המלחמות הנפוליאוניות

המלחמות הנפוליאוניות הן סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח-התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות-ברית, שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה. המלחמות הנפוליאוניות מתוארכות בדרך-כלל החל ממסעו הראשון של נפוליאון באיטליה ב-17961798, כמצביא (שהפך ב-1799 לשליט), בעת מלחמתה של צרפת נגד הקואליציה הראשונה (מלחמה שהתחילה רשמית ב-1792). ככלל, המלחמות נגד הקואליציות הראשונה והשנייה נקראות גם "המלחמות המהפכניות הצרפתיות". המלחמות נמשכו עם הפוגות קצרות עד שנת 1815. הן שינו ללא היכר את הצבאות האירופאיים, ונערכו בקנה-מידה רחב שלא נודע כמוהו, בעיקר בשל שיטת גיוס חובה להמונים שאומצה לראשונה.

Jacques-Louis David 007
נפוליאון בונפרטה חוצה את האלפים
Woodville Richard Caton - Poniatowski's Last Charge at Leipzig 1912
חיילים פולנים מתקיפים תחת פיקודו של יוזף פוניאטובסקי
Ferdinand Hodler 001'
חיילים פרוסים מיחידת הליצו פרייקור
Buonaparte closing the farce of Egalité
נפוליאון מפזר את ועדת ה-500 במהלך הפיכת 18 בברימר

רקע

מלחמות אלה התנהלו בין קואליציות רבות משתתפים. מצד אחד ניצבה צרפת עם קואליציה רופפת של מדינות חסות כגון הרפובליקה הבטאווית (הולנד), דוכסות ורשה ועוד בעלות ברית ומהצד השני מדינות אירופה החשובות כגון האימפריה הבריטית, האימפריה הרוסית, פרוסיה ועוד.

המלחמות התנהלו רובן ככולן באירופה, למעט מסע נפוליאון למצרים (במהלכו הגיע גם לארץ ישראל וצר על עכו) ומלחמות שהושפעו על ידי המאבק הגדול באירופה באזורים אחרים כגון מלחמת 1812 בין האימפריה הבריטית לארצות הברית והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812).

המדינות העיקריות

הקואליציה

האימפריה הבריטית הייתה המדינה העשירה ביותר באירופה בתקופה זו. היה לה הצי החזק ביותר ואחרי תבוסת הצי הצרפתי בקרב טרפלגר (1805), שקיעת הצי הספרדי והצי ההולנדי, הצי הבריטי היה לחזק בעולם עד מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הייתה בריטניה מונרכיה חוקתית, ושלט בה המלך ג'ורג' השלישי. רוב ממשלותיה היו נציות, במיוחד אלה של ויליאם פיט הבן.

בריטניה ניצבה תמיד נגד צרפת משתי סיבות עיקריות: מדיניות עקבית של מאזן כוחות לפיה אין להרשות לאף מדינה להגיע לכדי הגמוניה באירופה היבשתית. הסיבה העיקרית השנייה הייתה כלכלית. בריטניה חששה מהעוצמה הכלכלית הצרפתית וביקשה להצר את צעדיה.

הקיסרות הרומית הקדושה (משנת 1806 האימפריה האוסטרית) הייתה מדינה גדולה במרכזה של אירופה שחלשה על שטחים רבים והייתה בעלת השפעה גדולה על המדינות הגרמניות הקטנות (שאוחדו למדינה אחת רק בסוף המאה ה-19). היא הייתה מורכבת מלאומים רבים ונלחמה נגד צרפת. הסיבות העיקריות היו החשש מפני התפשטות צרפתית ואיבה עתיקת יומין. אחרי תבוסה בקרב אוסטרליץ (1805) שמרה על נייטרליות קצרה ואחרי מפלה נוספת בשנת 1809 נפוליאון אף נשא את מארי לואיז, בתו של פרנץ השני קיסר האימפריה האוסטרית.

האימפריה הרוסית הייתה מדינה ענקית במזרחה של אירופה, בעלת האוכלוסייה הרבה ביותר ביבשת. היה לה צבא ענק, גם אם לא מאוד יעיל. רוסיה נלחמה בדרך כלל נגד נפוליאון. הכלכלה הרוסית הייתה במצב בעייתי מעט, בעיקר בגלל היקף הקטן של התעשייה שלה.

בעת המלחמות מלכו ברוסיה שני צארים: פאבל הראשון. פאבל שהיה חלק מהקואליציה האנטי-צרפתית השנייה הובס, אך לאחר מכן פיתח יחסים טובים עם נפוליאון. רציחתו בשנת 1801 הייתה מכה לצרפת. בנו, אלכסנדר הראשון היה ביקורתי כלפי צרפת ונלחם איתה בסדרת מלחמות, החשובה ביניהן היא מלחמת רוסיה-צרפת (1812) במהלכה הובס הגרנד ארמה הצרפתי ונגרמו לו אבדות בהיקף של מאות אלפי חיילים - תבוסה זו שברה את העצמה הצרפתית ושנתיים לאחר מכן התפטר נפוליאון בפעם הראשונה מכסאו.

פרוסיה הייתה מדינה קטנה יחסית הן בגודל והן באוכלוסייה, אך לוחמנית למדי. התרפקותה על זכרונות העבר מהדור הקודם, עת שלט בה פרידריך הגדול הפיחו רוח במפרשי האיבה הפרוסית לצרפת. אחרי תבוסה מוחצת במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית פרוסיה חדלה כמעט מלהתקיים, אך שוקמה ותרמה תרומה חשובה לתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו (1815).

ספרד שהייתה מהמדינות החשובות באירופה ובעולם כולו במאות ה-16 וה-17 נמצאה בתהליך שקיעה מתמשך. החל מראשית המאה ה-18 שלט בית בורבון בספרד ובצרפת והן הפכו לבעלות ברית. שיתוף פעולה זה נמשך גם לאחר הדחת בית בורבון מהשלטון במהפיכה הצרפתית (כמו בקרב טרפלגר) והסתיים בשנת 1808 עת פלש נפוליאון לתוכה והסתבך במלחמה ארוכה שנמשכה עד שנת 1814. הבריטים שמחו להתערב לצד הספרדים ושלחו צבא חזק. במלחמת הגרילה שהתפתחה והקרבות נגד הבריטים איבד הצבא הצרפתי מאות אלפי חיילים. הייתה זו אחת הסיבות העיקריות, לצד התבוסה ברוסיה בשנת 1812 לנפילתו של נפוליאון.

