המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות ("הגירוש") החלה זמן רב בטרם התקבלה תוכנית ההתנתקות בכנסת. עם אישור ההכנות לתוכנית בכנסת ב-26 באוקטובר 2004 (אך לא לביצועה בפועל) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. נראה שהמחאה נגד התוכנית שסומלה בצבע הכתום הייתה בין החזקות בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

אף שבין מתנגדי התוכנית היו חילונים וחרדים, ציבור המפגינים השתייך ברובו המכריע לזרם הדתי-לאומי.

תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות
Flag of Disengagement Plan Protests
דגל המחאה
הרב בגוש קטיף
הרב אברהם אלקנה שפירא נואם בעצרת בגוש קטיף נגד הגירוש, תשס"ה

הסיבות למחאה

GlassSkyReflection1
הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות

טענות נגד תוכנית ההתנתקות גופא

בראש ההתנגדות להתנתקות עמד הציבור הדתי לאומי. התנגדותו נבעה בראש ובראשונה ממניעים דתיים ומאמונתו שאחיזתה של מדינת ישראל בארץ ישראל היא בעלת משמעות דתית ומהווה חלק מתהליך הגאולה. על פי דעה אחרת, שהביע גם שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, עזה היא חלק מנחלתו ההיסטורית של העם היהודי ואין בכוח חוק רגיל להפקיע את זכות העם על ארצו.

רבים אחרים התנגדו לתוכנית מחשש שהיא תהווה אסון ביטחוני לישראל. הם הזהירו מההשלכות הביטחוניות הקשות של פינוי רצועת עזה, לטענתם, ומהלקח שיפיקו ארגוני הטרור לפיו ניתן להבריח את צה"ל בכוח. (לאחר תקופה מסוימת לאחר ההתנתקות, בעקבות השתלטות החמאס על עזה וכן ריבוי התקפות הקסאמים על ישראל שהובילו למבצע עופרת יצוקה נטען שהתקפות אלו מוכיחות את צדקת האזהרות כנגד ההתנתקות.). דעה זו בוטאה למשל על ידי הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון שטען בפורום סגור של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה תהווה "רוח גבית לטרור", (בספרו "דרך ארוכה קצרה" מצדיק יעלון טענה זו, וטוען שההתנתקות היא שהביאה לניצחון החמאס והיוותה גורם למלחמת לבנון השנייה).

בנוסף טענו מתנגדי התוכנית להקבלה בין טרנספר של פלסטינים מהשטחים לבין פינוי הישראלים מעזה, וגרסו כי אלו הרואים בראשון מעשה לא מוסרי חייבים למחות גם נגד השני, המבזה את כבוד האדם וחירויותיו הבסיסיות ביותר. כמעט כל המפונים התנגדו להתנתקות וסירבו לעזוב את הבית, הקהילה והעסקים (בעיקר חקלאות) שהקימו שם.

טענות נגד דרך קבלת התוכנית

בנוסף, לדעת מתנגדי התוכנית, דרך קבלת התוכנית, בניגוד להתחייבויותיו של ראש הממשלה ערב הבחירות ובניגוד להחלטת מתפקדי הליכוד, אינה דמוקרטית. לטענתם, גם דרך העברת התוכנית בממשלה ובכנסת הייתה לא דמוקרטית כאשר הוא פיטר את מתנגדי התוכנית כדי ליצור רוב בהצבעה וחילק תפקידים לחברי כנסת תמורת תמיכה בתוכנית בהצבעות בכנסת.

יתרה מכך, חלק מהמתנגדים להתנתקות טענו שמניעי שרון להתנתקות היו אישיים ופסולים - להתחמק מהחקירות הפליליות שנפתחו נגדו.

פעילויות המחאה

תחילת המחאה המאורגנת

UnilateralDisengagementPlanS
כרזה נגד התוכנית על גשר בית המשפט העליון בירושלים

בעקבות החלטת הממשלה על התחלת החקיקה ליישום תוכנית ההתנתקות יצאו אנשי גוש קטיף בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה.

אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לירושלים, ביום 25 ביולי 2004, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ-130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף.

לעומת המפגן השקט הזה, היו מתנחלים כדוגמת חגי בן ארצי (גיסו של בנימין נתניהו) שהתראיינו לטלוויזיה והודיעו שלא יוציאו אותם חיים משם. ראש השב"כ אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון ועורר סערת רוחות.

ב-13 בספטמבר 2004 הפגינו 40 אלף מפגינים בכיכר ציון בירושלים[1].

המחאה בעקבות ההצבעה בכנסת

ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 נגד 45 ו-7 נמנעים[2]. בהחלטה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות. בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם.

בתחילת ינואר 2005 דניאלה וייס, ראש המועצה המקומית קדומים, קראה לחיילי צה"ל לסרב לפקודת פינוי ונחקרה במשטרה. קציני צה"ל דתיים הוכנסו לרשימת הטרדה שהופצה בהתנחלויות ובוצעו נגדם התנכלויות שונות. 34 קציני מילואים מחטיבת בנימין ובהם שלושה מג"דים, כתבו במה שכונה "מכתב קציני הימין", שדגל שחור מתנוסס על פקודת פינוי, ושהם יסרבו ללבוש מדים ביום הפינוי. הקצינים, שסירבו לחזור בהם מתוכן המכתב, הודחו מהצבא בידי אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי.

אוהל מחאה הוקם ליד הכנסת, ומאות מתנחלים ישבו להפגין בו. אוהל המחאה (שנפתח ב-2 בינואר) הכיל דוכני מידע ופעילות של אנשי גוש קטיף. באזור האוהל נערכו מספר הפגנות ותפילות. בין הבולטות שבהן:

  • תפילת ערב ראש חודש שבט וההפגנה שכונתה על ידי משתתפיה "אם כל ההפגנות" - שבה השתתפו לפי הערכות כ-150 אלף איש.
  • ב-15 בפברואר התקיימה הפגנה באגם בנווה דקלים, שבה השתתפו כ-30,000 איש[דרוש מקור].
  • במקביל התבצעו הפגנות בירושלים, פתח תקווה ובעוד מקומות בצמתים מרכזיים. כמו כן התקיימה באותו יום הפגנה וכנס של אנשי הגליל נגד תוכנית ההתנתקות. לפי הערכות המארגנים, השתתפו ביום זה בכלל ההפגנות מעל 100,000 איש.

