המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"יערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקרא בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)
Communist Party of Israel Logo
מנהיגים הנהגה קולקטיבית באמצעות ועד מרכזי. מנהיגים בולטים בעבר: מאיר וילנר, תופיק טובי
תאריך ייסוד 1919
אפיון מפלגת שמאל אקסטרימיסטי קומוניסטית
אידאולוגיות קומוניזם, מרקסיזם-לניניזם, אלטר-גלובליזציה
כנסות האספה המכוננת כמפלגה עצמאית והחל מ-הכנסת ה-12 כחלק מחד"ש
אותיות ו
שיא כוחה

4 מנדטים: בכנסת השמינית - בתור עצמה בכנסת התשיעית - כחלק מחד"ש

בכנסת העשרים - כחלק מחד"ש בתוך הרשימה המשותפת
שפל כוחה 2 מנדטים (כחלק מחד"ש, הכנסת החמישית, 13, 17) (כחלק מחד"ש-בל"ד, הכנסת ה-14) (כחלק מחד"ש-תע"ל, הכנסת ה-16)
נוצרה מתוך רק"ח
התמזגה לתוך רצה ברשימת חד"ש, אך קיימת בתור מפלגה
מיקום במפה הפוליטית שמאל רדיקלי
ארגונים בינלאומיים הייתה חברה בקומינטרן עד להתפרקותו בשנת 1943.
www.maki.org.il

היסטוריה

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, כתאריך הווסדה, בכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

על המפלגה בתקופה זו, ניתן לקרוא בערך המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית).

הפילוג

Left partys
התפלגויות ואיחודים במפלגות השמאל הרדיקלי

ביוני 1965 חל פילוג במפלגה והיא התפצלה לשתי מפלגות חדשות. למרות שהפלג בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס היווה מיעוט בתוך המפלגה, הוא היה רוב בין חמישה חברי הכנסת של המפלגה. לכן, ובהתאם לחוק, ניתנו השם מק"י, רוב נכסי המפלגה, כמו גם פתק הבחירות "ק'" לפלג הפורש בראשות סנה ומיקוניס. חברי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי עתרו לבית המשפט העליון בעניין, וזה החליט שלא להפוך את ההחלטה. לאור כך, הוחלט בפלג בראשות וילנר וטובי על אימוץ השם "רשימה קומוניסטית חדשה" (רק"ח). עם זאת, המפלגה המשיכה להשתמש בשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית במפגשיה הפנימיים כל עוד אין הכרח חוקי שלא להשתמש בשם זה. לדוגמה, בספרים בהוצאת המפלגה נרשם: הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח).

1965-1989: רק"ח

רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח)
מנהיגים מאיר וילנר, תופיק טובי
אפיון מפלגה קומוניסטית פרו-סובייטית
כנסות 6 - 12
אותיות ו
שיא כוחה 4 מנדטים
נוצרה מתוך המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)
התמזגה לתוך חד"ש
www.maki.org.il

רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח) היה שמו של פלג בעל רוב ערבי שהתפלג מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית בין 1965 ל-1989. בשנת 1989 חזר לשמו הקודם, "המפלגה הקומוניסטית הישראלית".

רק"ח הוקמה בשנת 1965 כאשר התפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. החברים הערבים במפלגה, ועמם חלק מהחברים היהודים אשר התנגדו לציונות הקימו את רק"ח. השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה.

ברית המועצות לא נקטה עמדה בשאלת הפילוג והקפידה להתייחס למק"י ולרק"ח באופן שווה, מצב זה השתנה ב-1967 כשבעקבות תמיכתה של מק"י במלחמת ששת הימים ניתקו ברית המועצות וארצות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה) את קשריהם עם מק"י והכירו ברק"ח כמפלגה הקומוניסטית ה"רשמית" של ישראל.

