המלוכה הרומית

המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס, ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם ייסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זה נשלטו העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.

תחילת התקופה ביסודה של העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים, ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו־753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגיים חושפים יישוב קבע של סוכות שהתקיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר לנו כ"רומא".

בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש, עמד לראשותה כוח צבאי מסודר, היא הייתה בעלת שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.

Lupa romana.jpeg
הזאבה הקפיטולינית מניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.

כינון העיר עד ימי טארקוויניוס

כמתפרש מהמסורת הרומית

יסוד רומא

Aeneas' Flight from Troy by Federico Barocci
איניאס נס מטרויה הבוערת

האגדה על מלחמת טרויה פותחת את סיפור ההיסטוריה הרומית. איניאס, בן אנכיסס ואפרודיטה, מתואר כאבי השושלת אשר מבניה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא האגדיים. באיליאדה, יצירתו של הומרוס, מתואר ייחוסו השושלתי של איניאס ואף נרמז על עתידו כמלך על בני טרויה הגולים ממולדתם – כדי להבטיח עתיד זה התערב פוסידון בקרב בינו ולבין אכילס ונשא את איניאס למקום מבטחים (איליאדה, ספר XX). איניאס נמלט מטרויה הכבושה והגיע בראש קבוצת גולים לאיטליה לאחר מסע ארוך ומפרך.

את מסעו האגדי ומרבית מעלליו של איניאס לא תיאר הומרוס. על חלק מהם כנראה כתב לראשונה קווינטוס פאביוס פיקטור, מראשוני ההיסטוריונים הרומיים. אחרים, ביניהם ורגיליוס וליוויוס השתמשו בכתביו כמקור לעלילותיהם. לפי תיאורים אלה יסד אסקניוס, בנם של אניאס וקראוסה, את העיר אלבה לונגה. לפי האגדה אחד מצאצאיו של אניאס, נומיטור, עמד לרשת את המלוכה מאביו פרוקס אך אחיו אמוליוס תפס את הכתר. כדי לבסס את שלטונו, הגלה אמוליוס את נומיטור וכפה על בתו היחידה של זה, ריאה סילביה, את הכהונה הווסטית. כהונה זאת דרשה שמירת בתולים ואמוליוס קיווה שריאה לא תביא לעולם צאצאים שיוכלו לערער על שלטונו. תקוות אלה התנפצו כאשר ילדה ריאה לאל מרס את תאומיה, רמוס ורומולוס. אמוליוס ציווה להורגם, אולם עבד רחום נתן להם לצוף על נהר הטיבר והציל את חייהם. כשהגיעו לבגרות הניסו התאומים את אמוליוס מאלבה לונגה והשיבו לסבם, נומיטור, את המלוכה הגזולה. ב־21 באפריל 753 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, יסדו האחים את העיר רומא על גבעת הפאלאטיום. במהלך קטטה שפרצה ביניהם רצח רומולוס את אחיו, והמליך עצמו על העיר.

רומולוס נקט בפעולות שונות כדי להגדיל את רומא: בתחילה הוא הזמין לרומא פושעים, גולים ועבדים. מאוחר יותר הפיל בפח את הסאבינים, כפי שמתואר במעשיית חטיפת הנשים הסביניות. אחר חיכוכים צבאיים בין הסאבינים הזועמים לרומאים נחתמה ברית ורומולוס וטיטוס טאטיוס, מלך הסאבינים, שלטו יחדיו על שני העמים. טאטיוס נפטר כעבור זמן קצר ורומולוס הפך שוב לשליט היחידי.

שלושת יורשי רומולוס

מותו של רומולוס הביא להפסקה קצרה ברצף המלוכה. כשחלפה שנה ממות המלך האלים והלוחמני, קיבל על עצמו הציבור הרומי את החכם הסאביני נומה פומפיליוס כמלך. איש אדוק זה (שלפי האגדה נהג לשוחח עם נימפה) החדיר בעמו את חרדת האלים ובימיו נקבעו סדרי הפולחן הרומי: יסוד כהונת הבתולות של וסטה, יצירת כיתות הכוהנים של האלים מרס, יופיטר וקווירינוס ומיסוד משרת הפונטיפקס מקסימוס. נומה פומפיליוס בנה את מקדש יאנוס ובימיו החלה המסורת של מינוי הסאליי וחלוקת השנה ל־12 חודשים.

לאחר מותו של נומה פומפיליוס נבחר טולוס הוסטיליוס למלך. המלך החדש היה לוחמני כרומולוס והאגדות מיחסות להם קווי דמיון רבים. העימות הראשון שלו היה עם אלבה לונגה. במקום קרב נערכה התמודדות נציגים וכל עיר שיגרה שלשה אחים. שלשת האחים הרומיים ניצחו והעיר רומא זכתה בשלטון על אלבה. אלא כשנזקק הוסטיליוס לעזרתה של אלבה במלחמתו נגד הפדינים ובני ויי, הפרה אלבה את שבועתה. לאחר שניצח במלחמה, העניש טולוס את אלבה לונגה: העיר הושמדה ותושביה הוגלו לגבעת קאיליוס ברומא. לדברי טיטוס ליוויוס, המלך טולוס הוא שבנה את בית הסנאט החדש עבור הסנאט שהורחב בימיו והוא זה שיצר את מעמד הפרשים. לפי האגדות טולוס הוסטיליוס הקדיש את כל זמנו למלחמות והזניח את עבודת האלים ולכן הענישוהו האלים: מגפה נפלה על העיר ויופיטר שילח במלך ברק שהרגו.

עם מותו של טולוס נבחר למלך אנקוס מארקיוס, נכדו של נומה פומפיליוס, הרביעי בסדרת המלכים האגדיים. מארקיוס נבחר מתוך תקווה שיצליח לשחזר את ימי השלוה של סבו. אך חרף כוונותיו, אולץ המלך לצאת למלחמה נגד הלאטינים. לאחר מספר ניצחונות, הגלה המלך לאטינים רבים לרומא, אשר לימים יהוו בסיס למעמד הפלבאי. האגדות מיחסות לו את הקמת הכלא, ביצור היאניקולום, בניית גשר העץ הראשון על הטיבר וחפירת מכרות המלח. לאחר מותו תפס לוקיוס טארקוויניוס פריסקוס את הכתר במרמה והחל את תקופת שלטון המלכים האטרוסקיים בעיר.

