הממלכה הוויזיגותית

הממלכה הוויזיגותית הייתה ממלכה אשר השתרעה על השטח שמהווה כיום את דרום-מערב צרפת ואת חצי האי האיברי, החל מהמאה החמישית ועד המאה השמינית לספירה. הממלכה הוויזיגותית היא אחת מהממלכות אשר ירשו את שטחי האימפריה הרומית המערבית, והוקמה תחילה על שטחי אקיטן בידי המלך ואליה, ובהמשך התפשטה לכל שטחי חצי האי האיברי. הממלכה שמרה על עצמאותה מהאימפריה הביזנטית, אשר ניסיונותיה להחיל שלטון רומי מחודש בחצי האי האיברי היה חלקי בלבד וקצר-ימים.

בתחילת המאה השישית, שטחיה של הממלכה בגאליה נכבשו על ידי הפרנקים, מלבד רצועת חוף דקה בדרום מזרח צרפת המודרנית, אשר כונתה ספטימניה. לעומת גאליה, שליטתה של הממלכה בשטחי חצי האי האיברי הובטחה עד לסוף המאה, באמצעות הכנעתם של הבאסקים ושל הסואבים. ההבדלה האתנית בין הילידים ההיספנים-רומנים לבין הוויזיגותים נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה זו, במיוחד לאחר המרתם של הוויזיגותים לנצרות קתולית ב-589. הקוד הוויזיגותי, אשר כתיבתו הושלמה ב-654, ביטל את המסורת הישנה של הבדלה חוקתית בין הרומאים לבין הוויזיגותים, ובשנים מאוחרות יותר היווה בסיס למערכת החוק בספרד.

רוב שטחי הממלכה הוויזיגותית נכבשו בסופו של דבר בידי הכוחות המוסלמים אשר הגיעו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה ב-711, כאשר רק החלקים הצפוניים ביותר של ספרד נותרו בידיים נוצריות. שטחים אלו הפכו מאוחר יותר לממלכת אסטוריאס הנוצרית, אשר אותה הקימו, ככל הנראה, נוצרים בעלי שורשים ויזיגותיים.

Visigoth migrations
נדודי הוויזיגותים 376 - 418.
Hispania 476 AD
ספרד לפני נפילת האימפריה הרומית - כיבושיו של תיאודוריך השני.
הממלכה הוויזיגותית
Regnum Gothorum
Reino de los visigodos-en
יבשת אירופה
שפה נפוצה לטינית וולגרית
גותית (דוברה בקרב האליטה)
עיר בירה טולוז (418-526)
נרבון (526-531)
ברצלונה (531-542)
טולדו (542-725)
משטר מונרכיה
הקמה
תאריך הקמה

418
פירוק
תאריך פירוק

725
ישות קודמת האימפריה הרומית המערבית
ממלכת סואבי
ישות יורשת בית אומיה
ממלכת אסטוריאס
האימפריה הפרנקית
שטח בעבר 600,000 קמ"ר
דת פגאניזם גרמאני
אריאניות

ממלכת הפוידרטוס

בשנת 382 חתם הקיסר תיאודוסיוס הראשון על הסכם פוֹידֶרָטוּס עם הוויזיגותים, שבמסגרתו הם יושבו על אדמה אימפריאלית בגאליה אקוויטניה ושמשו כמגן מפני פלישות מהצפון,[1] אולם זמן קצר לאחר מותו של הקיסר. השליט הוויזיגותי אלאריק הראשון וצבאו פלשו לאיטליה, וב-24 באוגוסט 410 הם כבשו את רומא. הזעזוע בעולם הרומאי היה מוחלט. הירונימוס אפיסטולה כותב: "שמועה נוראה באה בפאתי מערב...נכבשה העיר אשר כבשה את העולם כולו...".[2] ביזת העיר נמשכה במשך 3 ימים, ובמהלכה הם גם שבו את הנסיכה גאלא פלקידיה, אחותו למחצה של הקיסר הונוריוס. משם המשיכו הכוחות דרומה במטרה לפלוש לאפריקה סערה עזה בים הרסה את מרבית האניות ואלאריק מת זמן קצר לאחר מכן. עם מותו, החלו הוויזיגותים לנטוש את איטליה.

יורשו של אלריק, המלך אטהאולף (415410) (Athaulp) הסיג כליל את כוחותיו מאיטליה, והתקדם לעבר גאליה, את גאלא פלקידיה הוא לקח עמו לגאליה. ב-413 כבשו הוויזיגותים את נרבון (בירת הפרובינציה ספטומניה) ואת טולוז. בשנת 414 אטהאולף נשא את פלקידיה לאשה כנראה כדי להדק את קשריו עם השלטון הרומי. אטהאולף נפצע ונהרג על ידי מתנקש בשם זיגריק.

יורשו ואליה מצא את עצמו מול שתי בעיות קשות: האחת, הוויזיגותים התקשו למצוא לעצמם מקום בספרד, כיוון שרוב חלקי הארץ האחרים, לבד מהיספניה טארקוננסיס, כבר יושבו בשבטים גרמאניים. השנייה, העובדה שהרומים חסמו את כל נמלי היציאה מספרד, כך שלואליה לא הייתה אפשרות לספק מזון לאנשיו הרעבים. לשם פתרון בעיות אלו הציע ואליה בשנת 415 לכרות הסכם שלום עם רומי. קונסטנטיוס, (לימים הקיסר קונסטנטינוס השלישי), שהיה מגיסטר מיליטום והאיש החזק ברומא, חתם על הסכם זה. במסגרתו, הועברה גאלא פלקידיה לידי הרומים, בעיקר משום שקונסטנטיוס היה מעוניין בנסיכה היפה. בתמורה, הוויזיגותים זכו באפשרות לכינון ממלכת פוידרטוס בתוך גבולות האימפריה, ולאספקת תבואה לצבאם.

בתחילת שנת 416 נתן הקיסר הונוריוס לוויזיגותים שטחי התיישבות באקיטן, ובאקוויטניה סקונדה (דרום מזרח ספרד), והם קבעו את בירתם בטולוז. מנקודת מבט רומית זה היה הפתרון הטוב ביותר למנוע מהוויזיגותים את התקפות הגזל והשוד שנהלו במשך שנים נגד הפרובינקיות הרומיות.[3] בתחילה הוויזיגותים לא קבלו שטחי קרקע נרחבים באזור, אבל הפיצוי היה שהגאליים המקומיים היו צריכים לשלם את מסיהם לוויזיגותים במקום לממשלה הרומאית.[4]

במסגרת מילוי חלקו בהסכם זה, ואליה הכה בשבט הסילינג של הונדלים ששלט בבאיטיקה בדרום ספרד ושלח את מלכם פרדבאל כמנחה לקיסר הונוריוס. האלאנים הוכנעו גם הם על ידי ואליה ולמעשה הושמדו כמעט לחלוטין. כתוצאה מכך, הוויזיגותים ובירתם טולוז, היו דה פקטו עצמאים.

תחת שלטונו של תאודריך הראשון (418451), הוויזיגותים תקפו את ארל, אבל נבלמו בשנת 438 על ידי פלויוס אאטיוס כשהוא השתמש למטרה זו בשכירי חרב הונים. אולם בשנת 451, ההונים פלשו לגאליה, ותאודוריך שתף אז פעולה עם פלויוס אאטיוס כנגד אטילה ההוני, בקרב במישורים הקאטלונים. אטילה נסוג, אולם תאודוריך נהרג בקרב.[5]

יורשו, תיאודוריך השני הגיע לכס המלוכה לאחר שרצח את אחיו הבכור. הוא הביס את מלך הסואבים בשנת 456 ליד נהר אורביגו (Orbigo). וכבש את מלכותו תוך רצח אכזרי של התושבים, וביזת בראגה (בצפון-מערבה של פורטוגל).[6] כמו כן הוא כבש את חבלי לוסיטניה והיספניה בייטיקה. תאודוריך השני נרצח על ידי אחיו הצעיר אאורק בשנת 466.