רק"ח ראתה בציונות תנועה לאומית בורגנית המשרתת את האימפריאליזם ואת מלחמת ששת הימים כאקט של תוקפנות ישראלית. עוד מאפיין של רק"ח היה נאמנותה הבלתי מתפשרת לברית המועצות, היא הייתה בין המפלגות הקומוניסטיות הבודדות במערב שתמכה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ונשארה נאמנה לקרמלין עשרות שנים לאחר שרוב המפלגות הקומוניסטיות ניערו את חוצנן משליטת מוסקבה. רק"ח תמכה בפוטש של אוגוסט כנגד מיכאיל גורבצ'וב ובדיון שעסק בשאלה למה ברית המועצות התמוטטה ניכרה אי הסכמה. לאחר ויכוחים רבים העמדה הרשמית הייתה שנפילתה של ברית המועצות הייתה כתוצאה מבגידת המנהיגים. דעת המיעוט הייתה שהסיבה הייתה בחוסר הדמוקרטיה. כיום יותר ויותר חברי מפלגה תומכים בעמדה השנייה.

למרות שבאופן רשמי הגדירה את עצמה כמפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית רובם המכריע חבריה ומצבעיה היו ערביים ורבים מהם הכריזו שלמרות שאינם קומוניסטים הם מצביעים לרק"ח מכיוון שהיא המפלגה הלאומית-ערבית היחידה שפועלת בפוליטיקה הישראלית[1]. ומנגד הואשמה על ידי כוחות משמאלה, כגון מצפן שנטשה את השאיפה למהפכה סוציאליסטית. מבחינה אידאולוגית גם החברים היהודים וגם החברים הערבים קיבלו את האידאולוגיה הקומוניסטית ולפיה פעלו במעגל הפנימי של המפלגה, וכך לדוגמה מזכ"ל המפלגה היה יהודי ובמוסדותיה נשמר רוב יהודי לפי העיקרון שמפלגה קומוניסטית צריכה לשקף את המצב הדמוגרפי בארצה, אולם כאשר המפלגה הפיצה תעמולה והתמודדה במעגלים ציבוריים היא הדגישה את הפן הלאומי-פלסטיני תוך צמצום דרסטי של התעמולה המעמדית-סוציאליסטית עד כמעט להיעלמותה בתקופות מסוימות[2].

בשנים אלו היוותה רק"ח את ההנהגה הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל. מנהיגי רק"ח הם שקראו ליום האדמה בשנת 1975 והם שהובילו להקמת חזית נצרת הדמוקרטית בשנת 1976, במסגרתה נבחר תופיק זיאד לשמש כראש עיריית נצרת

רק"ח התמודדה לראשונה באופן עצמאי בבחירות לכנסת השישית בנובמבר 1965 (3 מנדטים), במהלך מערכת הבחירות היא זכתה לתמיכה פוליטית מצדה של מצרים, שבאותו הזמן הייתה במצב מלחמה עם ישראל והשלטונות המצריים שידרו שידורי תעמולה לערביי ישראל שקראו להצביע לרק"ח[3]. לכנסת השביעית בנובמבר 1969 (3 מנדטים) ולכנסת השמינית בדצמבר 1973 (4 מנדטים). אחר כך, אחרי 1977 התמודדה במסגרת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בבחירות לכנסות ה-9 ועד ה-12. ב-1989 שינתה את שמה שוב למק"י והמשיכה להיות חלק מרשימת חד"ש.

שנות ה-90 של המאה ה-20

בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.

מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים והיא הרוב במוסדותיה כך שמבין 470 חברי מועצת חד"ש 370 הם חברי מק"י. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-איתיחאד.

עם קריסת ברית המועצות נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת שהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.

בעקבות מלחמת המפרץ, הפך בטאונה של מק"י מעיתון שבועי לעלון קטן ומצומצם, וניטשו ויכוחים מרים על גבי בטאון פנימי נוסף בשם "דפי עיון". פרסום הספר "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", על ידי ההיסטוריון שמואל דותן, עורר במק"י כעס רב[4] בעקבות הטענות שהועלו בו בנוגע לעברה עד 1948, לרבות מגעי החברים הערבים עם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, צידוד בלאומנות הפלסטינית, תמיכה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב והתנגדות (לפני הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) לגיוס תושבי ארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית בטענה שמדובר במלחמה אימפריאליסטית.