כמתפרש מהמחקר

יסוד רומא

מן המאה העשירית ועד המאה השמינית לפנה"ס אוכלוסיית מרכז איטליה הורכבה משתי קבוצות של עמים איטליים: הלאטינים והאוסקו־אומבריים. לַאטְיוּם וֶטוּס הייתה מקום מושבם של קבוצות אתניות מגוונות: הלאטינים, האטרוסקים, הסאבינים, האָוּסוֹנִים ושל שבטי הוולסקים, האֶקְוִוים והרוּטוּלִים. קבוצות אלו היגרו לאזור ממקומות שונים.

שבע הגבעות עליהן עתידה הייתה להבנות רומא היוו מתחם בעל חשיבות אסטרטגית רבה. גובהו היחסי של המתחם על פני המישור הלאטיני העניק לו הגנה טבעית מאויבים ושיטפונות, ריחוקו היחסי מהים הגן עליו מפשיטות וקרבתו לנהר הטיבר סיפקה אפיק מסחר ומקור מים. מיקומן של הגבעות בגבול המשותף לאטרוסקים, לסאבינים וללאטינים הפך אותן לנקודות סחר חשובות.

הממצאים הארכאולוגיים חושפים שכבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס הייתה קיימת התיישבות על גבעת הפאלאטיום וכן נתגלו קברים באזור הפורום ובגבעות אחרות.

הלאטינים, כפי הנראה, היו הראשונים לנצל את הפוטנציאל הטמון בגבעות. קבוצה של לאטינים, הרָמְנֶס, עברה להתגורר בגבעה הפאלאטינית, שהיא המרכזית בין שבע הגבעות. ייתכן שהיישוב הלאטיני שימש כמושבת סוחרים או לחלופין כמוצב גבול. יושביו התגוררו בבקתות או סוכות וחומה פשוטה נבנתה סביב ליישוב.

בגבעה הקוירינית השתקע במתכונת דומה שבט סאביני. בעקבות הקרבה הגאוגרפית, מאבקים על שטח מרעה והשוני האתני נוצרה כנראה יריבות בין שתי התיישבויות. החוקרים המודרניים משערים שקרב בין שתי הקבוצות, שהיו כנראה שוות בגודלן, לא היה מגיע לידי הכרעה צבאית ולכן ההתיישבויות החליטו להתאחד במקום להילחם. (כאן ראוי להצביע על הדמיון הכללי בין התהליך ההיסטורי המשוער ובין תוצאות פרשיית אונס הנשים הסאביניות האגדית, מה שמעיד שכנראה לאגדה בסיס היסטורי כלשהו). שמו של השבט הסאביני שהתגורר על הגבעה הקווירינית היה טִיטִיאֶס, הדומה לשמו של המלך הסאביני האגדי טיטוס טאטיוס.

על הגבעה הקאלית קמה התיישבות שלישית, של הלוּקֶרים. מוצאם האתני של הלוקרים לא ברור, אך סביר להניח כי אף הם היו לאטינים. במשך השנים צורפו גם הם לברית. עדות נוספת להתאחדות זו ניתן לראות בחג הדתי שנערך ברומא בתקופה מאוחרת יותר, ה"ספטימונטיום", חג שבע הגבעות.

שלוש ההתיישבויות שמרו בתחילה על עצמאות מסוימת, אולם עם חלוף הזמן הן הפכו לישות אחת, רומית.

שלושת יורשי רומולוס

מהימנות המקורות העוסקים בחייהם ובפועלם של ארבעת המלכים הרומיים הקדומים מוטלת בספק רב. חלק זה בהיסטוריה הרומית נכתב בצורת אנאלים והוא אגדי ברובו. היסטוריונים לא רומאים כמעט ולא כתבו על תקופה זו משום שהעניין העולמי ברומא החל עם מלחמת פירוס, כ־500 שנים לאחר ייסוד העיר. משום כך, התיאורים הלא רומיים של ההיסטוריה הקדומה של רומא דלים. קווינטוס פאביוס פיקטור, ההיסטוריון הרומי הראשון, חי בתקופת המלחמה הפונית השנייה, שנים רבות אחרי תקופת המלוכה וחלק ניכר מכתביו לא שרד.

פרטים על תקופת המלוכה ניתן לדלות מחיבורים כמו "הרפובליקה" של קיקרו או "חיי האישים" של פלוטארכוס. ברם, היצירה היחידה הדנה בהרחבה בנושא רומא המלוכנית היא "דברי הימים" של טיטוס ליוויוס. אלא שליוויוס חי ועבד כ־800 שנה מאוחר יותר, בימי אוגוסטוס קיסר. דבריו נכתבו באופן מגמתי, סובייקטיבי ומפאר. ליוויוס ידוע גם כמי שבדה חלקים בהיסטוריות אותן תיאר, במיוחד כאשר הדבר נגע לנושאים אשר הידיעות עליהם היו דלות, דרך משל, המלוכה הרומית.

ניתן לראות במלכים דמויות ספרותיות המייצגות אירועים היסטוריים: הסיפור על רומולוס וטאטיוס מסביר את חבירת שבט הטִיטִאֶס לרומאים; הדת הרומית ומפעלי הבנייה, שהיו תוצר של התפתחות חברתית, מיוחסות לנומה ונכדו אנקוס; כיבושי טולוס ואנקוס כנראה מתארים את הצטרפות הלוּקֶרְטֶס לרמנס: ממצאים ארכאולוגיים מאמתים את כיבוש אלבה לונגה וכיבושים נוספים לאורך נהר הטיבר, כיבושים שהרחיבו את כוח האדם הרומי, אדמתו וההגמוניה שלו באזור.

הסיפור על ארבעת המלכים הוא בעל דפוס עלילתי לפיו אחרי כל מלך אלים עולה לשלטון מלך שליו בונה ומשקם וחוזר חלילה. מוטיב אופייני המופיע בתיאורי המלכים הוא התמקדות של כל מלך בנושא מסוים מחיי רומא ואחריות היסטורית ליצירת מרבית המנהגים וסימני הדרך הקשורים בנושא. שמות המלכים המוקדמים שכיחים בקרב שמות הקונסולים של הרפובליקה המוקדמת, ולכן מתקבל על הדעת שאישים עם שמות אלו אכן משלו ברומא העתיקה.

