המפלגה הערבית הפלסטינית

המפלגה הערבית הפלסטיניתערבית: الحزب العربي الفلسطيني) הייתה מפלגה לאומית של הזרם המרכזי בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 19351948. המפלגה נקטה קו תוקפני כנגד הציונות וקו פרגמטי מול הממשל הבריטי שהתבטא במערך הסכמים והבנות. אנשי המפלגה עמדו בראש הוועד הערבי העליון והמועצה המוסלמית העליונה. עקב המרד הערבי הגדול נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

המפלגה הערבית הפלסטינית
الحزب العربي الفلسطيني
תאריך ייסוד 1935
תאריך פירוק 1948
אידאולוגיות לאומיות פלסטינית

הקמת המפלגה

המפלגה נוצרה כתגובה לפילוג במחנה המג'ליסיון (תומכי משפחת חוסייני או "החוסיינים") בו פרשו צעירים מודרניים, קיצוניים וחילונים שהושפעו מהלכי רוח לאומניים ופאן-ערביים ויצרו ב-1932 את מפלגת אל-איסתקלאל סביב דמותו של עווני עבד אל-האדי. מאז הפילוג ניטשה בין האיסתקלאל ובין החוסיינים יריבות פוליטית. ההיעלמות ההדרגתית של הוועד הפועל הערבי והופעת מפלגת ההגנה הלאומית של האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי בשנת 1934, דחפה באותה שנה את משפחת אל-חוסייני לייסד מפלגה משלה - "המפלגה הערבית הפלסטינית". באותה שנה מונתה ועדה שניסחה מצע פוליטי ותקנות, שאושרו ב-16 וב-23 בפברואר 1935. הוועדה מינתה את הצירים לוועידת היסוד, ללא בחירות, 50 נציגים מכל נפה. להפצת ההזמנות לוועידה ולחברות במפלגה, נעשה שימוש בנושאי תפקידים דתיים המועסקים בערים השונות על ידי המועצה המוסלמית העליונה. ועידת היסוד נתכנסה בירושלים ב-26 וב-27 במרץ 1935 ונכחו בה מעל 1,500 איש.[1]

לנשיא המפלגה נבחר ג'מאל אל-חוסייני, שיומיים קודם לכן התפטר מתפקידו כמזכיר המועצה המוסלמית העליונה,[1] כנציגו הפוליטי של חאג' אמין אל-חוסייני, שביקש לשמור על מראית עין של מנהיג דתי א-פוליטי. לסגן הנשיא נבחר אלפרד רוק, יווני-קתולי מיפו, ולמזכיר הכללי נבחר אמיל אל-ע'ורי, יווני-אורתודוקסי מירושלים,[1] שעיקר תפקידו היה לארגן תמיכה בקרב הנוער.[2] ניהול המפלגה הופקד בידי לשכה שכללה את בעלי התפקידים הללו ובנוסף להם גם את ח'אלד אל-פרח' וכאמל אל-דג'אני (מיפו) ווג'יה אל-בשתאוי (משכם), שאליהם צורפו לאחר זמן קצר מוחמד עלי אל-ג'עברי ורשאד אל-ח'טיב (מחברון), מישל עאזר (נוצרי מיפו) ושחאדה חסונה (מלוד). הוחלט שהוועד הפועל של המפלגה יורכב משלושה נציגים לכל נפה, שייבחרו בנפרד על ידי הצירים מכל נפה. במהלך קיץ 1935 נסע ג'מאל אל-חוסייני ברחבי הארץ ועסק בהקמת 17 סניפים ובבחירת ועדים להם.[1]

מצע המפלגה

מצע המפלגה נתקבל בוועידת היסוד וכלל להלכה את המטרות הבאות:[3][1]

1) עצמאות פלסטין וביטול המנדט.
2) שמירה על אפיה הערבי של פלסטין ומלחמה בכינון הבית הלאומי ליהודים.
3) התקשרות פלסטין עם הארצות הערביות באמצעות אחדות לאומית מדינית עצמאית לחלוטין.
4) שיפור מצבה של האומה הערבית בפלסטין מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית.

עם זאת אימצה המפלגה כמצע מעשי את "האמנה הלאומית" (אל-מית'אק אל-קומי):[3]

ההבדלים בינה לבין מפלגת אל-איסתקלאל

ראשי המפלגה תפסו אותה לא כמפלגה אלא כתנועה עממית המבטאת את "רוח העם". בזכות זיקתה למועצה המוסלמית העליונה, שנהנתה משליטה בכספי הוקף, נהנתה המפלגה מתזרים מזומנים נדיב, ממנו נגזרה יכולת פעולה וביצוע.

בניגוד לאידאולוגיה של האיסתקלאל, שפנתה בראש ובראשונה כנגד האימפריאליזם הבריטי וראתה בציונות רק ענף אחד מענפי האימפריאליזם ריכזו החוסיינים (הכינוי הנפוץ לתומכי המפלגה) את מלחמתם ביישוב וקיימו עם הבריטים מערכת עדינה של הסכמים והבנות. למרות הצגת התמונה האידאולוגית הזו, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התהפכה המגמה בעוד החוסיינים נטו יותר לכיוון הנאצי ואנשי איסתקלאל נטו לעודד את הבריטים במדיניותם האנטי-ציונית ולתמוך במדיניות הספר הלבן.