הוועידה ה-23 של המפלגה התכנסה ביוני 1997 בצל החרמת אנשי וילנר את הוועידה, תוך האשמת יורם גוז'נסקי, מבכירי המפלגה, בזיוף תוצאות הבחירות לצירים בסניפי המפלגה בתל אביב ובגוש דן. בוועידה נשא נאום, לראשונה בתולדות המפלגה, יושב-ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ. עוד לפני כן, הקרע במפלגה העמיק עם סגירת בטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. במהלך הפילוג פוטרו וסולקו חברי הפורום הקומוניסטי הישראלי מהמפלגה, ולראשונה בתולדותיה ניהלה מק"י מגעים עם חברים לשעבר באמצעות בתי המשפט. מאיר וילנר עצמו סירב לפרוש מן המפלגה ונותר חבר מק"י עד למותו, ביוני 2003. משנת 1999 מכהן כיו"ר הפורום הקומוניסטי הישראלי, מחמוד מחאמיד, מאום אל-פאחם, לשעבר חבר לשכת מק"י ומזכיר מחוז אום אל-פאחם של מק"י.

המאה ה-21

90years for maki
סמל חגיגות 90 שנים להווסדה של מק"י

בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.

המזכיר הכללי הנוכחי של מק"י הוא מוחמד נפאע שנבחר לתפקיד בוועידה ה-25 שהתקיימה בשנת 2007.

בשנת 2009 חגגה המפלגה 90 שנה להווסדה[5].

בשנת 2011 בעקבות ההתקוממות בסוריה מזכ"ל המפלגה, מוחמד נפאע, הביע תקווה שהממשלה הסורית תנקוט בצעדי רפורמה מידיים כדי שלא ימשך מרחץ הדמים[6]. קומוניסטים בעולם הערבי, וגם חברים במק"י מתחו ביקורת על התגובה הזו וראו בה תמיכה עקיפה במשטרו של בשאר אל-אסד[7][8]. עם זאת, במק"י הרבו להדגיש שלא זה המצב וכי אין הם תומכים במשטרו של אסד או במעשיו[9][10].

פעילויות מק"י בשנים האחרונות

כיום מובילה מק"י מאבקים חברתיים, סביבתיים, למען השלום ונגד המלחמה, בעד שיויון האוכלוסייה הערבית בישראל, נגד אפליה ובעד השיויון לכלל קבוצות האוכלוסייה.

בין המאבקים בהם השתתפו פעילי מק"י בשנים האחרונות:

  • קיץ 2006 - מאבק נגד מלחמת לבנון השנייה
  • מאי 2007 - "יוזמת ירושלים" - יוזמה משותפת של מק"י ושל מפלגת העם הפלסטיני, הקוראת להקמת שתי מדינות לשני העמים בגבולות 67', שתי בירות בירושלים ופתרון בעיית הפליטים
  • השתתפות במאבקי עובדים כגון: מאבק המורים, מאבק עובדי קופי בין, מאבק עובדי ויטה פרי גליל ועוד
  • פעילי מק"י היו שותפים למאבק למען דיור בר השגה בערים הגדולות ולמען הדיור הציבורי בישראל
  • פעילי מק"י וחד"ש הובילו התנגדות למבצע עופרת יצוקה ביישובים רבים
  • בסוגיית החזרת החייל החטוף גלעד שליט, מק"י הציגה עמדה הקוראת לשיחרורו המיידי של שליט במסגרת עסקת חילופי שבויים שתכלול גם את מרוואן ברגותי
  • פעילי מק"י שותפים במאבק נגד העלאת מחירי המים (החל מינואר 2010) והפרטת שירותי המים בישראל
  • פעילי מק"י שותפים במאבק נגד תוכנית ויסקונסין

ועידות המפלגה

מספר הוועידה מועד קיום החלטות הערות
הוועידה ה-1 אוקטובר 1919 הקמת מפלגת הפועלים הסוציאליסטים (מפ"ס), לימים, פק"פ ומק"י

"על הפועלים היהודים והערבים לאחד ידיהם".

-
הוועידה ה-2 אוקטובר 1920 תמיכה במהפכת אוקטובר, "סוציאליזם-מטרה סופית",

ריצה להסתדרות תחת השם מפס"ע (הע' משמעה העברית).

-
הוועידה ה-3 ינואר 1922 וויכוחים על הציונות ועל הצירוף לקומינטרן

פילוג לפק"פ ולקפ"פ.

