המסדר הטבטוני

המסדר הטבטוני, ובשמו הרשמי: "המסדר על שם מרים הקדושה של הטבטונים בירושלים" (בלטינית: Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum Hierosolymitanorum) היה אחד משלושת המסדרים הצבאיים הגדולים שפעלו בממלכת הצלבנים שבארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב. המסדר נוסד בעכו בשנת 1198 כמסדר צבאי, לאחר שפעל בתחילה כאכסניה, בית-חולים ובית תפילה עבור צליינים דוברי גרמנית שהצטרפו למסעי הצלב בארץ ישראל.[1] פריט הלבוש הייחודי להם היה שכמיות לבנות וסמלם היה צלב שחור.[2] פעילות המסדר התרכזה בשני מוקדים: מוקד אחד התקיים בשטח ממלכת ירושלים הצלבנית ומוקד נוסף התקיים במושבות המסדר בצפון אירופה, בגרמניה ובארצות הבלטיות.[3]

Coat of arms of the Teutonic Order
סמל ריבון (Grand Master) המסדר שכולל את עיט הרייך על גבי מגן לבן, מטה כמורה וחרב מוצלבים, גאלרו שחור עם שישה גדילים בכל צד ומיטרה (מצנפת כמורה)

המסדרים הצבאיים

האידאולוגיה של מסדר הטמפלרים, כפי שנוסחה בתקנון בסביבות שנת 1128, מיזגה יחדיו שני אידיאלים שהיו רווחים בחברת ימי הביניים: אידיאל האבירות ואידיאל הנזירות. מדובר היה בתופעה חדשה בדברי ימי אירופה הנוצרית, שכן המסורת הנוצרית בת אלף השנים התנגדה עקרונית למלחמה ולשפיכות דמים. מסעי הצלב לארץ ישראל הם שאפשרו את צמיחת הרעיון של מסדר אבירים-נזירים, בכך שהכנסייה העניקה בהם לראשונה הכשר לעיסוק במקצוע הלחימה על ידי הגדרת מטרותיו המוסריות-דתיות.[4] מטרתו הראשונה של המסדר הייתה השבת טהרתו של מסדר האבירות, שעל פי תפיסתם היה קיים מקדם ועם הזמן הלך ונסתאב על ידי עיסוק בטובות חומריות. בד בבד נדרו האבירים נדר נזירות משולש: חיי עוני, פרישות ומשמעת, אשר כפו את אורח החיים הנוצרי על צורת הקיום האבירי. תכלית מעשיו של "אביר ישו" היא אפוא בהגדלת כבוד האל.[5] בכינוס שנערך בעכו בשנת 1198, בו הוחלט על הקמת המסדר הטבטוני, אימצו חבריו את תקנון הטמפלרים בנושאי אבירות וכמורה.[6]

המסדר בארץ ישראל

בשנת 1127 הוקמו על ידי זוג נדבנים גרמניים בירושלים בית חולים, אכסניה ומבנה תפילה עבור עולי רגל גרמניים. מדובר היה במתחם עירוני נבדל שנתן מענה לצליינים שדיברו בשפה הגרמנית ולא התערו באוכלוסייה הפרנקית. המקום נקרא על שם מריה הקדושה, שהפכה למגינת המוסד בירושלים.[7] כיבושה של ירושלים בשנת 1187 על ידי המוסלמים בקרב קרני חיטין, שמה קץ לפעילות המוסד הסיעודי.

בשנת 1190, עת הצטרפו הגרמנים אל כוחות הצלבנים במסע הצלב השלישי, התעורר שוב הצורך בבית חולים ללוחמים הפצועים דוברי גרמנית. לפי מסורת של המסדר סייעו ספנים מהערים הגרמניות לובק וברמן להקמתו של בית חולים שדה בעכו, בהשתמשם בקורות ומפרשי אוניות לבניינו.[8] המוסד הרפואי זכה לתמיכתו של המלך הצלבני גי דה ליזיניאן, ולתרומה של שטח בעיר עכו עוד בטרם כיבושה.[9] כמו כן נתמך המוסד בידי פרידריך השני, דוכס שווביה ואחיו הקיסר היינריך השישי, אשר בסיועם העניק גם האפיפיור קלמנס השלישי (1191) את הגנתו למוסד, וזכה בפריבילגיות נוספות בשנת 1196 מהאפיפיור צלסטין השלישי.[10] בשנת 1198, בכינוסה של אספת רבת-משתתפים במפקדת הטמפלרים בעכו, הוחלט על הקמתו של המסדר הצבאי הטבטוני. תיאור חי של מאורעות אלו מצוי בכרוניקה קדומה של המסדר, המכונה "סיפור ראשיתו של המסדר הטבטוני".[11]

במקורות התקופה לא צוינו פרטים רבים אודות ראשי המסדר הראשונים עד לכהונתו של המנהיג הרביעי והמפורסם מכולם, הרמן מזלצה (Hermann von Salza), בין השנים 12101239, אשר היוו את תקופת השיא בפעילות המסדר במזרח הפרנקי ובאירופה במאה ה-13.[12] הרמן מזלצה ביסס את מעמדו של המסדר הטבטוני והפנה את מוקד פעילותו למישור הצבאי.[13] פעילות המסדר בקרב הממלכה הצלבנית בירושלים תרמה רבות לביסוס מוסדותיו הצבאיים והמנהליים, ומוקד ללימוד תורות לחימה והתבצרות אשר תרמו בהמשך להתפתחותו והתעצמותו של המסדר ברחבי אירופה.[14] מאחזו העיקרי של המסדר היה מבצר מונפורט, ששימש גם כמטה הראשי שלו במאה ה-13.