האימפריה העות'מאנית שבדומה לספרד הייתה אף היא בין המדינות החשובות עד המאה ה-17, הייתה בתהליך שקיעה מתמשך. היא לא התערבה באופן פעיל בסכסוך, אך ניסתה לנצל את המאבק בין רוסיה לצרפת כדי להכות ברוסים, אויביהם מקדמת דנא.

מדינות אחרות כגון הולנד, פורטוגל, שוודיה שהייתה להן חשיבות רבה במאה ה-17 וה-18 ירדו לחלוטין מגדולתן והשפעתן על האירועים הייתה קטנה.

צרפת

המהפכה הצרפתית (1789) הייתה הגורם העיקרי לפרוץ מעשי האיבה בשנת 1792. הוצאתו להורג של לואי ה-16 בתחילת שנת 1793 הייתה בין הגורמים החשובים לשנאתם של בתי המלוכה האירופאים כלפי צרפת. צרפת עצמה הייתה נתונה לממשלן של מספר ממשלות לא יציבות עד שבהפיכת 18 בברימר (סוף 1799) תפס נפוליאון את השלטון והתמיד בו עד סוף עידן המלחמות הנפוליאוניות.

צרפת הייתה מדינה צפופה עם כלכלה מפותחת שנכנסה למשבר עמוק לקראת סוף המאה ה-18. היא הצליחה להתגבר עליו ובסדרת רפורמות צבאיות הצליחה להקים צבא מהגדולים ביותר בעולם בתקופה זו. חידושים בטקטיקה, בפיקוד ושליטה בשדה הקרב ובעניינים צבאיים רבים אחרים עזרו לנפוליאון להביס את צבאות הקואליציה פעם אחרי פעם. רק תבוסות מוחצות בספרד וברוסיה שאחריהן התנהלה סדרת קרבות גדולים עם מאות אלפי חיילים מכל צד הצליחה לשבור לחלוטין את ההתנגדות הצרפתית.

מלבד צרפת ניצבו לצדה מדינות חסות. מדינות אלה היו חלשות והברית שלהן עם צרפת נכפתה עליהן באמצעות הכידונים של הצבא הצרפתי. גרוע מכך, הברית עם צרפת פגעה בכלכלתן והן חיפשו דרכים להפר את הברית. כל זה גרם לכך שהשתתפותן לצד הצרפתים נעשתה כלאחר יד והן לא תמכו בה בלב שלם.

מלחמות צרפת המהפכנית

הקואליציה הראשונה

הקואליציה הראשונה (17921798) של אוסטריה, פרוסיה, ממלכת בריטניה הגדולה, ספרד ופיימונטה (צפון איטליה) נגד הרפובליקה הצרפתית נערכה בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789. המעצמות הזרות ניסו לכפות על הצרפתים את שלטון המלוכה שהופל במהלך המהפכה. הצרפתים אימצו את גיוס ההמונים, ביצעו מודרניזציה בצבא ובמערכות השלטוניות ואימצו מלחמה טוטאלית (הכובלת את כל משאבי האומה למאמצי המלחמה).

מסעו של נפוליאון בצפון איטליה ב-1796 הוציא את פיימונטה מהקואליציה. פיימונטה, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס השישי אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשהתקפת-הנגד האוסטרית כשלה, נכנס נפוליאון לפריולי, ובאוקטובר 1797 אולצו האוסטרים להיכנע לתנאים שהכתיב להם בחוזה קמפו פורמיו. בכך הסתיימה המלחמה בתבוסתה של הקואליציה.

הקואליציה השנייה

Antoine-Jean Gros - Bataille d'Aboukir, 25 juillet 1799 - Google Art Project
קרב אבוקיר (1799), צייר אנטוני-ג'ין גרוס (1806)
Abensberg
נפוליאון נואם בפני חיילים בווארים

הקואליציה השנייה (17981801) של רוסיה, בריטניה, אוסטריה, האימפריה העות'מאנית, פורטוגל, מדינת האפיפיור ונאפולי העמידה אתגר קשה בפני צרפת. הממשלה הצרפתית הייתה מושחתת ומחולקת, קופתה של הרפובליקה הייתה ריקה כמעט והיא עמדה לקרוס. גם מעורבותם של הכוחות הרוסיים בקואליציה, שחנו באיטליה תחת פיקודו של אלכסנדר סובורוב הבלתי-מנוצח, עמדה לרעת הצרפתים. כמו כן, שתיים מהדמויות הצבאיות החשובות שהביאו לצרפת את הניצחון נגד הקואליציה הקודמת נעדרו הפעם מהזירה: לזאר קרנו, שר המלחמה לשעבר שהנחה את צרפת אל הניצחון דרך הרפורמות בצבא, ומפקד הצבא נפוליאון בונפרטה, שהיה עסוק במסע במצרים, שטח של האימפריה העות'מאנית דאז, במטרה לבסס שם קולוניה צרפתית ולפגוע בסחר הבריטי בים-התיכון ובקשר עם הקולוניה הבריטית בהודו.

נפוליאון פלש למצרים ב-1798. הוא הביס את הממלוכים בקרב הפירמידות, אך ציו הושמד על ידי אדמירל נלסון בקרב אבוקיר (Abu-Qir, "הקרב על הנילוס"). נפוליאון נותר מנותק במצרים וניסה לפלוש צפונה, לכיוון לבנון וסוריה, אך לאחר הצלחות ראשוניות נבלם במצור על עכו ונסוג בחזרה דרומה.

כ-40,000 חיילים מצבאו של נפוליאון נהרגו במהלך מסעו במזרח-התיכון, כתוצאה ממחלות וקרבות מול הבריטים והעות'מאנים. נפוליאון האמין כי הממשלה הצרפתית והאופן הלקוי שבו תכננה את המערכה הם האשמים, וחזר לצרפת באוגוסט 1799. בנובמבר תפס נפוליאון את השלטון, והפך לשליט יחיד.