-
הוועידה ה-4 ספטמבר 1922 המשך הוויכוח מהוועידה ה-3. -
הוועידה ה-5 יולי 1923 שלילת הציונות. לראשונה נואם חבר ערבי
הוועידה ה-6
הוועידה ה-7
הוועידה ה-8 1944 פלשתינה-א"י הפכה לארץ דו לאומית
הוועידה ה-9 1946
ועידת האיחוד (10) אוקטובר 1948 איחוד פק"פ והליגה לשחרור לאומי התקיימה בקולנוע מאי בחיפה
הוועידה ה-11 1949
הוועידה ה-12 מאי 1952
הוועידה ה-13 יוני 1957
הוועידה ה-14 יוני 1961
הוועידה ה-15 אוגוסט 1965 פילוג בין פלג טובי-וילנר לבין פלג מיקוניס-סנה. לימים רק"ח ממק"י
הוועידה ה-16 ינואר-פברואר 1969 גינוי מלחמת ששת הימים וקריאה ליציאה מיידית מהשטחים שנכבשו
הוועידה ה-17 1973
הוועידה ה-18 דצמבר 1976 הצהרה על צורך בהקמת חזית שלום ודמוקרטיה, לימים חד"ש
הוועידה ה-19 פברואר 1981
הוועידה ה-20 דצמבר 1985
הוועידה ה-21 מאי 1990 אימוץ מחודש של השם מק"י. הפקת לקחים מנפילת הגוש המזרחי
הוועידה ה-22 ינואר 1993
הוועידה ה-23 יוני 1997
הוועידה ה-24 אוקטובר 2002 לוועידה התקיים מושב שני באפריל 2004
הוועידה ה-25 מאי 2007
הוועידה ה-26 מרץ 2012
הוועידה ה-27 13-11 בדצמבר 2014 [11] לוועידה התקיים מושב שני ב-30-29 במאי 2015 [12]