הטבטונים נטלו חלק פעיל באירועי הלחימה במזרח הפרנקי ובאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בממלכה הצלבנית.[15] במחצית הראשונה של המאה ה-13 נטל המסדר חלק במסע הצלב החמישי (1217-1221) ובכיבוש דמיאטה במצרים, וזכה להכרה והערכה רבה ביכולתו הצבאית ובנחישותו בשדה הקרב. בשנת 1228 ליוו הטבטונים את מסעו של הקיסר פרידריך השני במזרח, ובשנת 1229 עמדו לצידו בעת חתימת חוזה אי הלוחמה ביפו עם הסולטן המצרי אל כאמל ואף נכחו בטקס הכתרתו למלך ירושלים שנערך בכנסיית הקבר. לוחמי המסדר לחמו בקרב עזה בשנת 1239, בקרב הירביה ב-1244, וליוו אף את מסעותיהם של מלך צרפת לואי ה-9 במצרים בשנת 1249 ושל הנסיך האנגלי אדוארד בגליל בשנת 1271. באותה שנה, ב-4 ביולי, איבדו הטבטונים את מעוזם המרכזי, מבצר מונפורט, אשר נכבש על ידי הסולטן הממלוכי ביברס.[16] שיאה של המעורבות הטבטונית היה בקרב על העיר עכו בשנת 1291, בה לחמו עד לאבדן העיר ולנסיגתם של חברי המסדר לאירופה. רבים מהאבירים נהרגו בקרב, והמעטים ששרדו נמלטו מן העיר אל ונציה, בה הקימו את מרכזם החדש.

על אף תפקידו החשוב בממלכה הצלבנית, היו רוב נכסיו של המסדר באירופה, ואילו בארץ ישראל לא זכה הוא להשתוות בכוחו ועושרו לשני המסדרים הגדולים, הטמפלרים וההוספיטלרים. החל מן העשורים הראשונים של המאה ה-13 ביסס המסדר אפוא את עיקר פעילותו במרכז אירופה ובמזרחה.[17]

המסדר במרכז אירופה ובארצות הבלטיות

עוד למן התקופה שבה נוסד המסדר בארץ ישראל, הוענקו לטבטונים שטחים ומבנים בדרום איטליה, באוסטריה, בבוהמיה ובגרמניה. מטרתן של הענקות אלו הייתה לחזק את המסדר החדש ולבססו כלכלית באתרים שבהם שהו אנשיו. כמו כן ביקשו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לערב את הטבטונים בפעולותיהם המדיניות במזרח הפרנקי ולהפכם לשליחיהם באזור זה: בשטחיה של הממלכה הצלבנית, בקפריסין ובארמניה. בשנת 1197, בתקופת כהונתו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התיישבו חברי המוסד הגרמני במספר מושבות בדרום איטליה ובאי סיציליה, אזור אשר שימש בהמשך כצומת גאוגרפי חשוב המקשר בין מטה המסדר בארץ ישראל ומאחזיו במזרח הפרנקי, לבין מושבות המסדר בצפון אירופה ובמערבה. תחת הנהגתו של הרמן מזאלצה התרחבה רבות היאחזות המסדר במבצרים, ביישובים עירוניים ובכפרים במזרח הפרנקי, באגן הים התיכון ובצפונה של אירופה.[13]

בשנת 1211 נקרא המסדר הטבטוני על ידי המלך ההונגרי אנדראש השני, מלך הונגריה להגן על גבולה המזרחי של הונגריה באזור בורצנלנד (Burzenland) מפני פלישות של שבטים פגאניים, ולסייע בהקמת תשתית חקלאית ומסחרית בו. לראשונה נאחזו חברי המסדר באזורי ספר במזרח אירופה.[18] אחיזה זו תרמה להתרחבות ההתיישבות הכפרית ולהגירתה של אוכלוסייה גרמנית אל שטחיה החקלאיים של בורצנלנד. תקופת התיישבות זו בהונגריה לא נמשכה זמן רב בשל חששם של המלך והאצולה המקומית מכוחם הצבאי של הטבטונים, ומניסיונותיהם הגלויים להשגת עצמאות מדינית באזור. לבסוף, בשנת 1225, נאלצו הטבטונים לגלות מהונגריה.[17][19]