המלכים האטרוסקיים

לפי האגדה הרומית, לוקיוס טארקויניס פריסקוס, שר רומי מעיר אטרוסקית ואפוטרופסם של יורשי מארקיוס, שלח את בני חסותו למסע ציד עם מות אביהם. בהיעדר היורשים תפס פריסקוס את הכתר והמליך עצמו על רומא. סיפור זה בעייתי למדי הואיל והמלוכה הוענקה על ידי הסנאט והעם, ללא התחשבות בקשר משפחתי (למרות שארבעת המלכים הקדומים היו מקושרים זה לזה בקשר דם או הכרות). לא הייתה איפה סיבה לשלוח את הבנים למסע ציד וקשה להאמין כי שר אחד הצליח לעוות את סדרי המערכת המונארכית כדי להשיג את המלוכה. לכן, אפשר להניח שטארקויניוס נבחר למלוכה, או לחלופין שסיפור תפיסת הכס מנסה לרכך מציאות שבה נכבשה רומא על ידי עיר אטרוסקית. הערים קאירה ווולקי שכנו בקרבת רומא ואם אכן התרחש כיבוש אטרוסקי, סביר להניח שאחת מהן הייתה הכובשת.

RomaPalatino&CircoMassimo
הקירקוס מקסימוס

טארקויניוס מתואר בספרות המסורתית כמלך ראוי. הוא הדף את הסאבינים, הכה באטרוסקים, כבש ערים רבות והביא שלל אדיר לרומא. מיוחסים לו מפעלי בנייה רבים: זירת משחקים (ה"קירקוס מקסימוס"), תעלה לניקוז אזור הפורום (ה"קלואקה מקסימה") ומקדש יופיטר. ממצאים ארכאולוגיים אכן מעידים על ריצוף הפורום, לשעבר שטח קבורה, ועל תחילת התיישבות באזור החל מהמאה ה־7 לפנה"ס. כמו כן קיימות עדויות על קיומם של רחובות ומבני אבן מתקופה זו. שלטונו של פריסקוס הסתיים, לדברי האגדה, כשנרצח בידי בניו של קודמו, מארקיוס.

המלוכה עברה לידי סרוויוס טוליוס. היסטוריונים אחדים מזהים אותו כמסטרנה האטרוסקי, בעוד שאחרים משערים שהיה מלך ממוצא לאטיני. קארי מניח שתהליך ההתמרדות של הרומים הלאטינים בשלטון האטרוסקי החל כבר עם המלכתו של מלך זה, ששמו מעיד על מוצאו הלטיני. המלך החדש נאבק באטרוסקים, ביצר את הגבעות וצרף את שתי הגבעות הנותרות לשטח רומא. לסרוויוס מיוחסת רפורמה מקיפה בסדרי החברה הרומית: הוא חילק את התושבים ל־5 מעמדות בהתאם לעושרם, ארגן מחדש את המערכת השבטית ויצר 4 שבטים חדשים, ביצע רפורמה בסדרי הצבא הרומי ובנה מקדש לאלה דיאנה על גבעת האונטין ששימש כמרכז פולחני של לאטיום כולה. טוליוס נרצח בידי חתנו, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס "היהיר" (בנו של טארקויניוס פריסקוס) וזה ירש את כיסאו.

שלטונו של סופרבוס היה עקוב מדם: מתנגדיו נרצחו, בני המעמדות הנמוכים הועבדו בפרך והוא ניסה לבסס דיקטטורה מלאה בעיר. בנו אנס את לוקרטיה, בת למעמד האצולה. מעשה זה הצית מרד נגד המלוכה בהנהגתו של לוקיוס יוניוס ברוטוס, וטארקוויניס גורש לאטרוריה. רבים מההיסטוריונים העתיקים והמודרניים רואים במאורע זה את סוף המלוכה וייסוד הרפובליקה הרומית.

חוקרים אחרים מערערים על ההנחה שהרפובליקה הייתה תוצר של הפיכה וטוענים שהשלטון הרפובליקני התפתח כתוצאה מתהליך שבו נחלש כוח המלך ועלה במקביל כוחם של הסנאט ואספות העם. חוקרים מודרניים אחדים טוענים כי לארס פורסנה, מלך אטרוסקי אליו פנה סופרבוס לעזרה, כבש את רומא ומשל בה. מרבית ההיסטוריונים אכן מדווחים על הסכמתו של פורסנה לצאת לעזרת סופרבוס, אבל טוענים כי הגיבורים מוקיוס והראטיוס הדפו את ההתקפה האטרוסקית.

לגישה הגורסת שמלכים אטרוסקים שלטו ברומא ישנם תימוכין רבים. ישראל שצמן עוסק בעדות הספרותית לכך וטוען שלא ייתכן שעם כה גאוותן כרומאים ימציא את סיפור כניעתו לזרים. ממצאים ארכאולוגים רבים מצביעים על כך כי שבימי שלושת המלכים האחרונים הפכה פדרציית שלוש ההתיישבויות לגוף עירוני בחסות המפעלים והתרבות האטרוסקית. עדות חומרית נוספת מספקות מצבת האבן בעיר האטרוסקית קאַירֶה המלמדת על קיומה של המשפחה הטארקוינית וציור בעיר האטרוסקית ווּלְקִי, המזכיר את המלכה טאנאקויל והמלך מסטרנה. לאטרוסקים השפעה ברורה על התרבות הרומית בתחומים הלשוניים, האסתטיים והארכיטקטוניים. סמלים רומיים מובהקים כטוגה והפסקס הם סמלים אטרוסקיים וכן נוהלי האוגורים.

חברה, דת וצבא בתקופה המלוכנית

הרכב החברה והמוסדות הפוליטיים

החברה הרומית הקדומה הייתה מחולקת לקבוצות ותת־קבוצות רבות. הקבוצה הבסיסית והפשוטה ביותר הייתה בית האב הרומי וניתן לראות את השפעתה הרבה על עיצוב המערכת הפוליטית המלוכנית. בראש המשפחה עמד האב, ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס", שכל צאצאיו הישירים והבלתי ישירים היו כפופים למרותו עד ליום מותו. האב שימש ככהן המשפחה והיו לו סמכויות, תחת סייגים מסוימים, להוציא להורג את ילדיו או למכור אותם לעבדות.

מספר משפחות רומיות הרכיבו את הגֶנס, יחידה בעלת מסורת דתית ואב קדמון משותף, שבראשם עמד הדֶקוּרְיוֹ. צירוף נוסף היה הקוּרְיָה, יחידה שהורכבה מעשרה בתי אב. בראש הקוריה עמד הקוּרְיוֹ אשר היה מנהלה ושר צבאה. לצידו פעלה מועצת זקנים. כל בתי האב בקוריה נקשרו אחד לשני בכוחו של אל משותף לו הם סגדו. כל אחד משלושת השבטים הרומיים הורכב מעשר קוריות. לקוריות, ככל נראה, הוקצו טריטוריות משלהן והן ערכו טקסים פולחניים פעמיים בשנה. ייתכן שהן נוצרו כחטיבה של גנס אשר התאחדו על רקע ביטחוני.