מלחמת הסרטים

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו המתנחלים ב"מבצע כתום" שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים שתחילה הוצמדו לדגלי ישראל ולאחר מכן לאנטנות של מכוניות. כתגובה לכך, פתחו תומכי ההתנתקות בתחילת יולי (במימון "המפקד הלאומי", של עמי איילון) במבצע נגדי של חלוקת סרטים כחולים-לבנים; זאת, בצד יוזמה פרטית של קשירת סרטים ירוקים ויוזמה של שלום עכשיו לסרטים כחולים בלבד. שתי היוזמות לא זכו להצלחה רבה כמו זו של הסרטים הכתומים[3].

התגברות גל המחאה

בנוסף להפגנות ולמחאה השקטה, החלו פעילי ימין - בעיקר מתנועות הבית הלאומי, חב"ד, ועוד - לחסום כבישים ראשיים. בנוסף, קרא חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי לפתוח במרי אזרחי בלתי-אלים נגד תוכנית ההתנתקות.

פן נוסף של מחאה הופגן כאשר מספר ח"כים מהימין (כגון אפי איתם, אריה אלדד, אורי אריאל ויורי שטרן) אף העתיקו את מקום מגוריהם ליישובים שמיועדים לפינוי.

בתחילה יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים ביטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, וכרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

המטה העולמי להצלת העם והארץ ערך כנס תחת הכותרת "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפים בבנייני האומה. במסגרת הכנס נשאו נאומים בזכות סירוב פקודה והצדיעו לסרבנים, הרבנים תקעו בשופרות ולבשו שקים לאות אבל על קבלת התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי-לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. הם הסתמכו על דברי הרמב"ם במשנה תורה הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (ג' י'). לעומתם הרבנים שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים. הרב אלון אף גינה את חוסמי הכבישים וכינה אותם ביריונים. הרב יואל בן נון, טען כי להחלטת הממשלה יש לא רק סמכות חילונית אלא תוקף הלכתי ברור אף מבחינה תורנית. אחד הטיעונים המרכזיים נגד סירוב פקודה הוא, שרק המדינה סוברנית לקבוע את הגבולות של מצוות יישוב ארץ ישראל לפי כוחה ורצונה, ובזה יש הבדל מהותי בין מצווה זו שהיא ממלכתית ביסודה, לבין מצוות פרטיות כמו שבת וכשרות[דרוש מקור]. עידן, מדריך קרב מגע בגבעתי היה הראשון שסירב פקודה בצה"ל במסגרת ההכנות להתנתקות. עוד באותו שבוע שני חיילי גדוד "נצח יהודה" של הנח"ל החרדי, סירבו להיכנס לשיעורי הכנה להתנתקות אשר התקיימו במסגרת קורס מפקדי כיתות בביסלמ"ח. רב"ט אבי ביבר, לוחם חיל ההנדסה הקרבית מההתנחלות תקוע, היה החייל הראשון שסירב פקודה בפומבי (אל מול כלי תקשורת) בעת הריסת מבנים נטושים בשטח המואסי, ונידון על כך ל-56 ימי מחבוש. כשלושה שבועות לאחר מכן, סירבו עשרה חיילים מגדוד לביא לביצוע פקודה הקשורה לסגר. החיילים נשפטו והמחלקה פורקה בהוראת הרמטכ"ל, שהורה לגלות "אפס סובלנות לגילויי סרבנות". חייל בגבעתי נשלח לכלא ל-21 ימי מחבוש, על שסירב להסיר מעליו צמיד כתום, המביע הזדהות עם תושבי גוש קטיף.

התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו בהם: הכאת נער פלסטיני שנקלע לעימות בין תושבים פלסטינים מאזור המואסי למפגיני ימין, שהגיעו ברובם מחוץ לגוש קטיף והתבצרו בניגוד לחוק במלון ביישוב נווה דקלים. חיילי צה"ל נאלצו לגונן על הנער בגופם מפני המתיישבים שתקפו אותו לאחר שאיבד את הכרתו מסיבה לא ברורה[4]., פיזור מסמרים בכבישים (מאוחר יותר טענו גורמי ימין שהיו אלו מעשיהם של פרובוקטורים מהשב"כ), ואף חשד כי נרקמה תוכנית להצית מכוניות בכבישים[5]. כל הארגונים המתנגדים להתנתקות הכחישו כל קשר לאירועים אלו ואף קראו למשטרה לעצור את המבצעים.

אירועים חמורים נוספים נשאו אופי פלילי והיוו עבירה חמורה על החוק. ב-17 ביולי הונח מטען דמה בתחנה המרכזית בירושלים. אל המטען הוצמד פתק "ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים". יומיים קודם לכן נמצאו מטענים דומים בשתי תחנות רכבת בתל אביב. ב-30 ביולי הונח מטען דומה בבני-ברק. מניחי המטען בירושלים נתפסו והתחוור כי הם חיילי הנח"ל החרדי, שניצלו את הבדיקה הביטחונית הרופפת הנערכת לחיילים בכניסה לתחנה המרכזית לביצוע מעשה פלילי.

החודש האחרון לפני ביצוע התוכנית

PikiWiki Israel 11330 Mass demonstration in Kfar Maimon against the dise
רבבות מפגינים נגד תוכנית ההתנתקות צעדו לכפר מימון במסגרת "צעדת ההתחברות"

באמצע יולי צעדו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות מנתיבות לעבר מחסום כיסופים, בכוונה מוצהרת לצעוד לתוך גוש קטיף המסוגר ב"צעדת התחברות". אלפי שוטרים וחיילים חסמו את נתיב הצעדה לפני כפר מימון, עד שהוחלט לאפשר לצועדים ללון בתוך הכפר ולכתר אותו. המשטרה, שניסתה למנוע מאוטובוסים ברחבי הארץ להביא מפגינים, ספגה ביקורת חריפה על פגיעה בחופש הביטוי וחופש התנועה (למשל הסופר סמי מיכאל מהאגודה לזכויות האזרח). הצעדה התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שתארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף.

בתחילת אוגוסט התקיימה הפגנה בשדרות ובאופקים. המשטרה והצבא ריכזו כוחות שיא שנאמדו בעשרות אלפים. הערכות שלפיהן תסתיים בצעדה המונית לעבר גוש קטיף התבדו. לאחר שהמשטרה והצבא העבירו את כוחותיהם לצפון, בשל החשש מהתפרעויות בעקבות הרצח שביצע עדן נתן-זדה, התפזרה ההפגנה בקול דממה דקה.