מעט לאחר מכן, באותה שנה, נקראו הטבטונים על ידי שליט פולין קונראד הראשון ממזוביה (Conrad of Masowia) להילחם בפלישות של שבטים פגאניים מפרוסיה לשטחו, ולהגן על גבולה הצפוני של פולין. לאור ניסיונו המר בהונגריה, דרש הפעם הרמן מזאלצה אוטונומיה בשטחים הכבושים. הפעילות הביאה להתפרסות המסדר בפרוסיה, לצמיחתו ולעצמאותו. בעלותם של הטבטונים על השטחים שכבשו ויכבשו בפרוסיה הובטחה גם על ידי הקיסר באגרת המכונה "בולת הזהב של רימיני" ב-1226.[20][21] התחזקותם של הטבטונים בפרוסיה וסיומה של הלחימה באזור בשנת 1283, הביאה להגירה והתיישבות של אוכלוסייה גרמנית בשטחים שננטשו מיושביהם, אשר היוותה את התשתית למדינת המסדר הטבטוני שהתפתחה בפרוסיה החל מסופה של המאה ה-13.[22]

בשנת 1237 הוסיף להתחזק כוחו של המסדר כאשר התאחד עם "מסדר אחי החרב" (Schwertbruder) בליווניה (לטביה ודרום אסטוניה של ימינו) וקיבל את נכסיו. החלטה זו הייתה לאבן הפינה עבור שלב נוסף בהתפשטות המסדר באזור המרוחק של צפון-מזרח אירופה.[23] הטבטונים לחמו בשבטים הפגאניים מליטא וביססו את אחיזתם במזרחה של ליווניה. בעקבות התבססותם של הטבטונים בארצות הבלטיות, העתיקו בשנת 1309 חברי המסדר את מרכזם מוונציה אל מבצר מארינבורג שבפרוסיה. מהלך זה העביר את מרכז הכובד של פעילות המסדר מאגן הים התיכון אל צפונה של אירופה. בכך תם הפרק הפרנקי בתולדות המסדר הטבטוני.[24][25]

על אף הלחימה הרבה בליטא, לא כבשוה הטבטונים מעולם. בשנת 1410 הוכה המסדר על ידי צבא פולני-ליטאי מאוחד בקרב גרונוולד וכוחו נשבר סופית. כוחו של המסדר ירד בהדרגתיות עד אשר אוחד עם דוכסות פרוסיה ב-1525, במה שעתידה להיות ממלכת פרוסיה.[26] המסדר הוסיף להחזיק נכסים ברחבי אירופה עד אשר בוטל על ידי נפוליאון ב-1809. עם זאת, הוסיף המסדר להתקיים תחת חסות בית הבסבורג בווינה. המסדר בוטל על ידי אדולף היטלר ב-1938, אך חידש את פעילותו לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1945. מאז פועל המסדר בעיקר למטרות צדקה במרכז אירופה.

דרכי הלחימה ואופייה - בין המזרח לארצות הבלטיות

בניגוד לנעשה בארצות הבלטיות, שבהן ניהלו הטבטונים מלחמה בעלת אופי דתי בעובדי האלילים, במזרח הפרנקי לא הכריזו הצלבנים מלחמת דת באסלאם. השפעת הטבטונים על יציבותה של הממלכה הייתה רבה ולפיכך בחרו בהימנעות מהתנגשות צבאית חסרת תכלית ומניסיונות להמרת דת, על מנת לשמר את הקיים בתחומה של הממלכה הצלבנית. נדירים אפוא המקרים שבהם נקטו לוחמה משולחת כל רסן כפי שנהגו בארצות הבלטיות.[27]

לחימתם של הטבטונים בשבטים הפגאניים באירופה, לעומת זאת, הייתה עקובה מדם. הייתה זו מלחמת חורמה אכזרית, חסרת רחמים, שבה נקטו היריבים בפעולות תוקפניות במטרה להכרית את אויביהם. גם הלוחמים הפגאניים נלחמו באכזריות, שדדו, בזזו והרסו יישובים, הקריבו קורבנות אדם וחיה, הרגו חולים ופצועים ואף העלו שבויים על מוקד ושרפו אותם בעודם בחיים.[28]

הלחימה בשבטים הפגאניים החלה כמלחמת דת, אשר זכתה לתמיכתם של הכנסייה ומנהיגיה. ראשי הכנסייה ביקשו להביא להתנצרותם של בני השבטים הפגאניים ולהכרית את האלילות בגבולותיהן של ארצות הנצרות. הלוחמים בפרוסיה נקראו צליינים, בדומה לכינוי שניתן ללוחמים על שחרורה של ארץ הקודש.[29] עם זאת, לצד קולות התמיכה נשמעו גם דברי ביקורת על אופי פעילותם של חברי המסדר. כך לדוגמה טען התאולוג הנוצרי רוג'ר בייקון כי תמונת הנצרות שהציגו הטבטונים בפני הכופרים הייתה מעוותת, השימוש הרב בכוח רק התסיס את התנגדותם של השבטים הפגאניים, וכי הלחימה בפגאניים הפכה למלחמת חורמה שתכליתה אינה בהמרת דתם של השבטים כמו שבזריעת הרס ופחד ובכיבוש שטחם. ביקורות דומות נשמעו גם בקרב אנשי הכנסייה בליווניה, ובראשם הבישוף של ריגה.[30]