בתוך היחידות משפחתיות הללו חיו מלבד בני הבית החופשיים ושווי הזכויות, עבדים שנחשבו כרכוש ובני מעמד משפטי נוסף, הנתינים (clientes). הנתינים היו חסרי מעמד משפטי עצמאי בעדה הרומית, אך נהנו מחירות מסוימת, תחת חסות ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס" של המשפחה שאליה השתייכו. הנתין היה יכול להיות זר, שחיפש מחסה והגנה מאויביו, או עבד, שאדונו שיחרר אותו בסייגים מסוימים. הנתין היה תלוי ברצונו של אדונו ושמר לו אמונים. בנוסף הוטלה על הנתין חובה לתמוך בו בפומבי ולשרתו בשדה הקרב. אדונו היה יכול לקחת את רכושו או חלק ממנו, להחזירו לעבדות ואף לדון אותו למוות. הנתין התבדל מהעבד ביכולתו לצבור רכוש, בחומרת הדין שחלה עליו ובחובה המוסרית של אדוניו אליו. בניגוד לעבד הוא לא נחשב כרכוש, ואדוניו היה חייב לדאוג לצרכיו ולהגן עליו. ככל שעברו הדורות קיבלו צאצאיו של הנתין יותר ויותר חופש ושלטון עצמי מידי המשפחה, אם כי הקשר היה כמעט בלתי ניתן להתרה.

אספת הקוריות, קוֹמִיטְיָה קוּרִיאָטָה, הייתה גוף פוליטי אשר העניק את האִימְפֶּרְיוּם למלך העתידי ודחה או אישר הצעות פוליטיות ומלחמתיות. נדרשה הסכמתן של 16 קוריות כדי להעביר הצעה. האספה כונסה על ידי המלך ולא התרחשו בה דיונים מעמיקים. זכות הדיבור הייתה של המלך ולמי שהלה העניק אותה בלבד. כוחה האמיתי של הקוריה מוטל בספק, ולפעמים נראתה כחותמת גומי של רצון המלך ותו לא.

בתקופת שלטונו של סרוויוס טוליוס נערכה רפורמה מקיפה בחלוקת העם ליחידות מנהלתיות ושבטיות. חבר האזרחים הוגדל ואורגן מחדש ב־4 שבטים חדשים, ארגון שהיה מבוסס על בסיס מקום מגוריהם של בתי האב ולא על בסיס מוצאם. תהליך זה החליש את השפעת בתי האב והקוריות בחברה הרומית. בנוסף חולקו האזרחים ל־5 מעמדות (classes) על פי מעמדם הכלכלי, המחלקות חולקו לקנטוריות ועל בסיס זה נבנתה אספת הקנטוריות.

הסנאט הרומי היה מוסד פוליטי נוסף ברומא העתיקה. מדובר במועצת זקנים אשר זומנה על ידי המלך וייעצה לו במגוון נושאים. הסנאט הורכב ממקורבי המלך, ראשי הגנס וכפי הנראה לא נכללו בסנאט בני מעמד הפלבאים. פסיקת הסנאט לא חייבה את המלך כלל וכלל. ברם, עם ההתחזקות והתעשרות המעמד הפאטריקי, עלו כוחם וחשיבותם של חברי הסנאט. אחת הסמכויות היחידות שהחזיק בהן הסנאט הייתה הענקת האימפריום הזמני לאִינְטֶרְרֶקְס שביצע את ההליכים הנדרשים למינוי המלך החדש. המלך החדש נבחר, למעשה, על ידי הסנאט והובא לאישור אספת הקוריות. לפי התיעוד, הסנאט בימי רומולוס מנה 100 איש ובתום תקופת המלוכה הרומית הגיע מספר הסנאטורים ל־300. לפי האגדה הגידול היה הדרגתי מאה איש בכל פעם, אולם ייתכן שכבר עם יסודו של המוסד הוא מנה כ־100 איש מכל שבט. אפשרות נוספת היא שנציגי השבטים צורפו עם הזמן למועצת הזקנים.

המלך, ראש המדינה הרומי, החזיק באימפריום אשר העניקו לו הסנאט ואספת הקוריות. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל ויחסו לעם דמה במובנים מסוימים ליחס האב הרומי למשפחתו. יחד עם זו לעם ולסנאט הייתה יכולת להביע את דעתם בפני המלך. כאשר הלה הציב שאלות לפני אספת העם כגון הכרזות מלחמה, שלום, חנינה, עונשים וכיוצא בזה היה הוא מחויב להחלטת האספה. מוסד המלוכה אימץ סמלים אטרוסקיים רבים כמו: גלימת הארגמן שלבש המלך, כיסא השן שעליו ישב, הפאסקים שנשאו בידי הליקטורים ואופי תהלוכות הניצחון.

תפקידיו של המלך :

  • התחום הדתי: המלך שימש למעשה המתווך בין האלים לעם הרומי והכהן הראשי שלו. בעוד טקסים ופולחנים רבים ביצע המלך בעצמו, רבים מחובותיו הדתיות האציל. את חובותיו הדתיות לקיום הפולחנים ליופיטר, מארס וקוירינוס הטיל המלך על ממלאי מקום. על אש התמיד של וסטה שמרו בתולות וסטה. תפקידים פולחניים אחרים הוטלו על הכוהנים והאוגורים.
  • התחום הצבאי: המלך יצא למלחמה כמצביא הראשי והיה אחראי גם לארגון הכלכלי שדרש כל מהלך צבאי.
  • סמכויות נוספות של המלך היו שיפוטיות, בעיקר בנוגע לעברות רצח ובגידה, אולם סמכותו זו הצטמצמה עם השנים לתחום הדתי בלבד.

עם מות המלך היה ממנה הסנאט שליט-ביניים, הוא האינטררקס.

צבא

על כל קוריה רומית הוטל לספק 100 רגלים ו־10 פרשים לצבא, סה"כ של 3,300 איש. הכוח היה למעשה מקביל לסדר הכוחות של שליש לגיון ושביעית צבא קונסולרי בתקופת הרפובליקה, אבל בימי המלוכה נוהלה מלחמה בלתי סדירה ובזעיר אנפין, כך שהכוח שירת את מטרתו. לא היו סטנדרטים קבועים לנשק ולמגן, אך רוב החיילים ציידו עצמם בקסדה, כידון וחרב קצרה. הלוחמים היו ברובם בני מעמד האצולה שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את הציוד הנדרש. תחת ההשפעה האטרוסקית, הפלנקס היווה את עיקר הכוח, ושורות נוספות של מחזיקי ומשלחי כידונים נמתחו מלפניו ואגפיו.