בעיתון הארץ כתב גדעון סאמט: "ממדי המרד נגד ההתנתקות הם כאלה, שגם מבקריו החריפים ביותר מוכרחים להודות: לא היה עוד כדבר הזה בתולדות המחאה הישראלית"[6]. מאידך, נותרה המחאה בעיקר נחלת הציבור הדתי-לאומי ולא סחפה ציבור נרחב מחוץ לו.

ב-4 באוגוסט רצח עדן נתן-זדה, חוזר בתשובה ששהה בחודשים האחרונים בכפר תפוח, ארבעה נוסעים ערבים בפיגוע באוטובוס 165 של אגד בשפרעם. על פי הצהרתו, הרצח בוצע במטרה לעכב את ביצוע ההתנתקות.

ב-7 באוגוסט הודיע שר האוצר, בנימין נתניהו, על התפטרותו מהממשלה, בעת הישיבה שאישרה את השלב הראשון של הפינוי. נתניהו אמר שאינו תומך בכך שישראל תשב בעתיד בעזה, אך יציאתה מהרצועה בעת הנוכחית תהפוך אותה לבסיס לטרור. הצעד גרר ביקורת מימין ומשמאל בטענה שהתפטר כדי לזכות בפריימריז בקולות "הימניים" בליכוד.

ב-10 באוגוסט ערכה צעירי אגודת חב"ד בשיתוף עם המטה לשלום העם והארץ עצרת תפילה המונית בכותל המערבי למען ביטול ההתנתקות. בעצרת התפילה השתתפו למעלה מ-70,000 בני אדם ועוד עשרות אלפים התקהלו ברחובות העיר העתיקה. חלק קטן מהמתפללים היו חרדים. את התפילה הובילו 3 רבנים ראשיים לשעבר: הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו.

ב-11 באוגוסט ערכה מועצת יש"ע בכיכר רבין בתל אביב העצרת האחרונה נגד ההתנתקות. לפי הערכות, השתתפו בה בין 200 אלף (על פי המשטרה) ל-250,000 בני אדם (על פי המארגנים). סיסמת העצרת הייתה "גוש קטיף וצפון השומרון, אני נשבע!" ובה המפגינים נקראו לרדת לדרום על מנת לחסום את ציר כיסופים תוך הימנעות מאלימות.

ב-14 באוגוסט הוכרזה ביישוב שירת הים הרשות היהודית העצמאית בחבל עזה שפנתה לשרון לסיוע בנשק ותחמושת עבור הקמת ישות ריבונית חדשה. כמו כן, נעשתה פניה לאומות המאוחדות ולצלב האדום. אריה יצחקי, היסטוריון ומזכיר הרשות העצמאית, הכריז כי 2500 מתושבי גוש קטיף הסכימו לקבל על עצמם את אזרחות הישות החדשה.

ב-17 באוגוסט הציתה את עצמה ילנה בוסינובה[7][8], פעילת ימין תושבת קדומים במחאה על תוכנית ההתנתקות והתעלמות הממשלה מהמחאות וההפגנות. כעבור תשעה ימים היא נפטרה מפצעיה[9].

ערב מימוש התוכנית דווח שאלפי אנשי ימין, הסתננו לגוש קטיף לסייע לתושביו בהתנגדות לפינוי[10]. מאוחר יותר התברר שמדובר ב-5000 מתנגדי התנתקות שהצליחו להסתנן לתוך גוש קטיף ועוד מאות שהצליחו להסתנן ליישובי צפון השומרון. הללו המשיכו בפעילות המחאה גם בעת הפינוי עצמו. בתקשורת כונו שבח"ים ובידי המתיישבים "משוב"חים" או "מתגברים".

ב-17 באוגוסט רצח אשר ויזגן, תושב השומרון, ארבעה פועלים ערבים באזור שילה כמחאה וכניסיון למנוע את תוכנית ההתנתקות.

מחאות המפונים בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות

Flickr - Israel Defense Forces - The Evacuation of Kfar Darom (16)
תושבי כפר דרום מוחים נגד פינוי היישוב ומתבצרים על גג בית הכנסת של היישוב

רוב תושבי גוש קטיף נשארו בבתיהם גם אחרי תום "מבצע יד לאחים" וחיכו לפינוי בכוח (17.8) על מנת להביע את מחאתם. המחאה כללה שיחות נוקבות עם החיילים המפנים, קריעת קרע בבגד לאות אבלות, מייצגי מחאה, הפגנות, תחינות של המשפחות לחיילים לא לפנות אותם וכן תפילות המוניות. היו משפחות שביקשו מהחיילים לסחוב אותם מאחר שלא יכלו לעזוב מרצון ואחרים הביעו התנגדות פסיבית שאילצה את המפנים להרימם עד לאוטובוס. כמה תושבים בנווה דקלים, רפיח ים ופאת שדה הציתו את ביתם לאות מחאה. בעצמונה הוכנו מספר מייצגי מחאה חריפים, ביניהם משפחה אחת שיצאה מהבית עם טלאי כתום[11]. ככלל, מחאת תושבי הגוש הייתה לא אלימה[12]. מה שגרם, ככל הנראה, להצלחת התוכנית.

ברחובות היישובים פעלו מאות בני נוער שהסתתנו לגוש על מנת להפריע לפינוי באופן בלתי אלים. הפעילות כללה חסימת צירים בהמוני אנשים, חסימת השערים בצמיגים ופחי אשפה בוערים ובמספר מקומות - התבצרות במבני ציבור ודת. חלק מהנערים קיללו את המפנים ואחרים קראו למפנים לסרב פקודה.

ביישובי צפון השומרון התבצרו עשרות מסתננים ומסתננות במבני ציבור ובתי כנסת ופונו בכוח באמצעות שוטרים, חיילים, מנופים ומכולות. האלימות בעת הפינוי ביישובים אלה הייתה מינורית. לפני פינוי היישובים אירעו מספר תקריות אלימות, חלקן חמורות, בין המסתננים ובין כוחות הפינוי שחסמו את האזור[13].

מחאות אחרי הפינוי

רבים מהמפונים, בעיקר מנצר חזני ואלי סיני, הקימו במהלך שנת 2005 ערי אוהלים במחאה על כך שמנהלת סל"ע כשלה בלדאוג להם לפתרון זמני ופתרון קבע השומר על המסגרת הקהילתית[14].