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת חברי כנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) נציג אחד: שמואל מיקוניס
הכנסת ה-1 (1949) 4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, אליעזר פרמינגר אליעזר פרמינגר פרש מהסיעה ב-8 ביולי 1949 והקים את סיעת הקומוניסטים העבריים.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951) 7 מנדטים: אברהם ברמן, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה אברהם ברמן ומשה סנה פרשו מהסיעה שהקימו, סיעת השמאל והצטרפו למק"י.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) 6 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת הרביעית (1959) 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה ב-16 בדצמבר 1959 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו משה סנה.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961) 5 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה
רק"ח כעצמאית
הכנסת השישית (1965) 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969) 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי, אברהם לבנבראון ב-21 בינואר 1974 פרש אמיל חביבי מהכנסת, החליף אותו אברהם לבנבראון.
הכנסת השמינית (1973) 4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אברהם לבנבראון, תאופיק זיאד ב-15 במרץ 1977 שינתה סיעת רק"ח את שמה לחד"ש.
רק"ח כחלק מחד"ש
הכנסת התשיעית (1977) 4 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד, אברהם לבנבראון ב-13 בפברואר 1981 נפטר חנא מוויס, החליף אותו אברהם לבנבראון
הכנסת העשירית (1981) 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד
הכנסת ה-11 (1984) 3 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד
הכנסת ה-12 (1988) 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש):, מאיר וילנר, תאופיק זיאד, תופיק טובי, האשם מחאמיד, מוחמד נפאע, תמר גוז'נסקי
  1. ב-10 בינואר 1990 פרש מהכנסת מאיר וילנר. החליף אותו האשם מחאמיד.
  2. ב-14 בפברואר 1990 פרש מהכנסת תאופיק זיאד. החליף אותו מוחמד נפאע.
  3. ב-4 ביולי 1990 פרש מהכנסת תופיק טובי. החליפה אותו תמר גוז'נסקי.
מק"י כחלק מחד"ש
הכנסת ה-13 (1992) 2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): תאופיק זיאד, תמר גוז'נסקי
הכנסת ה-14 (1996) במסגרת חד"ש-בל"ד 2 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש-בל"ד): תמר גוז'נסקי, אחמד סעד
הכנסת ה-15 (1999) 3 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי, עסאם מח'ול
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת חד"ש-תע"ל 2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש-תע"ל): מוחמד ברכה, עסאם מח'ול
הכנסת ה-17 (2006) 2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין
הכנסת ה-18 (2009) 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין, עפו אגבאריה
הכנסת ה-19 (2013) 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין, עפו אגבאריה
הכנסת ה-20 (2015) במסגרת הרשימה המשותפת 4 מנדטים (מתוך 13 לרשימה המשותפת): עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף. ב-11 באוגוסט 2017 פרש מהכנסת עבדאללה אבו מערוף כחלק מהסכם רוטציה ברשימה המשותפת. במקומו נכנס סעיד אלחרומי מרע"ם.
הכנסת ה-21 (2019) במסגרת חד"ש-תע"ל 3 מנדטים (מתוך 6 לחד"ש-תע"ל): עאידה תומא-סלימאן, עופר כסיף, יוסף ג'בארין.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ג"ז ישראלי, מפ"ס-פ.ק.פ-מק"י: קורות המפלגה הקומוניסטית בישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ג.
  • לאה מירון, כוכב אדום בדגל כחול-לבן: יחסה של התנועה הקומוניסטית בארץ לציונות ולמפעל הציוני בתקופת היישוב ועם קום המדינה, הוצאת מאגנס, 2012.
  • כרמית גיא, חלום ושבר, הקומוניסטים העבריים 1943 - 1949, הוצאת כתר, 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמואל מיקוניס, על: 1) סתירות ומסקנות (פ.ק.פ. - מק"י) 2) על זהות לאומית יהודית והמאבק על העיקר, עמ' 12-13; מטורפים, נגועים בכלבת, חשישניקים, אל-ראד, גיליון מס' 4, מאי 1976
  2. ^ אלי רכס, בין קומוניזם ללאומיות ערבית: רק"ח והמיעוט הערבי בישראל (1965-1973), עמ' 173-183, 405-410
  3. ^ יואל דר, המערך קיבל יותר ממחצית הקולות בישובי המיעוטים, דבר, 5 בנובמבר 1965
  4. ^ דוד מרחב, אודי אדיב חוזר, בכריכה הקשה, באתר רשימות, 19 באוקטובר 2009
  5. ^ בעד הנגד – אסופת מאמרים וכרזות חדשה לרגל 90 שנה למק"י, באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
  6. ^ המאמר המקורי של מוחמד נפאע על עמדתו לגבי המצב בסוריה (ערבית) 12/5/2011
  7. ^ יונתן בן אפרת,זמן בחירות, אתגר, 08.06.11. יוסף אלגזי
  8. ^ גינויים לתמיכתם של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע ו"אלאיתיחאד" במשטרו של בשאר אלאסד, 13/6/2011. יאסר עוקבי, כשהתרנגולת קוראת, העין השביעית, 20/06/2011.
  9. ^ סוריה בין טבח אזרחים לבחישה מבחוץ - אתר מק"י, 11/6/2011
  10. ^ אי-אפשר להשיג אמון של עם בירי באזרחים - ריאיון עם מוחמד נפאע באתר חד"ש 26/6/2011
  11. ^ דו"ח הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לוועידה ה-27, מק"י
  12. ^ גילוי דעת והחלטות הוועידה ה-27, מק"י
18 באפריל

18 באפריל הוא היום ה-108 בשנה (109 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 257 ימים.

1 בדצמבר

1 בדצמבר הוא היום ה-335 בשנה (336 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 30 ימים.

20 באפריל

20 באפריל הוא היום ה-110 בשנה (111 בשנה מעוברת), בשבוע ה-16 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 255 ימים.

9 במאי

9 במאי הוא היום ה-129 בשנה, (130 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 236 ימים.

אל-איתיחאד (עיתון)

אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد - "האיחוד"; תעתיק מדויק: אלאתחאד) הוא עיתון יומי בשפה הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מרבית כותביו הם חברי המפלגה, והעיתון משמש שופר לראשי המפלגה ולנציגי חד"ש בכנסת. כיום העיתון הוא היומון היחיד אשר רואה אור בשפה הערבית בישראל.

אל-ארד

אל-ארד (בערבית: الارض, תעתיק מדויק: אלארץ', "האדמה") היא תנועת שמאל קיצוני פוליטית לאומית-ערבית, שהוקמה בשנת 1959 על ידי קבוצת ערבים ישראלים, במטרה להפוך את מדינת ישראל למדינה רב-לאומית.