מבצרים וכנסיות בארץ ישראל

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975. עמוד 347
  2. ^ Indrikis Sterns,"The Teutonic Knights in the Crusader States" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. V, The Impact of the Crusades on the Near East, eds. N.P Zacour and H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1985. עמוד 334
  3. ^ שלמה לוטן, המסדר הטבטוני – האבירים הגרמנים בארץ ישראל. ארץ וטבע 121 (2009), עמוד 34
  4. ^ פראוור, הצלבנים. עמודים 331-332
  5. ^ פראוור, הצלבנים, עמוד 335
  6. ^ שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית: התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה. תל אביב, 2012, עמוד 31
  7. ^ לוטן (2012), עמוד 28
  8. ^ Sterns, The Teutonic. עמודים 319-320
  9. ^ לוטן, טבטונים. עמוד 28
  10. ^ פראוור, הצלבנים. עמוד 349
  11. ^ פראוור, הצלבנים. עמודים 349-350
  12. ^ Sterns, The Teutonic, עמוד 357
  13. ^ 13.0 13.1 לוטן, טבטונים'. עמוד 33
  14. ^ לוטן, המסדר. עמוד 34
  15. ^ לוטן, המסדר. 35-36
  16. ^ Sterns, The Teutonic, עמוד 355
  17. ^ 17.0 17.1 איריס שגריר, מסעי הצלב : היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014. עמודים 171-172
  18. ^ לוטן, עמוד 34
  19. ^ Sterns, The Teutonic. עמוד 361
  20. ^ Ibid, p. 362-363
  21. ^ שגריר, מסעי הצלב'. עמודים 171-172
  22. ^ לוטן, טבטונים, עמוד 39
  23. ^ Sterns, The Teutonic, p.368.
  24. ^ לוטן, טבטונים. עמודים 39-40
  25. ^ שגריר, עמוד 172
  26. ^ Edgar N. Johnson. "The German Crusade on the Baltic" in K.M. Setton (ed.). A History of the Crusades, vol. III, The Fourteenth and Fifteenth Centuries, ed. H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1975: 580-585.
  27. ^ שלמה לוטן, בין המזרח הפרנקי לבין הארצות הבלטיות-הבדלים בדרכי פעילותם של חברי המסדר הטבטוני בגבולות הנצרות. טבור 3 (2010), עמודים 141-144
  28. ^ לוטן (2010), עמודים 144-148
  29. ^ לוטן (2010), עמודים 147
  30. ^ שגריר, מסעי הצלב. עמודים 260-261
אולשטין

אוֹלְשְטִין (מפולנית: Olsztyn (מידע • עזרה); בגרמנית: Allenstein, אָלֶנְשְטַיין; בליטאית Olštynas), הידועה בעברית גם כאולז'טין,[דרוש מקור] היא בירת פרובינציית ורמיה-מזוריה שבצפון פולין, על נהר הלינה (Łyna). אוכלוסיית העיר מונה כ-175,000 איש.

אלברכט, דוכס פרוסיה

אלברכט, דוכס פרוסיה (בגרמנית: Albrecht, von Preußen (מידע • עזרה); 17 במאי 1490 – 20 במרץ 1568), היה ראש המסדר הטבטוני בין השנים 1510–1525, ולאחר מכן הצטרף לדת הלותרנית והקים את דוכסות פרוסיה עליה שלט בין השנים 1525 - 1568.

דוכסות פרוסיה

דוכסות פרוסיה הוקמה בשנת 1525 בעקבות המהפכה הפרוטסטנטית, על בסיס מדינת המסדר הטבטוני, ובראשה עמד אלברכט, דוכס פרוסיה מבית הוהנצולרן. לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים הבוחרים מברנדנבורג. בשנת 1701 הוקמה על בסיס הדוכסות ממלכת פרוסיה, שלימים היוותה את הבסיס לקיסרות הגרמנית .

הדוכסות הגדולה של ליטא

הדוכסות הגדולה של ליטא (בליטאית: Lietuvos Didžioji Kunigaikštystė; ברותנית מערבית (סלאבית עתיקה): Wialikaje Kniastwa Litowskaje, Ruskaje, Żamojckaje; בבלארוסית: Вялікае Княства Літоўскае, Vialikaje Kniastva Litoŭskaje; בפולנית: Wielkie Księstwo Litewskie) הייתה מדינה במזרח אירופה שהתקיימה מהמאה ה-12 ועד המאה ה-18. הדוכסות נוסדה על ידי הליטאים, אחד השבטים הבאלטים הפגאניים שמוצאו ממזרח ליטא ומערב בלארוס של היום. מהמאה ה-13 התערו השליטים הבאלטים בשבטים סלאביים, אבותיהם של הבלארוסים המודרניים וקיים ויכוח האם הייתה ליטא מדינה באלטית החל מאותה תקופה.לאחר היווסדה התפשטה הדוכסות וכבשה שטחים גדולים שהיו שייכים לרוס של קייב. הדוכסות הגדולה של ליטא כללה את השטח עליו שוכנות המדינות ליטא, בלארוס, אוקראינה, חלקים מלטביה, מולדובה, רוסיה ופולין. בשיא התפשטותה, במאה ה-15, היא הייתה המדינה הגדולה באירופה. החל מהמאה ה-14 הורכבה רוב אוכלוסיית הדוכסות מסלאבים מזרחיים. מסיבה זו מקובל להתייחס לדוכסות כאל מדינה סלאבית החל מתקופה זו.