ממלכת טולוז

Eurico-rey-visigodo
איור:המלך אאוריק. Biblioteca Nacional de España מדריד

תחת שלטונו של המלך אאוריק (466-484) החלו הוויזיגותים להתפשט בשטחי צרפת ולחזק את נוכחותם בספרד. אאוריק נהל מספר קרבות עם הסואבים שהמשיכו להחזיק בלוסיטניה. בשנת 469 אאוריק, השתלט על מרידה, וכבש חלק גדול של הממלכה הסואבית. בשנת 472 התקיף אאוריק שטחים של האימפריה הרומית המערבית וכבש את היספניה טארקוננסיס, המצודה האחרונה של הרומים בספרד. בשנת 476 הוא הרחיב את שלטונו עד לנהרות הרון והלואר וכך שלט על מרבית שטחה של גאליה. אאוריק כבש גם את ערי המפתח הרומיות ארל ומרסיי. צבאו הגדול היה מורכב בנוסף לאנשיו גם מלוחמים גאלו-רומיים, ובין מפקדי צבאו והמושלים מטעמו היו גם אנשי האריסטוקרטיה ההיספנו-רומית.

הקיסר יוליוס נפוס, הכיר רשמית בשטחי הכיבוש כחלק מהממלכה הוויזיגותית וחתם עם אאוריק על הסכם המעניק לו את האדמות ממערב לנהרות הלואר והרון. בתמורה היה צבא הוויזיגותים בפרובנס (כולל ארל ומרסי), תחת מרותו של הקיסר נפוס. האדמות בספרד נשארו דה-פקטו תחת שלטון וויזיגותי.

לאחר שאודואקר הדיח את השליט הרומי האחרון של האימפריה המערבית רומולוס אוגוסטולוס, אאוריק חזר והשתלט על חלקי פרובנס שהיו בשליטה רומית. אודואקר הכיר רשמית בשטחים אלו כחלק מהממלכה הוויזיגותית, וחתם עמו על חוזה שמאשר זאת.[7]

עד שנת 500, הממלכה הוויזיגותית, שנקראה גם "ממלכת טולוז" על שם עיר הבירה, שלטה על גאליה נארבוננסיס וגאליה אקוויטניה וכן על רוב שטחה של ספרד למעט השטח של הממלכה הסואבית בגליסיה ושטחים מצומצמים בצפון, שהיו תחת שליטתם של שבטים ספרדים, הבסקים והקנטברים.

עם מותו של אאוריק בשנת 484, בנו המלך אלאריק השני (484-507) ירש את מקומו. אלאריק הכריז על מערכת חוקים חדשה שנקראה "הבריביאריום של אלריך" (ידועה גם בשם lex romana visigothorum) יצירת ספר חוקים החלה עוד בתקופת אביו המלך אאוריק, ונחתמה בשנת 506 בשמו של אאוריק על ידי בנו אלאריק השני. הספר נערך במתכונת הקודקס של תיאודוסיוס והוא שיקף את נורמות החוק הרומי. בתחילה היה החוק אישי ולא טריטוריאלי, והוא השפיע הן על הרומאים והן על הוויזיגותים, אף כי ייתכן שלא היה מכוון לשתי הקבוצות באופן שווה. הממלכה הוויזיגותית ניסתה ללכת בעקבות הקיסרות הרומית במעורבות הרבה שהפגינו השליטים בגיבוש המערכת החוקית, כמו למשל בנטילת יוזמות בבניה ציבורית. בכך ניסה השלטון הוויזיגותי להעביר לתושבים את המסר כי הם ממשיכי המסורת הרומאית.[8] גיליון קלף מקורי של כתב יד זה נמצא כיום ב-Bibliothèque Nationale שבפריז (Latin coll, No. 12161)

Clovis tue Alaric II
המלך כלוביס הורג את המלך אלאריק השני.

בשנת 507 פתחו הפרנקים תחת שלטונו של המלך כלוביס הראשון, בסדרה של קרבות עם הוויזיגותים, וכבשו את גאליה הצפונית. תקופה קצרה לאחר תחילת המלחמה בפרנקים, נאלץ אלאריק להפנות את כוחותיו להיספניה טארכונסיס, כדי לדכא מרד שפרץ במקום. סיבות המרד היו כנראה מורת רוב תושבי המקום מגל המהגרים הוויזיגותים שברחו מאזור הקרבות בגאליה לתוך שטחם. במהלך שנת 507 תקפו הפרנקים פעם נוספת בשיתוף פעולה עם הבורגונדים. בקרב ווגלדנסיס (ווּאלה של היום), שליד פואטייה, נהרג אלאריק השני והכוחות הפרנקים בזזו את העיר טולוז. בשנת 508 הוויזיגותים איבדו את רוב השטחים בגאליה פרט לאזור ספטימניה (בדרום צרפת של ימינו).[9]

הממלכה האריאנית בספרד

Hispania 586 AD
הממלכה הוויזיגותית עם מותו של המלך Liuvigild בשנת 586 בצירוף תאריכי הכיבוש.
Liuvigild 722238
מטבע זהב בערך 580–583, תקופת שלטונו של המלך Liuvigild

אחרי מותו של המלך אלריך בחרו הוויזיגותים למלך את בנו הבלתי חוקי גסאלך. הוא אשר עמד בראש הצבא, בשנת 511, במלחמה שבין הוויזיגותים לבורגונדים. לאחר תבוסת הוויזיגותים ונפילת נרבון, נסוג גסאליך לברצלונה ושם הודח על ידי תיאודוריך הגדול מלך האוסטרוגותים. גסאליך יצא לגלות ל קרתגו. בסוף שנת 511 הוא חזר לספרד בניסיון לחזור לשלטון. בשנת 513 הוא הובס על ידי Ibba, אחד ממפקדי צבאו של תיאודוריך. גסאליך נתפס בעת ניסיון בריחה והוצא להורג על גדות הדנובה.[10]

עד למותו של תיאודוריך בשנת 526, הייתה ממלכת הוויזיגותים סוזרנית תחת שלטון האוסטרוגותים. המלך תיאודוריך הושיב בראש הממלכה את אמאלריך נכדו, אולם בהיות הלה קטין, שלט מטעמו עוצר, אציל אוסטרוגותי בשם תיאודיס. כך היה תיאודוריך החל משנת 507, מלך האוסטרוגותים וגם הוויזיגותים גם יחד, עד מותו בשנת 526. רק לאחר מותו של תיאודוריך השיג אמאלריך שליטה מלאה בממלכתו. אולם, שלטונו לא ארך זמן רב ובשנת 531 הוא הובס על ידי מלך הפרנקים כילדבר הראשון ונרצח בברצלונה בנסותו להימלט דרך הים, כנראה לאיטליה.[10] את מקומו ירש תיאודיס שהיה קודם לכן העוצר מטעם תיאודוריך. תיאודיס נשא אישה עשירה בת המקום והיה בעל עמדה מלכותית למחצה עוד בימיו כעוצר.[10] תיאודיס הרחיב את גבולות הממלכה כלפי הדרום. על פי גרגוריוס מטור הדף תיאודיס התקפה של הפרנקים ונחל ניצחון ראשון לויזיגותים. חייליו כבשו חלק מספרד וחזרו עם שלל רב.[11] למרות היותו נוצרי אריאני היה תיאודיס סובלני כלפי הקתולים בממלכתו והרשה את פעילותם הדתית של הבישופים הקתוליים בטולדו. תיאודיס נרצח בארמונו על ידי אדם שהתחזה למשוגע במטרה להתקרב אל השליט ולהנחית עליו את מכת המוות.[12]

בשנים 548 עד 554 שלטו המלכים תיאודיגיסל ואחריו אגילה. בימיו של האחרון סבלה הממלכה ממלחמת אזרחים. המרד הראשון פרץ בקורדובה כנראה על רקע סכסוכים בין הנוצרים האריאנים לקתולים. לאחריו פרצו התקוממויות בקנטבריה ואזורים נוספים. שליטי האימפריה הביזנטית ניצלו אי שקט זה וסיפחו לממלכתם חלק קטן לאורך החוף הדרומי של היספניה. את כסאו של אגילה ירש מתנגדו אטאנאגילד (Athanagild) אולם גם הוא לא הצליח להדוף את הביזנטים מהחוף הדרומי ונאלץ לקבל את הסוזרניות של האימפריה.

