המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה. חלקים מאזור זה נקראו בעבר גם הסהר הפורה והלבנט.

הערבים, הטורקים, הפרסים, הכורדים והאזרים (למעט האזרים) מרכיבים את הקבוצות האתניות הגדולות באזור לפי גודל אוכלוסייה. מיעוטים ילידים במזרח התיכון הם יהודים, אשורים, ארמים, ברברים (בעיקר מתגוררים בצפון אפריקה), קופטים, דרוזים, לורד, מנדעים ושומרונים.

במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של האי קרים, יוונים, ולבנטינים.

קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, אינדיאנים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים, אפגנים וטורקמנים.

Greater Middle East (orthographic projection)
  ההגדרה המצומצמת המקובלת למזרח התיכון (הגדרה גאוגרפית)
  ההגדרה המורחבת למזרח התיכון (הגדרה תרבותית)
  מדינות מרכז אסיה והקווקז קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון
Middle east
מפה מדינית של מדינות ההגדרה המצומצמת למזרח התיכון

אטימולוגיה

המונח "המזרח התיכון" (בערבית: الشرق الأوسط, תרגום מילולי: אַ-שַרְק (אְ)לְ-ׁאַוסַט. באנגלית: The Middle East) נטבע לראשונה ככל הנראה, בשנת 1850 על ידי ממשלת הודו הבריטית; נקודת המבט בהגדרה זו הייתה בריטית, אשר ישבה ממערב למרבית אירואסיה ואפריקה. באותו הזמן, מונח זה היה מעורפל וללא הגדרה חד-משמעית[1]. עם זאת, המונח נודע לציבור הרחב רק לאחר פרסום מאמר אודות האזור בשנת 1903, שפרסם האדמירל האמריקני אלפרד תייר מהן[2], ובו הוא הגדיר את המזרח התיכון כאזור השוכן בין ערב הסעודית להודו[3][4]. עם זאת, מונח זה בהגדרתו זו עדיין לא היה נפוץ טרם מלחמת העולם הראשונה. עד אותה תקופה היה נהוג להתייחס אל טורקיה והחוף המזרחי של הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל ובמידה פחותה אל מצרים) בשם "המזרח הקרוב", "המזרח הרחוק" התמקד באזור סין, ואילו "המזרח התיכון" התמקד אז באזורים שפחות או יותר שכנו בין המזרח הקרוב למזרח הרחוק (במובן מסוים מדובר בהגדרה המודרנית של דרום אסיה)[5].

בשנת 1939, הקימה האימפריה הבריטית את פיקוד המזרח התיכון שמושבו היה בקהיר, אשר פיקד על הכוחות הבריטיים באזור. לאחר זמן קצר, זכה המונח "המזרח התיכון" לשימוש נרחב באירופה ובארצות הברית, והפך לממוסד ולרשמי[6].

אירוצנטריות

היו שביקרו את המונח "מזרח תיכון" בדבר האירוצנטריות הנודפת ממנו: המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח" רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית (לרוב בריטית). עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול מסוים. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן והאימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעיתים מרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. לעומת זאת, "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, היינו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכדומה.

לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", שעה ש"המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. עם זאת, דיסציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.

מונחים חלופיים

במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "העולם הערבי"; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" ("MENA"), שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לאיראן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעיתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה, ואילו מונחים כגון "העולם הערבי" אף הם מוגדרים כבלתי מדויקים מכיוון שאינם מתייחסים לתושביו הלא-ערבים של האזור.

הגדרת השטח המקובלת היום

המזרח התיכון הוא השטחים שממזרח, מדרום ומצפון-מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הוא תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר - אסיה, חלק קטן באירופה וחלק בצפון אפריקה.