האנגלים הקימו במהרה קואליציה חדשה. ההצלחות הראשוניות של הקואליציה באיטליה ובשווייץ נראו מבטיחות, אך נפוליאון הצליח לכרות חוזה שביתת-נשק עם פאבל הראשון קיסר רוסיה (1801), וזו נסוגה מהמלחמה. באשר לבריטים, אלו סירבו לסכן את צבאם הקטן ואוסטריה נשארה לבדה מול כוחותיו של נפוליאון. בתקופה זו נפוליאון ארגן את צבאו מחדש ואף יצר צבא מילואים שנועד לתגבר את המאמצים על הריין או באיטליה. אז לצרפתים כבר היה צבא של כ-300,000 חיילים שנלחמו בקואליציה, ומדובר ביכולת גיוס שהיא חסרת-תקדים.

באיטליה האוסטרים הגבירו את מאמציהם, והצרפתים נאלצו להעביר לשם את העתודה שלהם. נפוליאון הביס את האוסטרים תחילה בקרב מרנגו (Marengo) ב־14 ביוני 1800. מאוחר יותר האוסטרים הובסו על ידי הצרפתים בקרב הוהנלינדן (Hohenlinden), ב־3 בדצמבר (שם נלחמו 130,000 חיילים צרפתים מול 120,000 חיילים אוסטרים). האוסטרים הסכימו לחתום על חוזה לונביל (Lunéville) (פברואר 1801), שהוציא אותם באופן זמני מהעימות. בכך נותרה הממלכה המאוחדת הבריטית היחידה שעמדה מול נפוליאון. היא המשיכה בהשפעתה הרבה על המעצמות ביבשת תוך עידודן להתנגדות לצרפת. נפוליאון הבין שללא תבוסה בריטית או חוזה איתה, לא יצליח להשיג שלום מוחלט, ובעוד שהצבא הבריטי היה קטן ולא איים כמעט על צרפת, הצי המלכותי הבריטי היווה איום מתמשך על הספנות הצרפתית ועל הקולוניות שלה. כמו כן, הבריטים השקיעו כספים באיחוד המעצמות האירופאיות נגד צרפת. נפוליאון, אם כן, לא היה מסוגל לפלוש לאי הבריטי, ולכן העימות עם בריטניה נכנס לשוויון מסוים.

הסכם אמיין (Amiens) ב-1802 סיים את המלחמה עם בריטניה וסימל את ההתמוטטות המוחלטת של הקואליציה השנייה. אולם לא היה סביר שההסכם יאריך ימים: הוא לא סיפק אף אחד מהצדדים, ושניהם לא כיבדו חלקים ממנו. תקופת השלום, אם כן, הייתה קצרת מועד: הצרפתים התערבו במהומות בשווייץ ואף כבשו מספר ערי-חוף באיטליה, ואילו הבריטים המשיכו להחזיק במלטה, שאותה נדרשו לפנות במסגרת ההסכם. הלחימה בין נפוליאון והבריטים התחדשה במאי 1803, כשאת רצונם להחזיר את המונרכיה בצרפת המירו ברצון פשוט להוריד את נפוליאון מכס-השלטון. נפוליאון הכריז על צרפת כאימפריה ב־28 במאי 1804, והוכתר לקיסר ב־2 בדצמבר.

מלחמות נפוליאון

הקואליציה השלישית

Austerlitz-baron-Pascal
קרב אוסטרליץ (1805)

הקואליציה השלישית (1805) הורכבה מאוסטריה, בריטניה הגדולה, רוסיה ושוודיה שלחמו נגד צרפת לאחר שנפוליאון כשל בניסיונו לפלוש לאיים הבריטיים, וכתוצאה מכך כיוון את מאמציו אל תוך היבשת. ספרד ניצבה לימין צרפת במערכה הימית.

לצורך הפלישה לאיים הבריטיים שתכנן נפוליאון, נבנה צי גדול של אסדות נחיתה קטנות. נפוליאון נזקק לשליטה ימית זמנית בתעלת למאנש כדי לאפשר את העברת הצבא אל בריטניה, שצבאה היבשתי היה קטן. בקיץ 1805 ריכז נפוליאון את הגרנד ארמה באזור בולון הסמוך לתעלה ונערך לפלישה. במקביל ביצע הצי הצרפתי בראשותו של פייר וילנב תרגיל הסחה שנועד למשוך את עיקר הצי הבריטי, שעלה עליו בכמות ובאיכות, אל איי הודו המערבית, ואז לחזור ולהשתלט על התעלה למשך הפלישה. ואולם, התרגיל לא צלח - הספינות הבריטיות שנשלחו לים הקריבי בעקבות הפיתיון הצרפתי הקדימו לחזור, ונוסף להן הופעלו עתודות של הצי כדי להגן על חופי בריטניה, והצי הצרפתי נרתע מלנסות ולתקוף.

עם כישלון הצי, נגוזו חלומותיו של נפוליאון לפלישה ימית, והוא היפנה את צבאו במסע מאורגן היטב אל מרכז אירופה, במטרה להביס את צבאות אוסטריה ורוסיה בטרם יספיקו להתארגן. הצבא הצרפתי יצא מבסיסיו בסוף יולי, ובספטמבר הביס את הנסיך קארל בקרב אולם, כאשר כל 70,000 האוסטרים נפלו בשבי ללא קרב לאחר שנותקו מקווי האספקה שלהם. על ההישג העיבה תבוסתו של הצי הצרפתי, יחד עם הצי הספרדי, לצי הבריטי בפיקוד הורציו נלסון בקרב טרפלגר (Trafalgar) ב־23 באוקטובר. לאחר קרב זה שלטה בריטניה באופן בלתי-מעורער בים, ונפוליאון לא ניסה שוב ליזום פלישה ימית לבריטניה, אויבתו הגדולה והעיקשת.

ב־2 בדצמבר הביס צבאו של נפוליאון את הכוח המשולב העדיף של רוסיה ואוסטריה (תחת פיקודו של מיכאיל קוטוזוב) בקרב אוסטרליץ (Austerlitz), במה שנחשב כניצחונו הגדול אי-פעם. לאחר התבוסות האלה, הקואליציה התפרקה וב-26 בדצמבר חתמה אוסטריה על חוזה פרסבורג (Pressburg), שסיים את פעולות האיבה.