התנועה התנגדה לשלושת הגורמים הבאים:

קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

הממסד הפוליטי הערבי המסורתי בישראל, שלכאורה מהווה משענת למשטר הישראלי.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, וזאת משום שדווקא בשל קרבתה האידאולוגית הייתה מק"י עלולה "להחניק" את התנועה באבה.תנועת אל-ארד הייתה התנועה הערבית היחידה (פרט למפלגה הקומוניסטית, הדו-לאומית) שהוציאה בטאון ערבי עצמאי. התנועה, שכללה שילוב של פעילים לאומיים וקומוניסטים ערבים, איתגרה את חופש הביטוי והפיקה בטאונים חתרניים בין 1958 ועד 1961. על מנת לחמוק מהצורך ברישיון כל אחד מ-13 הגליונות שראו אור נשא את השם "ארד" ("אדמה"), בצירוף מילה נוספת (למשל "נדאא אלארד'" (קריאת האדמה), או "צרח'ת אלארד'" (צעקת האדמה) וכדומה).

באוקטובר 1959 הוציאה התנועה ביטאון שהתריס נגד השלטונות הישראליים. בין היתר כונה בו דוד בן-גוריון "הגמד הירושלמי", וזאת בשילוב קריקטורות. בשנת 1960 הואשמו עורכי הביטאון בהוצאת עיתון ללא רישיון, בניגוד לפקודת העיתונות, ונדונו לקנסות ולמאסר על תנאי.חלק מאנשי התנועה ניסו להתמודד בבחירות לכנסת השישית במסגרת "רשימת הסוציאליסטים", אך רשימתם נפסלה מלהתמודד באישור בית המשפט העליון בפסק דין ירדור. בין פעילי המפלגה נמצא מוחמד מיעארי, שלימים היה יו"ר הרשימה המתקדמת לשלום, שנכנסה לכנסת פעמיים.

ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי

ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, בראשי תבות בנק"י (ערבית: اتحاد الشبيبة الشيوعية الاسرائيلي ובקיצור: ا.ش.ش.ا) (קומסומול) היא תנועת נוער ישראלית, המתפקדת כמשמרת הצעירה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. התנועה הוקמה באפריל 1924 על ידי צעירים קומוניסטים אשר הזדהו עם המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה וביקשו להקים גוף שנוער קומוניסטי יוכל לפעול ולהתחנך בו. בתנועה חברים מאז ועד היום בני נוער יהודים וערבים. מרבית סניפיה הגדולים נמצאים ביישובים ערביים, ובהם: נצרת, סכנין, טירה, יפיע ועוד.

בניגוד לשאר תנועות הנוער הסוציאליסטיות בישראל, בנק"י איננה תנועה ציונית. בנק"י רואה בציונות תנועה לאומנית וקולוניאליסטית, שלטענתה, נישלה חלק גדול מהעם הפלסטיני. המנון התנועה הוא שיר הנוער הדמוקרטי, אך לרוב מרבים לשיר את האינטרנציונל. עם זאת, יד ביד עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית עברה גם בנק"י תהפוכות ופילוגים והיו תקופות שבהן התנועה האמינה בדברים שונים מהיום. בנק"י היא תנועה הפעילה בפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי.

בסמל התנועה מופיע לפיד, שמסמל את המאבק המתמשך נגד העוולות, היוצא מתוך עיגול ובתוכו עלי זית כסמל לחתירת התנועה לשלום וכוכב אדום שבתוכו פטיש ומגל המסמלים את המאבק לחברה צודקת. במעגל חיצוני יותר כתובים ראשי התיבות של שמה של התנועה בעברית (ב.נ.ק.י.) ובערבית (ﺍ.ﺶ.ﺶ.ﺍ) וכמו כן מופיעה סיסמת התנועה בעברית ("העתיד שלנו") ובערבית ("ﻟﻧﺎ ﺍﻟﻐﺪ" – "לנו המחר").

חולצת התנועה היא חולצה לבנה מכופתרת שמעליה עניבה משולשת אדומה. את חולצת התנועה לובשים חניכי התנועה באירועים מיוחדים כגון: צעידת אחד במאי, יום הניצחון על הנאצים, ועידות בנק"י ומק"י ועוד. לרוב תנועות הנוער הקומוניסטיות חולצת תנועה זהה.