שלוש התרבויות הראשיות במזרח התיכון היום הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית. במסגרתן התפתחו שלוש שפות וישויות אתניות שונות, היינו הפרסים והכורדים, הטורקים והערבים. הדת השלטת באזור היום היא דת האסלאם. דתות אחרות, כמו הדת היהודית, הנוצרית, הדרוזית ועוד, מהוות מיעוט במזרח התיכון. בישראל הנמצאת בדרום מערב החלק האסיאתי מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה בעולם - אך גם בה יש ציבור מוסלמי גדול.

רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום-מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה (מלבד חצי האי סיני האסייתי), נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), הנעדרות קשרים אסייתיים, הולכות ונתפסות בשנים האחרונות כמהוות תת-אזור נפרד למזרח התיכון, צפון אפריקה.

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המצומצמת (המקובלת) למזרח התיכון:

בנוסף, בשטח זה נכלל חבל הארץ הבדלני הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין  הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין והטריטוריה הממלכה המאוחדת אקרוטירי ודקליה של הממלכה המאוחדת

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המורחבת למזרח התיכון (מבחינה תרבותית):

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים סומלילנד  סומלילנד ו-סהרה המערבית סהרה המערבית

אלו המדינות במרכז אסיה ובמערב אסיה אשר קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון:

מרכז אסיה:

מערב אסיה:

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים אבחזיה  אבחזיה, דרום אוסטיה  דרום אוסטיה ו-נגורנו קרבאך  נגורנו קרבאך

היסטוריה

המזרח הקרוב הקדום

דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בת יותר מ-5000 שנים. אחת הקדומות שבציווילזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 2400 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה מתקדמת יותר על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

המזרח התיכון הערבי

לנוכח ההשפעה המאחדת שהייתה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו מהעיר מדינה למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, שבה פרס כגורם עצמאי במידת מה, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

שלטון טורקי, צלבני ומונגולי

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחיג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.

פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

בתקופה העות'מאנית

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק וחלקים מאיראן בשליטת האימפריה הספאווית נכבשו ב-1515, סוריה וארץ ישראל ב-1516 ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בחלקים ניכרים ממנו במהלך 400 השנים הבאות.

שלטון אירופאי

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית את החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו מאמציהם בחזית המזרחית בהוצאתה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916) בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

המאה ה-20

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – סכסוכים במזרח התיכון בעידן המודרני

החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב היום לאזור הרגיש ביותר - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית - בעת המודרנית. במזרח התיכון ישנם מאגרים עצומים של נפט גולמי (ראו נפט במזרח התיכון); בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם), וזהו גם כיום מרכזן הרוחני של שתיים מהן; וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי.

אירועים חשובים בראשית המאה ה-20 במזרח התיכון היו מלחמת העולם הראשונה שהובילה לנפילת האימפריה העות'מאנית ב-1917 והקמת ממלכות ערביות תחת השפעה מערבית לצד מדינות מנדט שנשלטו על ידי בריטניה וצרפת, על פי החלוקה ביניהן במסגרת הסכם סייקס-פיקו. במהלך המלחמה אירע רצח העם הארמני.

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל חל גידול ניכר ביישוב היהודי בארץ ישראל, דבר שהוביל להתנגשויות אלימות עם הערבים המקומיים. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, קמה ב-1948 מדינת ישראל. הקמתה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי, הובילה ליצירת הסכסוך הישראלי-ערבי שהתבטא במספר מלחמות בין מדינת ישראל למדינות ערב, במקביל לסכסוך הישראלי-פלסטיני שהתבטא בפעולות טרור ולוחמה אסימטרית לאורך המאה ה-20.