כחלק מהרפורמה של טולוס גדל גם הכוח הצבאי, מ־30 קנטוריות (3,000 איש) ל־60 קנטוריות (6,000 איש).

תאודור מומזן טוען שאפשר להסיק מגודלו של כוח המגן על גודל אוכלוסיית רומא והוא מעריך שבתקופת המלכים אוכלוסיית מנתה, לפחות, 10,000 תושבים בני חורין.

דת

הדת הרומית העתיקה ביותר, דתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היום־יום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. ההשפעה האטרוסקית ניכרת בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקיים, אך השפעות אסתטיות, מסורתיות, פולחניות וארכיטקטוניות רבות בדת הרומית מקורן בתרבות זו.

לקריאה נוספת

  • ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת י"ל מאגנס.
  • תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תל אביב, מסדה.
  • מ. קארי, דברי ימי רומא. תל אביב, הוצאת ש' פרידמן.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
רומא העתיקה
אימפריום

אימפריום (לטינית: imperium) הוא מושג ששימש ברומא העתיקה לציון הסמכות, העוצמה והרשות לצווֹת שהוענקו לשליטי המדינה בתקופת המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית, והקיסרות הרומית המוקדמת.

מובן אחר של המונח היה בהקשר של שליטה בשטח. המונח "אימפריום רומנום" (Imperium Romanum) משמעו שטח שבשליטת האימפריה הרומית, כשהכוונה היא לכל חלק בעולם בו שלטה רומא. המונח המודרני של אימפריה התפתח ממובן זה.

ארונס טארקוויניוס

ארונס טארקוויניוס (בלטינית: Arruns Tarquinius‏; ? - 29 בפברואר 509 לפנה"ס) היה נסיך רומאי, בנו של מלך רומא האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. נהרג במהלך קרב סילבה ארסיה. במחקר המודרני הוא נחשב (יחד עם רבים מבני דורו) לדמות אגדית למחצה.

האימפריה הרומית המערבית

האימפריה הרומית המערבית (בלטינית: Imperium Romanum Pars Occidentalis או Pars Occidentis) אשר בירותיה היו מדיולאנום, כיום מילנו, (402-268) ורוונה, הוא השם המקובל לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה.

במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ועד שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, התאריך המקובל בקרב ההיסטוריוגרפיה המודרנית לסופה של הקיסרות הרומית המערבית.

הברית הלטינית

הליגה הלטינית הייתה איחוד צבאי ומדיני בין-שבטי של ערי מדינה וכפרים לאטינים רבים בלאטניום (אזור החופף למחוז לאציו המודרני) בתקופת איטליה העתיקה.

לא ברור מה היה מבנה הברית לפני עלייתה של המדינה הרומית לכוח, אולם נראה שהייתה סוג כל שהיא של ברית בין השבטים הלטינים השונים, ברית שהייתה בעיקרה מבוססת על פולחנים דתיים משותפים של הלטינים ותאום רופף של הגנה מפני פלישות עמים זרים לאזור. ידוע על כ-47 קהילות לטיניות שהיו שותפות בברית הזו במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, ובכללן שבעת הכפרים הקדומים שלימים התאחדו לעיר רומא.

חברי הברית נהגו לערוך פולחן משותף לוונוס באראדה. מספר כפרים לטינים ערכו טקסים דתיים על הר אלבה בשם יופיטר לטיאריס. בראש הברית או כחברה חזקה בה, עמדה העיר אלבה לונגה. בערך בתקופתו של סרוויוס טוליוס (578 -535 לפנה"ס) בעקבות לחץ האטרוסקי מהצפון, הפך טבע הברית מאיחוד דתי לאיחוד מדיני יותר, כדי לאפשר ללטינים להדוף את התוקפים.

בתקופת המלוכה הרומית, כנראה תחת פיקודו של טולוס הוסטיליוס, נכבשה והושמדה אלבה לונגה על ידי רומא, ומעמדה של אלבה כעיר בעלת ההגמוניה בלטניום עבר לידי הרומאים. במקביל ליסודה של הרפובליקה הרומית חלה התקוממות של הערים הלטיניות נגד ההגמוניה של רומא, התקוממות שהגיעה לשיאה בקרב רגילוס שנערך לפי המסורת הרומית בשנת 496 לפנה"ס. במקביל ערכו הלטינים מלחמת מגן נגד האטרוסקים שאיימו עליהם מהצפון ומקמפניה בדרום.

קרב רגליוס הסתיים ללא הכרעה ובעקבות כך, בשנת 493 לפנה"ס, נחתם הסכם שלום בין הרפובליקה לערים הלטיניות, הסכם שיצר את הברית הלטינית במתכונתה הידועה יותר. מתכונת זו נתנה לשני הצדדים מעמד שווה מבחינה מדינית, חלוקה שווה של שלל מלחמה, והבטיחה תמיכה צבאית בין שני הצדדים במקרה של מלחמות עתידיות. הברית הלטינית החדשה, למרות שהייתה בת בריתה של רומא, הראתה סימני התנגדות הולכים וגדלים להתעצמות עיר זו. בראש הברית עמדה כנראה העיר טוסקולום, וחבריה נהגו, בין השאר, לערוך מפגשים דתיים משותפים במקדש דיאנה באריקיה. בראש הברית עמד "דיקטאטור פדרלי", נושא משרה זו כנראה נבחר על ידי חברות הברית כדי לנהל את המאבקים המשותפים שלהם בכוחות זרים.

בתקופה מאוחרת יותר הצביע קאטו הזקן בכתביו על עוד 8 ערים לטניות אחרות שהיו שותפות בברית.

במהלך המאה ה-5 לפנה"ס ניהלו הברית הלטינית ובעלת בריתה רומא שורה של מלחמות מגן נגד הכוחות השונים שאיימו על לטניום: הוולסקים מדרום מזרח, הסבינים מצפון מזרח והאקיווים מהמזרח. לברית הרומו-לטינית הצטרפה גם ההתאחדות של השבטים ההרניקים בשנת 486 לפנה"ס. הברית הלטינית והרומאים נלחמו במהלך המאה ה-4 לפנה"ס בשבטים הקלטים שפלשו לאיטליה מהצפון.

