הממשל הצבאי על ערביי ישראל

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה ממשל צבאי שהשליטה מדינת ישראל על היישובים הערביים שבשטחה, החל משנת 1948 ועד לביטולו בשנת 1966.

Umm Al Fahm 1949
ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)

הקמת הממשל הצבאי

הממשל הצבאי המרכזי הוקם רשמית ב־21 באוקטובר 1948, לאחר שהכריזה עליו הממשלה הזמנית ב-1 באוקטובר 1948 (הגם שהיה קיים בפועל כבר מתחילת 1948, משעה שכוח המגן העברי השתלט על יישובים ערביים על פי עקרונות תוכנית ד' של ההגנה. הכלי המשפטי להקמתו היה "תקנות ההגנה (שעת חירום)" שחוקק שלטון המנדט הבריטי בשנת 1945 לנוכח התגברות פעולות הלוחמה של הארגונים היהודיים נגד השלטון הבריטי. עם הקמת המדינה, הוחלט להשאיר בתוקף את כל החוקים המנדטוריים (למעט תקנות הספר הלבן השלישי), וכך נותרו בתוקף גם "תקנות ההגנה (שעת חירום)". תקנות אלו אפשרו לממשל הצבאי פעולות כמו החרמת רכוש, הריסת מבנים, גירוש תושבים, הפקעת אדמות והגבלת תנועה ללא היתר מהמפקדות המקומיות שהוקמו ביישובים הערביים. בין היתר, השתמש הממשל הצבאי בתקנה 145, "המקנה למושלים הצבאיים את הסמכות להכריז על סגירת אזור מסוים ולהגביל את התנועה בו ואליו, או למנוע לגמרי את הכניסה אליו לאחר העברת תושביו. השימוש בתקנה זו הביא לצמצום הטריטוריה הערבית והיה אמצעי יעיל שאיפשר למוסדות המיישבים היהודיים ליצור פריסה יישובית יהודית חדשה, ולאכלס את העולים בבתים הערביים הנטושים, במיוחד בערים שננטשו על ידי הערבים."[1] בד בבד, פעל הממשל הצבאי להגבלת ניידות הערבים ולהפקעת חלק מקרקעותיהם.

הממשל פעל בשלושה פיקודים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. אף על פי שהממשל הצבאי הוטל לכאורה על שטח גאוגרפי, הרי שבפועל הוא חל כמעט אך ורק על הערבים, הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בחלק מהערים המעורבות, כמו יפו, רמלה ולוד בוטל הממשל הצבאי כבר ביולי 1949חיפה לא הונהג כלל משטר צבאי מיוחד לאוכלוסייה הערבית), ובעכו בוטל המשטר הצבאי ביוני 1951. הערבים שחיו בערים אלו נהנו מחופש רב יותר, עובדה ששימשה את מתנגדי הממשל הצבאי כהוכחה לאי נחיצותו של המנגנון.

תחילה פעל הממשל במקביל ל"משרד המיעוטים", שהיה אחראי מבחינה הומניטרית על ערביי ישראל, אולם משרד זה בוטל ב־1949, והממשל הצבאי נשאר כגורם כמעט יחיד המטפל באוכלוסייה הערבית, תוך שהוא מונע ממשרדי הממשלה השונים מגע ישיר עמה. לממשל הצבאי היה תפקיד מכריע בעיצוב מרחב המחיה של הערבים, והוא שקבע את כללי המשחק והיחסים בין הערבים ליהודים בשני העשורים הראשונים לקיומה של ישראל. הממשל הצבאי היה הגוף שהשפיע באופן מכריע על הפריסה ועל היחסים הטריטוריאליים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית במדינה וגם בתוך האוכלוסייה הערבית.[1] הגורם המשמעותי היחיד בנוסף למנגנון הממשל הצבאי שטיפל באוכלוסייה הערבית, היה היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה. ב־1952 נעשה ניסיון שנכשל להקמת ועדת שרים שתטפל בענייני ערביי ישראל. מנגד, שיפור משמעותי במעמדם של ערביי ישראל הושג באמצעות ההסתדרות, שקיבלה ערבים לשורותיה החל מ־1958, הוועדה לענייני ערבים של מפא"י, והוועדה המרכזית לביטחון (בה היו חברים ראשי היחידות לטיפול בערבים במנגנוני הביטחון).