הקואליציה הרביעית

Gros - Napoleon on the Battlefield of Eylau
נפוליאון בקרב קרב איילאו, 1807.
Charles Meynier - Napoleon in Berlin
הצבא הצרפתי כובש את ברלין

הקואליציה הרביעית (18061807) של רוסיה, סקסוניה, ופרוסיה נגד צרפת. בהתחלה הפרוסים, ההוזים בשגעונות גדלות צבאם, תוך כדי פיזור אימרות כמו "צבאו של פרידריך הגדול יחזיר את הקורסיקני הקטן לממדיו הטבעיים" לא המתינו להגעת תגבורות מרוסיה, שסבלה אבדות כבדות בשנה שעברה ולכן לא יכלה לעזור להם בצורה משמעותית עד הגעת התגבורות, דבר שהיה לוקח לפחות כמה חודשים. התוצאה הבלתי נמנעת של הטעות הייתה תבוסה פרוסית קשה בשני קרבות מקבילים - קרב ינה וקרב אאורשטט (14 באוקטובר 1806). אחרי המפלה הצורבת בקרבות אלו, המבצרים הפרוסיים נכנעו ללא קרב ונפוליאון נכנס לברלין ב־27 בחודש.

הרוסים הצליחו להתאושש מהמפלה בקרב אוסטרליץ והתנגשו בנפוליאון בקרב איילאו (ידוע גם כפריסיש איילאו). אף על פי שהקרב היה עקוב מדם, הוא הסתיים ללא הכרעה. נפוליאון הצליח להביסם בקרב פרידלנד ביוני 1807 והרוסים הסכימו לחתום על הסכם שלום במסגרת ועידת ארפורט (1808). הוחלט שרוסיה תכריח את שוודיה להצטרף למערכת הקונטיננטלית, שגרמה למלחמה הפינית באותה שנה, וקריעת הטריטוריה הפינית משוודיה וצירופה לרוסיה בתור הדוכסות הגדולה של פינלנד.

הקואליציה החמישית

El tres de mayo de 1808 en Madrid
חיילים צרפתים מוציאים להורג אזרחים ספרדים

הקואליציה החמישית (1809) של בריטניה הגדולה ואוסטריה נגד צרפת. בריטניה לא הפסיקה את לחימתה בצרפת משנת 1805 ולא חתמה איתה על אף הסכם, אך התרומה הצבאית הבריטית הייתה קטנה עד כה. הם כבשו כמה קולוניות צרפתיות והשמידו את הצי הדני. תרומתם העיקרית הייתה כספית. הם מימנו את המלחמות של הקואליציות השונות נגד צרפת. התרומה העיקרית ביבשה החלה בשנת 1808 עם הנחיתה של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון על אדמת ספרד. המערכה בספרד ובפורטוגל נמשכה עד לשנת 1814 ואף צד לא הצליח להגיע להכרעה בקרבות. כך למשל בשנת 1808 התחולל קרב באזור העיירה בלמאסדה בה האנגלים הצליחו להביס את הכוח הצרפתי, אך תוך מספר ימים לאחר מכן הפסידו בקרב.

הכוחות הבריטיים נשארו על אדמת חצי האי האיברי עד הגירוש המלא של הצרפתים ב-1814.

בינתיים אוסטריה התקיפה את צרפת. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידה, התנגשה עם הכוחות העיקריים של נפוליאון בקרב וגראם 5 ביולי - 6 ביולי 1809. על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים גרמו להם לחתום על הסכם שנברון ב־14 באוקטובר 1809. קרב וגראם הוא ניצחונו האחרון של נפוליאון בקרב גדול.

בתקופה הזו האימפריה הצרפתית הגיעה לשיא גודלה. נפוליאון שלט דרך הגנרלים וקרובי משפחתו ברוב מערב אירופה, בריטניה הפסידה סכומי עתק שהושקעו לחינם בצבאותיהם של פרוסיה, רוסיה ואוסטריה.

הקואליציה השישית

Napoleon i Poniatowski Lipsk
קרב לייפציג, 1813

הקואליציה השישית (18121814) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות גרמניות נגד צרפת.

המלחמה החדשה נפתחה בפלישתו של נפוליאון לרוסיה ב־22 ביוני 1812 בראש הגרנד ארמה. הצבא היה בן 600,000 איש (כמחציתם צרפתים) בהמשך זכה לתגבורות של כמה עשרות אלפי חיילים. המלחמה נפתחה בעקבות נסיגתה של רוסיה מהמערכת הקונטיננטלית. בהתחלה נפוליאון התקדם לתוך רוסיה ללא קרבות משמעותיים ונתקל באדמה חרוכה שהשאירו אחריהם הרוסים הנסוגים. הוא ניסה להתנגש ברוסים ליד סמולנסק, אך הם נסוגו. לאחר קרב בורודינו ב־7 בספטמבר, שהיה עקוב מדם, אך לא הוכרע לצד כלשהו, הרוסים נסוגו עוד ונפוליאון נכנס למוסקבה. למרות זאת, אלכסנדר הראשון סירב להיכנע וכעבור המתנה של בערך חודש במוסקבה, נפוליאון נאלץ לסגת. במהלך הנסיגה הוא איבד כ־500,000 איש והיתר פוזרו לכל עבר או היו לא כשירים ללוחמה, נשארו איתו רק בין 10,000 ל־50,000 חיילים (מקורות שונים מציינים מספרים שונים). נפוליאון חזר לפריז בדצמבר אותה שנה על מנת לגייס צבא חדש.

בשנה לאחר מכן, בקרב ויטוריה ב־21 ביוני הצרפתים ספגו תבוסה מוחצת בספרד ונאלצו לסגת מכל אדמת ספרד אל מעבר לפירנאים.

