המס היהודי

המס היהודי (לטינית: Fiscus Iudaicus) היה מס שגבתה האימפריה הרומית מנתיניה היהודים בכל רחבי האימפריה אחרי חורבן בית המקדש השני.

Nerva Fiscus Iudaicus coin
מטבע של נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי"

הטלת המס

המס היהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול. שיעורו היה שתי דרכמות בשנה, שווה למחצית השקל שהיהודים העלו כתרומה לבית המקדש. כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל המס הועלה למקדש יופיטר[1] שברומא. שמו של המס היה בתחילה "מחיר שני הדינרים של היהודים" שם זה השתמר לפחות עד שנת שלטונו השמינית של הקיסר דומיטיאנוס שנת 89 לספירה. לאחר מכן נקרא במסמכים השונים פשוט "מס היהודים".[2]

בניגוד לתרומה שניתנה לבית המקדש, אשר נגבתה רק מגברים עד גיל 50, תשלום המס היהודי היה חובה על כל היהודים באימפריה כולל נשים, ילדים מגיל 3 וזקנים עד גיל 65.

גביית המס

על גביית המס היהודי מונה פקיד מיוחד, "המפקח על מס הגולגולת של היהודים" (לטינית: procurator ad capitularia Iudaeorum).

בימיו של הקיסר דומיטיאנוס המס נגבה באכזריות וגבייתו הורחבה לא רק ליהודים אלא גם לאנשים שהיו קרובים אל היהדות, וגם הגבלת הגיל על גבייתו בוטלה. סווטוניוס מספר שבהיותו ילד קטן היה עד לבדיקת נימולותו של זקן כבן 90. יש הטוענים שהגברת הנוקשות בגביית המס באה כתוצאה מתנועת גיור.

הירצחו של דומיטיאנוס ועליית נרווה לשלטון הביאה הקלה בגביית המס. על דבר זה מעידים המטבעות שנרווה טבע שנושאים את הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי" (לטינית: fisci Iudaici calumnia sublata).

ביטול המס

לא ברור מתי בוטל המס היהודי. לפי עדויות ממסמכי גביית מיסים המשיכו לגבות את המס גם באמצע המאה השנייה ומקורות ספרותיים מעידים על קיום המס גם בתחילת המאה השלישית.[דרוש מקור] יש שמייחסים את ביטול המס לקיסר יוליאנוס הכופר.

הנצרות והמס היהודי

בתקופת המרד הגדול, מרבית הנוצרים החשיבו את אמונתם כפלג משיחי של היהדות ולמעשה רבים מהם היו מהעם היהודי והיו נימולים. עם זאת לא עבר זמן רב מהטלת המס ונוצרים-יהודים דרשו להכיר באמונתם כדת נפרדת מהיהדות למטרות גביית המס. שהרי המס לא נגבה מיהודים לאחר שהמירו את דתם לאחת אחרת, והנוצרים ככלל לא השתתפו במרידות כנגד הרומאים. לבסוף בתקופת הקיסר נרווה בקשתם התקבלה. ניתן לסמן אירוע זה כאחד המרכזיים בתהליך ההתפצלות של שתי הדתות.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7, סעיף 2: "החל מאותו הזמן", היהודים "היו צריכים לשלם מס שנתי בסך שני דינאר ליופיטר קפיטולינוס".
  2. ^ אביגדור צ'ריקובר, "חפירות אדפו" בתוך כתב העת קדם כרך א (1942), עמ' 80–84
איליה קפיטולינה

אַיְליה קָפּיטוֹלִינה (בלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה, על חורבות ירושלים.

קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בפרק הזמן שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד ראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו מספר על התקופה שלאחר החורבן בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים ברומאים; כן מופיע מעט מידע על ירושלים, בעיקר בתקופת איליה קפיטולינה, בכתביו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הלה מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים, ובעיקר בכתבי ההיסטוריון ואב הכנסייה אוסביוס.

השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים של רומא. מועד הקמת העיר שנוי במחלוקת: על פי דעה אחת, המסתמכת על עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. לפי דעה אחרת, המסתמכת על עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי המרד. מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא תרמו להשערה שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד. השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה כעדות הכיתוב על מטבעות ערביים בני התקופה.

איליה קפיטולינה הייתה, במידה רבה, תמונת ראי של ירושלים המפוארת של בית שני. אך בניגוד לעיר בתקופת הורדוס, ליהודים הייתה בה דריסת רגל מועטה בלבד, ואדוניה הנוכרים עשו כל שביכולתם כדי לנתק את הקשר בין העיר ליהדות. בתנאים אלו עלתה ופרחה הקהילה הנוצרית של ירושלים, נושאת הדגל של דת חדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים.

הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות וצדקתה של הנצרות, אף על פי שהעיר הפגאנית הייתה אנטיתזה לנצרות והאימפריה הרומית ואף רדפה את הנוצרים.

מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.