ב-23 באוגוסט 2005 הודיעו מספר פעילי ימין על יוזמה להקמת מוזיאון "יד ושם" לקהילות גוש קטיף וצפון השומרון שנחרבו. היוזמה זכתה לגינוי מאנשי ציבור ישראלים בגלל השימוש בשם "יד ושם" המזוהה עם המרכז להנצחת השואה[15]. בהלוויה המונית שנערכה בצמידות לקבורתם של 15 חללי גוש קטיף (מתוך 48) נאמו אנשי ציבור שהספידו את הגוש ואת המתים. בין הנואמים היה הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ניצול שואה, שקרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו"[16].

ב-31 באוגוסט הצית את עצמו עולה חדש מארצות הברית, ברוך בן מנחם, באולפן עציון בירושלים במחאה על יישום ההתנתקות ונפצע אנושות[17]. ב-6 בספטמבר הוא מת מפצעיו בבית החולים הדסה[18].

ב-27 בספטמבר קיימו מפוני גוש קטיף טקס "נזכור ונחזור" ליד מחסום כיסופים. במהלך הטקס הורד דגל ישראל לחצי התורן, והונף מחדש בכפר מיימון בטקס "גוש קטיף - אני נשבע". למחרת התקיימה עצרת מחאה בגן סאקר בירושלים בה נכחו כ-13,000 מפגינים. העצרת נערכה תחת הכותרת "תודה בכתום – כואבים, מוקירים, מתפללים וממשיכים באמונה" ועיקרה הייתה הצדעה לבני הנוער שהשתתפו במאבק נגד תוכנית ההתנתקות ולמשפחות שפונו. בעצרת נאמו מספר רבנים, שקראו להמשיך באמונה, ולמרות הכאב - להמשיך להתחבר לצה"ל ולישראל[19]. בסמוך לכותל, הפריעו מספר נערות לטקס קורס קצינים של חיל החינוך ואף השליכו ביצים על התזמורת.

במהלך החודשים אוקטובר 2005 עד פברואר 2006 לא נערכו הפגנות ענק, למעט מספר הפגנות בירושלים במחאה על הזנחת מפוני גוש קטיף וצפון השומרון וחוסר הטיפול בהם מצד מנהלת סל"ע ורשויות המדינה. תחושת הנבגדות, הכעס הרב על הזנחת המפונים, והתחושה שפינוי היישובים נתפש בעייני הציבור כ"קל מידי" ולכן מעודד תנועות שמאל לקרוא לפינויים היו בין הגורמים שתרמו להסלמה ולהתלהטות הרוחות בעמונה.

ההתנגשות בעמונה (שהתרחשה עקב עתירת שלום עכשיו לבג"ץ להרוס 9 בתים לא-מורשים בפאתי היישוב) הייתה חסרת תקדים באלימות שלה וחרגה בהרבה (הן בהיקף והן בסוג) מהאלימות שהופגנה במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות וכללה הן אלימות קשה מאוד מצד שוטרי היס"מ שפצעו כ-200 מפגינים, דבר שהגביר את הקרע עם הציונות הדתית, שחשה נרדפת על ידי רשויות המדינה מאז ההתנתקות, והן אלימות קשה מצד המתנחלים - כ-80 שוטרים, שהיו לבושים במיטב המיגון האישי, נפצעו בעמונה. מספר ימים אחרי העימות הקשה בעמונה נערכה בכיכר ציון הפגנת ענק (שכללה עשרות אלפי מפגינים) תחת הסיסמה "אולמרט רע ליהודים" ובה האשימו ראשי מועצת יש"ע ומפלגות הימין את ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט בכך שחתר להתנגשות האלימה והורה למשטרה להפעיל אלימות קשה נגד המתבצרים בעמונה.

ביום העצמאות ה-58 נערך בבית הנשיא טקס הענקת אותות לחיילים מצטיינים. בטקס זה, סירב חייל מצטיין בשריון בשם חננאל מגד-דיין ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ מאחר שמשפחתו פונתה מגוש קטיף במהלך ההתנתקות. המחאה עוררה סערה כאשר היא זכתה לתמיכה בימין וגינויים בשמאל. בצה"ל הגיבו בהדחת החייל מתפקידו אך בעקבות פניית עורך דין נגד צעד זה הוחלט לשחרר את החייל משירותו הצבאי לישיבת הסדר.

ביקורת על תוכנית ההתנתקות לאחר ביצועה

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ביקרו מספר קצינים ופוליטיקאים את תוכנית ההתנתקות.

רב-אלוף במיל' משה יעלון הביע בזמן כהונתו וגם לאחר פרישתו מתפקידו, בצורה ברורה את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות ("רוח גבית לטרור"). וכי היא מנוגדת לערכי צה"ל, וכנראה נבעה בשל מצוקה אישית של שרון. בזמנו הוא גם ביקר את תהליך קבלת ההחלטות של התוכנית, וטען ששמע עליה בתקשורת, ולא נוהלו שום דיונים מסודרים בצבא לגביה.

האלוף יפתח רון טל, שכיהן כמפקד זרוע היבשה בזמן ההתנתקות וקרא במסגרת תפקידו לחיילים לבצע את ההתנתקות כמשימה לאומית, אף הלך רחוק יותר ואמר בראיון לכפר חב"ד, כי ההתנתקות הייתה התאבדות, וכי אינו מבין מדוע המשטרה והצבא עשו זאת בהתלהבות ושמחה, וכי ההתעסקות של צה"ל בהתנתקות פגעה בהכנות למלחמה, והייתה בין הגורמים לכישלון במלחמת לבנון השנייה[20].

ראש השב"כ בעת ההתנתקות, יובל דיסקין, ביקר את יעילותה, ואת הדרך שבה היא הוצגה לציבור הרחב. דיסקין אמר שלא ימליץ להמשיך במהלכים חד צדדיים, כאשר אין גוף אוכף חוק בצד השני. האלוף גרשון הכהן שהיה אחד מראשי הצבא שעסקו בפינוי הכה על חטא בביקור תנחומים אצל משפחת מורנו, שבנה נהרג בפשיטה בלבנון, ואמר כי ההתנתקות הייתה פשע שהוא היה שותף לו[20].

גם הרב הצבאי הראשי בעת ההתנתקות, הרב ישראל וייס, מיד עם פרישתו בטקס הפרידה מתח ביקורת על תוכנית ההתנתקות ואמר "לעולם לא עוד להתנתקות אנושית"[21].