מלחמת העולם השנייה לא הביאה שינויים מדיניים משמעותיים במזרח התיכון. במהלך המלחמה השתלטו כוחות הברית על איראן ועיראק (בהן היו משטרים שאהדו את הנאצים) כדי למנוע את נפילתן בידי הנאצים והשתלטו על לבנון וסוריה בהן שלט משטר וישי.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועם התהוות המלחמה הקרה, חיזרו ארצות הברית וברית המועצות אחרי מדינות שונות שהיו נוחות להשפעה באזורים שונים בעולם וגם במזרח התיכון. בישראל, מפלגת מפא"י תמכה בחבירה למדינות המערב הליברליות בעוד מפ"ם תמכה בחבירה לברית המועצות הקומוניסטית. תמיכתה של ישראל בהחלטת או"ם הקשורה במלחמת קוריאה היוותה צעד ראשון בהתרחקות ישראל מברית המועצות והתקרבות לארצות הברית. ב-1955 ארצות הברית יזמה את ברית בגדאד, שמטרתה הייתה ליצור חיץ שיבלום את התפשטות הקומוניזם לכיוון המזרח התיכון. בדיעבד, הברית לא הועילה משום שמצרים הובילה ברית נגדית עם סוריה וסעודיה, אליהן הצטרפו ירדן ותימן. בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, ארצות הברית נסוגה מהבטחתה לסייע במימון סכר אסואן ונאצר הודיע על הלאמת תעלת סואץ. בשלב זה מצרים החלה במגמת התקרבות לגוש המזרחי (ביטוי לכך אפשר למצוא בסיוע שהעניקה ברית המועצות למצרים בהקמת סכר אסואן). ב-1958 התרחשה הפיכה צבאית בעיראק שגרמה לפרישתה מהברית והפכה אותה מברית צבאית לברית כלכלית וכן גרמה להתקרבות עיראק לברית המועצות.

באופן מסורתי, ישראל הייתה מקורבת למערב (צרפת ובהמשך ארצות הברית) ואילו מצרים וסוריה היו מזוהות עם ברית המועצות, דבר שהתבטא גם באספקת ציוד צבאי ותמיכה מדינית. ברית המועצות דחפה את סוריה ומצרים לעימותים עם ישראל, כדוגמת מלחמת ששת הימים, שנפתחה בתקיפת מנע אווירית מוצלחת.
במלחמה זו הופיע נשק חדש שלא נעשה בו שימוש-טילי נ"מ. במלחמת ההתשה, בשל ההצלחות הצבאיות של צה"ל ועקב דרישת מצרים, גברה המעורבות הסובייטית שכללה שליחת יועצים, אנשי צבא וציוד נ"מ מתקדם. נוצר מעין מרוץ טכנולוגי של שכלול הנ"מ (ביצור הסוללות, דגמים מתקדמים, הונאות שונות ושילוב אמצעים נוספים כמו שילקה וסטרלה) ושכלול אמצעי הנגד של חיל האוויר (טכניקות התחמקות, לוחמה אלקטרונית, אמצעים נוספים מוטסים ויבשתיים).
הופעת טייסים סובייטים במצרים גרמה לישראל להפסיק ליזום תקיפות במצרים ומצד שני גרמה לרוסים ליזום חיכוכים אוויריים שנענו במארב אווירי, שהיה הקרב האווירי היחיד בין טייסים סובייטים לטייסים מערביים מאז מלחמת קוריאה. מלחמה זו הייתה עדות לאיום הגובר של טילי הנ"מ שטייסי חיל האוויר התקשו לתת להם מענה ומאידך, תרמה לתחושת הביטחון המופרזת ביכולת של צה"ל. ביום האחרון של המלחמה, דקות לפני הפסקת האש, סוללות הנ"מ קודמו בניגוד להצהרות בהסכם.
מלחמת יום הכיפורים נפתחה כאשר צה"ל ברובו לא ערוך ללחימה. למרות האבידות הרבות שהסבו טילי הנ"מ והנ"ט, הלחימה הסתיימה כאשר ידו של צה"ל על העליונה (ולכאורה, ההכרעה של מצרים הביאה לאיום של ברית המועצות במשבר גרעיני). בשנים שעברו מאז מלחמת יום כיפור, פותחו אמצעים טכנולוגיים להתמודדות עם טילי הנ"מ ופותח טנק המרכבה, שהפגין שרידות גבוהה נגד טילי נ"ט. בפראפרזה על אימרתו של עזר ויצמן, אם במלחמת ההתשה ויום הכיפורים "הטיל כופף את כנף המטוס", במבצע ערצב-19 שפתח את מלחמת לבנון הראשונה, "המטוס כופף את הטיל".
לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים התקרבה לארצות הברית והחתירה להסכם שלום עם ישראל למרות התנגדות ברית מועצות, הובילה לכך שסוריה ועיראק הפכו למדינות החסות העיקריות של ברית המועצות במזרח התיכון.

פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974 הובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ומעבר אוכלוסיות בין שתי הישויות שנוצרו באי. באופן מעשי היה זה סופה של ברית בגדד. באופן רשמי האירוע שחתם את סופה של הברית הייתה המהפכה האיראנית האסלאמית באיראן ב-1979, בה הופל שלטון השאה הפרו-מערבי והוקמה רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית במיוחד. שלטון זה החל בחיזוק האסלאם השיעי במזרח התיכון ובפרט בתמיכה בארגוני טרור אסלאמים כגון חזבאללה והג'יהאד האסלאמי.

ב-1975 החלה מלחמת אזרחים בלבנון ועם התגברותה צבא סוריה פלש ללבנון. בעקבות הפיגוע בכביש החוף, צה"ל פלש ללבנון במבצע ליטני ולאחר נסיגתו נפרש בגבול יוניפי"ל. התקפות הטרור נמשכו ובעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון צה"ל פלש ללבנון ביוני 1982 במה שנודע כמלחמת לבנון הראשונה, שכללה עימות עם צבא סוריה, חיסול מערך הנ"מ שלה ודחיקת אש"ף מהמדינה. המלחמה נמשכה באופן רשמי עד חודש ספטמבר אך שהיית צה"ל בלבנון נמשכה שנים רבות וכללה לחימה ממושכת מול חזבאללה עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, אך הדבר לא הביא להפסקת העימות עם חזבאללה.

פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1978 משכה לוחמים מוסלמים מכל העולם. הצבא הסובייטי לא הצליח להביא להכרעה ונאלץ לסגת מאפגניסטן. מאותם לוחמים מוסלמים צמח ארגון הטרור אל-קאעידה שביצע פיגועים משמעותיים בעיקר נגד ארצות הברית ושם לו למטרה לגרום לעולם המוסלמי לפנות נגד המערב.

ב-1979 עלה לשלטון בעיראק סדאם חוסיין. ב-1980 יזם את מלחמת איראן-עיראק שנמשכה שנים רבות ללא הכרעה משמעותית. ב-1991 פלשה עיראק לכווית ולכאורה איימה גם על ערב הסעודית. בעקבות זאת, ונוכח התפרקות ברית המועצות, ארצות הברית הקימה קואליציה ויצאה למבצע סופה במדבר. כעשור לאחר מכן, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, החלה ארצות הברית את המלחמה בטרור ופלשה לאפגניסטן להפלת שלטון הטליבאן. כמו כן, פלשה לעיראק, שם הסתבכה בלחימה עיקשת עם ארגוני טרור, אגב תליית סדאם חוסיין. אחת מתוצאות הלוואי של הקמת המשטר הדמוקרטי בעיראק היה מתן אוטונומיה לכורדים. עליית המתח בין הסונים לשיעים שהתבטאה בפיגועים הדדיים תרמה להופעת דאעש. ב-2011 חוסל אוסאמה בן לאדן על אדמת פקיסטן וצבא ארצות הברית נסוג מעיראק. את הוואקום של ארצות הברית בעיראק מילאה המעורבות איראנית שגדלה עקב פניית הממשלה העיראקית.

בשנות ה-90, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, נדמה כי הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאים על סף פתרון, אך תחזיות אלו התבדו בתחילת שנות ה-2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

המאה ה-21 - כיום

עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. באזור כולו, רק ישראל ישות ייחודית בנוף המזרח־תיכוני - היא דמוקרטיה. במדינות אחרות קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שמעמדם הוא של עובדים זרים ולא של אזרחים.

