 באפריל 1966 מוסקבה אישור תוכנית החומש השמינית. תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה משתנה לשמו הקודם - המזכיר הכללי. ברז'נייב מאושרר בתפקידו זה.
כנס כ"ד 30 במרץ9 באפריל 1971 מוסקבה אישור תוכנית החומש התשיעית (1971–1975). ברז'נייב מודיע כי ברית המועצות השיגה יבול שיא של תבואה.
כנס כ"ה 24 בפברואר5 במרץ 1976 מוסקבה אישור תוכנית החומש העשירית. ברז'נייב מכריז כי ברית המועצות לא תתקוף יותר שום מדינה
כנס כ"ו 23 בפברואר3 במרץ 1981 מוסקבה הקונגרס האחרון של ברז'נייב. ברז'נייב קורא לארצות הברית לפתוח בסבב שיחות נוסף לפיקוח וצמצום נשק
כנס כ"ז 25 בפברואר6 במרץ 1986 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ט 1988
כנס כ"ח 213 ביולי 1990 מוסקבה קבלת ההחלטה על ביטול המערכת החד-מפלגתית והמונופול של המפלגה על השלטון; תיקון חוקת המפלגה

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו על קוסמופוליטיות בברית המועצות
1984 בברית המועצות

1984 בברית המועצות הייתה השנה בה נחגגה השנה ה-67 למהפכת אוקטובר. בדצמבר 1979 החלה פלישת הכוחות הסובייטיות לאפגניסטן והחלה מלחמה שנמשכה 10 שנים.

1985 בברית המועצות

1985 בברית המועצות הייתה השנה בה נחגגה השנה ה-68 למהפכת אוקטובר. בדצמבר 1979 החלה פלישת הכוחות הסובייטיות לאפגניסטן והחלה מלחמה שנמשכה 10 שנים.

אלכסיי ריקוב

אלכסיי איוואנוביץ' ריקוב (רוסית: Алексей Иванович Рыков; ‏ 1 בפברואר 1881 - 15 במרץ 1938) מהפכן ומדינאי סובייטי, מבכירי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ראש ממשלת ברית המועצות בין השנים 1924–1930.

גאורגי מלנקוב

גאורגי מקסמיליאנוביץ' מלנקוב (רוסית: Гео́ргий Максимилиа́нович Маленко́в; ‏8 בינואר 1902 - 14 בינואר 1988) היה מדינאי סובייטי ומנהיג המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ושותף קרוב של יוסיף סטלין. הוא היה ראש ממשלת ברית המועצות לתקופה קצרה לאחר מותו של סטלין (מרץ 1953–פברואר 1955).

מלנקוב נולד באורנבורג שברוסיה. הוא הצטרף לצבא האדום בשנת 1919 ולמפלגה הקומוניסטית באפריל 1920. במהלך שירותו הצבאי, הוא היה קומיסר פוליטי. לאחר שעזב את הצבא בשנת 1921, הוא למד בבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה. הוא סיים את חוק לימודיו בשנת 1925 ועבד עבור המפלגה הקומוניסטית והפך לאיש סודו של סטלין. הוא סייע לסטלין, יחד עם לברנטי בריה בעת "הטיהורים הגדולים" בסוף שנות השלושים, אם כי לאחר מכן הפך ליריבו של בריה.

מלנקוב הצטרף לפוליטבירו בשנת 1946. למרות יריבותו מול בריה ואנדריי ז'דאנוב, הוא שמר על חסדו של סטלין, בעיקר עם ירידת קרנו של ז'דאנוב. בשלב זה הפך בריה שוב להיות בן בריתו של מלנקוב ויחד במהלך פרשת לנינגרד הם פעלו להרחקת מקורביו של ז'דאנוב מתפקידי מפתח בשלטון. בחלקם הם הוצאו להורג ובחלקם שנשלחו למחנות עבודה. בשנת 1952 התמנה מלנקוב למזכירות המפלגה. מותו של סטלין במרץ 1953 שלח את מלנקוב לעמדות הבכירות ביותר - בעזרת תמיכתו של בריה הפך ליושב ראש מועצת השרים (ראש הממשלה) כמו גם המזכיר הראשון של המפלגה, אך הוא נאלץ להתפטר מתפקיד המזכיר הראשון ב-13 במרץ עקב התנגדות בקרב חברים אחרים בפרזדיום. ניקיטה חרושצ'וב התמנה לתפקיד המזכיר הראשון במקומו בספטמבר, מה שהוביל לפתיחת עידן קצר של ה"דואומוורט" של מלנקוב-חרושצ'וב.