המלך הבא Liuvigild היה מצביא צבאי יעיל וגבש את כוחם של הוויזיגותים בספרד. הוא נהל מלחמה כנגד האימפריה הביזנטית בדרום. בשנת 570 הוא החזיר את קורדובה לחיק הממלכה לאחר שעיר זו מרדה בשנית. בנוסף הוא לחם בצפון נגד הסואבים ומדינות קטנות עצמאיות אחרות, כולל הבסקים והקנטבריים, והצליח להשיג שביתת נשק בגבול עמם, אולם לא שלטון מלא. כאשר החלה כנגדו תסיסה של האצילים בספרד, הוא החליט לצרף לשלטון את בנו Hermenegild,[13] שהיה נשוי לבתו של מלך אוסטרזיה זיגיברט. בהשפעת אשתו המיר Hermenegild את דתו האריאנית לקתולית. על רקע זה, הסתכסך Hermenegild בשנת 579 עם אביו ומרד בו. אולם הוא נחל תבוסה בשנת 584 והוגלה בידי אביו לולנסיה[14] ושם הוצא להורג. לאחר מותו הכריזה עליו הכנסייה הקתולית כעל קדוש.

בשנת 585 במהלך מלחמת אזרחים בממלכה הסואבית שהחלה לאחר מותו של המלך מירו,[15] ניצל Liuvigild את המצב וכבש את הממלכה הסואבית ואחד את כל חצי האי האיברי, תחת שלטונו. Liuvigild כרת ברית ידידות עם הפרנקים באמצעות קשר נישואים, וברית שלום זו התקיימה במשך כל תקופת שלטונו. Liuvigild ייסד כמה ערים חדשות, כמו Reccopolis באזור גוודלחרה וויטוריה-גאסטייס. הוא היה המלך הברברי הראשון שיסד ערים חדשות.[16]

הממלכה הקתולית של טולדו

Hispania 700 AD
הממלכה הוויזיגותית הקתולית לפני הכיבוש המוסלמי (בערך שנת 700)

עם מותו של Liuvigild, עלה לשלטון בנו הצעיר ריקארד (586601). עלייתו לשלטון מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הממלכה הוויזיגותית, כיון שבשנת 587 הוא המיר את דתו האריאנית לקתולית. חלק גדול מהאצילים הוויזיגותים השתייכו לדת האריאנית בעוד שרובה של האוכלוסייה המקומית היה קתולי. פעולת המלך, גרמה לאי שקט בממלכה, ולמספר מרידות של בישופים אריאנים שכולם דוכאו על ידי המלך.[17][18] בנוסף, צבאו של המלך הצליח גם להדוף פלישה של הפרנקים בצפון. בשנת 589 יזם ריקארד כנס של בישופים ואנשי אצולה בטולדו שנקרא "המועצה השלישית של טולדו". בכנס זה הוכרזה הדת הקתולית כדת הרשמית בממלכה. המועצה חוקקה חוקים מגבילים כנגד היהודים והגבירה את רדיפתם כפי שמציין ההיסטוריון ויל דוראנט.[19]

היסטוריונים מודרניים חולקים על הגישה האנטי יהודית של המלך.[20][21] ריקארד ביטל את עונש המוות ליהודים שגיירו נוצרים, וכן אפשר להם לעסוק בסחר עבדים.[22] המלך אימץ לעצמו את השם פלאביוס כאות להיותו יורשם של הקיסרים הרומיים. ריקארד השיג את הכוחות הביזנטיים מהיספניה בייטיקה.[23] בשנת 601 עלה לשלטון בנו של ריקארד, Liuva, אולם לאחר זמן קצר הוא הודח מכיסאו על ידי אחד מבני חצרו. תקופה זו שבין 631 עד 660 מאופיינת ברציחות וחילופי שליטים רבים בכס השלטון. במשך כל אותו הזמן נמשכו גם המאבקים עם הממלכה הביזנטית והקרבות כנגד הבסקים ותושבי אסטוריאס.
המלכים פעלו כרשות מחוקקת וקבעו כמה חוקים דתיים כנגד היהודים. הגדיל לעשות המלך סיסבוט (612-621) שחוקיו הכריחו רבים מהיהודים להמיר את דתם. הוא הורה להלקות את אותם היהודים שסירבו להתנצר. סיסבוט ניצח את הכוחות הביזנטיים וכבש כמה ערים ביניהם מאלגה וזרז את תהליך סילוקם של הביזנטים מחצי האי האיברי. תבוסתם הסופית וגירושם קרו בזמנו של המלך Suinthila.

אחת הסיבות העיקריות לחוסר היציבות בתקופה זו היא מאבקי הכוח שבין המלכים לאצילים. האחידות הדתית של המדינה הגבירה את כוחה של הכנסייה שהתבטאה בקיומן של מועצות דתיות רבות בטולדו בשיתוף עם האצילים. הרביעית שבהן התקיימה בתקופת שלטונו קצר הימים של המלך Sisinand וכתוצאה ממנה המלך נודה, הוגלה והוחלף על ידי Chintila. המועצות הדתיות הפכן למוסדות בעלי הכוח הרב ביותר במדינה הויזיגוטית, הם לקחו את תפקיד ההסדרה של יורש העצר על ידי בחירה של המלך בידי האצילים הגותיים ושלטונות הכנסייה. הם גם החליטו על מפגשים על בסיס קבוע לדיון בבעיות דתיות ופוליטיות המשפיעות על הכנסייה. לבסוף הם הכריזו שעל המלך למות בשלום על משכבו, ועל הפסקת האלימות ורצח המלכים של העבר. למרות זאת ארעה הפיכה נוספת בשנת 639, והמלך Chintila הודח ובמקומו עלה Tulga שגם הוא הודח לאחר שלוש שנים ובמקומו עלה המלך Chindasuinth, ששלט לבדו משנת 642 עד 649 ומשנה זו ואילך, ביחד עם בנו Recceswinth עד שנת 653. משנה זו ואילך היה Recceswinth למלך יחיד עד שנת 672. בשנות שלטונם נעשתה פעילות משפטית נרחבת ונוצר ספר החוקים הוויזיגוטי - Liber Iudiciorum, שהושלם בשנת 654.