דוד חנין

דוד (סשה) חנין (18 באפריל 1923 - 9 במאי 2000) היה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח וחד"ש.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989. והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש. (לערך העוסק במפלגה כיום: המפלגה הקומוניסטית הישראלית.)

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, את תאריך הווסדותה ובכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת- "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח. במשך קיומה של ברית המועצות רק"ח שימשה כמפלגת לוויין שלה[1 ]ואף קיבלה מימון ממקורות סובייטים[2]. כאשר המפלגה היהודית ברובה נטמעה בשמאל הציוני,

ב-1989 רק"ח שינתה את שמה, וחזרה להיקרא מק"י, שמהווה את החלק הדומיננטי במפלגת "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"- חד"ש אליה הצטרפה בשנת 1977.

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (ביידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ, בראשי תיבות: פק"פ או פ. ק. פ.) הייתה המפלגה הקומוניסטית הראשונה בארץ ישראל. הוקמה בשנת 1919, על ידי פורשים מהאגף הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, דגלה בעקרונות הקומוניזם וצידדה באינטרנציונליזם יהודי-ערבי.

פק"פ הייתה אחת מגלגוליה הראשונים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

הפטיש והמגל

פטיש ומגל (ברוסית: серп и молот; מבוטא: "סֵרְפּ אִי מוֹלוֹט" ) (בתו מחשב: ☭) הם סמל הקומוניזם והמפלגות הקומוניסטיות. שני כלים אלה מסמלים את הפרולטריון (מעמד הפועלים) התעשייתי, ואת המעמד של פשוטי העם החקלאים (הצמיתים). יחד הם מהווים סמל לאיחוד בין העובדים החקלאים והעובדים בתעשייה.

זו הדרך

זו הדרך הוא שבועון המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעברית.

בטרם הפך לשבועון, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לאור את "זו הדרך" כביטאון לבעיות התאוריה והפרקטיקה. כתב עת זה יצא לאור מינואר 1951 ועד יוני 1965. המו"ל והעורך של כתב העת היה מאיר וילנר.

במקביל הוציאה מק"י לאור את "א-דרב", כתב עת רעיוני בערבית.

לאחר הפילוג במק"י בשנת 1965, המשך ההוצאה לאור של עיתוני המפלגה פוצל, כאשר "קול העם" היומון נותר בידי הפלג בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, שסיעתו בכנסת כונתה מק"י, בעוד ש"אל-איתיחאד", העיתון בערבית, וכן הביטאונים הרעיוניים "זו הדרך" ו"א-דרב" נותרו בידי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, שסיעתם בכנסת כונתה רק"ח. ביוזמת מאיר וילנר, "זו הדרך" הפך מכתב עת לשבועון, המופיע בסדירות מאז אוגוסט 1965. בשנת 2001 בעקבות קשיים כלכליים צומצם היקף שבועון, וכיום הוא כולל שמונה עמודים.

תפוצת השבועון המודפס היא כאלף עותקים. נוסף לכך נשלח השבועון בדוא"ל לאלפי קוראים נוספים. מיום הקמתו עד שנת 1984 העורך הראשי של העיתון היה מאיר וילנר, מ-1984 ועד 2011 כיהנה כעורכת ראשית תמר גוז'נסקי. לאחר פרישתה של גוז'נסקי מעריכת העיתון, מונו ד"ר אפרים דוידי כעורך הראשי ואורי וולטמן כעורך בפועל.

כיום (2018) עורך את העיתון יוסף לאור.

מקי

האם התכוונתם ל...

משה סנה

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 – 1 במרץ 1972) היה רופא במקצועו, איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט.

משפט הרופאים

משפט הרופאים (ברוסית: Дело врачей) היה עלילת דם כנגד רופאים יהודים בברית המועצות שהתרחשה בסוף ימיו של סטלין.

בסוף שנת 1952 נערכו בפראג בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה מדינה גרורה של ברית המועצות, משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלנסקי באשמת היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי". במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותו של סלנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים נסתיימו בהרשעה וסלנסקי נידון למוות.

עוד לא גוועו הדי משפטי פראג וב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, בראשם פרופסור מירון ופסי (רופאו האישי של סטלין) ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה.