אנטישמיות נוצרית

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים ודת היהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת. לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים. הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם.לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב.

בר כוכבא

שמעון בן כוסבה שנודע בהיסטוריה כבר כוכבא (? – 135 לספירה) היה מנהיגו של המרד היהודי הגדול השלישי נגד האימפריה הרומית, שקרוי כיום על שמו: מרד בר כוכבא. מעט מאוד ידוע על בן כוסבה, לבד מעצם הנהגתו את ההתקוממות שהסתיימה בתבוסה ובמותם של אלפים רבים. בר כוכבא שלט במשך שלוש שנים בטריטוריות ביהודה שאנשיו כבשו מידי הרומאים, כשתומכיו מאמינים בהיותו מלך המשיח והוא מחזיק בתואר "נשיא ישראל". הוא נהרג ככל הנראה בעת נפילת ביתר לידי הרומאים, הקרב האחרון במרד[דרושה הבהרה]. מעט מאוד דיווחים שרדו אודותיו, ואף שמו לא התגלה אלא בעקבות חפירות ארכאולוגיות במאה ה-20; כינויו המוכר "בר כוכבא" נלקח מכתבי היסטוריונים עתיקים שחוברו מאות שנים אחריו.

במסורת חז"ל, נחשב בר כוכבא כמנהיג כושל שרבי עקיבא טעה בזיהויו כמשיח ושרבים מהחכמים התנגדו לו, והוא מתואר באופן שלילי בעיקרו. ראייה זו התהפכה בהשקפת הלאומיות היהודית המודרנית, כשבר כוכבא הפך לגיבור לאומי וסמל למאבק לשחרור. שלטונו נחשב בהיסטוריוגרפיה הישראלית כתקופה האחרונה של שלטון יהודי עצמאי לגמרי בארץ (למרות שמוסד הנשיאות תחת הרומים המשיך עד מות רבן גמליאל השישי ב-425), עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. דימויו הרומנטי נחלש עם הישחקות האתוס הזה, ומסוף המאה ה-20 הוא תואר יותר ויותר כקיצוני לא-ריאלי שהמיט אסון וחורבן.

ברית מילה

ברית מילה (בקיצור: "בְּרִית") היא מצוות עשה יסודית ביהדות למול את עורלת כל הזכרים ביום השמיני ללידתם. המצווה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. לפי המקרא מקורה בציווי של אלוהים לאברהם. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת.

נהוג לערוך את הברית בטקס חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.

דומיטיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס דוֹמִיטְיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (24 באוקטובר 51 - 18 בספטמבר 96) היה קיסר רומא משנת 81 ועד למותו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

חיי שנים-עשר הקיסרים

הספר חיי שנים-עשר הקיסרים (בלטינית: De Vita Caesarum, "על חיי הקיסרים") הוא חיבור ידוע של 12 ביוגרפיות המספרות על קיסריה הראשונים של האימפריה הרומית החל מיוליוס קיסר ועד לתקופתו של דומיטיאנוס, אשר נכתב בידי גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס.

חכמי יבנה ברומא

ביקוריהם של חכמי יבנה ברומא בסוף המאה הראשונה, בראשות או בהשתתפות הנשיא רבן גמליאל דיבנה, אשר נחשב לבעל סמכות רוחנית על ידי השלטון הרומאי, מתוארים בעשרים ואחד מקורות בספרות חכמים. ניתוח המקורות מראה כי מדובר בשני מסעות עיקריים, שלכל אחד מהם הרכב משלחת שונה. ברם, חבר אחד היה משותף לשתי המשלחות, רבן גמליאל. בחלק מן המקורות נזכרת רומא במפורש, ובאחרים מתברר מן הנסיבות שככל הנראה הם קשורים לביקור ברומא.

בספרות חכמים ישנן עדויות רבות לביקורי חכמים מארץ ישראל בתפוצות ישראל, לאחר חורבן הבית השני. קיימים פרטים על ביקורים שנערכו בערים: נהרדעא, אנטיוכיה, אלכסנדריה ועוד. אולם נראה שלביקור ברומא הייתה מעבר לכך גם משמעות פוליטית, מאחר שהעיר שימשה כמרכז ההנהגה של האימפריה הרומית.

מטרת שתי המשלחות הייתה להציל את יהדות התפוצות מגזֵרות שעמדו לחול עליה לאחר חורבן הבית השני: הראשונה ביקשה למנוע את הגזֵרה המתוארת במקורות: "מכאן ועד ל' (30) יום לא יהיה בכל העולם יהודי" והשנייה הייתה שתדלנות למען ביטול המס היהודי שהסתיימה בהצלחה מסוימת כפי שמעיד המטבע שטבע הקיסר נרווה: Fisci Judaici Calumnia Sublata ("בוטלה אכזריות גביית המס היהודי").

יהדות מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

לפי משרד החוץ, ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין, ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה.

יהדות רומא

יהדות רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה.

בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים וייסדו את הקהילה.

בשנת 19 גירש טיבריוס את יהודי העיר.