האוסף מכיל גם חוקים שנחקקו על ידי מלכים קודמים כמו אלאריך השני ו- Leovigild אולם חלק נכבד ממנו הם חוקים חדשים. אוסף החוקים מבוסס כמעט כולו על החוק הרומאי, ובנוסף, ניכרת גם השפעה של החוק הגרמני. החוקים החדשים היו תקפים הן לאוכלוסייה הגותית והן לאוכלוסייה הספרדית המקומית. שתי קבוצות אלו היו בעבר נתונות תחת מערכות חוק שונות וספר החוקים החליף את כל מערכות החוקים הישנות. בין החוקים שבוטלו היו הגם החוקים הקשים שנחקקו כנגד היהודים. אנשי האצולה קיבלו אחריות גדולה יותר בתחומי השלטון. החוקים החדשים אפשרו גם לנשים לרשת תואר וקרקעות ולנהלן באופן עצמאי אם לא היו לרכוש יורשים ממין זכר. כמו כן יכלו הנשים להעיד או לייצג את עצמן בבתי משפט.[24]

המלך Chindasuinth שמלך בשנים 653- 642 חיזק את המלוכה על חשבון מעמד האצולה, הוא הוציא להורג כ-700 אצילים והכריח נכבדים אחרים להישבע לו אמונים ובמועצה השביעית של טולדו, הכריז על זכותו לנדות אנשי כמורה הפועלים כנגד הממשל. כמו כן הוא דיכא מרד של האצילים שלו ששיתפו פעולה עם הבסקים. בנו Reccesuinth שמלך בשנים 672-653 אישר בוועידה נוספת בטולדו את זכותה לבחור במלך.[25] יורשו המלך ומבה 672–680 נבחר להיות מלך, והיה עסוק בדיכוי המרד כנגדו בהיספניה טארקוננסיס שבו חברו חלק מקציניו לבסקים ולפרנקים בניסיון להדיחו. ומבה הביס אותם ובתקופת השקט לאחר ניצחונו שיקם את החומות הרומיות של טולדו וכנראה גם את הונדריביה.[26]

המלחמות, המרידות והסכסוכים הפנימיים דלדלו בצורה נכרת את מספר החיילים. כדי להגדיל את צבאו, הכריז המלך ומבה, בצו מלכותי שעל כל הדוכסים הרוזנים ובעלי תפקידים אחרים בצבא, כולל בישופים, לבוא לעזרת הממלכה בכל פעם שנוצרת בה סכנה קיומית. ומבה הודח בסופו של דבר בהפיכה ויורשו המלך ארויג 687-680 הכריז בוועידה נוספת על ביטול החוקים של קודמו.

לאחר מותו עלה לשלטון חתנו Egica. גם תקופתו אופיינה במרידות ובחוקים נוקשים יותר נגד היהודים. בשנת 694 הוא חוקק חוקים נוקשים ביותר כנגדם. כל היהודים בעלי האדמות איבדו את זכותם על הקרקע. כל היהודים עתידים להיות משועבדים לנוצרים וכן ילדים מעל גיל שבע ילקחו מבית הוריהם ויחונכו כנוצרים.[27] הוועידה גם העבירה מספר חוקים כנגד היהודים באשמת בגידה. בספר החוקים הוויזיגותי (ספר מספר 12) הוא פרסם 23 סעיפים המגנים את היהדות.[28]

בנו Wittiza, מלך אחריו. לא ידוע רבות על שלטונו ועל שלטון המלכים עד לכיבוש המוסלמי. בין היורשים ניצתו מלחמות ירושה.[29] שהחלישו עוד יותר את הממלכה והביאו לנפילתה.

הערות שוליים

  1. ^ ראשיתה של אירופה יחידה 3: הברברים, יצחק חן עמ' 55 האוניברסיטה הפתוחה
  2. ^ מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית במואות הי'-יב' חלק שני עמ' 406 עורכת עליזה ג'יניאו
  3. ^ ראשיתה של אירופה יחידה 3 עמ' 56 יצחק חן האוניברסיטה הפתוחה
  4. ^ Cameron, Ward; Perkins and Whitby. The Cambridge Ancient HIstory - Volume XIV. Late Antiquity: Empire and Successors, A.D. 425–600. p. 48
  5. ^ Cambridge Ancient v. 14, p. 113.6
  6. ^ David Abulafia et al. The New Cambridge Medieval History, Volume 1 c. 500 – c. 700, p. 165
  7. ^ NC Medieval v. I, p. 167-171
  8. ^ ראשיתה של אירופה יחידה 3 הברברים כתב יצחק חן עמ 57 האוניברסיטה הפתוחה
  9. ^ Cambridge Ancient v. 14, p. 113-114
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 The Project Gutenberg EBook of Theodoric the Goth, by Thomas Hodgkin CHAPTER X
  11. ^ Gregory of Tours, Decem Libri Historiarum, III.29; translated by Lewis Thorpe, History of the Franks (Harmondsworth: Penguin, 1974), pp. 186f
  12. ^ Isidore of Seville, History of the Goths, chapter 43; translated by Donini and Ford, p. 21
  13. ^ ST HERMENEGILD, MARTYR—586
  14. ^ St. Hermengild
  15. ^ MIRO
  16. ^ Cambridge Ancient v. 14, p. 122-124
  17. ^ John of Biclaro, Chronicle, 91. Translated in Kenneth Baxter Wolf, Conquerors and Chroniclers of Early Medieval Spain, second edition (Liverpool: University Press, 1990), p. 74
  18. ^ Isidore of Seville, Historia de regibus Gothorum, Vandalorum et Suevorum, chapter 54. Translation by Guido Donini and Gordon B. Ford, Isidore of Seville's History of the Goths, Vandals, and Suevi, second revised edition (Leiden: E. J. Brill, 1970), p. 25
  19. ^ Durant, Will. Age of Faith. New York: Simon and Schuster. 1972
  20. ^ Notably Bernard S. Bachrach, in Early Medieval Jewish Policy in Western Europe (University of Minnesota Press) 1977; see also Bacharach, "A Reassessment of Visigothic Jewish Policy, 589-711", The American Historical Review 78.1 (February 1973), pp. 11-34.
  21. ^ Solomon Katz, The Jews in the Visigothic and Frankish Kingdoms of Gaul and Spain (Harvard University Press) 1937 gives the broad background
  22. ^ Bacharach, "A Reassessment", p. 15
  23. ^ NC Medieval v. I, p. 346-350.
  24. ^ Visigothic Code - Forum Iudicum. 1908 English Translation of Full Text by Samuel Parsons Scott
  25. ^ NC Medieval v. I, p. 356-360. Egica
  26. ^ CAAD AND HISTORICAL BUILDINGS : THE IMPORTANCE OF THE SIMULATION OF THE HISTORICAL PROCESS
  27. ^ Thompson, E. A. The Goths in Spain. Clarendon Press: Oxford, 1969.
  28. ^ Murphy, Julian of Toledo, 13
  29. ^ NC Medieval v. I, p. 360-369
אוקסיטניה (חבל היסטורי-תרבותי)

אוסקיטניה רבתי או אוקסיטניה במובן הרחב (בצרפתית:Occitanie, באוקסיטנית:Occitània או Óucitanìo) הוא אזור היסטורי-תרבותי-לשוני בדרום-מערב אירופה, רובו בשטחי צרפת של ימינו, שבה נפוצה, בימינו בדרך כלל כשפה שנייה, השפה האוקסיטנית langue d'oc, על ניביה ותרבותה. אוקסיטניה רבתי כוללת את השליש הדרומי של צרפת של ימינו, ובנוסף את האזור הקטן של עמק אראן בקצה הצפון-מערבי של קטלוניה, את מונקו ועוד אזורים קטנים של איטליה - "העמקים האוקצ'יטאנים" ו"גוארדיה פיימונטזה".