רוסיה כרתה ברית עם אוסטריה, ומדינות נוספות הצטרפו במהרה. הצרפתים זכו במספר ניצחונות משניים, אבל בקרב לייפציג (ידוע גם כקרב העמים) הצרפתים הובסו בצורה קשה תוך כדי שהם מאבדים שליש מצבאם. לאחר כמה קרבות נוספים, בעלות הברית נכנסו לפריז ב־30 במרץ 1814. כתוצאה מההפסד, נפוליאון גורש לאי אלבה ושושלת הבורבונים חזרה לשלוט בצרפת.

הקואליציה השביעית

Sadler, Battle of Waterloo
קרב ווטרלו, 1815

הקואליציה השביעית (1815) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות קטנות יותר נגד צרפת.

נפוליאון נחת בקאן ב־1 במרץ וכעבור זמן קצר הגיע לפריז. הוא הכתיר את עצמו בפעם השנייה לקיסר. תקופת שלטונו השנייה זכתה לכינוי "מאה הימים" כי נמשכה בערך 3 חודשים וחצי. לאחר שגייס צבא חדש בן 125,000 איש, הוא יצא צפונה לכיוון בלגיה על מנת להתעמת עם בעלות הברית. למרות ההצלחות הראשוניות, הוא הובס על ידי ולינגטון בקרב ווטרלו ב־18 ביוני ונאלץ להתפטר ב־22 ביוני. הוא ניסה להימלט מצרפת אך נתפס על ידי הבריטים והוגלה לסנט הלנה.

תוצאות היסטוריות

Johann Peter Krafft 003
הארכידוכס קרל, דוכס צ'שין, במהלך קרב אספרן אסלינג, שבו ניצח את נפוליאון (מאי 21–22 1809)

במישור הפוליטי-חברתי

  • מעצמות אירופה יצרו מערך דיפלומטי, "הקונצרט האירופאי", שמטרתו שיתוף פעולה בין המלכים והמונרכים על-מנת למנוע הישנות מהפכה וחזרה לשלטון של רפורמטור כנפוליאון, ולבצע רסטורציה לסדר הישן. המערך הדיפלומטי התבסס על קונגרסים ופגישות בין מנהיגי המעצמות, כשהראשון והחשוב בהם היה קונגרס וינה ב-18141815, במהלכו נקבעו עקרונות ויעדי השיטה, כמו גם עניינים מעשיים הנוגעים לצרפת ולתוצאות המיידיות של המלחמה בנפוליאון.
  • למרות שנפוליאון הצליח, בשלב מסוים, לשלוט ברוב שטחה של מערב-אירופה, מצב שלא נודע כמוהו מאז ימי רומא העתיקה ואולי גם האימפריה הקארולינגית, למצב הלוחמה הקבוע ששרר בין צרפת לבין שילובן המשתנה של המעצמות האירופאיות היה מחיר: בסוף ימיו של השלטון הנפוליאוני צרפת חדלה להיות הכוח הדומיננטי באירופה, מעמד שהחזיקה בו מימי שלטונו של לואי הארבעה עשר בתחילת המאה ה-18. בריטניה, לעומת זאת, הפכה להיות מעצמה בסדר-גודל עולמי: הכלכלה והמסחר הבריטיים הפכו לחזקים והמפותחים בעולם, והצי המלכותי הבריטי שלט ללא-עוררין בימים.
  • ברוב המדינות האירופאיות, העקרונות המיובאים שהביאה המהפכה הצרפתית והכיבוש הצרפתי (דמוקרטיה, הזכות להליך הוגן בבתי המשפט, הפקעת זכויות-היתר של האליטה וכו') השאירו את חותמם. המונרכיות האירופאיות התקשו להחזיר את השלטון האבסולוטי שפעל לפני המהפכה, ונאלצו להשאיר על תלן כמה מהרפורמות שהושראו בזמן השלטון הנפוליאוני. כמה מהמורשות החוקתיות שהשאיר נפוליאון קיימות עד היום: ברוב מדינות אירופה קיימת מערכת משפט אזרחי, וכן מערכות חוקה, או קודקס, המבטאים בפשטות את עקרונות החוק הבסיסיים, דומים לקודקס שיצר נפוליאון בצרפת.
  • תנועה פוליטית חדשה החלה לפרוח - הלאומיות. בצילה נוסדו מדינות חדשות והגיעו ימיהן האחרונים של אחרות. מפת אירופה השתנתה באופן דרמטי במאה ה-19, אולם לא היה זה כתוצאה מגחמותיהם של בעלי-אחוזות או בני האריסטוקרטיה, כי אם על-בסיס התרבות האנושית, השורשים הלאומיים והאידאולוגיה הלאומית. השלטון הנפוליאוני באירופה זרע את הזרעים לייסוד מדינות כמו גרמניה ואיטליה, והביא לאיחודן של ערי מדינה, ממלכות ונסיכויות.
  • נפוליאון ציין בכמה הזדמנויות כי ברצונו להקים "מדינה" אירופאית אחת, ולמרות שתבוסתו החזירה את המחשבה על אירופה מאוחדת כמאה וחמישים שנים אחורנית, האירופאים גילו מחדש את זהותם המשותפת בסוף מלחמת העולם השנייה, עם כינונם של קהילת הפחם והפלדה האירופית ב-1951 וממשיכו, האיחוד האירופי ב-1992.

במישור הצבאי-אסטרטגי

למלחמות נפוליאון היו גם השפעות על צבאות העולם. לפני תקופתו, הצבא הממוצע לא עלה על 100,000 - 150,000 איש ובזמנו הם גדלו לממדי ענק של מאות אלפי חיילים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
קרב נירווינדן • קרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראל • קרבות איטליה • קרב קופנהגן • קרב ההונלידן • קרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהקרב טרפלגרקרב אולםקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדט • קרב אילאו • קרב היילסברג • קרב פרידלנד קרב אבנסברג • קרב אספרן-אסלינגקרב וגראם הפלישה לרוסיהקרב בורודינו • קרב ברזינה • קרב דרזדן • קרב סמולנסק • קרב ויטוריה • קרב לייפציג קרב קאטר ברהקרב ווטרלו
אוניית דגל

אוניית דגל היא האונייה המובילה בשייטת או בצי אוניות מלחמה. בדרך כלל זוהי אונייה בעלת מאפיין ייחודי: גדולה, מהירה, חדישה, בעלת החימוש הכבד ביותר, או מפורסמת מסיבה אחרת. האונייה היא האונייה המובילה משום שבה נמצא הקצין הבכיר ביותר, המפקד על השייטת או הצי שבה נמצאת האונייה. מקור השם נובע מהמנהג להניף את דגל הדרגה על תורן האונייה שבה הוא נמצא. בשל כך, ההגדרה "אוניית דגל" היא הגדרה משתנה: אוניית הדגל היא כל אונייה שבה נמצא האדמירל. עם זאת, בדרך כלל אוניית הדגל היא אונייה גדולה ומהירה, הן בשל הצורך במגורים ומקום למטהו של האדמירל, והן בשל הצורך של הקצין הבכיר להיות בלב הקרב, במהירות וללא סיכון מיותר.