מלנקוב היה ראש הממשלה במשך שנתיים. בעת שלטונו הוא התבטא רבות נגד ההתחמשות הגרעינית, והכריז ש"מלחמה גרעינית יכולה להוביל להרס גלובלי". הוא גם תמך בהסבת היצור למוצרי צריכה במקום תעשייה כבדה.

מלנקוב אולץ להתפטר בפברואר 1955 לאחר שיריביו תקפו אותו בשל קרבתו לבריה (שהוצא להורג בדצמבר 1953) ובשל כישלון מדיניות ממשלתו. הוא שמר על מקומו בוועד הנשיאות. אולם, בשנת 1957 הוא אולץ להתפטר בשל ניסיונו להדיח את חרושצ'וב תוך שיתוף פעולה עם ניקולאי בולגנין, ויאצ'סלב מולוטוב ולזר קגנוביץ' (הקבוצה האנטי-מפלגתית). בשנת 1961 הוא סולק מהמפלגה ונשלח מחוץ למוסקבה. הוא הפך למנהל מפעל הידרואלקטרי באוסקמן שבקזחסטן, תפקיד אותו מילא עד ליציאה לגמלאות.

הבחירות לראשות עיריית לנינגרד (1991)

הבחירות לראשות עיריית לנינגרד ב-1991 היו מערכת הבחירות שנערכו ב-12 ביוני 1991, בו זמנית עם מערכת הבחירות של נשיא הפדרציה הרוסית וכך במקביל נערכו בלנינגרד הבחירות לנשיאות (בהן נבחר בוריס ילצין) והבחירות לראשות העיר.זו הייתה מערכת הבחירות הישירות לעירייה הראשונה מסוגה ברוסיה, לאחר שקודם לכן ראשי העיר מונו על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וקודם לכן מושל סנקט פטרבורג היה מתמנה בצו קיסרי של הצאר.

תוצאות הבחירות בסיבוב הראשון הראו כי ב-66.1% מהקולות זכה הנציג האנטי-קומוניסטי ונציג הכוחות הדמוקרטיים אנטולי סובצ'ק. יריבו היה סגן ראש מועצת העיר לנסובייט ומנכ"ל חברת הייצור והבנייה "LenHydroEnergoSpetsStroi" יורי סוונארד, שזכה רק ב-25% מהקולות.

המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

המזכיר הכללי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (ברוסית: Генера́льный секрета́рь Центра́льного комите́та Коммунисти́ческой па́ртии Сове́тского Сою́за או בקיצור הרשמי ‏Генеральный секретарь ЦК КПСС) היה התפקיד החשוב ביותר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ובמשך רוב שנות קיומה של ברית המועצות היה מנהיג המדינה בפועל. המשרה נקראה לסירוגין גם בשמות "המזכיר הטכני" (1917–1918), "יושב ראש המזכירות" (1918–1919), "המזכיר האחראי" (1919–1922) ו"המזכיר הראשון" (1953–1966).

בשנים הראשונות לקיומו נשא התפקיד סמכויות מנהליות בלבד, אולם מינויו של יוסיף סטלין למזכיר הכללי באפריל 1922 העלה את התפקיד לרמת ההשפעה הגבוהה ביותר במפלגה. תחת פיקוחו של סטלין הפכה המזכירות למנגנון ביורוקרטי גדול, ששלט על בחירת הנציגים לקונגרס המפלגה ועל איושי משרות מפתח בגופים המפלגתיים הבכירים, כגון הוועד המרכזי והפוליטביורו. עיקרון הצנטרליזם הדמוקרטי שעליו הושתתה המפלגה אפשר לו למעשה לקבוע מראש את ההחלטות שהתקבלו. בהדרגה הפך סטלין לשליטה דה פקטו של המפלגה ושל המדינה כולה. בקונגרס המפלגה ב-1934 התפטר סטלין ממשרת המזכיר הכללי והפך לחבר רגיל במזכירות, אולם המשיך לשלוט בה בפועל.