שם האזור כולו - אוקסיטניה - בא משם השפה האוקסיטנית, שהיא בעצמה נקראת כך לפי מילית החיוב "אוק" - "oc" שמשמעותה "כן", לעומת המילית בצפון-צרפתית "אויל" oïl, בימינו - אוי oui. שמה של שפת ה"אוק" מוזכרת, בין השאר, אצל דנטה בשלהי המאה ה-13.

בשנת 2012 לפי הערכות שונות מספר דוברי האוקסיטנית כשפת אם או כשפה שוטפת היה 200,000-800,000 (F.Bernissan 2012). לפי המכון הדמוגרפי הצרפתי INED מספרם היה 526,000 ופעם אחרת 786,000 (Ph.Martel), זאת מתוך כ-16 מיליון תושבי האזור כולו.

השפה השולטת בחלק הצרפתי של אוקסיטניה היא הצרפתית. באזור הכלול בקטלוניה מדברים קטלאנית וספרדית. ובאזורים הנמצאים בשטח איטליה השפה השלטת היא איטלקית. בשנת 1990 לאוקסיטנית הוענק מעמד רשמי בעמק אראן שבקטלוניה והחל משנת 2006 האוקסיטנית הוכרה כשפה רשמית נוספת של קטלוניה

תחת שלטון האימפריה הרומית מרבית שטחה של אוקסיטניה היה ידוע כגאליה אקוויטניה או אקוויטניה. האזור הראשון, כיום בדרום-מזרח צרפת, שנכבש על ידי הרומאים נקרא "הפרובינקיה הרומית" (Provincia Romana) בעוד שאר שטחי צרפת נקראו "גאליה". מן השם "הפרובינקיה הרומית" נוצר שם החבל "פרובאנס". חבל פרובאנס נכלל בהמשך תחת שלטון הרומי בפרובינקיה נרבוננזיס -Provincia Narbonensis.

של ימינו ויחד איתו שם השפה הפרובנסלית - אחד הניבים החשובים של השפה האוקסיטנית. מאוחר יותר אזורי גאליה אקוויטניה נקראו אקוויטניה א (אקוויטניה פרימה) ואקוויטניה ב (אקוויטניה סקונדה) ואחר כך "ארץ שבע הפרובינקיות" _Septem provinciae או Viennensis (בצרפתית - ויינואה- Viennois או Sept Provinces). בימי הקיסר דיוקלטיאנוס האזור בדרום-מערב צרפת עד לחוף האוקיינוס האטלנטי כונה אקוויטניה ג (אקוויטניה טרטיה) או "חבל תשעת העמים" (Novempopularia).

בתחילת ימי הביניים חלק נרחב מאוקסיטניה נקרא עדיין אקוויטניה לפי שמה הלטיני של הממלכה הוויזיגותית של טולוז - Aquitanica. האזור הגיע לאחדות מסוימת בתקופה הקרולינגית תחת השם "ממלכת אקוויטניה", בהנהגת המלך לואי החסיד.

במאות 7-15 התקיימה בדרום ומרכז צרפת דוכסות אקוויטניה או אקיטן. החבל ההיסטורי אקיטן, (בערך במקום אקוויטניה ג) שהצטמצם לשטח בדרום-מערבה של צרפת (בעבר - גם גייאן) הוקם מחדש בחלוקה המנהלית של המדינה בשנת 1956. בשנת 2016 שינה את גבולותיו תחת השם "אקיטן החדשה".

אוקסיטניה נודעה כמושג היסטורי-גאוגרפי בעל צביון לשוני-תרבותי ולא היווה מעולם בעבר, תחת שם זה, ישות פוליטית או חוקית.

השם "אוקסיטנית" נוצר על ידי סוג של הלחם בין שמה של שפת ה"אוק" (Langue d'oc) ושמה של "אקוויטניה". (1968 Bodo Müller) לראשונה מוזכרת השפה ה"אוקסיטנית" occitana lingua וחבל אוקסיטניה Occitania בטקסטים בלטינית מהשנים 1254-1242. בספרו "אוצר הפליבריז'" (1886-1878) פרדריק מיסטרל, המשורר הלאומי של הפרובנסלית בפרט והאוקסיטנית בכלל, ציטט, בין השאר, את האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי ונציבים של המלך פיליפ היפה המשתמשים במושגים אלה.

כיום אוקסיטניה נמצאת ברוב רובה בשליש הדרומי של צרפת והיא מחולקת לכמה חבלי ארץ גדולים הידועים בהיסטוריה של צרפת כפרובאנס, לנגדוק, לימוזן, אוברן וגסקוניה.

החל מ-2016 הוקם חבל מנהלי, על שטח מצומצם יחסית, והנושא את השם "אוקסיטניה". חבל מנהלי זה נוצר על בסיס איחוד המחוזות "מידי-פירנה" ולנגדוק-רוסיון.

איזידורוס מסביליה

איזידורוס הקדוש מסביליה (560 – 4 באפריל 636) היה בישוף, תאולוג, ומלומד ספרדי-רומאי מהתקופה הויזיגותית. נודע בזכות ספרו אטימולוגיות, שנחשב לאחת האנציקלופדיות הראשונות.

הוכרז כדוקטור של הכנסייה, ולעיתים נחשב לאחרון אבות הכנסייה.

אסטוריאס

נסיכות אסטוריאס (באסטורית: Principáu d'Asturies; בספרדית: Principado de Asturias) היא קהילה אוטונומית בצפון ספרד.

אסטוריאס שוכנת על חופו הדרומי של מפרץ ביסקיה (הנקרא בספרד "הים הקנטברי"). במזרח היא גובלת בקנטבריה, בדרום בקסטיליה ולאון ובמערב בגליסיה. היא מורכבת ממחוז יחיד בעל אותו שם.

בירתה של אסטוריאס היא אוביידו (Oviedo), ושתי הערים הגדולות האחרות הן חיחון (Gijón) הנמצאת לחוף הים והעיר התעשייתית אבילס (Avilés). שטחה של הנסיכות הוא 10,604 קמ"ר והאוכלוסייה מוערכת בכ-1,070,000 תושבים.

החקלאות באסטוריאס איננה כל כך מפותחת, אך האזור עשיר ביותר במכרות ולכן התפתחה שם תעשיית המטלורגיה. בשל המאפיינים הלשוניים והתרבותיים הקלטיים ששרדו באסטוריאס, היא נחשבת לאחת מהאומות הקלטיות.

גותים

הגותים (גותית: Gut-þiuda) היו שבטים גרמאנים אשר פלשו לתחומי האימפריה הרומית במהלך המאות הראשונות לספירה. מקור הגותים הוא באזור הדרומי של שוודיה הנקרא סקאנדצה (scandza), אך התרבות הגותית התהוותה בצפון מזרח אירופה היבשתית ולא בסקנדינביה.

הגותים מוזכרים לראשונה כשבטים החיים בפולין במאה הראשונה לספירה. משם נדדו הגותים במאה השנייה לספירה לאזור סקיתיה (Scythia), אזור מצפון לים השחור (באוקראינה של היום), ובמאה השלישית חלקם התיישבו ליד גבולות האימפריה הרומית.

בשנת 269 נלחם קלאודיוס השני גותיקוס בגותים, ובקרב שנערך ליד העיר נאיסוס שבמואסיה העילית הובסו הגותים ונסוגו. הניצחון המוחלט העניק לקלאודיוס את התואר 'גותיקוס מקסימוס'. בעקבות המלחמה הוקמה פדרציה חזקה של הגותים, אולם זו הוכנעה במאה הרביעית על ידי ההונים.

במהלך המאה ה-4 לספירה התפצלו לשני שבטים, אלו שיישבו את האזורים בצפון הים השחור נקראו אוסטרוגותים (גותים מזרחיים), ואלו שיישבו את אזור דאקיה שהיה חלק מהאימפריה הרומית (נמצא ברומניה ובהונגריה של היום) נקראו ויזיגותים (גותים מערביים, מתקדמים).