בימי אוניות הקו היו אוניות הדגל בדרך כלל אוניות מן הדרג הראשון. האדמירל היה מתמקם במגורים בחלקה האחורי של האונייה, יחד עם קציני מטהו. דוגמה לכך ניתן לראות עד היום באה"מ ויקטורי, אוניית קו בצי הבריטי מזמן המלחמות הנפוליאוניות, שהתפרסמה במיוחד כאוניית הדגל של האדמירל הוריישו נלסון בקרב טרפלגר. ויקטורי, הנמצאת כיום במבדוק בפורטסמות' שבבריטניה, משמשת גם כיום כאוניית הדגל של מפקד צי הבית (Home Fleet) בצי הבריטי.

עם התפתחות הלוחמה הימית במאה העשרים, גדלו ממדיהן של רוב אוניות המלחמה, כך שרובן היו יכולות לארח על סיפוניהן מפקדים בכירים. מכיוון שכך, השתנה אופייה של אוניית הדגל. בזמן מלחמת העולם השנייה העדיפו אדמירלים אוניות מהירות על פני אוניות גדולות יותר. במקביל, התקדמות דרכי התקשורת בין אוניות, ומאוחר יותר צורכי המיחשוב, הביאו לפיתוח אוניות ייעודיות לשליטה ובקרה.

אמיין

אמיין (צרפתית: Amiens) היא עיר בצפון צרפת, 120 ק"מ צפונית לפריז ו-100 ק"מ דרומית-מערבית לליל, עיר הבירה של מחוז סום והייתה בירת חבל פיקרדי עד שנת 2015.

העיר ידועה בעיקר בזכות קתדרלת אמיין - הקתדרלה הגותית הגדולה בצרפת, ואחת החשובות שבהן.

בעיר זו נחתם חוזה אמיין ב-25 במרץ 1802 על ידי הנרי אדינגטון. חוזה זה היה למעשה הסכם שלום בין אנגליה לנפוליאון שסיים את המלחמות הנפוליאוניות, אולם חוזה זה החזיק מעמד רק שנה. זוהי עיר הולדתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון.

גרנד ארמה

לה גרנד ארמה (בצרפתית: La Grande Armée - "הצבא הגדול") הוא שמו של הצבא הצרפתי תחת פיקודו של נפוליאון. בשם נעשה שימוש לראשונה כאשר נבנה כוח צבאי גדול לפלישה לבריטניה, שלא יצאה אל הפועל. הגרנד ארמה היה הצבא המתקדם והחדשני ביותר באירופה בתחילת המאה ה-19 ונודע באיכות קציניו ובמורל הגבוה של החיילים. בשיאו, ערב הפלישה לרוסיה ב־1812, מנה הצבא קרוב ל־600 אלף חיילים, מעל מחציתם צרפתים, והיתר ממדינות חסות או בנות ברית של צרפת, בעיקר פולנים, גרמנים ואיטלקים.

הקואליציה האנטי-צרפתית השישית

הקואליציה האנטי-צרפתית השישית (1814-1812) הייתה איחוד כוחות של האימפריה האוסטרית, פרוסיה, האימפריה הרוסית, שוודיה ובריטניה כנגד צרפת וגרורותיה במסגרת המלחמות הנפולאוניות. ברית זו קמה לאחר 20 שנות מלחמה, עם הפסקות קצרות, בין קואליציות מתחלפות של מעצמות אירופה לבין צרפת, תחילה תחת השלטון המהפכני ולאחר מכן תחת שלטון נפוליאון, מערכות שהסתיימו כולן בניצחונות צרפתיים.

לאחר כישלונו של נפוליאון בפלישה לרוסיה, חברו המעצמות האירופאיות לרוסיה, לבריטניה ולמורדים בספרד ובממלכת פורטוגל. באוקטובר 1813 ניצחו צבאות הקואליציה בקרב לייפציג וגירשו את כוחותיו של נפוליאון מגרמניה, ובשנת 1814 פלשו לצרפת והפילו אותו מכסאו.

הקרבות העיקריים במלחמת הקואליציה השישית כללו את קרב סמולנסק, קרב בורודינו, קרב ליצן, קרב באוצן, קרב דרזדן וקרב לייפציג.

הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה

הקואליציה השנייה (1799 – 1802) הייתה איחוד כוחות של האימפריה הרוסית, האימפריה הרומית הקדושה (אוסטריה) והאימפריה הבריטית נגד הרפובליקה הצרפתית הראשונה במטרה לחסל או לכל הפחות להכיל את המהפכה הצרפתית. האוסטרים והרוסים גייסו את צבאותיהם ופלשו לגרמניה ולאיטליה.

המלחמה הסתיימה בניצחון צרפתי ובחתימה על חוזי שלום שלא החזיקו מעמד זמן רב. בהפוגה בין המלחמות ביסס נפוליאון את שליטתו בצרפת, פעל לכינונה של חוקה חדשה וביצע רפורמות בצבא.

חלוקת פולין

חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי (בפולנית: Rozbiór Polski, בליטאית: Padalijimas) - חלוקת שטחו של האיחוד הפולני-ליטאי בין פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה במהלך סוף המאה ה-18. החלוקה בוצעה ב-3 פעימות - בשנים 1772, 1793 ו-1795. במהלך המלחמות הנפוליאוניות הישות המדינית הפולנית, שלא הייתה במעמד של מדינה, הוקמה מחדש לתקופה קצרה בשם דוכסות ורשה, אך בשנת 1814 חזר המצב הישן. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה מחדש המדינה הפולנית.