לקראת סוף שנות התשעים המזרח התיכון כאזור כלכלי פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק גדלות, במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים לפיהם נמדדת קידמה כלכלית וחברתית. תזה מקובלת במערב גורסת, כי מלבד נפט, סך היצוא של העולם הערבי כולו נמוך מזה של פינלנד לבדה.[דרוש מקור] [דרושה הבהרה]

בראשית המאה ה-21 תרמו הגורמים הללו להתססת הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, כך שהשלכותיו ניכרו ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000 הביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, המאופיינת בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור נגד אזרחים ישראלים - ואגב כך לבחירתו של אריאל שרון כראש ממשלת ישראל. הייתה זו ההתפרצות האלימה הגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. יישום "מפת הדרכים לשלום" בין ישראל לפלסטינים, אותה ניסח הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2003, נתקל בקשיים, בעיקר לנוכח היעדר פרגמטיות מנהיגותית והמשך האלימות בין הצדדים. גיבושה של תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, כמו גם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נתפסו בעיני רבים כאירועים המבשרים על עידן חדש ביחסים. בינואר 2005 נערכו לראשונה מזה שנים בחירות ברשות הפלסטינית, שבהן נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לנשיא החדש, זאת במקביל לדעיכה ניכרת במעשי האיבה ולהשגת הודנה בין הפלגים הפלסטיניים.

החל מסוף 2010 התחולל במספר מדינות האזור גל מחאות שמכונה לעיתים "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולהתקוממות בסוריה.

גאוגרפיה

המזרח התיכון משתרע על כברת ארץ השייכת לשלוש יבשות: אירופה, אפריקה ואסיה. קשה לתחום אותו בגבולות ברורים. על פי רוב ההגדרות, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה (וחלקה האירופי הוא שטח המזרח התיכון היחיד הנמצא באירופה), ירדן, קפריסין, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומאן, בחריין, קטר, וישראל.

אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. טורקיה, ישראל ואיראן נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית או מדינית. הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן כגבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור מגוון בנופיו, רובו של האזור הוא בעיקר מדבר, חלקו הררי. בעמקיו שבהם זורמים נהרות מרוכזת רוב האוכלוסייה. בצפון הוא אף יותר הררי ופורה יותר.

לאורכו של המזרח התיכון נמצא השבר הסורי אפריקאי במשתרע בתחומי המזה"ת ממצרים (סיני), ועד סוריה, בתחומיו בגבול ישראל-ירדן נמצא המקום הנמוך ביותר בעולם (427 מ' מתחת לפני הים) וים המלח - האגם הנמוך בעולם.

דמוגרפיה

האוכלוסייה של המזרח התיכון כוללת את כל אזרחי המדינות הרשמיות של המזרח התיכון, על כל דתותיהן.

דתות

המזרח התיכון הוא אזור מאוד מגוון מבחינה דתית. הדת הדומיננטית במזרח התיכון היא האסלאם (חמישית מהמוסלמים בעולם חיים במזרח התיכון). אחד מהמקורות לסכסוכים במזרח התיכון הוא המחלוקת בין שני הזרמים העיקריים שבאסלאם: הסוני והשיעי. הזרם הסוני הוא הזרם הגדול ביותר של האסלאם ושולט ברוב המדינות במזרח התיכון. ריכוזי האוכלוסייה השיעית הגדולים נמצאים בעיראק (60-65%), איראן (90-96%), לבנון (25-35%), הזיידים בתימן (55%) ובחריין (75-80%). קהילות מיעוט שיעיות נמצאות גם בטורקיה ככת עלווים (20-25%), ערב הסעודית (10-15%), וסוריה (15%). אף על פי ששני זרמים אלה מסכימים על יסודות האסלאם ועל הקוראן, הם נמצאים בסכסוך על הובלת הדת אחרי מותו של הנביא מוחמד.