בשנת 340 לפנה"ס התפרקה הברית בין הלטינים לרומא כאשר הערים הלטניות האחרות חששו מכוחה ההולך וגדל של רומא ונעשה מאמץ מצידם לבלום את התפשטות רומא. מאמץ זה נכשל והוביל בסוף 338 לפנה"ס לפירוקה הסופי של הברית הלטינית ולאובדן זכויות רבות של הערים הלטניות. מספר ערים לטניות קיבלו אזרחות רומית עם ממשל מקומי מוגבל, ערים אחרות הוגדרו כ"בעלות ברית" ואולצו לספק לרומא כוחות עזר צבאיים, ומספר ערים איבדו את אדמותיהן לטובת רומא ומושבות רומאיות. מדיניות החוץ של ערי הלטינים הוכפפה לזו של הרומאים.

הרפובליקה הרומית

הרפובליקה הרומית (בלטינית: Res Publica Romanorum, תרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם רס-פובליקה, כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו-27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ-500 שנה הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

ויי

וֶיִי או ואי (Veii) היא שמה של עיר אטרוסקית היסטורית שהייתה ממוקמת במרכז איטליה, בחבל אטרוריה, מספר קילומטרים צפונה משפך נהר האניו אל נהר הטיבר.

פריחתה העיקרית של ויי התרחשה בתקופת ההגמוניה האטרוסקית על איטליה, בין המאה השמינית למאה השישית לפנה"ס. בשל קרבתה הגאוגרפית של ויי לרומא חלו מאבקי כוח בין שתי הערים החל מתקופת המלוכה הרומית. המאבקים נסבו בעיקר על השליטה על נהר הטיבר ועל אגני המלח של החוף הטירני.

לפי טיטוס ליוויוס נערכו בין שתי הערים 14 מלחמות שונות, שבהן הניצחון עבר מצד לצד. אובדן ראש הגשר של ויי בצדו המזרחי של הטיבר, העיר פידנאי, היווה את תחילת סופה של העיר. המלחמה האחרונה בין הרומים לבין בני ויי, שהחלה בשנת 405 לפנה"ס, הסתיימה בחורבנה המוחלט של העיר בשנת 396 לפנה"ס. בין הגורמים שהובילו לנפילתה של ווי היה חוסר התמיכה מהערים האטרוסקיות הצפוניות עקב התקפות הגאלים באטרוריה הצפונית.

לפי המסורת הרומית, לאחר שריפתה של רומא בידי הגאלים בשנת 390 לפנה"ס הועלתה הצעה ליישב מחדש את תושבי העיר בחורבות ויי, הצעה שנדחתה לבסוף. לאחר חורבנה חולקו אדמות ויי בין אזרחי רומא וכנראה הוקם מעין ישוב במקום. בימי אוגוסטוס הפכה ויי למוניקפיום. במהלך המאה ה-4 ננטשה העיר.

האתר הארכאולוגי של ויי נתגלה במהלך המאה ה-19 וחפירות שנעשו במקום חשפו מספר שרידים של מבנים אטרוסקים, שרידים שסייעו לגיבוש הידע על התרבות האטרוסקית הקדומה.

חטיפת הנשים הסביניות

חטיפת הנשים הסביניות הוא אגדה מיתולוגית הנוגעת לייסוד המלוכה הרומית, המתארת את פעולת הדור הראשון של הגברים הרומאים, שחטפו נשים משכניהם הסבינים.

טוגה

הטוֹגָה, היא סוג של בגד שלבשו הרומאים. הטוגה לא הייתה אלא חתיכת אריג צמר דק בצורת אליפסה, שנלבשה מעל לטוניקה.

הטוגה נתלתה מעל כתף שמאל, הקיפה את הגב, ומשם הובאה מתחת לזרוע ימין ונזרקה שוב מעל הכתף והזרוע השמאלית.

הטוגה הייתה לבוש אופייני לאזרחים רומיים ממין זכר, תושבי רומא שלא קיבלו אזרחות לא הורשו ללבוש את הטוגה, ומקורה כנראה באטרוסקים. הנשים לבשו בגד מקביל בשם סטולה.

בימי המלוכה הרומית והרפובליקה הרומית, הייתה הטוגה לבגד מלחמה, אולם הוכחה כלא נוחה לשימוש בעת קרב ולכן ננטשה כבגד קרבי. כתוצאה זוהתה הטוגה עם השלום. הטוגה הפכה במהרה לצורת לבוש הכרחית למכהנים במשרות ציבוריות, והמשיכה להיות כזאת גם בימי האימפריה הרומית, כאשר הפכה הטוגה לצורת לבוש ארעית. כתביו של מרקוס טוליוס קיקרו מכילים את האימרה "קֵדַנט אַרמַה טוגה" ("ייפול הנשק לטובת הטוגה"), משמע "יהי והשלום יחליף את המלחמה". האימרה הפכה למוטו מדינת ויומינג בארצות הברית.

מינים שונים של טוגות נלבשו על ידי בעלי תפקידים שונים, לדוגמה:

טוגה וִירִילִיס: טוגה לבנה פשוטה שנלבשה על ידי מרבית הרומאים שהגיעו לבגרות. נקראה גם טוגה פורה או טוגה אלבה.

טוגה פּוּלַה: טוגה שחורה שנלבשה על ידי בני המעמדות הנמוכים או על ידי אבלים.

טוגה פּרַאֵטֵקְסטַה: טוגה עם שוליים סגולים, נלבשה בידי קנסורים, כהנים, קיסרים, נערים שטרם הגיעו לבגרות ושחקנים בטרגדיות.

טוגה טרַבֵאַה: טוגה מפוספסת לאורכה בפסים אדומים ופסים סגולים, נלבשה על ידי חוזי עתידות.

טוגה פּיקטַה: טוגה סגולה או ארגמן, עדויית כוכבים, נלבשה על ידי מצביאים במצעדי ניצחון, קונסולים וקיסרים בימי חג.

טוגה קַנדִידַה: טוגה שהולבנה בעזרת אבקת גיר, נלבשה על ידי מועמדים לתפקיד ציבורי בהופעתם בפני הסנאט.

טריבון

טְרִיבּוּן (בלטינית: Tribunus טְרִיבּוּנוּס), היה תואר שהוענק לפקידי מספר רשויות שיפוטיות, ממשלתיות וצבאיות ברפובליקה והאימפריה הרומית. מקור השם בנציגי השבטים (tribus, "שבטים", ביחיד וברבים), שלתוכם נחלקו בני רומא העתיקה למטרות הצבעה או מלחמה. אחרי שהוקמה הרפובליקה הוצמד התואר לפקיד בכיר המייצג גוף שלטוני או צבאי.