עם גלי ההגירה לרומא במאות הראשונה והשנייה לספירה והבאת שבויי מלחמה כעבדים, גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ויש המעריכים את היקפה ב-60,000 נפש.

לאחר נפילת האימפריה הרומית היו היהודים תחת משטר מונהג על ידי הכנסייה הנוצרית. האפיפיורים לא נהגו עמם חסד והתייחסו אליהם כמושפלים ובזויים. ב-1555 הורה אפיפיור פאולוס הרביעי כי ליהודים מותר לגור רק באזור מיוחד, שכונה בדיעבד גטו רומא.

היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש חצי האי האפניני על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18 והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19. בתקופה זו ההצטרפו יהודי איטליה לתנועת התחייה האיטלקית. התנועה החדשה גרמה להם לחוש כאיטלקים לכל דבר, אך "בני דת משה".

ב-1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, חלה הרעה במצבם של יהודי איטליה וניטלו מהם חלק מזכויותיהם האזרחיות. במלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית בדרום איטליה וכניעת ממשלת איטליה, פלש צבא גרמניה הנאצית לאיטליה, הגיע לרומא והגלה יהודים למחנות ההשמדה. עד לשחרור העיר על ידי בעלות הברית נרצחו כ-2,000 מיהודי רומא, מחציתם במחנות השמדה.

הקהילה מנתה בתחילת המאה ה-21 כ-15,000 נפשות והיא הגדולה בקהילות יהדות איטליה. לקהילה עשרה בתי כנסת, שהגדול והחשוב בהם הוא בית הכנסת הגדול של רומא.

מס כשר

"המס הכשר" (או "המס היהודי") הוא עלילה/אגדה אורבנית שהופצה על ידי ארגונים אנטישמיים, ארגוני "עליונות לבנה" וארגונים רדיקליים אחרים. לטענתם, חברות מזון משלמות בניגוד לרצונן, וכך גם הצרכנים משלמים בלי ידיעתם, כספים לארגונים יהודיים, שנועדו לתמוך במיזמים ציוניים ובישראל.

הרקע לטענות אלו הוא התשלום שחברות מזון משלמות כדי לקבל תו כשרות למוצריהן.

מס סובלנות

מס הסובלנות או מס החסד (בלטינית: taxa tolerantialis; בגרמנית: Toleranzgebührer) היה מס שהוטל באופן כללי על יהודים בהונגריה בעת שהייתה תחת שלטון אוסטרי, והונהג על ידי הקיסרית מריה תרזה בשנת 1749. המס התבסס על החוק הגרמני לפיו יהודי מחויב לשלם מס מסוים כדי ש"יהיה נסבל".

מרד התפוצות

מרד התפוצות או מרד הגלויות (לטינית: tumultus iudaicus, יוונית: Ιουδαϊκός ταράχος; "התקוממות היהודים") הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טראיאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה.

מרטיאליס

מרקוס ואלריוס מרטיאליס (בלטינית: Marcus Valerius Martialis;‏ סביבות 40 – סביבות 104) היה משורר רומי מהיספניה (ספרד). הוא ידוע בעיקר בשל האפיגרמות בשנים־עשר ספרים (פרקים) שכתב, אשר ראו אור ברומא בין 86 ל-103 לספירה, בתקופת שלטונם של הקיסרים דומיטיאנוס, נרווה וטריאנוס. במכתמים אלה מתאר מרטיאליס בלשון מושחזת ושנונה את הצדדים הכעורים של אנשי רומא, אנשי שם ופשוטי העם כאחד, אליהם התוודע בשלושים וחמש השנים שעשה בעיר. הוא חיבר 1,561 מכתמים בסך הכל, ש-1,235 מתוכם בדיסטיך אלגי. מרטיאליס נחשב לגדול מחברי האפיגרמות.

נרווה

מַרְקוּס קוֹקֶיוּס נֶרְוָוה (לטינית: Marcus Cocceius Nerva‏; 28 בנובמבר 30 - 27 בינואר 98) היה קיסר רומא משנת 96 ועד 98 לספירה.

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

רומא העתיקה

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

שקל (יחידת משקל)

שקל (באכדית: šiqlu שיקלו) היא יחידת משקל בימי קדם המוזכרת גם בתנ"ך, ששימשה לתשלום כסף וזהב. השימוש הראשון במושג שקל ידוע ממסופוטמיה בערך ב-3000 לפנה"ס ושימש כיחידת משקל אכדית של כ-11 גרם שעורה. השקל המקראי היה שקול לסלע. שקל אחד שווה 20 גרה, ומנה אחד שווה 60 שקלים. במשך הזמן השקל הפך ליחידת מטבע. כיום מידת משקל זו רלוונטית בעיקר אצל יהודים דתיים ומסורתיים למצוות פדיון הבן. השקל של חז"ל שקל חצי מהשקל המקראי. במקרא נזכר גם "שקל הקודש" ששימש עבור צורכי המשכן והמקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.