מאה הימים

מאה הימים (בצרפתית: les Cent-Jours) הוא כינוי לתקופת שלטונו של נפוליאון בין חזרתו מהגלות באי אלבה ב-20 במרץ 1815 ובין הגלייתו לאי סנט הלנה ב-8 ביולי 1815 (תקופה של 111 ימים). בתקופה זו נערכה מערכה בין הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית שכללה את הממלכה המאוחדת, פרוסיה, ממלכת הנובר, דוכסות נסאו, דוכסות בראונשווייג ואת הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה לבין צרפת מערכה שנקראת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית.

מלחמות המהפכה הצרפתית

מלחמות המהפכה הצרפתית (צרפתית: guerres de la Révolution française) הוא השם שניתן לסדרת עימותים צבאיים גדולים שניטשו מ-1792 עד 1802 בין ממשלת צרפת המהפכנית לבין אחדות ממדינות אירופה האחרות. במהלך מלחמות אלו, שהצטיינו בלהט מהפכני צרפתי ובחידושים צבאיים, הנחילו צבאות צרפת המהפכנית תבוסה לשתי קואליציות שנתאגדו מולם, והרחיבו את שליטת צרפת אל ארצות השפלה, איטליה וחבל הריין. הצבאות שנטלו חלק באותן מלחמות היו אדירי ממדים, בעיקר בשל הנהגת שיטת הגיוס ההמוני.

מלחמות המהפכה הצרפתית נחלקות בדרך כלל לשתיים: מלחמת הקואליציה הראשונה (1792-1797) ומלחמת הקואליציה השנייה (1798-1801), אף שצרפת הייתה במלחמה עם בריטניה הגדולה ברציפות מ-1793 עד 1802. פעולות האיבה נפסקו עם חתימת הסכם אמיין ב-1802, אולם העימות נתחדש שוב עם פרוץ המלחמות הנפוליאוניות. הסכם אמיין מציין בדרך כלל את סוף מלחמות צרפת המהפכנית; ברם, ישנם חוקרים המצביעים על מאורעות אחרים לפני 1802 ולאחריה כנקודת ההתחלה של המלחמות הנפוליאוניות.

מלחמת חצי האי

מלחמת חצי האי היא אחת מהמערכות במלחמות הנפוליאוניות, שהתחוללה בין 1807 (או 1808) ל-1814. צרפת הנפוליאונית לחמה נגד ספרד ובנות בריתה, אנגליה ופורטוגל, על השליטה בחצי האי האיברי.

המלחמה נודעת בזכות השימוש הנרחב בלחימה על ידי קבוצות קטנות וזריזות, ולא במערכה מסודרת. סוג זה של מלחמה כונה בספרדית "guerrilla" ("מלחמה קטנה"), ובעקבותיה נטבע המושג "לוחמת גרילה" בשפות רבות.

מלחמת רוסיה–צרפת (1812)

פלישת נפוליאון לרוסיה ב־1812 הייתה מאורע מרכזי במסגרת מלחמות נפוליאון. בעקבות התבוסה המכריעה שנחל נפוליאון במהלך הפלישה הכושלת, הצטמצם צבאו לכדי שבריר מגודלו ערב הפלישה, ורבים מבעלי בריתו (מאונס) נטשו אותו והצטרפו לכוחות שלחמו כנגדו. כישלון הפלישה לרוסיה סימן את תחילת הסוף של שלטונו של נפוליאון והאימפריה שלו. את התפקיד הכביר שמילאה מלחמת 1812 בהיסטוריה ובתרבות של העם הרוסי ניתן לראות ברומן "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי ובקווי הדמיון אשר מתח המשטר הסובייטי בינה לבין פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1941.

ממלכת נאפולי

ממלכת נאפולי הוא כינוי מודרני לישות מדינית שהתקיימה בחציו הדרומי של חצי האי האפניני. בעת קיומה הייתה הממלכה ידועה אף כ"ממלכת סיציליה", שנוסדה לאחר ניתוקו של האי סיציליה מממלכת סיציליה הקדומה, כתוצאה ממרד הערבית הסיציליאנית ב-1282. ברוב שנות קיומה שלטו בממלכה מלך צרפת או מלך ספרד.

ממלכת סרדיניה

ממלכת סרדיניה (הידועה גם כ"סרדיניה-פיימונטה" או "פיימונטה-סרדיניה") הייתה השם שניתן לשטחים שבשליטת בית סבויה בין שנת 1720, בה הוענק האי סרדיניה לשליט סבויה ויטוריו אמדאו השני, כפיצוי על אבדן שליטתו באי סיציליה לטובת כוחות אוסטרים, ועד לאיחוד איטליה תחת כתר בית סבויה ב-1861.

פרט לאי סרדיניה כללה הממלכה גם את אזור סבויה, מחוזות פיימונטה, והעיר ניס. ליגוריה וג'נובה סופחו לממלכה בקונגרס וינה בשנת 1815. בית סבויה שמר על זכותו ההיסטורית לכתר ממלכת קפריסין וממלכת ירושלים הצלבניות, על אף ששטחים אלו היו מצויים ביד האימפריה העות'מאנית מזה מאות בשנים, ולפיכך נקראה הממלכה באופן רשמי "ממלכת סרדיניה, קפריסין וירושלים, דוכסות סבויה ומונפראט, מחוז פיימונטה". במהלך רוב המאה ה-18 והמאה ה-19 הייתה בירת הממלכה טורינו שבפיימונטה. ב-1860 נאלצה הממלכה לוותר על ניס וסבויה לטובת צרפת בתמורה לתמיכה צרפתית במלחמות איחוד איטליה. בשנת 1861 הייתה למדינה העיקרית בממלכת איטליה החדשה, ולאחר איחוד איטליה תחת כתר סבויה, חדלה להתקיים כממלכה נפרדת.

קונגרס וינה

קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.

את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו למשל לורד קסלרי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכשרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.