אלוף נוסף במיל גיורא איילנד שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי בזמן ההתנתקות, והיה גם אחראי על תכנונה, ביקר את התוכנית ואמר בראיון פרישה ביוני 2006, כי ההתנתקות מרצועת עזה הייתה החמצה היסטורית אדירה. הוא גם ביקר את תהליך קבלתה והתנהלותה[22].

האלוף גרשון הכהן, הקצין הממונה על תוכנית ההתנתקות בגוש קטיף, הכה על חטא בשנים שלאחר ההתנתקות, ואף טען שמדובר בלא פחות מאשר פשע כנגד העם היהודי לו היה שותף.

בפברואר 2007, האלוף במילואים יום טוב סמיה, שהיה אלוף פיקוד הדרום ופרש מצה"ל לפני ההתנתקות וחזר לשירות צבאי לאחר מלחמת לבנון השנייה לשמש כסגן-אלוף פיקוד הדרום, ביקר בחריפות את עזיבת ציר פילדלפי וטען כי צה"ל צריך לחזור אליו[23].

ב-8 בנובמבר 2007 אמר בנימין בן אליעזר, שתמך בתוכנית בשעתה, שההתנתקות הייתה טעות, ושהתקדים שבו ישראל פינתה שטח והוא הפך ל"בסיס טרור" הוא מסוכן[24].

בסוף פברואר 2009, נשיא המדינה שמעון פרס, הודה בגלוי שטעה בצורת היישום של תוכנית ההתנתקות[25].

סיסמאות המחאה

סיסמאות תמיכה בגוש קטיף

  • "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"
  • "גוש קטיף - הבית שלי"
  • "גוש קטיף - מתחברים לשורשים"
  • "העם עם גוש קטיף"
  • "יש לנו אהבה והיא תנצח" או "באהבה ננצח"
  • "גוש קטיף/צפון השומרון אני נשבע"
  • "נשוב לכל יישוב"

סיסמאות נגד ההתנתקות

  • "עקירת יישובים קורעת את העם" או "עקירת יישובים ניצחון לטרור"
  • "יהודי לא מגרש יהודי"
  • "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף"
  • "היכונו לביאת הקסאם"
  • "חייל, שוטר, סירב פקודה!" או "חייל, שוטר, אני אוהב אותך!"
  • "לא נשכח לא נסלח גוש קטיף והשומרון"

סיסמאות נגד שרון

  • "שרון דיקטטור"
  • "אריק, ההתנתקות לא תציל אותך" (עם תמונה של שרון בבית כלא, רמז לטענה שהחליט על ההתנתקות על מנת להימלט מפלילים)
  • הדיקטטור (על רקע תמונה של שרון): "אני מצפצף על כולכם!"
  • "זכור את אשר עשה לך אריאל שרון" (על משקל "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", דברים כ"ה יז)
  • "שרון מנותק מהעם"
  • "נבוכאדנצר. טיטוס. שרון".

שירי מחאה

ביקורת על המאבק

דוגמה לחששות השמאל מול מחאת המתנחלים ביטא מאמר המערכת בעיתון "הארץ":

"מוטב למשטרה ולצה"ל להכיר בכך, כי יש רק דרך אחת ליישם את החלטותיהם: בכוח, בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותם. בדיוק כפי שעושים זאת משטרה וצבא במדינות דמוקרטיות אחרות כשאספסוף מאיים למוטט אותן"[27]

העיתון מעריב, לעומת זאת, ציין כי מחאת המתנחלים, כפי שהתבטאה ב"צעדת ההתחברות" הייתה "מפגן דמוקרטי מרהיב" ונטול אלימות[28].

בקורת קשה הובעה בקשר לקריאות של רבנים לסירוב פקודה לפנות יישובים, ואף לתת תמיכה עורפית למפונים. בקרב הצבא וההנהגה הפוליטית היה חשש גדול שמחלקות שלמות של בני ישיבות וחיילי הסדר יסרבו פקודה, לאור פסיקות הרבנים. הרמטכ"ל דן חלוץ הביע ביקורת נחרצת נגד הקריאות לסירוב פקודה והודיע שצה"ל לא יוכל לסבול סרבנות (באגרת הרמטכ"ל לחיילים בנוגע לסרבנות ותוכנית ההתנתקות). בעקבות שמועות בתקשורת, שחלוץ הולך לפרק את יחידות ההסדר, יזם הרמטכ"ל מספר שיחות נוקבות עם ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הצבאיות שנועדו להבהיר את עמדתו ולהרגיע את המתחים. בשיחות אלה דרש מהם לא לקרוא לסרבנות, אך שיבח את תרומתם והודיע שלא יפורקו ישיבות ההסדר ויחידות של בני ישיבות. אנשי ציבור בשמאל, לעומת זאת, הביעו ספק בנאמנותם של החיילים הדתיים למדינה ולשלטונות הצבא ודרשו לפרק את היחידות הדתיות בטענה שהן מסגרות קיצוניות המעוררות מרדנות שנאמנות לרב ולא לדמוקרטיה.

ביחסו של השמאל אל המוחים נגד תוכנית ההתנתקות הייתה גם נימה של שמחה לאיד. חיים חפר כתב:

המדינה השבתאית מתה. מתה בלידתה
וטוב שהיו כתומים רבים כל כך לראות אותה בגסיסתה...
נישא כאן הספד קליל על מדינת ההלכה שהלכה. הלכה אל מחוזות הטלאי והבלאי
ונישא כוס לחיי הדמוקרטיה שניצלה ממש ברגע האחרון מפני דוחק הקץ והקנאי
(מגזין מעריב - 27.7.05)

עם תחילת ההתנתקות קרא עיתון "הארץ" במאמר המערכת לדכא בכוח את ההתנגדות לביצוע ההתנתקות והגדיר את הכניסה של מתנגדי ההתנתקות לגוש קטיף כמרד[29]. לעומת זאת, עיתון "מעריב" נקט קן פייסני יותר, שאותו הביע במאמר דן מרגלית. מרגלית הביע הבנה לכאב המפונים, ביקש מהם סליחה והפציר בהם להימנע משפיכות דמים למען הדמוקרטיה ו"הביחד" הישראלי:

"להם ולמסתננים שחדרו לגוש קטיף ולהמוני הכתומים היורדים לרגל מירושלים לציר כיסופים אבקש לומר ישירות כי אם ההתנתקות הזאת תסתיים בלי שפיכות דמים, יהיה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה הישראלית, וגם אתם תצאו נשכרים מתוצאה כזאת. לא שבעיניכם המחיר היה כדאי. אבל הפסדכם לא היה נטול תמורה לגמרי."