בראשית שנות החמישים נתן סטלין בידי גאורגי מלנקוב, יורשו המיועד בהנהגת המדינה, את הפיקוח על המזכירות, ובאוקטובר 1952 ביטל רשמית את משרת המזכיר הכללי (שלא הייתה מאוישת קודם לכן). בעת מות סטלין ב-5 במרץ 1953 היה מלנקוב לחבר המשפיע ביותר במזכירות, אך אולץ להתפטר מהתפקיד ב-14 במרץ. את מקומו כחבר החשוב ביותר בארגון תפס ניקיטה חרושצ'וב, שנבחר ל"מזכיר הראשון" על ידי הוועד המרכזי ב-14 בספטמבר. במסגרת כהונתו של חרושצ'וב המשיך התפקיד להיות בעל חשיבות עליונה, דבר שאפשר לו לסלק ממוסדות ההנהגה את יריביו המרכזיים.

ב-1964 הודח חרושצ'וב על ידי הוועד המרכזי ובמקומו מונה לאוניד ברז'נייב, ששינה בחזרה את שם התפקיד ל"מזכיר הכללי" ב-1966. בתקופתו של ברז'נייב ירד מעמדו של המזכיר הכללי כשליט יחיד, וחברי הנהגה נוספים יכולים היו לקחת חלק חשוב בקבלת ההחלטות. התפקיד התאפיין בצורה דומה גם בתקופות שלטונם הקצרות של קונסטנטין צ'רניינקו ויורי אנדרופוב. מיכאיל גורבאצ'וב שלט מתוקף תפקיד זה עד ל-1990, עת איבדה המפלגה הקומוניסטית את שליטתה המלאה במדינה. הוא המשיך להנהיג את ברית המועצות בתור "נשיא המדינה", משרה שנוצרה במיוחד. לאחר הפוטש של אוגוסט התפטר גורבאצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי ובמקומו מונה ולדימיר איוושקו, שכהונתו נמשכה ימים ספורים בטרם הוצאה המפלגה על ידי בוריס ילצין מחוץ לחוק.

המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית

המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית (ברוסית: Коммунистичесая партия Российской Федерации) היא מפלגה ברוסיה – המפלגה השנייה בגודלה ומפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר ברוסיה. רבים רואים בה כיורשת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומפלגת הבולשביקים. המבנה והאידאולוגיה שלה לקוחים באופן מובהק מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית המקורית.

התפרקות ברית המועצות

התפרקותה של ברית המועצות (ברוסית: Распад СССР) היא תהליך ששורשיו במשבר כלכלי שפקד את ברית המועצות באמצע שנות ה-80 ועד לסופו בשנת 1991 שבה התפרקה ברית המועצות למדינות המרכיבות אותה וחדלה להתקיים.

ויכוח המטבח

ויכוח המטבח היה סדרה של חילופי דברים ספונטניים (באמצעות מתורגמנים) בין סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, בפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית בפארק סוקולניקי במוסקבה ב-24 ביולי 1959. עבור התערוכה נבנה במיוחד בית שלם שהמציגים האמריקנים טענו שכל אחד בארצות הברית מסוגל לרכוש. הבית הכיל מכשירים ביתיים רבים שמטרתם לחסוך עבודה ידנית וכן ציוד לבידור ונופש, במטרה לייצג את פירות שוק הצרכנים הקפיטליסטי האמריקני.

יוסיף סטלין

יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי (ברוסית: Иосиф Виссарионович Джугашвили, להאזנה (מידע • עזרה), מגאורגית: იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი, יוֹסבּ בֶּסָריוֹני דזֶה ג'וּגאשווילי; ‏18 בדצמבר 1878‏ - 5 במרץ 1953), הידוע בכינויו סטלין (ברוסית: Сталин), היה מנהיג ומדינאי סובייטי ממוצא גאורגי ושליטה השני של ברית המועצות. סטלין נבחר לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשנת 1922, בניגוד להמלצותיו של לנין, שהעדיף את טרוצקי. לאחר מותו של לנין ב-1924 ועד סוף שנות ה-20 הוא חיזק בהדרגה את מעמדו כשליט יחיד של ברית המועצות, והנהיג את המפלגה הקומוניסטית ואת המדינה הסובייטית עד יום מותו.