הוויכוח הציבורי אודות הממשל הצבאי

בעוד שבשנותיו הראשונות הייתה ההתייחסות לממשל הצבאי כאל רע הכרחי (בשל תמיכתם של ערביי ישראל בזמן מלחמת העצמאות במדינות ערב, והחשש מהיותם "גיס חמישי"), הרי שמאמצע שנות החמישים, וביתר שאת מאז טבח כפר קאסם, החלו מתחזקות הקריאות לביטולו. קריאות אלו אף הביאו למספר הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, אלא שכולן נפלו. בשנת 1955 נתמנתה ועדת חקירה, בראשות יוחנן רטנר ובהשתתפות דניאל אוסטר ויעקב סולומון, שבדקה האם יש לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל והחליטה כי אין מנוס מהמשך הממשל הצבאי כדי למנוע חזרת פליטים, להוות גורם מרתיע נגד פעילות עוינת ומניעת הפרעת הערבים להתיישבות עולים חדשים באזורי הספר[2]. מהדו"ח עלתה תמונה חד ממדית ששיקפה את הלך הרוח בקרב הצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל באותן שנים: הערבים הם יסוד לא נאמן, גיס חמישי, ועל כן הממשל הצבאי הוא הגורם היחידי היכול להתמודד עם סיכון זה. מסקנות הוועדה עוררו סערה בקרב המנהיגות של ערביי ישראל, מפ"ם ואנשי רוח יהודים. מפ"ם שהייתה חברה בקואליציה מתחה ביקורת חריפה על דו"ח רטנר ועל המלצותיו.

ב-1958 הוקמה וועדת שרים לבחינת נחיצותו של הממשל הצבאי, בראש הוועדה עמד שר המשפטים פנחס רוזן. הוועדה המליצה ברוב של שלושה מול שניים לבטל את הממשל הצבאי. ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון דחה את מסקנות הוועדה, על פי המלצות ראשי מערכת הביטחון.

פעולות וסמכויות הממשל הצבאי

כחלק ממדיניות הממשל הצבאי, פוצלו המיעוטים לקבוצות שונות (לפי השתייכות דתית ומוצא אתני), לדוגמה החובות (שירות בצבא) והזכויות (זכאות למענקי פיתוח) של דרוזים היו שונות מאלו של מוסלמים. כמו כן התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), ששימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן ערביי ישראל (שנותרו בשטח ישראל). כמו כן, נוצלה תחילת תקופה זו לעידוד מעבר ערבים למקומות יישוב גדולים שנבחרו על ידי השלטון.

כחלק מהממשל הצבאי נדרשו ערביי ישראל לצאת מכפריהם על-פי אישורי תנועה (עד 1959 - ביום ובלילה, מ־1963 בלילה בלבד). איסור התנועה התבסס על תקנה 125 ב"תקנות ההגנה". אישורים אלו הושגו לעיתים כתמורה לסיוע ל"שירות הביטחון" (ה"שין-בית", כיום: השב"כ), או תמורת נכונות לעבודה בתנאים סוציאליים ירודים ביישובים יהודיים. ביום העצמאות הותר כמעט לכל ערביי ישראל לצאת מכפריהם ללא הגבלה. בשנים הראשונות לקיום המדינה השתתפו תושבי יישובים ערביים וערים מעורבות בחגיגות יום העצמאות, אם כי יש משערים שהדבר נבע מהתלות המוחלטת בממשל הצבאי וניצול חופש התנועה ולא בהכרח משמחה במדינה היהודית. קיימות גם עדויות על כך שערבים רבים ניצלו את חופש התנועה לצורך ביקור בבתיהם אותם עזבו במהלך המלחמה.[3]

עובדי הרשויות המקומיות ועובדי מערכות הבריאות והחינוך המקומיות התקבלו לעבודה רק על-פי אישור של "שירות הביטחון" (גם כיום נדרש אישור של נציג השב"כ במשרד החינוך למינוי מנהלי בתי ספר ערביים[4]).

זכות הבחירה לא נשללה מערביי ישראל במהלך תקופה זו, והם יוצגו בכנסת בעיקר באמצעות מק"י, שהייתה מפלגה משותפת ליהודים ולערבים. כמו כן היו מפלגות-לוויין ערביות של מפא"י שכונו "מפלגות המיעוטים", אם כי נציגיהן היו מחויבים למשמעת ההצבעה של מפא"י.