הרחבת שטחי השליטה של הליטאים החלה במאה ה-12 על ידי פשיטות על הערים העשירות נובגורוד ופסקוב. במאה ה-13 החלו המלחמות עם המסדר הטבטוני והליבוני. בתקופה זו עלה לשלטון הדוכס מינדאוגאס (בליטאית: Mindaugas, בבלארוסית: Міндоўг, Mindoŭh). בסביבת 1250 הוא התנצר באחת הכנסיות הראשונות בדוכסות שנבנתה בעיר לובץ'. בעקבות קבלת הנצרות הוא הוכתר למלך ליטא ב-1253. נסיגתו מהנצרות הביאה להורדת הממלכה לדרגת דוכסות גדולה ובתואר זה התייחסו לליטא החל מהמאה ה-14.הממלכה הרב-לשונית התהוותה בזמן שלטונו של הדוכס הגדול גדימינאס (ליטאית: Gedimínas, בלארוסית: Гедзімін, Hedzimin).

בזמן שלטונו של בנו, אלגירדאס (ליטאית: Álgirdas, בלארוסית: Альгерд, Alherd), הדוכסות התפשטה לשיא שטחה הטריטוריאלי.

יורשו של אלגירדאס, יוגאיילה (ליטאית: Jogaila, פולנית: Władysław Jagiełło, בלארוסית: Ягайла, Jahajła), פתח פרק חדש בהיסטוריה של הדוכסות בחתימתו על הסכם קרבו ב-1386. הסכם זה איחד את הדוכסות הגדולה עם ממלכת פולין באוניה פרסונלית וחייב את קבלת הנצרות הקתולית על ידי הליטאים הבאלטים, שהיו העם הפגאני האחרון באירופה.זמן קצר לאחר מכן עלה ויטאוטאס הגדול (ליטאית: Vytautas, פולנית: Witold Kiejstutowicz, בלארוסית: Вітаўт, Vitaŭt) לשלטון בדוכסות הגדולה. הוא הוביל את צבא הדוכסות לקרב גרונוולד ב-1410, שסימל את תחילת הנפילה של המסדר הטבטוני. אחרי מותו של ויטאוטאס, הורעו היחסים של ליטא עם ממלכת פולין

והאצילים הליטאים ניסו לבטל את האיחוד עם פולין.

מלחמות כושלות עם הנסיכות הגדולה של מוסקבה הן אלו ששמרו על האיחוד, למרות ניסיונות של כמה אריסטוקרטים רבי השפעה לפרקו.

בסופו של דבר, ב-1569, יצר איחוד לובלין את האיחוד הפולני-ליטאי. לדוכסות הגדולה של ליטא הייתה ממשלה, חוקים, צבא ומשרד אוצר נפרדים במסגרת הפדרציה הזו.

בתקופת האיחוד הייתה ליטא מעורבת במלחמות רבות, כמו המלחמה הליוונית ומלחמת הצפון הגדולה. האיחוד עם פולין לא מנע אבדות טריטוריאליות לאימפריה הרוסית המתחזקת. ב-1795 התפרק האיחוד הפולני-ליטאי וחולק בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה.

המסדר הליבוני

המסדר הליבוני (בגרמנית: Brüder der Ritterschaft Christi von Livland, בלטינית: Fratres miliciae Christi de Livonia) היה ארגון של אבירים גרמנים שהתקיים בשטחים לאורך החוף הבלטי בשנים 1237–1561. פעל כשלוחה של המסדר הטבטוני.

המסדר הוקם בשנת 1237 לאחר תבוסת המסדר של נושאי המגן בקרב סאולה. היות שבקרב זה נהרגו המגיסטר הגדול של המסדר וכשליש מאבירי המסדר, הוא כבר לא היה עצמאי ופעל כשלוחה של המסדר הטבטוני. חברי המסדר היו אחים-אבירים (לוחמים), אחים-כמרים (אנשי דת) ואחים-חברים (נושאי כלים ועובדי המלאכה). הלוחמים לבשו בגד לבן עם צלב אדום ומגן.

המסדר כבש שטחים בשטחי לטביה ואסטוניה של היום. ניסיונות להתרחב לכיוון שטחים שהיו בשליטת רפובליקת נובגורוד לא הצליחו, והמסדר נחל מספר תבוסות בקרבות.

במהלך מלחמת ליבוניה המסדר ספג תבוסות קשות. המגיסטר של המסדר החליט על פיזורו. על חלק מהשטחים שהיו בשליטת המסדר הוא הקים את דוכסות קורלנד וסמיגליה. השטחים הצפוניים הועברו לשליטת שוודיה ודנמרק. יתר השטחים סופחו על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא.