סטלין הוא אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה: ההערכות בדבר מספר קורבנותיו נעות בין 11 מיליון עד 40 מיליון, והוא נחשב לאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים. סטלין הנהיג שלטון רודני, שלווה ברצף של חיסולי מתנגדים או חשודים כמתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה שהביאה למותם של מיליונים (מה שכונה "הולודומור"), ופולחן אישיות קיצוני. שיטות אלה היו עבורו כלי לזירוז תהליך התיעוש של ברית המועצות והפיכתה למעצמת-על קומוניסטית.

ב-1939 חתם סטלין על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית, במסגרתו חולקה מזרח אירופה בין שתי המעצמות. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, הוא הנהיג את ברית המועצות בנחישות עד להשגת הניצחון הסופי על הנאצים. למרות אחריותו לתבוסות הנוראות שספג הצבא האדום בשלבים הראשונים של המלחמה בחזית המזרחית, מילא סטלין תפקיד מרכזי בגיוס משאביה של ברית המועצות לצורך הבסת גרמניה הנאצית ובניהול המלחמה נגדה. בעקבות הניצחון במלחמת העולם השנייה הפכה ברית המועצות, בהנהגתו, לאחת משתי המעצמות המובילות בעולם בתקופת המלחמה הקרה.

יורי אנדרופוב

יורי ולדימירוביץ' אנדרופוב (ברוסית: Ю́рий Влади́мирович Андро́пов; ‏15 ביוני 1914 – 9 בפברואר 1984) היה מדינאי סובייטי שכיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) מ-12 בנובמבר 1982 ועד מותו בתחילת 1984.

ליאוניד ברז'נייב

ליאוניד איליץ' ברז'נייב (רוסית: Леони́д Ильи́ч Бре́жнев להאזנה (מידע • עזרה) ‏ 19 בדצמבר 1906 - 10 בנובמבר 1982) היה מדינאי סובייטי, יו"ר נשיאות הסובייט העליון משנת 1960 עד שנת 1964, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בשנים 1964–1966, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בין 1966 ל-1982 ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בין 1977 ל-1982.

מיכאיל גורבצ'וב

מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב (ברוסית: Михаил Сергеевич Горбачёв ‏- IPA: להאזנה (מידע • עזרה), נולד ב־2 במרץ 1931) הוא מדינאי סובייטי, מנהיגה האחרון של ברית המועצות. גורבצ'וב הנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות במטרה להפריח את יחסי החוץ ואת מצב הכלכלה הדועך. גורבצ'וב כיהן בשלטון כאשר התפרקה ברית המועצות, שגרמה לסיום המלחמה הקרה בשנת 1991.

בשנת 1990 זכה גורבצ'וב בפרס נובל לשלום.

ניקיטה חרושצ'וב

ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ברוסית: Ники́та Серге́евич Хрущёв, להאזנה (מידע • עזרה), 15 באפריל 1894 - 11 בספטמבר 1971) היה מדינאי סובייטי רוסי, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1953 ועד 1964 ויו"ר מועצת השרים (ראש הממשלה) של ברית המועצות מ-1958 ועד 1964.

פוליטביורו

פוליטביורו (ברוסית: Политбюро) הוא מונח המהווה קיצור של "פוליטיצ'סקויה ביורו" (ברוסית: Политическое Бюро, "משרד פוליטי", בעברית נקרא "לשכה פוליטית"). בשם זה כונה הגוף המבצע במספר מפלגות קומוניסטיות, בהווה ובעבר, כשהבולטת בהן הייתה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. כיום מצוי פוליטביורו בחמש מדינות: סין, קוריאה הצפונית, לאוס, וייטנאם וקובה.

במדינות בעלות משטר מרקסיסטי-לניניסטי, המפלגה נתפסת כמייצגת העם ומגינתו, ולכן בידיה הכוח המוחלט לשלוט במדינה. חברי הפוליטביורו, הגוף המבצע במפלגה, מחזיקים בידיהם כוח ביצועי רב בדומה לממשלה במדינות דמוקרטיות פרלמנטריות.