ביטול הממשל הצבאי

בפברואר 1963 הוגשו לכנסת ארבע הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי על ידי מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון (שהפכה מאוחר יותר לחלק ממפלגת העבודה) ותנועת החירות (בראשות מנחם בגין). ההצעות נפלו על חודו של קול. בין הקולות המתנגדים היו שניים של חברי הכנסת הערבים מטעם מפלגת הלווין של מפא"י - שיתוף ואחווה.

כיוון שמנגנון הממשל הצבאי הופעל על פי תקנות ההגנה (שעת חירום), וללא אישור הכנסת (אישור כזה לא נדרש על-פי התקנות), הממשלה הייתה רשאית לבטלו ללא צורך בחקיקה מיוחדת. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי בעקבות הודעתו בכנסת של לוי אשכול, ראש הממשלה דאז.

למרות ביטול הממשל הצבאי בעקבות הודעת אשכול, לא בוטלו מיד כל ההגבלות של הממשל הצבאי, וחלקן הועברו לסמכות משטרת ישראל ובוטלו בהדרגה רק במהלך השנים הבאות. כך למשל, צו שביטל את מרבית ההגבלות על התנועה של ערביי ישראל וניתן ב־22 בספטמבר 1967 עדיין כלל הגבלות שאסרו עליהם להתקרב לכור הגרעיני בדימונה ולגבול עם ירדן בערבה, וכן להיכנס לחצי-האי סיני (שהיה נתון אז לשלטון ישראל).

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אדם רז, טבח כפר-קאסם: ביוגרפיה פוליטית, כרמל, ירושלים, 2018.
  • הלל כהן, ערבים טובים - המודיעין הישראלי והערבים בישראל, הוצאת עברית, 2006.
  • שרה אוסצקי-לזר, "שכרו המפוקפק יוצא בהפסדו הוודאי - הוויכוח על נחיצות הממשל הצבאי 1959-1955 וההכרעה להמשיך בו", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
  • יאיר בוימל, צל כחול לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים, השנים המעצבות: 1958-1968, הוצאת פרדס, 2007.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אסמעיל אבו סעד, ראסם חמאיסי, החברה הערבית בישראל, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2015, כרך ד': סוגיות טעונות: חינוך וטריטוריה, עמ' 192-193, ISBN 9789650614966. (בעברית)
  2. ^ אמנון לין, בטרם סערה, עמודים 124-125
  3. ^ מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים), אזרחים במלחמה, יד בן צבי, 2010, עמ' 196
  4. ^ יאיר אטינגרתירוש מודה: השב"כ בודק מנהלים ערבים, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2004
1949 בישראל

שנת 1949 בישראל הייתה מאופיינת בסיום מלחמת העצמאות ותחילת ביסוס המשטר העצמאי במדינה. מוסדות המדינה הצעירה נאלצו להתמודד, לצד המשך מלחמת העצמאות והמשא ומתן לסיומה, עם מצב כלכלי חמור ועם גל הגירה. גם הממשל הצבאי על ערביי ישראל החל בשנה זו, והיה בעל השפעות מרחיקות לכת על מעמד הדמוקרטיה ועל היחס לערביי ישראל גם לאחר שהוכרז על סיומו, ב-1966.

1966

שנת 1966 היא השנה ה-66 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1966 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

8 בנובמבר

8 בנובמבר הוא היום ה-312 בשנה בלוח הגרגוריאני (313 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 53 ימים.

אבנר

אַבְנֵר הוא שם פרטי זכר בעברית, המשמש גם כשם משפחה. אבנר הוא שמהּ של דמות מקראית (המופיעה גם בשם אֲבִינֵר), ומשמעות השם היא האב, או אבי, והכוונה, כנראה, לאלוהים, הוא נֵר. אֶבְּנֶר (Ebner) הוא שם משפחה גרמני.

האם התכוונתם ל...

אהרון מויאל (קצין)

אהרון שמואל מויאל (1914 – 27 בספטמבר 1968) היה הפרקליט הצבאי הראשי לצה"ל בשנים 1950–1952, ובהמשך מנכ"ל משרד הפנים.