טירת מאלבורק

טירת מאלבורק (בפולנית: Zamek w Malborku; בגרמנית: Ordensburg Marienburg) היא טירה בעיר מאלבורק (Malbork) בפולין, אשר נבנתה על ידי אבירי המסדר הטבטוני, ומכאן שמה הגרמני - "אורדנסבורג מריאנבורג" (Ordensburg - "טירת מסדר" (שם עצם כללי), Marienburg - "טירת מריה" (שם עצם פרטי)). הטירה נחשבת לטירת הלבנים הגדולה בעולם ולמבנה הגותי המבוצר הגדול באירופה. היא משמשת דוגמה לאדריכלות טירות קלאסית מימי הביניים ועל כן הוכרזה בשנת 1997 כאתר מורשת עולמית.

יחסי גרמניה–ליטא

היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין ליטא הם יחסים היסטוריים שתחילתם במהלך ימי הביניים, ובמהלך השנים ידעו עליות ומורדות. לאחר קריסת ברית המועצות ואיחוד גרמניה מחדש, התחזקו קשרי המדינות, וכיום שתי המדינות חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי, ומקיימות ביניהם קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בשלל תחומים.

כנסיית אליזבת הקדושה (מרבורג)

אליזבתקירכה (גרמנית: Elisabethkirche) או כנסיית אליזבת הקדושה היא כנסייה גותית במארבורג, גרמניה. הכנסייה נבנתה על ידי המסדר הטבטוני לכבוד הקדושה אליזבת מהונגריה. קברה הפך את הכנסייה לאתר צליינות חשוב בימי הביניים המאוחרים. היום הכנסייה שייכת לפרוטסטנטים.

מדינת המסדר הטבטוני

מדינת המסדר הטבטוני (בגרמנית: Deutschordensstaat) הייתה ישות מדינית אשר הוקמה במאה ה-13 על ידי המסדר הטבטוני לאחר מסעות הכיבוש שערכו באזור הבלטי כחלק ממסעות הצלב הצפוניים.

מונפור (מבצר)

מבצר המוֹנפוֹר (בצרפתית: Montfort, הר-חזק; מכונה גם מונפורט בעקבות שמו הצרפתי; בגרמנית Starkenberg; בערבית: קַלעַת אל-קֻרַיְן) הוא אתר ארכאולוגי מתקופת ימי הביניים ובו שרידי מבצר צלבני מתקופת ממלכת ירושלים בארץ ישראל. המבצר בנוי על שלוחה צרה ותלולה בגדתו הדרומית של ערוץ נחל כזיב בגליל העליון בסמוך לקיבוץ אילון, כ-13 קילומטרים מצפון-מזרח לעיר נהריה וכ-6 קילומטרים מצפון-מערב לעיר מעלות תרשיחא. האתר הוא גן לאומי בתוך שמורת הטבע נחל כזיב.

מבצר המונפורט מתאים לקביעה כי כל אחד ממבצרי הצלבנים הוא מקרה ייחודי ומיוחד ואדריאן בועז מציין בספרו "ארכאולוגיה של המסדרים הצבאיים" כי "המונפורט הוא דוגמה יוצאת דופן למבצרי דורבן צלבניים". יהושע פראוור מציין כי "גדול חלקו של הטבע מחלקו של האדם בחוסנו של המבצר", אך המבצר עצמו נבנה בעיקר כמקלט עבור אבירי המסדר הטבטוני כנגד פגיעתם של חברי המסדרים הצבאיים הנוצריים האחרים ששלטו בעכו - הבירה של ממלכת ירושלים הצלבנית בסוף המאה ה-13 ולא כעמדה אסטרטגית כנגד אויבי ממלכת ירושלים המוסלמים. מבצר מונפורט מבודד ומרוחק מדרכים מרכזיות, עובדה ההופכת אותו לחסר כל חשיבות אסטרטגית של ממש, ועל פי דברי פראוור הוא לא תוכנן להכיל חיל מצב גדול או לעמוד במצור ממושך. המבצר החל את דרכו כחווה חקלאית טרם הפך לאחת מהדוגמאות היפות ביותר לבניה המבוצרת של ימי הביניים בישראל.

מלכי פרוסיה

זוהי רשימת שליטיה של המדינה הגרמנית לשעבר פרוסיה. הטריטוריה המקורית שלה הייתה לחופיו של הים הבלטי, אותה כבש המסדר הטבטוני מהאיחוד הפולני-ליטאי. מאוחר יותר הפכה לדוכסות תחת חסותה של ממלכת פולין, דוכסות עצמאית, ממלכה עצמאית, ממלכה בתוך האימפריה הגרמנית, ולבסוף מדינה בתוך האומה הגרמנית.

ההיסטוריה של פרוסיה הייתה, החל מ-1618, קרובה לזו של נסיכות הבוחר מברנדנבורג; מלכה של פרוסיה היה גם הנסיך הבוחר של ברנדנבורג בין השנים 1618 ו-1806.

מסדר צבאי נוצרי

מסדרים צבאיים היו צורת ארגון נוצרית בימי הביניים. מסדרים שונים היו קיימים אצל הנצרות מזה מאות בשנים, אך הם היו מסדרי נזירים שלא נקטו כלל באלימות מסוג כלשהו והם קיבלו את צביונם הצבאי רק אחרי מסע הצלב הראשון. המסדרים האלה הורכבו מנזירים לוחמים שמטרתם הייתה קידום הנצרות באמצעים כוחניים. כינון המסדרים הצבאיים פתח פרק חדש בנצרות, שעד אז התנגדה לשפיכות דמים באשר היא, לא כל שכן לשיתוף אנשי דת במעשי האיבה.