ארגונים שהתנגדו להתנתקות

הליכים פליליים והפסקתם

כנגד מי שבמסגרת מחאתו נגד תוכנית ההתנתקות נקט בצעדים פליליים, נפתחו הליכים מתאימים של חקירה והעמדה לדין. ב-25 בינואר 2010 אושר בכנסת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010,‏[30] המבטל ביצוע גזר דין או החלטה שניתנו בעבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (למעט עבירות חמורות מסוימות), ונמחק הרישום הפלילי. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:[31]

מוצע לקבוע כי הליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש, של אלימות קשה או עבירות שיש בביצוען סיכון חיי אדם, יופסקו בשלב שבו הם נמצאים ביום תחילת החוק המוצע. זאת, כל עוד אין לאדם הנוגע בדבר עבר פלילי למעט עבירות כאמור שנעברו בנסיבות המיוחדות של פינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נדב שרגאי, רוני זינגר ושירות "הארץ"‏, רבבות הפגינו נגד ההתנתקות, באתר וואלה! NEWS‏, 13 בספטמבר 2004
  2. ^ ההתנתקות אושרה ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים; נתניהו: ללא משאל עם אתפטר תוך 14 יום, באתר גלובס, 26 באוקטובר 2004
  3. ^ אלכס ליבקרבותי, אלה צבעי המלחמה שלנו, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2005
  4. ^ רוני סופר ואפרת וייס, פלסטיני נפצע אנוש ב"טל ים": "זה היה לינץ'", באתר ynet, 29 ביוני 2005
  5. ^ אבי כהן ואפרת וייס, חשד: מתנחלים התכוונו לפוצץ מכוניות בצמתים, באתר ynet, 3 במאי 2005
  6. ^ גדעון סאמטמדינת ישראל נגד הכתום, באתר הארץ, 20 ביולי 2005
  7. ^ ניר חסוןמפגינת ימין הציתה עצמה; מצבה קשה, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2005
  8. ^ ענת ברשקובסקי, תושבת קדומים הציתה עצמה במחאה על הפינוי, באתר ynet, 17 באוגוסט 2005
  9. ^ מתן צורי, מתה פעילת הימין שהציתה עצמה, באתר nrg‏, 27 באוגוסט 2005
  10. ^ עמוס הראל25 מתנחלים חמושים צעדו דרך כפרים פלשתיניים, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  11. ^ איתי שטרן, המראות הקשים שלא ירפו לעולם, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  12. ^ כתבי nrg מעריב, הושלם פינוי גוש קטיף, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2005
  13. ^ אמיר בוחבוט ויועד קדרי, חומש, ההתבצרות האחרונה של ההתנתקות, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2005
  14. ^ ענת שיחור-אהרונסון, "אין לנו לאן ללכת מהמאהל, אולי נישאר", באתר nrg‏, 25 באוגוסט 2005
  15. ^ אורי גליקמן, לזכור ולא לשכוח?, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2005
  16. ^ הרב לאו: בתי הכנסת יהיו ה"יד ושם" של גוש קטיף, באתר וואלה! NEWS‏, 1 בספטמבר 2005
  17. ^ טל ימין-וולבוביץ', הצית את עצמו "בגלל הפינוי", באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2005
  18. ^ טל ימין-וולבוביץ', מת גבר ששרף עצמו בגלל הפינוי, באתר nrg‏, 6 בספטמבר 2005
  19. ^ אפרת וייס, הרב קרא לסובלנות; נערות השליכו ביצים, באתר ynet, 28 בספטמבר 2005
  20. ^ 20.0 20.1 מנחם רהט, מעריב, "ההכנות להתנתקות פגעו בהכנות למלחמה", באתר nrg‏, 4 באוקטובר 2006
  21. ^ ניר חסוןהרב הצבאי הראשי הפורש: לעולם לא עוד התנתקות, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2006
  22. ^ ארי שביט‏, איילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, באתר וואלה! NEWS‏, 4 ביוני 2006
  23. ^ האלוף במיל' סמיה: צה"ל מבין כי יש לשוב אל ציר פילדלפי, 20.2.2007, אתר ערוץ7
  24. ^ nrg מעריב, פואד מכה על חטא: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg‏, 8 בנובמבר 2007
  25. ^ רונן מדזיני, פרס מפתיע: טעיתי כשתמכתי ביציאה מעזה, באתר ynet, 18 בפברואר 2009
  26. ^ איפה ניגנתי בקיץ האחרון
  27. ^ תנו למשטרה לנצח, באתר הארץ, 20 ביולי 2005
  28. ^ אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005
  29. ^ זהו מרד, לא מחאה, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
  30. ^ חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010, ס"ח 2225 מיום 4.2.2010
  31. ^ הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התשס"ח-2008, ה"ח הכנסת 252 מיום 22.7.2008
בני אלבז

בני אלבז (נולד באדר ה'תשכ"ב, 11 במרץ 1960) הוא זמר פופ נשמה חסידי.

גוש קטיף

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף.

גני טל (גוש קטיף)

גני טל הייתה התנחלות ומושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה, כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. היישוב פונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. יישוב חדש שהוקם על ידי מפוני המושב ונושא את השם "גני טל" נמצא כיום סמוך לקיבוץ חפץ חיים.

המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון מציג את סיפור ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון, ועוסק בערכים הלאומיים והחינוכיים הקשורים למפעל זה.

חומש

חוֹמֶש הייתה התנחלות, במתכונת של יישוב קהילתי-חילוני, של תנועת העובד הלאומי. היישוב היה ממוקם בלבו של השומרון, צפונית ליישוב שבי שומרון וצפונית-מערבית לשכם, על תוואי כביש 60.

היישוב מנה נכון לשנת 2005 כ-70 משפחות. פונה מתושביו ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות. בשנים שלאחר מכן היווה המקום יעד לעליות חוזרות ונשנות של אנשי ימין שביקשו לחדש את היישוב ופונו בידי הצבא והמשטרה. משנת 2009 פועלת במקום "ישיבת חומש המתחדשת".

חוק יישום תוכנית ההתנתקות

חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, הידוע בכינוי חוק פינוי-פיצוי, נחקק בעקבות החלטת ראש הממשלה אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות ונועד לאפשר את ביצועה באופן חוקי.