אלימלך אבנר

אלימלך אבנר (כונה גם זליג או זליק; 23 בספטמבר 1897 - 24 בפברואר 1957) היה מהמפקדים הראשונים של ארגון ההגנה, מדריך ראשי בארגון ומפקדה של העיר תל אביב, אלוף בצה"ל, עמד בראש הממשל הצבאי על ערביי ישראל.

ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה מבוסס על קובץ תקנות מנדטוריות שהחילה מועצת המדינה הזמנית משנת 1948 על אזורי הגליל, "המשולש", הנגב ועל הערים רמלה, לוד, יפו ומגדל-אשקלון, אזורים שהיו מאוכלסים ברוב ניכר של ערבים. הממשל הצבאי הסתיים בשנת 1966.

ה'תשכ"ז

ה'תשכ"ז (5727) או בקיצור תשכ"ז היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-15 בספטמבר 1966, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 4 באוקטובר 1967. שנה מסוג השג, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשכ"ז 19 שנות עצמאות.

הנוער הערבי החלוצי

תנועת הנוער הערבי החלוצי (בערבית: الشبيبة العربية الطلائعية, בתעתיק: א-שביבה אל-ערבייה א-טלאאעייה) הייתה תנועת נוער שפעלה בקרב ציבור ערביי ישראל בעיקר בנצרת, חיפה וואדי ערה בשנות החמישים. התנועה הוקמה על ידי השומר הצעיר ומפ"ם בראשית שנות החמישים במטרה לשיתוף פעולה ערבי-יהודי בבניית הארץ על בסיס מעמדי של מעמד הפועלים, שבכוחו, כך סברו, לגשר על פערי הלאום. במסגרתה גם יצאו מאות צעירים ערבים להכשרה בקיבוצי השומר הצעיר.

כ"ה בחשוון

כ"ה בחשוון הוא היום העשרים וחמישה בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים וחמישה בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. כ"ה בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ה חשוון היא פרשת תולדות, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום שלישי או חמישי, או פרשת חיי שרה אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני או שבת.

לוי אשכול

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק) (25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (1963–1969) ושר בממשלות ישראל.

אשכול נולד בכפר אוֹראטוֹבו שבדרום האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1895. אשכול למד ב"חדר", ואחר כך בגימנסיה העברית בווילנה, בירת ליטא. עלה לארץ ישראל בשנת 1914 במסגרת העלייה השנייה. לפני קום המדינה היה פעיל במוסדות המרכז החקלאי והסוכנות היהודית לארץ ישראל; הוא היה ממייסדי ארגון ההגנה וחבר המפקדה הארצית שלה כמה פעמים, היה בהרכב הראשון עם הקמתה ולימים שימש בתפקיד גזבר ההגנה בימי מלחמת העולם השנייה. כן הוא נמנה עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית והיה מנהל החברה הכלכלית של ארגון זה, ניר. אשכול עמד בראש ועדת ההתיישבות של הקונגרס הציוני ולקח חלק במפעלי ההתיישבות הגדולים כמו התיישבות האלף ויישובי חומה ומגדל. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לקהילת יהודי גרמניה כשהמפלגה הנאצית כבר הייתה בשלטון. ב-1937 מימש את התוכנית אותה קידם במשך כ-10 שנים, והקים את חברת מקורות - בראשה גם עמד עד 1951. בתקופת מלחמת העצמאות פיקד על מרכז הגיוס הארצי ועם הקמת הממשלה הזמנית כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, ובו-זמנית גם כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, כראש מחלקת ההתיישבות שלה (בתקופת קליטת העלייה ההמונית ועד 1963) וכגזבר הסוכנות.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, מהן כ-11 שנים שימש כשר האוצר - תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות המדינה. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן-גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישת בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הוא הביא למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישת בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לחקר פרשת מודיעין שהסתבכה, ונודעה לימים בשם "עסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו לניצחון גדול של אשכול על בן-גוריון ואנשי סיעתו: רפ"י זכתה ב-10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק, כמנהיג מפא"י, בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון כלכלי.