ייסוד הרפובליקה הרומית

ייסוד הרפובליקה הרומית הוא האירוע המכונן בתולדות הרפובליקה הרומית, שבו בוטל המשטר המלוכני והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבס. התאריך המקובל לאירוע זה הוא שנת 509 לפנה"ס.

לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס

לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס (בלטינית: Lucius Tarquinius Collatinus) היה אציל רומאי בן המאה ה-6 לפנה"ס, אשר יחד עם לוקיוס יוניוס ברוטוס סייע בביטול המלוכה הרומית ובהקמת הרפובליקה הרומית. קולטינוס התפרסם בעיקר כבעלה של לוקרטיה, וכמי ששימש יחד עם ברוטוס כקונסול הראשון של הרפובליקה. במחקר המודרני הוא נחשב (יחד עם רבים מבני דורו) לדמות אגדית למחצה.

לוקיוס יוניוס ברוטוס

לוקיוס יוניוס ברוטוס (בלטינית: Lucius Iunius Brutus, יליד המאה השישית לפנה"ס) היה ממייסדי הרפובליקה הרומית וכיהן כקונסול רומא הראשון לצד לוקיוס טארקוויניוס קולטינוס. בחייו נטל ברוטוס תפקיד מוביל בגירוש מלך רומא האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס וייסוד הרפובליקה הרומית. ברוטוס מצא את מותו בקרב סילבה ארסיה נגד המלך המגורש בשנת 509 לפנה"ס.

ספוריוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס

ספוריוס לוקרטיוס טריקיפיטינוס (בלטינית: Spurius Lucretius Tricipitinus) היה

אציל רומאי בן המאה ה-6 לפנה"ס, אשר יחד עם לוקיוס יוניוס ברוטוס סייע בביטול המלוכה הרומית ובהקמת הרפובליקה הרומית. לוקרטיוס התפרסם בעיקר כאביה של לוקרטיה, וכמי ששימש כקונסול סופקטוס הראשון של הרפובליקה. במחקר המודרני הוא נחשב (יחד עם רבים מבני דורו) לדמות אגדית למחצה.

קוואיסטור

קוואיסטור (בלטינית quaestors, "חוקר") הייתה משרה שלטונית פוליטית בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, בעלת סמכויות שלטוניות בתחומי האוצר, המשפט והצבא.

מקור המשרה הוא ככל הנראה משפטי. משערים שהמשרה הייתה קיימת כבר בתקופת המלוכה הרומית, בה מונו הקוואיסטורים על ידי המלך לחקר מקרי רצח (Quaestores Parricidi).

עם כינון הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) או בשנת 501/2 לפנה"ס (על פי המחקר המודרני), נבחרו 2 פראיטורים (השם שונה לקונסולים באמצע המאה הרביעית לפנה"ס), שמילאו את תפקיד המלך הרומי לשנה אחת בלבד. הקונסולים המשיכו במסורת המלכים של מינוי קוואיסטורים לחקירת מקרי רצח. מאוחר יותר משרת הקוואיסטור הפכה לקבועה, כאשר הקוואיסטורים שימשו כעוזרים הראשיים של הקונסולים, עם דגש על ענייני כספים ומנהל.

במהלך השנים הוגדר תפקיד הקוואיסטור, ונקבעו שיטת בחירתו, גיל המינימום לבחירה ומשך כהונתו.

משנת 447 לפנה"ס תפקיד הקוואיסטור הפך למשרת מגיסטר (פקיד ממשל נבחר). הבחירה נעשתה על ידי אספת השבטים מקרב בני מעמד הפטריקים. הקוואיסטורים נבחרו תחילה בזוגות לכהונה של שנה, וכל קווסטור שימש, בנפרד מחברו, כאחד מסגני הקונסול. אחריותם ועיקר תפקידם היה הניהול הכלכלי של אוצר המדינה הרומית.

משנת 421 לפנה"ס נבחרו גם בני מעמד הפלבאים למשרה.

התפקידים הגדלים והולכים של הקונסול, יחד עם התפשטות הרפובליקה הרומית באגן הים התיכון, הביאו להגדלת מספר הקוואיסטורים בהדרגה. לאחר שנת 420 לפנה"ס, גדל מספרם מ-2 ל-4, מאוחר יותר ל-8, לאחר שנת 267 לפנה"ס ל-10, ובסוף תקופת הרפובליקה ל־20.

חלק מהקוואיסטורים כיהנו בעיר רומא עצמה, ואילו אחרים פעלו באופן עצמאי, בלא קשר לקונסול שאליו סופחו באופן רשמי. חלק מהקוואיסטורים נשלחו לשמש כעוזרים לפרוקונסולים, ולפרופראיטורים ששירתו כנציבים בפרובינקיות הרומית.

בכל מקרה, תמיד נשארו בעיר רומא שני קוואיסטורים שהיו אחראים לניהול החשבונות והתשלומים של המדינה, והיו אחראים לאוצר המדינה ("איראריום סאטורני").

חלק מהקוואיסטורים זכו לכך שכהונתם הוארכה מעבר לשנה ונקראו פרוקוואיסטורים.

בעיתות משבר מונו קוואיסטורים גם כמושלי פרובינקיות רומיות, ואז זכו לסמכויות ממשל לכל דבר בזכות האימפריום (סמכות שלטונית פיקודית) שניתן להם. במקרה כזה כונו "קוואיסטור פרו פראיטורה", כלומר קוואיאסטור במקום (ועם סמכויות) פראיטור או קונסול.

לאחר הרפורמה של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס, נקבע גיל המינימום שנדרש על מנת להיבחר למשרת הקוואיסטור ל-28 למועמדים פטריקים ו-30 למועמדים פלבאים. בנוסף, הוגדל מספרם של הקוואיסטורים ל-20 נבחרים כל שנה.

סולה שינה גם את החוק כך שכל מי שנבחר לקוואיסטורה נכנס אוטומטית אל תוך הסנאט הרומי. מכאן שבכל שנה מונו 20 סנאטורים חדשים, מה שהגדיל את מספר חברי הסנאט בצורה ניכרת. רפורמה זו חיסלה למעשה את סמכות משרת הקנסור, שעד אז היה אחראי לבחירת האנשים החדשים לסנאט.

נזכר במשנה בשם "קסדור" כתפקיד לאכיפת חוקים האוסרים על דת יהודית (תוספתא ברכות ב, יג).

קווירינוס (מיתולוגיה)

במיתולוגיה הרומית קווירינוס (בלטינית: Quirīnus) הוא אל קדמון מתקופת המלוכה הרומית. היה גם כינוי של האל יאנוס.