באמצע המאה ה-4 הומרו הגותים לנצרות על ידי הבישוף אולפילס שהמציא את האלפבית הגותי שהתבסס על האלפבית היווני על מנת לספק לגותים שפה כתובה כדי שיוכלו לקרוא את תרגומו לתנ"ך. הגותים קיבלו על עצמם את הנצרות האריאנית.

ספר התנ"ך של אולפילס הוא השריד היחיד שנותר מהשפה הגותית.

גיברלטר המוסלמית

המונח גיברלטר המוסלמית מתייחס לחצי האי גיברלטר בתקופה שבין נחיתתם הראשונה של מוסלמים בהיספניה ונפילתה של הממלכה הוויזיגותית בשנת 711 ועד לכיבושה של גיברלטר בידי ממלכת קסטיליה הנוצרית בשנת 1462, מלבד תקופה קצרה בתחילת המאה ה-13 בה שלטו נוצרים בגיברלטר.

הנוכחות המוסלמית בגיברלטר החלה ב-27 באפריל 711 כאשר המצביא הברברי טאריק בן זיאד הנהיג את הפלישה הראשונית של הכוחות המוריים מצפון אפריקה אל חצי האי האיברי. על פי המסורת, טאריק נחת לראשונה בצוק גיברלטר ומשם החל את כיבושו, אם כי סביר יותר להניח כי הוא נחת במקום סמוך אחר; שמה של גיברלטר בימים ההם, Mons Calpe, שונה ל"ג'בל אל טאריק" ("הר טאריק"); במהלך השנים נשתבש השם והפך ל"גיברלטר". גיברלטר בוצרה לראשונה בשנת 1160 על ידי הסולטאן משושלת אל-מוואחידון, עבד אל-מואמין, במטרה למנוע פלישה מהחוף על ידי המלכים הנוצריים של אראגון וקסטיליה. שמה של גיברלטר שונה שוב ל"ג'בל אל-פאת" (הר הניצחון), אך השם לא תפס. יישוב מבוצר, "מדינת אל-פאת" (עיר הניצחון), נבנה במדרונות העליונים של הצוק. לא ברור עד לאיזו רמה התפתח יישוב זה, כיוון שהממצאים הארכאולוגיים ששרדו ממנו הם מעטים.

בשנת 1309 נכבשה גיברלטר לאחר מצור קצר על ידי כוחות משותפים של ממלכות קסטיליה ואראגון הנוצריים. בשנת 1315 ניסה צבא מורי מהממלכה הנאסרית של גרנדה לכבוש את גיברלטר אך נכשל, וגיברלטר שבה לידיים מוסלמיות רק בשנת 1333 לאחר מצור בן 4 חודשים שערך צבא מורי מסולטנות מרוקו. מספר מבנים שרדו מהתקופה המורית של גיברלטר, בהם המצודה המורית, חלקים מהחומות המוריות, בית מרחץ ומאגר מים תת-קרקעי.

גיברלטר הייתה נתונה לעוד מספר מצורים של כוחות נוצריים לפני שנפלה סופית ב-20 באוגוסט 1462 ונכבשה על ידי צבא נוצרי בפיקודו של חואן אלונסו דה גוזמן, הדוכס הראשון ממדינה-סידוניה. אז גירשו הנוצרים את האוכלוסייה המוסלמית והיהודית שישבה בגיברלטר ויישבו במקומם נוצרים.

האימפריה הפרנקית

האימפריה הפרנקית (בלטינית: Imperium Francorum), או פרנקיה, הייתה הטריטוריה שיושבה ונשלטה על ידי הפרנקים מהמאה ה-4 ועד למאה ה-10. הממלכות הפרנקיות השונות אוחדו על ידי המלך כלוביס הראשון (481–511), אולם במהלך קיומה חולקה האימפריה פעמים רבות, כאשר הפעם האחרונה הייתה בהסכם ורדן, לאחר מותו של לואי החסיד. הממלכות המערבית והמזרחית הפכו לבסוף לצרפת וגרמניה, בהתאמה.

האימפריה הרומית המערבית

האימפריה הרומית המערבית (בלטינית: Imperium Romanum Pars Occidentalis או Pars Occidentis) אשר בירותיה היו מדיולאנום, כיום מילנו, (402-268) ורוונה, הוא השם המקובל לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה.

במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ועד שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, התאריך המקובל בקרב ההיסטוריוגרפיה המודרנית לסופה של הקיסרות הרומית המערבית.

היסטוריה של ספרד

ההיסטוריה של ספרד מתחילה בתקופה הפרהיסטורית, עוברת דרך תקופת האימפריאליזם, שבה ספרד החזיקה באימפריה שהתקיימה במשך כ-400 שנים (מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19), ועד לתקופה המודרנית, שכללה בין היתר את מלחמת האזרחים, תקופת שלטונו של פרנקו ולאחרונה הצטרפותה של ספרד לאיחוד האירופי.

מיני אדם קדומים חיו בצפון חצי האי האיברי לפני יותר ממיליון שנה, והוא אוכלס על ידי בני המין האנושי המודרני לפני כ- 35 אלף שנה. במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, של עמים שונים: איברים, קלטים, קלטיברים, טרטסים, פיניקים, יוונים, ויזיגותים, קרתגים, רומאים, סואבים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות רומאניות נוספות. בשנת 711, לאחר התפרקות האימפריה הרומית, פלשו המורים (צבא של ברברים וערבים, בספרדית: Los Moros) לחצי האי האיברי מצפון אפריקה בהנהגתו של טאריק איבן זיאד (בערבית: طارق بن زياد), כבשו כמעט את כל חצי האי והקימו את הממלכה המוסלמית. כך נותקו חלקים רבים של ספרד מאירופה הנוצרית וחוברו לעולם המוסלמי בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, שהיה מפותח מאוד יחסית לאירופה, שהייתה בשיאה של "תקופת החושך" (ראו ימי הביניים). במשך כ-700 שנים נלחמו המוסלמים והנוצרים על השליטה בחצי האי האיברי. הנוצרים הקימו את ממלכות לאון (Leòn), קסטיליה (Castillia), נווארה (Navarra) וארגון (Aragon). הממלכות הנוצריות נהגו להלחם זו בזו, והתאחדו רק לשם הלחימה במוסלמים.

עם הזמן, הנוצרים צברו יותר כוח ודחקו את המוסלמים לדרום האי האיברי, ולבסוף מחוצה לו כליל. המוסלמים נוצחו סופית ב-1492, שהייתה שנת התפנית של ספרד. בתקופה זו ספרד אוחדה תחת השלטון הנוצרי. פרננדו ואיזבלה, מלכי ספרד המאוחדת הראשונים, פרסמו צו המגרש את כל יהודי ספרד, או ליתר דיוק, כל מי שאינו נוצרי (צו זה כלל את המוסלמים ומיעוטים אחרים). (ראו גירוש ספרד). במקביל קולומבוס הגיע לאיים בים הקריבי והיה עתיד לגלות כי גילה יבשת חדשה.