נטען כי רופאה רוסיה בשם ד"ר לידיה טימשוק חשפה את הקשר וכי נתברר שבעבר גרמו הרופאים למותם של שני מנהיגים סוביטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב ועתה התכוונו לגרום למותם של חמישה מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה ובהם מרשלים: איבן קונייב, אלכסנדר ואסילבסקי וסמיון טימושנקו.

הרופאים כונו על ידי אמצעי התקשורת הסובייטיים "הרוצחים בחלוקים לבנים".

כן הוכפש בהודעה הסוביטית זכרו של שלמה מיכאלס, שהיה מנהל התיאטרון היהודי ונרצח בפקודת סטלין, כמי שיצר את הקשר בין ארגון הג'וינט לנאשמים. בה בעת הגיעו שמועות על גירוש המוני הצפוי ליהודי ברית המועצות.

דבר המשפט גרם לזעזוע בישראל. מחד יצא דוד בן-גוריון למסע שנועד להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) מחוץ לחוק ולשלוח את ראשיה לכלא. מאידך גרם המשפט להתפלגותה ממפ"ם של סיעת שמאל בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של נאשמי פראג ושל הרופאים.

פחות מחודש ימים מיום מותו של יוסיף סטלין, ב-4 באפריל 1953 פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים שוחררו מאחר שנמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו.

שחרור הרופאים היה הסנונית הראשונה של תקופת "ההפשרה" שלאחר מות סטלין וזמן לא רב לאחר מכן, ב-20 ביולי 1953, נמסרה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות למדינת ישראל, שנותקו על ידי הסובייטים ב-11 בפברואר 1953, לאחר שאנשי מחתרת צריפין הטמינו פצצה בשטח הצירות הסובייטית בתל אביב.

ערך

האם התכוונתם ל...

קול העם

"קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

רות לוביץ'

רות לוביץ' (1 בדצמבר 1906 – 27 ביולי 2010) הייתה פעילה חברתית בארץ ישראל ומראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח וחד"ש.

לוביץ' נולדה בוורשה שבפולין למשפחת ורשביאק. אביה היה סוחר דתי. בשנת 1922 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בוורשה. בשנת 1929 עלתה לארץ ישראל במסגרת השומר הצעיר והתיישבה עם הקיבוץ שהקים את גן שמואל ועין שמר בהכשרה בבנימינה. בעקבות אי תמיכת הקיבוץ וההסתדרות בשובתים ערבים בבנימינה, החליטה לעזוב את הקיבוץ, ובשנת 1931 הצטרפה לשורות המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, ובה נותרה חברה על גלגוליה השונים עד פטירתה בשנת 2010. תחת המנדט הבריטי פעלה המפלגה במחתרת ולוביץ' נאסרה מספר פעמים בגין פעילותה. בתקופה זו עמדה בראש ארגון "עזרה אדומה" שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. בשנת 1946 בקשה להתמודד בראש רשימה קומוניסטית בבחירות למועצת ראשון לציון אולם מועמדותה נפסלה בידי קצין מחוז תל אביב והפסילה אושרה על ידי בית הדין העליון.

הייתה ממקימי הארגון להגשת סיוע לברית המועצות במלחמתה בנאצים ("ליגה וי") ובהמשך הייתה שותפה להקמת ליגת הידידות ישראל-ברית המועצות.

בעת הקמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשנת 1948, הייתה לחברת הוועד המרכזי של המפלגה. בפילוג בשנת 1965, הייתה לוביץ' ממקימי רק"ח, יחד עם תופיק טובי, מאיר וילנר, אמיל חביבי וסשה חנין. בין השנים 1969–1990 כיהנה כחברת לשכת המפלגה, ובין היתר מילאה תפקידים כיו"ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה במועצת הסתדרות העובדים הכללית, נעמת והפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. לוביץ' הייתה ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, נבחרה בשנת 1952 למזכירתו הכללית ומאוחר יותר הייתה נשיאתו. כן הייתה לוביץ חברה בנשיאות הוועד למען השלום.

בשנת 1971 הוענק ללוביץ' אות לנין מטעם הסובייט העליון.

הייתה נשואה לזרח לוביץ' עד למותו ב-1984 ואם לשניים, גיסה היה מרדכי אורן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.