בברית המועצות, לדוגמה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית לא היה בעל תיק בממשלה. חברי מפלגה נאמנים וותיקים הם שמונו כחברים בפוליטביורו והחזיקו בתיקים הביצועיים. במקרים אחרים, היה המזכ"ל מקבל לידיו גם תיק בכיר בפוליטביורו, לאחר שנים של הנהגת המפלגה.

מיכאיל גורבצ'וב, למשל, לא היה בתחילה נשיא ברית המועצות. תואר זה ניתן כתואר כבוד לשר החוץ לשעבר אנדריי גרומיקו. סטלין היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית למעלה מעשור שנים בטרם נטל לעצמו באופן רשמי את תפקיד ראש ממשלת ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה.

דה יורה, קונגרס המפלגה היה בוחר את הוועד המרכזי, וזה בחר את המזכיר הכללי של המפלגה ואת חברי הפוליטביורו. דה פקטו, הבחירות במדינות קומוניסטיות התבצעו בסדר הפוך: מזכ"ל המפלגה היה ממנה את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי בעצמו. בזמנים אחרים הושפע הרכב הפוליטביורו גם על ידי גורמים אחרים: סיעות ומאבקי כוח במפלגה, מידת כוחו של המזכ"ל, מידת האהדה בקרב חברי המפלגה או הסכמים בין קבוצות כוח בה.

גורם חשוב יותר לגבי חברי הנהגה במדינות הקומינטרן היה מידת האהדה שרחשה להם מוסקבה. מידת הרצון של ברית המועצות לקדם או להדיח מנהיגים בגוש הקומוניסטי (במיוחד בשנות ה-30 וה-40) הייתה מכריעה במיוחד. הקו שהוכתב ממוסקבה היה נתון לשינויים, לעיתים חדים למדי, מה שדרש מהמנהיגים להתיישר במהירות עם ההכתבות החדשות.

בין השנים 1952-1966 נודע הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשם "פרזידיום" (נשיאות). בכל תקופת קיומה של ברית המועצות מונתה רק אישה אחת (יקטרינה פורצבה) כחברה בפוליטביורו. אומנם בשנת 1990 מיכאיל גורבצ'וב מינה אישה למוסד זה, אך זמן קצר אחר כך ברית המועצות התפרקה.

קומסומול

הקומסומול (ברוסית: Комсомол, ראשי תיבות של "קומוניסטיצ'סקיי סויוז מולודיוז'י", איחוד הנוער הקומוניסטי) היה תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

קומסומולסקאיה פראבדה

קוׂמסוׂמוׂלְסְקַאיה פְרַאבְדה (ברוסית: Комсомольская правда) הוא עיתון רוסי היוצא לאור החל ב-24 במאי 1925. משנות ה-90 הוא אחד העיתונים הנפוצים ביותר ברוסיה.

משנת הקמתו ועד 1990 שימש העיתון כביטאונה הרשמי של תנועת הקומסומול, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

בדצמבר 1990 העיתון הופרט ונמכר לאיש העסקים גריגורי בירוזקין.

העיתון מהווה חלק מקבוצת "קומסומולסקאיה פראבדה" הכוללת גם אתר אינטרנט, תחנת רדיו ובעבר כללה גם ערוץ טלוויזיה.

קונסטנטין צ'רניינקו

קונסטנטין אוסטינוביץ' צ'רניינקו (ברוסית: Константин Устинович Черненко; נולד ב-24 בספטמבר 1911 - 10 במרץ 1985) היה מדינאי סובייטי, כיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בשנה האחרונה לחייו.

שליטי רוסיה

זוהי רשימה של כל השליטים בהיסטוריה של רוסיה. הרשימה כוללת את נסיכי נובגורוד, הנסיכים הגדולים של קייב, הנסיכים הגדולים של ולדימיר, הנסיכים הגדולים של מוסקבה, קיסרי רוסיה, שליטי ברית המועצות ונשיאי הפדרציה הרוסית. הרשימה מתחילה בנסיך החצי-אגדי של נובגורוד - רוריק, בערך באמצע המאה ה-9 (862) וסופה בימינו אלה.

הפטריארך של מוסקבה, שהוא ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שימש גם כמנהיג רוסיה מעת לעת, בדרך כלל בתקופות של תהפוכות פוליטיות, כמו בתקופת הכיבוש הפולני והאינטררגנום של 1610–1613.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.