הבדל נוסף בין החוסיינים לאיסתקלאל היה שהאיסתיקלאל הייתה מפלגה חדשה של עירוניים צעירים משכילים וחילונים ללא קהל תומכים כפרי, בעוד החוסיינים נהנו ממאגר גדול של תומכים בקרב האוכלוסייה הכפרית, המבוגרת והמוסלמית של הארץ ומהמבנה המסורתי של החמולות.

תנועת הנוער

ראשי המפלגה שמו דגש על ארגון הנוער. אמיל אל-ע'ורי, המזכיר הכללי, ניסה לפעול באמצעות פלוגות הצופים הערביות, אולם מהר מאד עבר ליצירת מסגרת נפרדת בשם "פלוגות הנוער" (פרק א-שבאב), והיה חבר בוועדה מיוחדת שניהלה את הארגון. תנועת הנוער דמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה והוועדה אף כינתה לתקופה קצרה את הפלוגות באופן רשמי "הצופים הנאצים", אולם לאחר תקופה מסוימת הוחלף השם לכינוי האיסלאמי המסורתי "אל-פתוה" (שמן של אגודות אבירים מוסלמים בימי הביניים). ב-11 בפברואר 1936 נערך כנס היסוד של ארגון הנוער שניכרה בו רוח נאצית. ג'מאל אל-חוסייני הכריז בכנס כי היטלר החל את דרכו הפוליטית בשישה תומכים ועכשיו יש לו שישים מיליון.[1] 70 המגויסים הראשונים נשבעו: "החיים - זכותי. העצמאות - שאיפתי. פלסטין - ארצי ואין מקום בה זולת לערבים. בזה אני מאמין ואללה הוא עדי".[4] "פלוגות הנוער" היו צבאיות למחצה והיה להן חלק רב בהכנת המהומות של 1936 ובראשיתן.[5]

הקמתה מחדש ב-1944

המפלגה חדלה להתקיים למעשה בין השנים 19371944, בשל הגליית רוב מנהיגיה והאיסור שהטילו הבריטים על פעילות פוליטית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר 1944 הוקמו מחדש מוסדות המפלגה והיא חזרה להיות גורם מרכזי ומנהיג בפוליטיקה הערבית. בזמן מלחמת העולם השנייה, שימש תופיק צאלח, אחיו של ג'מאל אל-חוסייני, כממלא מקומו כנשיא המפלגה ופעל רבות, בעזרת ידיד המשפחה אמיל אל-ע'ורי, לשמור על מעמדה הבכיר של משפחת אל-חוסייני בפוליטיקה המקומית.[6]

לקריאה נוספת

  • יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמודים 290, 293 - 294, 338, 346

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 101-99.
  2. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
  3. ^ 3.0 3.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 294-293, הערה 28 (על פי עיסא אל-ספרי, פלסטין אל-ערביה בין אל-אנתדאב ואל-צהיוניה, עמוד 245).
  4. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 216.
  6. ^ אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 343.
1935 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1935 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

אמיל אל-ע'ורי

אמיל אל-ע'ורי (ערבית: إميل الغوري, תעתיק רווח בעברית: אמיל גורי;‏ 1984-1907) היה ערבי-פלסטיני נוצרי (יווני-אורתודכסי), מזכיר הוועד הערבי העליון, גוף ההנהגה הרשמי של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, וכמו כן גם המזכיר הכללי של המפלגה הערבית הפלסטינית, מפלגתם של משפחת חוסייני ומקורביהם.

אמין אל-חוסייני

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895 – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה.

בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות והנכבה (1947–1949), הנהיג את ערביי ארץ ישראל ממקום גלותו.

בית רוק

בית רוק הוא בית באר מהמאה ה-19 המצוי כיום ברחוב השומרון, באזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב.

ג'מאל אל-חוסייני

ג'מאל אל-חוסייני (בערבית: جمال الحُسيني; תעתיק מדויק: ג'מאל אלחסיני; 1892 - 3 ביולי 1982) היה פוליטיקאי ואיש ציבור פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ולאחריה בגלות.

הוועד הערבי העליון

הוועד הערבי העליון (בערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

הוועד הפועל הערבי

הוועד הפועל הערבי (בערבית: اللجنة التنفيذية العربية) היה המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים מראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 וייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך הקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי בחיפה ובראשו עמד מוסא כאט'ם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הערבית פלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הערבים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה ערבית עצמאית עם בית מחוקקים נבחר. הוועד הפועל הוביל את ההתנגדות לכינונו של בית לאומי לעם היהודי על חשבון בית לאומי לערבים תושבי ארץ ישראל. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים, שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים.

הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני.

התנועה הלאומית הפלסטינית

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות והשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית.