המסדר הראשון שכבר מראשית קיומו עסק בעיקר בפעילות צבאית הוא מסדר אבירי היכל שלמה, המוכר יותר בשם "טמפלרים". המסדר נוסד על מנת להגן על הצליינים שעלו לרגל לירושלים אחרי כיבושה על ידי הצלבנים ב-1099. מסדרים אחרים, מהם חדשים ומהם כאלה ששינו את תפקידם המקורי, הצטרפו עד מהרה למסדר הזה.

אף שראשית המסדרים הצבאיים היא בארץ ישראל, התפשט המנהג להקים מסדרים מהסוג הזה למדינות נוספות באירופה. מסדרים רבים הוקמו בספרד שנלחמה במוסלמים ובמקומות נוספים. יתרה מכך, מסדרים הקימו סניפים ביבשת על מנת להגדיל את פריסתם ולהגביר את התשואות שקיבלו מתרומות. במקומות מסוימים הצליחו המסדרים להקים מדינות של ממש בתוך אירופה (למשל המסדר הטבטוני).

עם הזמן קיבלו על עצמם המסדרים תפקידים נוספים, מלבד עיסוקים צבאיים. כך למשל עסקו הטמפלרים בבנקאות ואילו ההוספיטלרים חזרו לתפקידם המקורי וטיפלו בחולים (המסדר הזה שרד עד היום וכיום הוא מתרכז בטיפול בחולים בלבד).

מסע הצלב הפרוסי

מסע הצלב הפרוסי הוא הכינוי לסדרת מסעות צלב של מסדרי אבירים קתולים, ובמיוחד המסדר הטבטוני, אשר נועדו לכבוש את אזור פרוסיה ולנצר את השבטים הפרוסיים הפגאנים. המסעות נמשכו כ-57 שנים, ובסופם אוחדה כל פרוסיה תחת שלטון מדינת המסדר הטבטוני.

סקסונים טרנסילבנים

הסקסונים הטרנסילבנים (בגרמנית: "זיבנבירגר זאקסן" Siebenbürger Sachsen; בהונגרית: ביחיד "סאס" ברבים "סאסוק", "ארדיי סאסוק" - Erdélyi Szászok, ברומנית - ביחיד: "סאס", ברבים: "סאש (י)" Saşi), הם קבוצה אתנית גרמנית החיה בעיקר בטרנסילבניה, מאז המאות ה-13-12. קיימים גם "סקסונים" מגלי הגירה במאות 12-13, באזורים שכנים בצפון הונגריה, וכן בסלובקיה, במחוז מרמורש ובדרום בוקובינה. ברומניה, שמה של אוכלוסייה זו הוא: "סקסונים ציפסרים", או בקיצור "ציפסרים".

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בעידן השלטון הקומוניסטי ואחרי נפילתו במחצית השנייה של המאה ה-20 פחתה אוכלוסייה זו בעקבות הגירה המונית למולדת ההיסטורית - גרמניה, שם היא ממשיכה לשמור על מורשתה.

התיישבות ה"סקסונים" במזרח וצפון-מזרח טרנסילבניה החלה באמצע המאה ה-12 ביוזמתו של מלך הונגריה גזה השני. מלכתחילה נועדו המתיישבים הגרמנים להגן על גבול הממלכה ההונגרית. בין המתיישבים עד סוף המאה ה-13 נמנו גרמנים, ולונים, פלמים ומעט צרפתים. חלק נכבד מהם היו חברי המסדר הטבטוני. שטח הטריטוריה בה ישבו המתיישבים הגרמנים בדרום טרנסילבניה היה כ־30,000 קילומטרים רבועים. ב-1224 העניק המלך ההונגרי אנדראש השני לסקסונים הטרנסילבנים כתב זכויות בו ניתנה להם אוטונומיה מנהלית, טריטוריאלית ודתית.

הקיסרית מריה תרזה גירשה ממולדתם אלפי אוסטרים פרוטסטנטים, שסירבו לשוב לחיק הכנסייה הרומית-קתולית; המגורשים (כ-2670 במספר) יושבו בין השנים 1757-1752 בטרנסילבניה.

שנים לאחר התיישבותם והתבססותם באזור צברו הסקסונים כוח רב למדי; עדות לכך ניתן לראות בכהונתו של סמואל ברוקנטל כמושל טרנסילבניה. הערים הסקסוניות הראשיות היו קרונשטאדט, הידועה ברומנית כבראשוב והרמנשטאדט, הידועה כיום בשמה הרומני: סיביו.

מספטמבר 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, החלה הגירה לאוסטריה של רבבות רומנים דוברי גרמנית, כולל אלפי סקסונים טרנסילבנים; ב-1998 חיו באוסטריה כ-12,000 סקסונים טרנסילבניים.