במהלך כהונתו כראש הממשלה עברה מדינת ישראל תמורות רבות במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי. אשכול הביא לביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל והנהיג מדיניות מפויסת כלפי מפלגות יריבות. בין היתר הוביל את המגעים ליצירת המערך הראשון וב-1968 ניצח על איחוד המפלגות על בסיסו הוקמה מפלגת העבודה הישראלית. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ למנות כשר ביטחון את משה דיין, ולהקים את ממשלת הליכוד הלאומי בהשתתפות תנועת החרות. לשותפות זו קדמה החלטתו מ-1964 להעלאת עצמותיו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד יום מותו מהתקף לב ב-26 בפברואר 1969.

מישל ח'לייפי

מישל ח'לייפי (בערבית: ميشيل خليفي; נולד ב-3 בנובמבר 1950 בנצרת) הוא תסריטאי, מפיק ובמאי ערבי-ישראלי, שאף כונה"אבי הקולנוע הפלסטיני".בשנת 1970 עזב את ישראל ולמד בימוי קולנוע ותיאטרון בבלגיה ב-Institut National Supérieur des Arts du Spectacle, שם הוא מתגורר מאז ונכון ל-2011 מלמד במוסד זה. בשנת 1978 צילם בעבור רשת שידור בלגית כתבות אודות המתרחש בשטחים הפלסטינים. בשנת 1980 כבר ביים את סרטו הדוקומנטרי הארוך הראשון. הסרט, "זיכרון פורה", זכה בפרס לסרט ביכורים בפסטיבל הסרטים קרתגו. בסרט זה ח׳לייפי מציג מקום מדומיין, אשר מחיה את העבר ולוקח את הזמן אל לפני הטראומה. באופן זה, הסרט לראשונה מספר סיפור פרטי ולא קולקטיבי, מאפיין הבא לידי ביטוי בעוד סרטים של ח׳לייפי.מאפיין בולט נוסף הוא של יצירתו של ח'לייפי הוא "פירוק האחדות המופשטת שנבנתה סביב הסיפור הטראומטי וההיסטורי, ובונה במקומה סיפורים שונים, זמנים שונים, זהויות שונות ומרחבים שונים. הוא מבטל את הטוטליות הלאומית שנוצרה במחיר של מחיקת זהויות והשתקת הסיפורים האישיים… סרטו מפרק אמנם את האחדות הלאומית, אך הוא שב ומעצב ומגבבש אותה על יסוד חדש. היסוד החדש הזה הוא בראש וראשונה המרחב."סרטיו המאוחרים של ח׳לייפי מבססים את המהפך שיצר בקולנוע הפלסטיני בסרטיו התיעודיים הראשונים, ומעמידים כיוון לקולנוע פלסטיני שנוצר בעקבותיהם. מאפיין בולט בסרטיו המאחורים הם המרחב הפלסטיני החסום, על ידי העוצר שכפו הישראלים על תושבי השטחים ועל ידי הפקעת אדמותיהם של הערבים תושבי ישראל.

סרטו המוכר ביותר הוא חתונה בגליל (1987), אשר זכה בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע בקאן ובפרס צדף הזהב בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של סן סבסטיאן. הסרט מספר על חתונה בגליל שמתקיימת בעת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, כשהמפקד האזורי דורש להיות נוכח בחתונה. במהלך הסרט מוצגות התגובות השונות של הדמויות בסרט אל מול הסמכויות השונות (המושל, האב, החתן, צעירי הכפר וכו׳). תגובותיהם ואופן ההתמודדות שלהם קשורה באופן סמלי לנרטיב הפלסטיני והשלטון הישראלי. ח׳לייפי משתמש בזמן ובמרחב ככלים: במהלך הסרט הישראלים כולאים את הערבים בכפר, בעוצר בביתם, וההווה של הכפר הפלסטיני הופך להיות החלונות שבין עוצר לעוצר. טקס החתונה משתמש באייקונים נרטיבים של המולדת ובכך מעלה את זכרונות העבר אל ההווה. הסרט בונה את הסיפור הלאומי הטראומטי תוך כיבוד המרחב והזמן, וגם מפרק את הסיפור דרך הדמויות ובסיפורים האישיים המתקיימים בחיי היומיום.

בסרט "מעשה בשלושה תכשיטים" (1994), שהוא הסרט באורך מלא הראשון שצולם כולו בעזה, מוצגת דמותו של ילד פלסטיני נאשר אלץ ללמוד לחיות עם האכזריות מסביבו בעוד אביו במעצר ואחיו במנוסה מחיילי צה‘'ל.