ב-3 בנובמבר 2004 אושר החוק בקריאה ראשונה ברוב של 64 כנגד 44 ו-9 נמנעים.

ב-ז' באדר א' תשס"ה (16 בפברואר 2005) אושר החוק סופית ברוב של 59 תומכים כנגד 40 מתנגדים וחמישה נמנעים.החוק קבע שמועצה אזורית חוף עזה תבוטל ושהמתיישבים ברצועת עזה ובהתנחלויות שפונו בצפון השומרון יפונו, אך יקבלו פיצוי כספי המחושב לפי הרכוש שיאבד להם, גודל משפחתם ומספר השנים שגר ביישוב, לרבות פיצוי בגין עוגמת הנפש, סיוע להתאקלמות מחדש, ופיצוי בגין עלות המעבר, למתנחלים שיפנו את ביתם בעצמם עד לתאריך הקובע. בנוסף, החוק מציע מענק למפונים שייתיישבו מחדש באזורי עדיפות לאומית כגון הנגב והגליל. שהות בלתי מורשית באזורים המפונים לאחר המועד הקובע, נקבעה כעבירה פלילית שדינה מאסר ושלילת שליש מהפיצויים - סנקציות שביחס למתנחלים לא מומשו בסופו של דבר.

החוק עבר מספר תיקונים בוועדות הכנסת בעקבות פניות של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל שקבלו על כך שהפיצויים נמוכים ואינם מאפשרים התחלה מחדש אחרי הפינוי. בעקבות מאמציהם, הוגדלו סכומי הפיצויים במיליארד וחצי שקלים.

כנגד החוק הוגשה גם עתירה לבג"ץ, שפסק (ב-9 ביוני 2005), ברוב של עשרה שופטים מול אחד, כי החוק בעיקרו תקף. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, שפסק שהחוק אינו חוקתי.

עם זאת, תיקן בג"ץ כמה סעיפים כלכליים:

ביטול "ייחוד העילה", לפיו המגורשים לא יהיו זכאים לתבוע את המדינה בגין הנזק שנגרם להם (מעבר לפיצויים שיקבלו).

קביעה שכל אחד מהמפונים, גם אם גילו פחות מ-21 שנה, זכאי לפיצוי.ועוד תיקונים קלים.

למתנחלים שיפנו את ביתם בעצמם עד לתאריך הקובע, נקבע פיצוי בגין עלויות המעבר.

חננו

עמותת חֹנֵּנוּ היא עמותה ישראלית שהוקמה בשנת 2001 ועוסקת בהענקת ייעוץ וסיוע משפטי לאזרחים, לחיילים ולשוטרים שנעצרו או שמעורבים בהליכים משפטיים על רקע לאומי.

העמותה מסייעת בסוגיות של, מעצרים מנהליים של יהודים ביהודה ושומרון, סיוע לישראלים החשודים בפעולות תגובה ונקמה כלפי ערבים וכן באירועים שבהם מעורבים חיילי צה"ל שנקלעים להליכים משפטיים בשל תביעות על שימוש בכוח מופרז.

מוזיאון גוש קטיף בירושלים

מוזיאון גוש קטיף בירושלים הוא מוזיאון המוקדש להנצחת ההתיישבות היהודית בחבל עזה מאז תקופת החשמונאים ויישובי גוש קטיף. המוזיאון שוכן בשכונת נחלאות בירושלים סמוך לשוק מחנה יהודה.

מועצה אזורית חוף עזה

מועצה אזורית חוף עזה הייתה מועצה אזורית שהתקיימה באזור מישור החוף הדרומי בין מועצה אזורית חוף אשקלון לגבול ישראל-מצרים (באזור ציר פילדלפי) ורכזה תחתיה את היישובים היהודיים שהוקמו בשטחי רצועת עזה. המועצה פורקה במסגרת תוכנית ההתנתקות, במהלכה פונו כל יישובי המועצה.

מועצת יש"ע

מועצת יש"ע, בשמה המלא מועצת היישובים היהודים ביהודה, שומרון וחבל עזה, היא עמותה בה חברים כל ראשי הערים, המועצות המקומיות והאזוריות הישראליות שבתחומי יהודה והשומרון ובעבר גם ברצועת עזה, וכן מספר אישי ציבור. היא הוקמה ב-1980 במטרה לקדם את מפעל ההתיישבות, לייצג את האינטרסים של המתיישבים, וכן לקיים הסברה בישראל ובחו"ל בעד לגיטימיות המפעל וחשיבותו.

למועצה זרוע מיישבת, אמנה, האחראית על ההתיישבות והפיתוח בתחומי המועצה.

בראש מועצת יש"ע עומד דוד אלחייני, ומייסדה הוא ישראל הראל.

מחאה

מחאה היא מעשה המבטא ביקורת וחוסר הסכמה. מחאה יכולה להיות מופנית כלפי השלטון אך לא בהכרח.

מנהלת תנופה

מנהלת תנופה שהחלה את דרכה כמנהלת סל"ע (סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", היא גוף שהוקם במשרד ראש הממשלה לטיפול במפוני תוכנית ההתנתקות. בראש המנהלת עמד יונתן בשיא, איש הקיבוץ הדתי, באמצע 2006 החליפה אותו צביה שמעון שהוחלפה בנובמבר 2009 על ידי בנצי ליברמן שהחזיק בראשות מועצת יש"ע במהלך תוכנית ההתנתקות. ב-2011 מונה ליברמן כראש מינהל מקרקעי ישראל והוא הוחלף על ידי הרב ד"ר אופיר כהן, ממפוני הגוש.מטרתה של מנהלת תנופה היא לדאוג למפונים ביום שאחרי, בעיקר מבחינת דיור חלופי (הן קבוע והן זמני), פיצויים, פרנסה וסיוע פסיכולוגי להסתגלות.

בפועל, המנהלת הסתכסכה עם רוב המתנחלים שיועדו לפינוי ורק מעטים פנו אליה לפני ביצוע ההתנתקות. כשבוע לפני ההתנתקות העלתה המנהלת קמפיין תחת הכותרת "לכל מתיישב יש פתרון" אך הוא הורד בעקבות תביעה של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל שטענה שמדובר בקמפיין שקרי.