חוץ מהאסלאם, דתות נוספות ממוצא שמי נפוצות באזור, כמו נצרות ויהדות. לדוגמה: 41% מתושבי לבנון הם נוצרים. למרות זאת, כוחה של הנצרות ירד עם השנים. כיום הנוצרים הם 5% מאוכלוסיית המזרח התיכון, לעומת 20% בתחילת המאה ה-20. מספרם של הנוצרים במזרח התיכון יורד עקב גורמים כגון שיעורי ילודה נמוכים בהשוואה למוסלמים, הגירה נרחבת ורדיפה אתנית ודתית. בנוסף, מהומות פוליטיות היו וממשיכות לתרום באופן עיקרי להגירת נוצרים אל מחוץ למולדותיהם. ההתפשטויות האחרונות של אידאולוגיה ג'יהאדיסטית והסלפית, זרות לערכים הסובלניים של הקהילות הנוצריות. ההערכה היא כי בקצב הנוכחי, מתוך 12 מיליון נוצרים במזרח התיכון, בשנת 2020 יהיו באזור רק כשישה מיליון נוצרים.[דרוש מקור]

הדתות השוליות יותר באזור הן הדת הדרוזית, היהודית, הבהאית, הזורואסטריות, היזידית, והשבאקיות. בימי העת העתיקה האזור היה ביתן של הדתות המסופוטמיות: הדת הכנענית, והמניכאיזם.

שפות

חמש השפות המדוברות ביותר במזרח התיכון הן ערבית, פרסית, טורקית, עברית, וכורדית.

השפה הערבית מדוברת בכל אזור המזרח התיכון, זאת בהשוואה לשפה הפרסית והטורקית המדוברות רק במדינה אחת ספציפית (באיראן ובטורקיה בהתאמה). כ-20 שפות מיעוטים מדוברות ברחבי המזרח התיכון.

ערבית, על כל ניביה השונים, היא השפה המדוברת ביותר במזרח התיכון; ערבית ספרותית היא השפה הרשמית בכל צפון אפריקה ובמרבית מדינות מערב אסיה. ניבים ערביים מדוברים גם באזורים סמוכים במדינות לא-ערביות שכנות.

אנגלית נלמדת בדרך כלל ומשמשת כשפה שנייה, במיוחד בקרב המעמד הבינוני וגבוה, במדינות כמו מצרים, ירדן, ישראל, איראן, כורדיסטן, עיראק, קטר, בחריין, איחוד האמירויות הערביות וכווית.

השפה הצרפתית מדוברת מאוד בלבנון, ומלומדת במערכת החינוך של ישראל, מצרים וסוריה.

כלכלה

המזרח התיכון הוא אזור מגוון מאוד מבחינה כלכלית. שוכנות בו מדינות עניות מאוד (כגון תימן ורצועת עזה), לעומת מדינות עשירות מאוד (כגון קטר, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית.)

על-פי נתוני הבנק העולמי, נכון לשנת 2008[7], שלוש הכלכלות הגדולות במזרח התיכון הן: טורקיה (794,228,000,000$), ערב הסעודית (467,601,000,000$) ואיראן (385,143,000,000$). במונחי תמ"ג לנפש, המדינות הגבוהות ביותר הם קטר (93,204$), איחוד האמירויות הערביות (55,028$), כווית (45,920$) וישראל (35,094$). בתחתית הרשימה, נמצאות תימן ($2,412) ורצועת עזה ($2,900) שתחת שלטונה של הרשות הפלסטינית.

המבנה של כלכלות המזרח התיכון מגוון גם הוא. ישנם מספר מדינות באזור המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו (כגון ערב הסעודית, קטר וכווית). בשונה מכלכלתם של מדינות מעין אלו, ישנם גם מדינות אחרות בעלי בסיס כלכלי מגוון (כגון קפריסין, ישראל, טורקיה ומצרים). מלבד ענף הטקסטיל ומוצרי הנפט בהם רווי המזרח התיכון, מתקיימת בו גם חקלאות ענפה, והיא כוללת בעיקר כותנה, בקר וחלב. במזרח התיכון גם ישנה תעשיית ייצור נשק ענפה (הכוללת ייצור תחמושת, טנקים, צוללות, מטוסי קרב, מל"טים, וטילים), הנפוצה בעיקר בישראל ובמידה פחותה גם בטורקיה ואיראן. מגזר נוסף חשוב במזרח התיכון הוא הבנקים, הנפוצים בעיקר באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין.