בשנת 1997 השתתף בכנס לשלום, בבריסל, בהשתתפות א. ב. יהושע, מוחמד בכרי, סלים דאו, אוריאל זוהר ועוד, ובו הציג כמה מסרטיו.

הוא אחיו של הבמאי והחוקר ג'ורג' ח'לייפי.

ממשל צבאי

ממשל צבאי הוא שלטונו המאורגן של צבא באוכלוסייה אזרחית, בדרך כלל לאחר מלחמה וכיבוש. לרשות הממשל עומדת מערכת משפטית, הכוללת חוקים, תקנות ומוסדות, והיא מופעלת על ידיו.

ממשל צבאי מונהג בנסיבות הבאות:

הפיכה צבאית, שבה משתלטים קציני צבא על השלטון במדינה כלשהי.

תפיסה לוחמתית או כיבוש של שטח בידי צבא של מדינה זרה.

החלטה של ממשלה חוקית להעביר חלק מסמכויותיה לצבא הכפוף לה, עקב מצב חירום או משיקולים אחרים.ממשל צבאי מתאפיין בקשיחות יחסית, ובשיתוף מועט (אם בכלל) של הציבור הנשלט בהחלטות השלטון. כמו כן, בממשל צבאי אין הפרדת רשויות מלאה. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה שנועד למצבי חירום בלבד ואשר יש לסיימו במהירות האפשרית.

ממשל צבאי מבטל תמיד חלק מזכויות האזרח. ממשל כזה מגביל את זכות הקניין, את חופש התנועה, מקצר הליכים משפטיים מקובלים, מחמיר את הענישה, ולפעמים אף מחמיר את נטל המיסים. במדינות רבות, הממשל הצבאי מטיל עונש מוות גם על פשעים שעליהם בדרך כלל לא מוטל עונש כזה.

במדינות רבות ממשל צבאי אוכף חוקים מיוחדים, למשל עוצר. לעיתים קרובות, בממשל כזה, מערכת המשפט מוכפפת לצבא, כך שגם אזרחים נשפטים בבתי דין צבאיים. ממשל צבאי עשוי להנהיג מעצרים בלא משפט, ולהשעות צווי הביאס קורפוס.

ממשל צבאי (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מפלגת לוויין

בפוליטיקה, מפלגת לוויין היא מפלגה המקיימת ברית הדוקה עם מפלגת אם גדולה ממנה, ולעיתים אף נשלטת על ידה.

במשטרים בעלי חופש פוליטי מוגבל, עשוי להיות שימוש במפלגות לוויין על מנת להציג חזות של בחירות דמוקרטיות, בעוד שבפועל מתקיים למעשה משטר חד מפלגתי. כך לדוגמה בגרמניה המזרחית המפלגה הליברלית דמוקרטית של גרמניה והמפלגה הלאומית דמוקרטית של גרמניה שהתחרו לכאורה במפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה השלטת, שימשו למעשה כלי משחק בידיה ולא התנגדו לשלטונה הקומוניסטי-אבסולוטי. גם ברוסיה כיום ישנן טענות בדבר היותן של המפלגות רוסיה הוגנת והמפלגה הליברל דמוקרטית של רוסיה מפלגות לוויין למפלגת רוסיה המאוחדת, עקב תמיכתן בשלטונו של ולדימיר פוטין.

מפלגות לוויין עשויות לקום גם על מנת לאפשר למיעוט שאינו נהנה מזכויות אזרח מלאות לזכות בייצוג פוליטי מסוים, או כדרך לרשימה מאוחדת גדולה לזכות בתמיכה נוספת מצד ציבורים התומכים בחלק ממצעה, אך אינם יכולים להזדהות עם הקונצנזוס המפלגתי השורר בה. כך למשל עד לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-1966, ואף מספר שנים לאחר מכן, היו כלל המפלגות הערביות בישראל מפלגות לוויין של מפא"י והמערך. על מפלגות אלו נמנו רשימה דמוקרטית של נצרת, חקלאות ופיתוח, קידמה ועבודה, רשימה דמוקרטית לערביי ישראל ועוד.