כנגד המנהלת ויונתן בשיא הוטחו האשמות קשות על אטימות, אדישות וחוסר ארגון שהותירו עשרות מפונים ללא קורת גג או דיור חלופי. גם שיכון המפונים בבתי מלון באופן זמני גרר ביקורת קשה על המנהלת עקב חוסר סדר, צפיפות רבה ומחסור במצרכי יסוד למפונים. בעקבות התלונות הקשות, גם מצד אלו שהתפנו מרצון וגם מצד בכירים בצה"ל, הקים מבקר המדינה ועדת בדיקה לחקירת תפקוד המנהלת. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בנושא מצא ליקויים רבים בפעולתה של המנהלת והגדיר את הטיפול במפונים כמחדל. למרות הבקורת הקשה על תפקודה, זכתה המנהלת גם לרגעי נחת, מספר מפונים קראו להשארתו של בשיא בתפקיד, והוא זכה לשבחים על יוזמתו לשכן את מפוני עצמונה בשומריה.

ב-2 ביולי 2006 החליפה צביה שמעון את יונתן בשיא כראש המנהלת. ב-9 באוגוסט 2009 החליטה ממשלת ישראל להאריך בשנה את פעילותה של מנהלת סל"ע. ביולי 2011 החליטה הממשלה כי מנהלת תנופה תיסגר במחצית שנת 2013.

משה הגר-לאו

הרב משה (מוישי) הגר-לאו (נולד בתל אביב) הוא ראש המכינה הקדם צבאית יתיר וסגן מפקד אוגדה במילואים בדרגת אלוף-משנה. עד לתחילת 2018 שימש גם כראש מועצת המכינות הקדם צבאיות.

סרט מודעות

סרט מוּדָעוּת הוא סרט קטן, בצבע מסוים, המקופל ללולאה, או חפץ המייצג סרט כזה, הנענד או מוצג לשם הבעת הזדהות עם עמדה מסוימת או מטרה מסוימת.

המשמעות שמאחורי סרט המודעות תלויה בצבע. קבוצות רבות אימצו סרטים כסמלים לתמיכה במטרה מסוימת או להעלות למודעות נושא מסוים, וכתוצאה מכך, קורה שמטרות שונות משתמשות באותו הצבע. לחלופין, מטרות מסוימות יכולות לעשות שימוש בכמה צבעים. סרט בצבע אדום או ירוק-כחול עשוי לייצג מחאה כנגד שימוש בסמים, וסרט סגול או לבן עשוי לייצג תמיכה בחולים במחלת אלצהיימר.

את סרטי המודעות נוהגים בדרך כלל להצמיד בסיכה לבגד או לקשור סביב חפצים כדוגמת אנטנת הרדיו של המכונית. כשהמטרה היא להדגיש עמדה בצורה בולטת יותר נעשה שימוש בסרטים גדולים יותר אותם קושרים סביב חפצים כדוגמת עצים ועמודים. חפצים המייצגים סרטים כאלו יכול להיות סטיקרים המודבקים לשמשת הרכב, לפגוש של הרכב או לגוף של הרכב, מגנטים בצורת סרטי מודעות המוצמדים לרכב או לדלת המקרר, הצגת סרט המודעות באתר אינטרנט וכדומה.

סרטי מודעות מצויים בשימוש בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בבריטניה ובמדינות נוספות.

בישראל נעשה שימוש בסרט כתום במסגרת המחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

בתרבות האמריקאית נהוג לענוד סרט צהוב או לכרוך סרט צהוב סביב עץ בחצר הבית בעת שאחד מבני הבית מגויס למלחמה. המנהג אף הונצח במספר שירים:

"Round Her Neck She Wears a Yellow Ribbon" מ-1917

"She Wore a Yellow Ribbon" מ-1949

"Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree" מ-1973בישראל הסרט הצהוב מסמל את מחלת האנדומטריוזיס, מחלה גינקולגית. מרץ הוא חודש המודעות.[דרוש מקור]הרעיון של סרט מודעות כקישוט לרכב נעשה פופולרי בארצות הברית לאחר הצלחת המגנט "תמכו בלוחמינו" בצורת סרט צהוב שיוצר על ידי חברת מגנט אמריקה (Magnet America) מצפון קרוליינה.

סרט מודעות סגול מציין העלאת מודעות למגוון סוגיות, ביניהן: אימוץ, הומופוביה, אלימות במשפחה, יום האישה הבינלאומי, אפילפסיה, סרטן המעי הגס, סרטן הלבלב וכו'.

בסרטים נעשה לעיתים שימוש גם כסמל לאבל. לדוגמה, בארצות הברית רבים ענדו סרט שחור לאחר הטבח בווירג'יניה טק.

פעולה ישירה

פעולה ישירה היא צורה של אקטיביזם פוליטי ששואף להתמודד עם מצבים שנתפסים כלא צודקים, באופן ישיר ומיידי, בניגוד לפעולות כגון בחירת נציגים שמבטיחים להביא לשינוי במועד עתידי כלשהו. פעולה ישירה יכולה לכלול פעולות כגון: שביתה, חרם כלכלי או חרם חברתי, התבצרות במקום העבודה, ישיבה על עץ, חסימת דרכי גישה, סבוטז', סקווטינג, לוחמת גרילה, ונדליזם אידאולוגי ואמצעים אגרסיביים פחות כדוגמת הקמת מרכזים קהילתיים רדיקליים או גינון מחתרתי. פעולה ישירה היא לעיתים קרובות צורה של אי-ציות אזרחי, ובמקרים מסוימים מהווה עבירה על החוק.

מטרות הפעולה הישירה הן:

הכשלת גורם או ארגון אחר מלבצע מעשה לו מתנגדים הפעילים.

לפתור בעיות שמוסדות חברתיים גדולים (כגון עסקים, ממשלות, הממסד הדתי, איגודים מקצועיים) אינם מתייחסים אליהן.

שלום דובער וולפא

הרב שלום דובער הלוי וולפא (נולד בי"א באדר א' ה'תש"ח, 21 בפברואר 1948) הוא ראש המטה העולמי להצלת העם והארץ, לשעבר ראש מפלגת ארץ ישראל שלנו וראש כולל עיוני ו'מכון הרמב"ם השלם' בביתר עילית.

שרשרת אנושית

שרשרת אנושית היא סוג של הבעת מחאה, בה יוצרים שרשרת של אנשים המחזיקים ידיים, במיקום מסוים.

תא כתום

תא כתום, "תא סטודנטים נגד ההתנתקות", היה ארגון סטודנטים ימני שנטל חלק בפעילויות המחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.