הספרדים השתלטו על היבשת החדשה שקולומבוס גילה (ראו אמריקה), והקימו עליה מושבות ספרדיות. בנוסף, ספרד השתלטה על אזורים נרחבים באזור השפלה (בלגיה והולנד), וכמו כן גם על הפיליפינים ודרום איטליה. ספרד הייתה הממלכה החזקה בעולם עד לתקופתו של פליפה השני, מלך ספרד (סוף המאה ה-16), בה החלה הממלכה לשקוע. בתקופה זו הולנד ופורטוגל הצליחו להשתחרר מהכיבוש הספרדי ולהקים מדינות עצמאיות. ספרד נקלעה לעימותים ומלחמות נגד האנגלים, הטורקים, הצרפתים וההולנדים, ובכך המשיכה לשקוע. בתחילת המאה ה-19 התחילו מדינות שונות, בעיקר באמריקה הלטינית, להכריז על עצמאות, והאימפריה הספרדית הלכה וקטנה, עד שלבסוף התפוררה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה שמרה ספרד על נייטרליות, הוחלף השלטון המלוכני בשלטון דיקטטורי, אך לאחר התקוממויות הודח השלטון הדיקטטורי והוקמה רפובליקה סוציאליסטית. השלטון החדש ניסה להקטין את כוחם של הצבא והכנסייה לטובת העניים ופשוטי העם.

בעקבות שינויים בתחום זה התמרדו מספר חיילות בצבא הספרדי בראשותו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, אשר ביקשו להנהיג משטר פשיסטי. מלחמת האזרחים בספרד נמשכה כשלוש שנים (עד 1939), והסתיימה בניצחונו של פרנקו, אשר שלט במשך 37 שנים. פרנקו מצידו תמך בגלוי בהיטלר ומוסוליני, אם כי לא התערב במלחמת העולם השנייה. עם מותו הוחזר המשטר המלוכני, אשר הקל מעט את האיסורים על חופש הביטוי. ב-1977 נערכו בחירות חופשיות, והמפלגה הסוציאליסטית נבחרה לשלטון. מאז ספרד מתפקדת כמדינה דמוקרטית.

הכיבוש המוסלמי של ספרד

כיבוש ספרד התרחש תחת החסות האומיית, בין השנים 711- 718, מידי הממלכה הוויזיגותית ששלטה בחצי האי האיברי החל מתחילת המאה ה-6. הכיבוש החל בפלישה צבאית של כוח המורכב ברובו מבני השבטים הברברים שמוצאם מצפון מערב אפריקה תחת פיקודו של המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד. הכוח חצה את מצר גיברלטר ועשה את דרכו צפונה. לאחר הניצחון המוסלמי המכריע על צבאו של המלך הוויזיגותי רודריק בקרב גואדאלטה, הממלכה הוזיגותית התפרקה ועריה נכנעו לחסות המוסלמית בזו אחר זו. המקומות היחידים שנשארו עצמאיים ואף לחמו בפולש המוסלמי היו המחוזות ההרריים בצפון מערב והחבלים הבסקים בצפון. ברוב שטחי חצי האי האיברי הוקמה ממלכה מוסלמית בשם אל-אנדלוס שנכללה מבחינה פוליטית תחת החסות של האימפריה האומיית.

המוסלמים התקדמו צפונה אל מעבר לפירנאים ופלשו לעומק צרפת. הם הגיעו להישגים מסוימים בדרום צרפת וגרמו לשליט המקומי אודו הגדול לפנות בבקשת עזרה ליריבו משכבר הימים שארל מרטל מאנז'ו. הכוחות הפרנקיים המאוחדים הביסו את המוסלמים בקרב טור (פואטייה) בשנת 732, ולמעשה בכך הם בלמו סופית את ההתפשטות המוסלמית באירופה. השטחים שנכבשו מצפון לפירנאים נעזבו והכוחות המוסלמיים חזרו לספרד.

הנוצרים ייחסו חשיבות גדולה לניצחון של פלאיו מאסטוריאס (מהאזור הצפון מערבי שלא נכבש) בקרב קובדונגה ב-722. נהוג לראות בקרב הזה את ראשית הריקונקיסטה (הכיבוש מחדש) הנוצרית, על אף שהשלטון המוסלמי נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן. הקהילות הנוצריות והיהודיות המשיכו לחיות בשלווה תחת השלטון המוסלמי, וזאת כתוצאה מיחסם של המוסלמים אל קהילות אלה כאהל אלד'ימה, כלומר בני חסות.

העיר ההיסטורית המבוצרת של קרקסון

העיר של קרקסון (בצרפתית: Cité de Carcassonne) היא מצודה מימי הביניים בעיר קרקסון הצרפתית, במחוז אוד, בחבל הארץ לנגדוק-רוסיון השוכנת על גבעה בגדה הימנית של נהר אוד, בחלק הדרום-מזרחי של העיר.

ואליה

וָאלְיָה היה מלך ויזיגותי, השליט הרביעי בשושלת בלתה, שמלך בין השנים 415 ו-418.

ויזיגותים

הוויזיגותים הם אחת משתי הקבוצות המרכזיות שמהם היו מורכבים הגותים, יחד עם האוסטרוגותים. פרט לעובדה בסיסית זו, כמעט כל פרט לגבי טבעם ומקורם המדויק של הוויזיגותים, כמו גם מקור ומשמעות שמם, שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. רוב ההיסטוריה העתיקה של הגותים עד להתיישבותם באזור הדנובה והים השחור, בסמיכות לאימפריה הרומית, ידועים לנו מתוך הספר "גטיקה" של יורדנס, היסטוריון רומי בן המאה ה-6. הוא מספר שמקור הגותים הוא בסקנדזיה, כלומר באזור דרום סקנדינביה של ימינו. על פי יורדנס, לאחר הגעתם והשתקעותם בסקיתיה באזור הים השחור, התחלקו הגותים לשתי קבוצות, ה"אוסטרוגותים", כלומר הגותים המזרחים וה"ויזיגותים" – הגותים המערביים. עם זאת, חוקרים מודרניים רבים אינם מקבלים את סיפורו של יורדנס כמהימן היסטורית. למשל, הם טוענים כי השם "ויזיגותים" היא המצאה של ההיסטוריון הרומי קסיודורוס, עליו התבסס יורדנס בספרו, וששמם המקורי היה ה"וזי" או "ויזי", שמשמעותו "האציל" או "הטוב".עד המאה ה-20 מקובל היה לזהות בין ה"ויזיגותים" של יורדנס וה"טרווינגי" של מרקלינוס, היסטוריון רומי אחר בן המאה ה-4. מרקליונס חילק את הגותים ל"טרווינגי" ו"גראוטונגי" וקבוצות אלו זוהו עם הוויזיגותים והאוסטרוגותים בהתאמה. אך עם פיתוחן של שיטות חדשות לחשיבה על אתניות וזיהוי אתני במאה ה-20, זיהוי זה הוטל בספק על ידי מספר חוקרים.לעומת תפיסה זו של הוויזיגותים כקבוצה שהתגבשה עוד בתקופת התיישבות הגותים בסקיתיה, מעמידים חוקרים מודרניים תאוריות אחרות, לפיהן הוויזיגותים התגבשו בשלב מאוחר יותר, מתישהו בין הכניסה של הגותים לאימפריה הרומית בשנת 376, לבין הקמת הממלכה הוויזיגותית בדרום צרפת ובספרד בעשורים הראשונים של המאה ה-5.

ישנם חוקרים הטוענים שלא ניתן לזהות כלל בין הטרווינגים והוויזיגותים, ויש לראות בויזיגותים קבוצה שנוצרה במאה ה-4 או אפילו ה-5. על פי חוקרים אלו, אין לראות את המונח ויזיגותי לכתחילה ככינוי אתני, אלא ככינוי לאיגוד של שבטים, שהורכב בעיקר משבטים גותים. כמו כן, הכינוי התייחס בעיקר למשפחות האצולה שהנהיגו את העם, ופחות לעם עצמו שייתכן והיה מורכב מקבוצות אתניות שונות, וכלל קבוצות שאינן גותיות ואפילו קבוצות שאינן גרמאניות. יש אף הטוענים שהוויזיגותים נוצרו רק כצבא תחת שלטון אלאריק, ואין לראות בהם קבוצה אתנית מובחנת לפני הגירתם למערב אירופה.