מפלגת אל-איסתקלאל

מפלגת אל-איסתקלאל (בערבית: حزب الاستقلال العربي, מילולית: מפלגת העצמאות הערבית) הייתה מפלגה פוליטית לאומית פאן-ערבית חילונית שהתקיימה בקרב הציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1932–1947. המפלגה הציבה קו תוקפני כנגד ממשלת המנדט, בה ראתה שותפה פעילה למעשה הציוני; הציונות, מצידה נתפסה כזרוע של האימפריאליזם הבריטי. בין השנים 1936–1939 הנהיגה המפלגה את המרד הערבי הגדול שכוון בעיקר כנגד הבריטים ורק כתוצר-לוואי כנגד היישוב. עקב כך נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

מפלגת ההגנה הלאומית

מפלגת ההגנה הלאומית (בערבית: حزب الدفاع الوطني, חִזְב א-דִפָע אל-וַטַנִי) הייתה מפלגה לאומית בציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1944-1934. המפלגה נוסדה על ידי משפחת נאשאשיבי וערבים נוצרים כהתארגנות הזרם האופוזיציוני ("המעארדיון") לזה של המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים" או "המג'ליסיון").

ועידת היסוד של המפלגה התכנסה ביפו ב-2 בדצמבר 1934. נכחו בה כאלף איש ונבחר בה ועד מרכזי ובו 12 חברים, שלושה מהם נוצרים, שייצגו את מרכזי הכוח של האופוזיציה: נשיא המפלגה היה ראש עיריית ירושלים המודח, ראע'ב נשאשיבי; סגן הנשיא היה סגן ראש-עיריית ירושלים, יעקוב פרג' (נוצרי). עם שאר חברי הוועד המרכזי נמנו בעיקר בכירים בשלטון המקומי: מוע'נם אליאס מוע'נם (פרוטסטנטי) וחסן צדקי אל-דג'אני - מזכירים; נמר אל-נאבלוסי - גזבר; עבד אל-רחמאן אל-תאג'י, חבר המועצה המוסלמית העליונה; עאצם אל-סעיד, ראש עיריית יפו; סולימאן עבד אל-רזאק טוקאן, ראש עיריית שכם; מוסטפא אל-ח'ירי, ראש עיריית רמלה, עאדל אל-שוא, סגן ראש עיריית עזה; עיסא אל-עיסא (נוצרי), בעליו של העיתון פלסטין; ועומר אל-ביטאר.המפלגה הציבה את שלמות ארץ-ישראל בראש האידאולוגיה שלה, כשטח אחיד ובעל ייחוד שצריך להמצא בשלטון ערבי עצמאי. זאת בניגוד בולט לתפיסות הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל והמפלגה הערבית הפלסטינית. המפלגה הייתה המתונה ביותר בגישתה ליישוב מבין המפלגות הערביות. ב-1936 יוצגה המפלגה בוועד הערבי העליון שהנהיג את המרד הערבי הגדול ותמכה בשביתה הגדולה.

במהלך חודשי השביתה והמרד ב-1936, איבדה המפלגה הרבה ממעמדה, אל מול כוחם העולה של החוסיינים.

ברבות מעשי האלימות כנגד בריטים ויהודים יצא יו"ר המפלגה, ראע'ב נשאשיבי, חוצץ כנגד ההנהגה החוסיינית. עקב כך פרצו בשנים 1937–1938 סדרת אירועים אלימים שהגיעו בשיאם למאבק דמים של טרור ורצח בין מחנות החוסיינים והנאנשאשיבים ולפרישת המפלגה מן הוועד.

גם יחסה של המפלגה אל שלטונות המנדט היה מתון וראשיה ניסו למצוא דרכי פשרה עמו. כך למשל הייתה מפלגה זו היחידה שהודיעה על קבלת מדיניות הספר הלבן (1939), בניגוד לדעת הזרם הפלסטיני המרכזי, שראה גם בעלייה היהודית המוגבלת שהותרה במסגרת מדיניות זו סימן לגישה בריטית פרו-ציונית.

מצע המפלגה כלל להלכה את הסעיפים:

המפלגה חדלה להתקיים למעשה במהלך מלחמת העולם השנייה.

משפחת חוסייני

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

ציר זמן מאוחד לתקופת הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה

ציר זמן מאוחד לתקופת הרייך השלישי, מלחמת העולם השנייה והשואה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) ועד פתיחת משפטי נירנברג (1945), כולל אירועים בארץ ישראל ואירועים קשורים בעולם באותה תקופה.

רפיק אל-תמימי

מוחמד רפיק אל-תמימי (בערבית: محمد رفيق التميمي; 1889–1957, לעיתים נכתב "רפיק תמימי") היה מחלוצי הלאומיות הפאן-ערבית, לאומן פלסטיני, פובליציסט ואיש חינוך. בשנת 1945 מונה כחבר הוועד הערבי העליון והיה יו"ר תנועת הנוער הצבאית-למחצה אל-נג'אדה וראש הוועדה הלאומית ביפו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.