עיקר החלטת הקונגרס הייתה החזרת כל בתי האצולה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון אל כס מלכותם, ופיצוי אותם בתי האצולה שלא נתאפשר להחזירם לשלטון, באחוזות חדשות. הקונגרס סימל את הרסטורציה, השמרנות והשלטון המונרכי, ששלושתם נזדעזעו באירופה של ימי נפוליאון.

חלק ניכר מתקופת פעילותו של הקונגרס מולא על ידי אירועים חברתיים, מסיבות ונשפים שמשכו אליהם את כל נכבדי אירופה לווינה. ברם, לא היו אלה אירועים חברתיים בלבד: רבים מהם נוצלו לפגישות חשאיות בין הדיפלומטים מהמדינות השונות ולכריתת בריתות מדיניות והסכמים. ברית אחת כזאת, שנוסחה בחשאי, הייתה הברית בין נציגיהן של אוסטריה, צרפת ובריטניה, לבלימת התפשטותן הטריטוריאלית של המעצמות הצעירות, פרוסיה ורוסיה.

קרב בורודינו

קרב בורודינו (ברוסית: Бородинская битва; בצרפתית: Bataille de la Moskova) נערך במסגרת פלישת נפוליאון לרוסיה ב-7 בספטמבר 1812 ליד בורודינו שברוסיה.

זה היה הקרב הגדול ביותר בפלישתו של נפוליאון לרוסיה. בקרב השתתפו כ-250,000 חיילים, מהם נהרגו או נפצעו לפחות 70,000. הגרנד ארמה הצרפתי בפיקודו של נפוליאון בונפרטה תקף את הצבא האימפריאלי הרוסי בפיקודו של מיכאיל קוטוזוב בקרבת העיירה בורודינו, הנמצאת מערבית לעיר מוז'איסק. הצבא הצרפתי כבש לבסוף את העמדות העיקריות בשדה הקרב, אך נכשל בחיסול הצבא הרוסי.

הקרב עצמו נגמר ללא הכרעה ברורה, אך ההפסד הטקטי והאבידות הגדולות גרמו לנסיגת הרוסים ביום המחרת. קרב בורודינו היה קרב מפתח במלחמת רוסיה-צרפת (1812) שאחריו הצליח נפוליאון לכבוש את מוסקבה. כיבוש מוסקבה לא השיג את התוצאה לה קיווה והפלישה הסתיימה בסופו של דבר בתבוסה צרפתית.

קרב דרזדן

קרב דרזדן התרחש בין ה-26 ל-27 באוגוסט 1813 ליד העיר דרזדן שבסכסוניה (כיום בשטחה של גרמניה), בין צבאות נפוליאון לקואליציה האנטי צרפתית השישית בפיקודו של גנרל-פלדמרשל קרל פיליפ שוורצנברג. הקרב הסתיים בניצחון צרפתי גדול. למרות ניצחונו בקרב, לא הצליח נפוליאון להשמיד את צבא הקואליציה, בין היתר כי לא ביצע מרדף נמרץ אחרי הנסוגים.

קרב וטרלו

קרב וָטֶרלוֹ (נהגה לעיתים על דרך האנגלית: ווֹטרלו) היה קרב שנערך ב-18 ביוני 1815 בוטרלו שבבלגיה והיה הקרב המכריע שהביא, דה פקטו, לסיום המלחמות הנפוליאוניות. הקרב נערך בין כוחות הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון בונפרטה לבין כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית כאשר העיקריים בהם היו כוחות פרוסיה בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר בן ה-72, וכוחות בריטניה בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, שהיה המפקד העליון של כוחות הקואליציה.

קרב לייפציג

קרב לייפציג או קרב האומות (בגרמנית: Völkerschlacht bei Leipzig; ברוסית: Битва народов, Bitva narodov; בשוודית: Slaget vid Leipzig; בצרפתית: Bataille des Nations) הוא קרב במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, אשר נערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, בו נחל נפוליאון בונפרטה את אחת מתבוסותיו הגדולות ביותר. הקרב נערך על קרקע גרמנית ולחמו בו גרמנים בשני הצדדים הלוחמים, שכן חלק ניכר מכוחותיו של נפוליאון הגיעו מהקונפדרציה של הריין הגרמנית. בקרב זה לחמו כ-500,000 חיילים, עובדה אשר הפכה אותו לקרב הגדול ביותר עד מלחמת העולם הראשונה.

קרב קאטר ברה

קרב קאטר ברה הוא קרב אשר התרחש בבלגיה ב-16 ביוני 1815, בין הצבא הצרפתי לצבא הבריטי ובעלי בריתו במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית. חשיבות הקרב היא בסמיכות לקרב המכריע ליד ווטרלו והניסיון הצרפתי להפריד בין הצבא הבריטי לצבא הפרוסי, שהובס באותו יום בקרב ליני. למרות הניצחונות הצרפתיים, הם לא הצליחו להפריד בין הצבאות והמטרה האסטרטגית לא הושגה. הצבאות התאחדו בקרב ווטרלו והביסו את הצבא הצרפתי.

רוברט ג'נקינסון

רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול (באנגלית: Robert Jenkinson, 2nd Earl of Liverpool ‏ 7 ביוני 1770 – 4 בדצמבר 1828), היה מדינאי בריטי מהמפלגה הטורית שכיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1812–1827. הוא היה בן 42 כאשר מונה לתפקידו ובכך היה לצעיר ביותר מבין ראשי הממשלה שבאו אחריו. כראש ממשלה ליברפול היה ידוע בצעדי הדיכוי שלו שנועדו לשמור על הסדר הציבור, אך הוא גם הנהיג את המדינה במשך התקופה של הרדיקליזם ואי השקט שהיו בעקבות המלחמות הנפוליאוניות. הוא קיבל את התארים לורד הוקסברי (Lord Hawkesbury) ב-1796, ברון הוקסברי (Baron Hawkesbury) מ-1803 ורוזן ליברפול (Earl of Liverpool) ממותו אביו ב-1806.

אירועים חשובים בתקופת כהונתו כראש ממשלה היו: מלחמת 1812, הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית, סיומן של המלחמות הנפוליאוניות בקונגרס וינה, חוקי הדגן, טבח פיטרלו, חוק טריניטי ותחילת הדיון בשוויון הזכויות לקתולים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.