גם מפלגות קטנות שנוסדו שלא ברצון אחת המפלגות הגדולות, ומתוך מטרה להוות אלטרנטיבה להן, נחשבות לעיתים מפלגות לוויין בשל הזדהותן המובהקת עם אחד הגושים הפוליטיים.

במשמעות מודרנית עשוי המושג מפלגת לוויין לשמש כביטוי גנאי למפלגה שאינה עומדת על עקרונותיה ונראית כמשרתת את מטרותיה של מפלגה גדולה ממנה. כך לדוגמה עם ההידרדרות בכוחה של העבודה החל מהכנסת ה-15, וחברותה בקואליציות בראשות הליכוד וקדימה, נשמעים מפעם לפעם קולות המאשימים אותה בהיותה מפלגת לוויין המשרתת את צורכי המפלגות השולטות.

סנדלה

סנדלה (גם: צנדלה; בערבית: صندلة) הוא כפר ערבי-ישראלי באזור הצפון ליד עפולה השייך למועצה אזורית הגלבוע.

פוריידיס

פֻרֵידִיס (בערבית: الفـُرَيـْدِيس, תעתיק: אל-פרידיס) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל, הממוקמת במורדות המערביים של רכס הכרמל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952.

ייתכן ששמו של היישוב נגזר מהמילה הערבית فـِردَوْس ("פִרְדַוְס" - גן עדן), בצורת הקטנה, כלומר "גן עדן קטן". המילה "פרדוס" היא מילה פרסית שנשאלה גם לעברית - פרדס, וגם ללשונות אירופה - למשל באנגלית: Paradise. ואילו יש הטוענים שמקור השם הוא משיבוש השם "הורדוס", שהקים את קיסריה הסמוכה ושמו נשתמר במקום.

שדה בוקר

שְׂדֵה בּוֹקֵר הוא קיבוץ בהר הנגב, כ-30 קילומטר צפונית למכתש רמון. נודע בין השאר כמקום מגוריו של דוד בן-גוריון בשנותיו האחרונות. במפות של אותה תקופה היה באזור הר בוקר, ונחל בוקר (מקור השמות בשם הערבי ואדי בקרא, שם שהצטלצל מתאים לחוות בוקרים) ועל פי זה נקבע שמו של הקיבוץ.

תעודת זהות (שיר)

תעודת זהות (בערבית: رقم هوية - רַקְם הַוִּיָּה, "מספר תעודת זהות") הוא שיר מאת המשורר הערבי-ישראלי מחמוד דרוויש, שהתגורר בחיפה במעמד של תושב קבע. השיר נכתב בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, ביולי 1963, כשהיה המשורר בראשית שנות העשרים לחייו, והתפרסם בקובץ שיריו השני, "עלי זית", שיצא לאור ב-1964. השיר מתאר מונולוג מתריס של ערבי-ישראלי הנבדק על ידי חייל בנקודת ביקורת. השיר הפך למעין המנון בלתי רשמי של ערביי ישראל.

הוא תורגם לעברית ב-2003 על ידי עירין סיגל וסמי שלום שטרית.

כל אחד מבתיו הראשונים של השיר נפתח במילים "תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי.", ומתאר מרכיבים אחרים בזהותו של הדובר, הן מאפיינים אישיים ("יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!", "עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה", "צֶבַע שְעֲרִי.. פֶּחָם צֶבַע עֵינַי.. חוּם") והן מאפיינים לאומיים-קולקטיביים ("שוֹרָשַי הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב", "כְּתוֹבְתִי: אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת"). לקראת סוף השיר הופכות מילותיו לתוכחה נגד החייל כמייצגה של מדינת ישראל: "אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי אֲנִי וְכָל יְלָדַי וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..". הבית האחרון, היחיד שלא נפתח במילים "תרשום! אני ערבי", מסכם את השיר במילים "אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֲכָל".

השיר הפך לאחד המזוהים ביותר עם דרוויש, ונחשב לאחת היצירות הבולטות בספרות הערבית המודרנית. הבמאית אבתיסאם מראענה, שיצרה סרט תיעודי על אודותיו בשנת 2014, קראה לו "תרשום, אני ערבי", בהתייחס למוטיב החוזר בשיר "תעודת זהות". אף על פי כן, דרוויש עצמו החליט שלא לכלול אותו במהדורות מאוחרות יותר של ספרי שיריו, מאחר שלא אהב אותו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.