קשרי פטרון-קליינט ברומא העתיקה

קשרי פטרון קליינט ברומא העתיקה [מלטינית: קליינטים (clientes), פטרון (patronus)], או פטרונואז' וקליינטלה, היו מערכת חברתית נפוצה ויסודית ברומא העתיקה. מערכת זו התבססה על קשר בין בני מעמדות שונים בחברה הרומית והיא הייתה בעלת השפעה רבה על חיי החברה, הפוליטיקה, הכלכלה ויחסי החוץ של המדינה הרומית לאורך רוב תקופות המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית והקיסרות הרומית. ההיסטוריון צבי יעבץ מדגיש את חשיבותה של מערכת זו והשפעתה תוך שהוא מכנה אותה "התופעה החברתית הבסיסית ביותר" בחברה הרומית.קשר הקליינטלה היה מבוסס על הצורך של הקליינטים בהגנה וחסות, כלכלית, משפטית וחברתית ועל הצורך של הפטרון בתמיכה פוליטית, ביוקרה ומעמד שהאצילה עליו הקליינטלה שלו. הקליינט היה רומאי, לא בהכרח בן השכבות הנמוכות, שנזדקק לסוג של תמיכה מצד אדם עשיר או מכובד יותר. בתמורה לעזרה זו, ה"חסד" (beneficium), היה הקליינט מחויב לפטרון, העניק לו שירותים (officium) ותמך בו, הן בחייו הפרטיים והן בחייו הפוליטיים.חסות הפטרונים כללה, בין השאר, הגנה משפטית ואף פיזית לקליינטים שלהם. התמורה שהם קיבלו מהקליינטים הקיפה מספר רב של תחומים בחייהם; בין השאר הקליינט הצטרף לפטרונו בעיתות מלחמה והפגין כלפיו כבוד בפומבי. לגודל הקליינטלה הייתה חשיבות רבה לפטרונים, השפעתם הפוליטית ויוקרתם החברתית הושפעה ישירות ממספר הקליינטים שהיו להם.ההיסטוריון תאודור מומזן מתאר את הקליינטים כחלק בלתי נפרד מהיחידה הבסיסית של החברה הרומית, בית האב. הוא מגדיר אותם כ"בני חורין תחת חסותם של בני העדה" ומתאר אותם כחוג של אנשים חופשיים בתוך בית האב, התלוי בדעותיו של ראש הבית, אך נבדל הן מהעבדים, והן מחברי המשפחה שווי הזכויות.קשרי פטרון-קליינט לא היו מבוססים על החוק הרומי, לפחות בחלקם הגדול ויסודם היה בחובת הנאמנות ההדדית בין שני הצדדים. מקור סמכותם של קשרים התבסס על מסורת אבות, יחסי נאמנות (fides) ונורמות מוסריות, חברתיות ודתיות. בשנת 450 לפנה"ס לערך קיבלו יחסים אלו מעמד חוקי מסוים בחוקת 12 הלוחות. מאפיין בולט נוסף של קשרים אלו היה, לפחות בקרב המשפחות הרומיות הגדולות ובני חסותן, שהם עברו בירושה מדור לדור.

סוג מסוים של קשרי פטרון וקליינט, נוקשה יותר, בעל תוקף חוקי, התקיים בין עבדים משוחררים לאדוניהם לשעבר. לפי מומזן היה הפטרון יכול לקחת את רכוש עבדו לשעבר, חלקו או כולו, להחזירו לעבדות ואף להוציאו להורג. עם זאת, לפטרון עדיין הייתה חובה מוסרית להגן ולשמור על עבדו המשוחרר, ולרוב הוא לא הפגין כלפיו את אותו יחס נוקשה שהפגין כלפי עבדיו.מקור הקליינטלה והפטרונואז' אינו ברור, אולם הוא היה קיים עוד מימי המלוכה הרומית ומהתקופות הקדומות ביותר של קיומה של רומא. בחברה האטרוסקית ששלטה במרכז וצפון איטליה במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס, היה קיים מעמד שכונה בשם "אטרא" (etera), שההיסטוריון ישראל שצמן משער שהיה מקביל למעמד הקליינטים ברומא.במשבר החברתי-מדיני של המאה ה-3 איבד מוסד הפטרון את חשיבותו.

המושג משמש בהשאלה גם לתיאור מדינה חלשה הכפופה למדינה חזקה ממנה - מדינה קליינטית.

רומא העתיקה

רומא העתיקה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל במאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.

רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.

רמוס ורומולוס

רמוס ורומולוס (Romulus & Remus) הם דמויות מהמיתולוגיה הרומית, אשר להם מיוחס ייסודה של העיר רומא. השניים היו אחים תאומים, בניו של האל מרס, אל המלחמה הרומי, וריאה סילביה, בתו של המלך נומיטור וכוהנת וסטה.

שבע כלות לשבעה אחים

שבע כלות לשבעה אחים (באנגלית: Seven Brides for Seven Brothers) הוא סרט מוזיקלי אמריקאי משנת 1954 שצולם בשיטת סינמסקופ בבימוי של סטנלי דונן עם הווארד קיל וג'יין פאוול בתפקידים הראשיים.

התסריט מבוסס על הסיפור "הנשים הסביניות" ("The Sobbin' Women") של הסופר האמריקאי סטפן וינסנט בנט המבוסס על סיפור חטיפת הנשים הסביניות, אגדה מיתולוגית מימי ראשית המלוכה הרומית של חטיפת הנשים הסביניות.

הסרט התפרסם בעיקר בגלל הכוריאוגרפיה של מייקל קיד שהתעקש לצרף לסרט רקדנים ואקרובטים מקצועיים. סצנת הריקוד הקבוצתי בהקמת האסם נחשבת אצל מספר מבקרי קולנוע כטובה ביותר מסוגה שנראתה אי פעם על מסך הקולנוע.

הסרט זכה בפרס אוסקר על פסקול המוזיקה והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, פרס אוסקר לצילום הטוב ביותר-בצבע, ופרס אוסקר לעריכה הטובה ביותר.

בסדרת 100 שנים... של מכון הסרטים האמריקאי נבחר הסרט בקטגוריית הסרטים המוזיקליים הגדולים ביותר - הסרטים המוזיקליים הטובים ביותר במאה בקולנוע האמריקאי

הסרט עובד למחזמר בימתי ב-1982 ולסדרת טלוויזיה של CBS ב-1982 בה השתתפו בין היתר ריצ'רד דין אנדרסון וריבר פניקס.

הסיפור מתרחש בשנת 1850 בטריטוריית אורגון בארצות הברית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.