מוסא בן נציר

מוסא בן נציר (בערבית: موسى بن نصير; 640–716) היה מושל ומצביא ערבי בתקופת שלטון ח'ליף בית אומיה וליד הראשון.

מוסא בן נציר שלט על המחוזות המוסלמיים בצפון אפריקה (Ifriqiya), וניהל את הכיבוש המוסלמי של הממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי.

הועלו השערות שונות באשר למוצאו: יש הטוענים שאביו היה שייך לשבט Lakhmid שבט נוודי בחלקו, שחי מזרחית לנהר פרת והיו בעלי ברית של האימפריה הסאסאנית, ואילו אחרים טענו שהוא השתייך לשבט בנו בכר.

קורטס (פורטוגל)

קורטס (בפורטוגזית: Cortes מילולית "חצרות") היו אספות בממלכת פורטוגל של ימי הביניים, בהן ישבו נציגי כל המעמדות: האצולה, הכמורה והעם (שנציגיו נמנו על הבורגנות), במטרה לטפל בענייני ציבור מקומיים או כלליים ובכך היוו סוג של פרלמנט מוקדם.

את האספות שנועדו לטפל בנושאים כלליים כינסו ופיזרו מלכי פורטוגל כרצונם. כאשר היו מעורבים באספות נציגי כל שלושת המעמדות הן נקראו Cortes Gerais מילולית: החצרות הכלליות. כאשר היה צורך ללבן או לנהל משא ומתן על נקודה ספציפית נקראו רק נציגי המעמדות שנושא זה היה רלוונטי עבורם.

במקביל לקורטס היו המלכים מכנסים לפעמים לצורך התייעצות את בתי המשפט המלכותיים (Curia Regis), שכללו אצולה קרקעית, הן אצילים פיאודליים והן נציגי כנסייה מחזיקי רכוש (בישופים, אבות מנזר וראשי מסדרים צבאיים).

נהלים אלו מקורם עוד בימי הממלכה הוויזיגותית טרום הכיבוש המוסלמי את חצי האי האיברי, אולם החל במאה ה-13, עם התעצמות הערים והתאגדותן, ניתן מקום במועצות גם לנציגי הערים. הקורטס הידוע הראשון בו היו שותפים נציגי הערים כונס ב-1254 בלייריה על ידי אפונסו השלישי.

בחיי השגרה לא כונס קורטס ובמקום זאת הסתמכו המלכים על מועצות מייעצות מצומצמות שכללו נכבדים המקורבים לחצר. קורטס כונס במקרים מיוחדים, למשל כאשר רצה המלך להטיל מיסים חדשים, למשל לצורך מימון מלחמה (זו הייתה הסיבה העיקרית לכינוס קורטס) או לשנות חוקים מהותיים, לבצע שינוי מהותי במדיניות החוץ או ליישב עניינים הקשורים בהורשת הכתר. הקורטס, משכבר כונס, היה יכול להגיש למלך עתירות, אם העתירות התקבלו הן הפכו לחוקים ותקנות מלכותיים ובכך היה לקורטס היבט של גוף מחוקק יחד עם זאת למלך הייתה זכות ווטו, כלומר לא היה חייב לקבל ולאשר את העתירה. רוב העתירות הוגשו על ידי הקורטס הכללי ונדרש אישור של שני מעמדות לפחות על מנת להעבירן.

החל במאה ה-15 ירד כוחו של הקורטס והמלכים כינסו פחות ופחות מועצות.מנואל הראשון למשל, כינס במהלך 25 שנות מלכותו רק ארבע פעמים קורטס.

עם האיחוד האיברי של 1581 הקורטס צבר חשיבות חדשה והיה בעל תפקיד משמעותי בשיקום של 1640 אולם שוב דעך וקורטס אחרון נפגש ב-1698 לצורך הפורמלי של אשרור המלכתו של ז'ואאו הרביעי. לאחר מכן לא כונס קורטס במשך יותר ממאה שנים. מצב עניינים זה הגיע לסיומו עם המהפכה הליברלית של 1820, אשר בחוקה חדשה הקימה את הפרלמנט הפורטוגזי.

ראשית ימי הביניים

ראשית ימי הביניים או ימי הביניים הקדומים (אנגלית: Early Middle Ages) הוא מונח המציין תארוך תקופה באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה, שנמשכה בערך מסוף המאה החמישית ועד תחילת הפיאודליזם באירופה, דהיינו המאה העשירית. השנה המקובלת בקרב רוב ההיסטוריונים באשר לתאריך תחילת התקופה היא שנת 476 לספירה, בה הודח הקיסר הרומי המערבי רומולוס אוגוסטולוס מכיסאו, והקיסרות הרומית המערבית חדלה מלהתקיים.

בתקופה זו התחזק מאד מעמדה של הכנסייה הקתולית, שהמשיכה להחזיק בכוחה עד לשלהי המאה ה-15, ובמדינות רבות אף לאחר מכן. כמו כן, בתקופה זו החלה להתפתח מערכת קשרי התלות, שיצרה מאוחר יותר את הפיאודליזם.

רודריק

רודריק (Roderic, בערבית: لذريق, Ludharīq, מת ב-711 או 712) היה המלך הוויזיגותי האחרון ששלט בטולדו, ואחד מאחרוני המלכים בממלכה הוויזיגותית. מעט מאוד ידוע על עלייתו לשלטון ועל מלכותו בכלל, ורוב המידע מוטל בספק. שמו של רודריק מוכר בעיקר עקב מפלתו ומותו בקרב גואדאלטה, מול טאריק בן זיאד וצבא המורים, בשנת 711 לספירה, אירוע שסימן את תחילת הכיבוש המוסלמי של ספרד.

רוזנות טולוז

רוזנות טולוז (בצרפתית: Comté de Toulouse), המכונה בשם זה על פי הגדולה בין עריה, השתרעה, לאחר תקופת הוויזיגותים, על כל שטח אקוויטניה (כיום בחבל אקיטן) ועל חלק גדול מספטימניה (כיום חבל לנגדוק-רוסיון שבדרום צרפת) וגבולה הגיע עד הרון.

רקונקיסטה

רֶקוֹנְקִיסְטָה (מספרדית: Reconquista, תרגום: כיבוש מחדש) היא כינויו של תהליך הכיבוש-מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מידי המוסלמים לאורך פרק זמן שארך כ-700 שנים ונמשך מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה. נהוג לראות בניצחון הנוצרי בקרב קובאדונגה בשנת 722 את תחילתה של הרקונקיסטה, ובכיבוש ממלכת גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד בשנת 1492 את סיומה. קיים ויכוח מחקרי סביב שאלת מהותה של הרקונקיסטה - האם יש לראות בה מלחמת קודש, התפשטות צבאית וטריטוריאלית, או דגם מוקדם של מסעי הצלב.

שושלת בלתה

שושלת בלתה הייתה אחת משושלות המלוכה הראשונות של השבטים הגרמאנים. תקופת שלטונה של השושלת היא בערך בין השנים 395 ו-531. מייסד השושלת, אלאריק, היה בן למשפחת אצולה ויזיגותית בשם "בלתה". יורשיו של אלאריק שלטו בשיא כוחה של השושלת על רוב שטחי ספרד ודרום צרפת של היום (הממלכה הוויזיגותית - שטחי גאליה נרבונסיס, אקוויטניה, טרקוננסיס, לואיסיטניה ובאיטיקה).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.