פרוסיה

השם פְּרוּסְיָה (בגרמנית: Preußen, להאזנה (מידע • עזרה) ביידיש: פּרײַסן) מציין שטחים וממלכה היסטורית שחפפה במידה מסוימת את שטחי צפון גרמניה של היום, ובנוסף השתרעה על שטחים השייכים כיום לצפון ומרכז פולין, צ'כיה, דנמרק, בלגיה במערב, וליטא במזרח, עד גבול האימפריה הרוסית. בשטחה ובהשפעתה, הייתה מהמדינות הגדולות באירופה. במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטו-סלאבי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטבטוני, ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל בשנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, שהייתה בשנים 1945-1871 חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.

פרוסיה המערבית

פרוסיה המערבית הייתה חלק מממלכת פרוסיה בשנים 1773 (אז סופחה מפולין) עד 1918. בשנים 1773 עד 1824 ו-1878 עד 1918 הייתה מחוז נפרד, ובשנים 1824 עד 1878 הייתה חלק מפרובינציית פרוסיה, שבו נכללו פרוסיה המערבית ופרוסיה המזרחית.

מחוזות פרוסיה המערבית מכונים כיום פומרניה.

קורלנד

קורלנד (אנגלית: Courland; לטבית: Kurzeme; אסטונית: Kuramaa; ליטאית: Kuršas; פולנית: Kurlandia; גרמנית: Kurland; רוסית: Курляндия; בתעתיק לטיני: Kurlyandiya) הוא מחוז היסטורי שהתקיים בעבר על שטח הנמצא כיום בתחומי לטביה. הוא היווה מחוז של המסדר הטבטוני (1200-1560), דוכסות קורלנד וסמיגליה שהיה פייף של האיחוד הפולני-ליטאי (1560-1795) ומחוז בקיסרות רוסיה (1795-1918).

קלינינגרד

קלינינגרד (ברוסית: Калининград) היא עיר נמל לחוף הים הבלטי ובירתו של מחוז קלינינגרד, מובלעת רוסית בין פולין לבין ליטא. שטחה של העיר 215.7 קילומטר רבוע והיא מאכלסת כ-460,000 תושבים (2016). העיר הייתה סגורה לתיירים עד 1989, ושימשה עיר אסטרטגית צבאית, עקב קרבתה לנמל היחיד באזור שאינו קופא בחורף.

בעבר הייתה קלינינגרד ידועה בעיקר בשם הגרמני קניגסברג (בגרמנית: Königsberg, להאזנה (מידע • עזרה)) וכן בשם הפולני קרולבייץ (Królewiec) והליטאי קרליאוצ'יוס (Karaliaučius). היא הייתה בירת המחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה, לפני כן בירת דוכסות פרוסיה ולפני כן בירת מדינת פרוסיה של המסדר הטבטוני הגרמני. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה (1944) הופצצה קניגסברג על ידי חיל האוויר הבריטי וחלקים גדולים ממנה נחרבו. לאחר כיבושה על ידי הצבא האדום ב-1945 הוגלתה כל אוכלוסייתה הגרמנית-פרוסית, כ-550,000 נפש, לשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה - מזרח גרמניה מ-1949, והוחלפה באוכלוסייה רוסית שמנתה כ-600,000 נפש.

קרב גרונוולד

קרב גרוּנוולד (בפולנית: Bitwa pod Grunwaldem; בליטאית: Žalgirio mūšis. ידוע גם בשם קרב טַנֶּנברג) היה קרב חשוב שנערך ב-15 ביולי 1410 כחלק מהמלחמה הפולנית-ליטאית-טבטונית . הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא המאוחד של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקוד המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטאס, על צבא מדינת המסדר הטבטוני בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן, ובהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הטבטוני, שמרבית מפקדיו נהרגו או נלקחו בשבי. למרות התבוסה בקרב, הצליחו הטבטונים להחזיק בבירתם, מרינבורג, ואיבדו רק שטחים מועטים במסגרת הסכם טורון (1411). המחלוקות הטריטוריאליות בין הטבטונים לברית הפולנית-ליטאית נמשכו עד חתימת הסכם מלנו ב-1422. המסדר הטבטוני לא הצליח מעולם להתאושש מהמכה הצבאית, שספג בקרב גרונוולד, והעול הכלכלי, כתוצאה מהפיצויים שנאלץ לשלם בעקבות תבוסתו במלחמה, החליש עוד יותר את כוחו. בעקבות המפלה נאלצו הטבטונים בסופו של דבר לוותר על מדינתם העצמאית ולהתמזג בנסיכות הבוחר מברנדנבורג. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור.קרב גרונוולד היה אחד הקרבות הגדולים ביותר שנערכו באירופה של ימי הביניים: יש לו מקום מרכזי באתוס הלאומי של הפולנים ושל הליטאים והוא שימש להם סמל למאבק לאומי חסר פשרות נגד הפולשים הגרמנים. הוא נחשב לניצחון הצבאי החשוב ביותר בהיסטוריה של פולין וליטא. בעיני הגרמנים הפך הקרב לסמל של היאחזותם ההרואית במזרח אירופה, ולכן תפס מקום מרכזי הן בתעמולה הגרמנית בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך בתעמולה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.