התיירות באזור, למעט קפריסין, טורקיה, מצרים, לבנון וישראל - אינה מפותחת דיה. זאת בין השאר בשל האופי השמרני של האזור, כמו גם זעזועים פוליטיים הפוקדים אותו מפעם לפעם. לעומת זאת, בשנים האחרונות, במדינות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר וירדן נמצאים במגמת שיפור ניכר בתחום זה.

שיעור האבטלה באזור גבוה אף הוא. על-פי ארגון העבודה הבינלאומי, סך שיעור האבטלה באזור בשנת 2005, עמד על 13.2%. נתוני אבטלה גבוהים ישנם בעיקר בקרב הצעירים בני 15–29, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה במזרח התיכון, באוכלוסייה זו הנתון על 25% (מדינות מסוימות אף חרגו מהממוצע האזורי באופן ניכר והבולטת בהם היא סוריה שבה ישנם כ-73% צעירים, שבקרבם יש 36 אחוזי אבטלה[8]).

אזורים במזרח התיכון

באופן כללי, המזרח התיכון מחולק לשני אזורים עיקריים:

באופן פרטני יותר, ישנם עוד מספר רב של אזורי מזרח תיכון, חלקם חופפים בחלק משטחם, להלן העיקריים שבהם:

בנוסף לאזורים אלה, ישנם גם מספר אזורים נוספים הנכללים בהגדרה של המזרח התיכון-רבתי:

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל

פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של המזרח התיכון. הפורטל מציג נושאים חשובים בנושא האזור, לרבות היסטוריה של המזרח התיכון, אישים חשובים, נושאים פאן-ערביים, הסכסוך הישראלי-ערבי, דת ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ Beaumont (1988), p. 16
  2. ^ Koppes, C.R. (1976). "Captain Mahan, General Gordon and the origin of the term "Middle East"". Middle East Studies 12: 95–98.
  3. ^ Lewis, Bernard (1965). The Middle East and the West. p. 9
  4. ^ Fromkin, David (1989). A Peace to end all Peace. p. 224
  5. ^ Davison, Roderic H. (1960). "Where is the Middle East?". Foreign Affairs 38 (4): 665–675.
  6. ^ Held, Colbert C. (2000). Middle East Patterns: Places, Peoples, and Politics. Westview Press. p. 7
  7. ^ הבנק העולמי: מסד נתונים, התוצר המקומי גולמי (נומינלי), נכון לשנת 2008
  8. ^ דורון פסקין, סוריה: שיעור האבטלה הרשמי בקרב הצעירים - 36%, כלכליסט, ‏21.03.12
ארצות ערב

ארצות ערב הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה אשר רוב תושביהן ערבים שמוצאם האתני הוא מחצי האי ערב והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. מדינות אלה משתייכות לארגון הבינלאומי הנקרא הליגה הערבית.

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

ביירות

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت, תעתיק מדויק: בירות; בצרפתית: Beyrouth) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר.

העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.

שמה של העיר הוא גלגול של השם הכנעני הקדום בְּאֵרוֹת, שמשמעותו זהה למשמעות העברית של המילה. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 והוכרזה כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.

דוחה

דּוֹחַה (בערבית: الدوحة, תעתיק מדויק: אלדַּוְחַה), בירת קטר. העיר שוכנת לחוף המפרץ הפרסי ומתגוררים בה כ-1,450.000 תושבים (2011). דוחה היא העיר הגדולה ביותר בקטר, ובה ובפרבריה מתגוררים למעלה מ-80% מאוכלוסיית המדינה.

דוחה הוכרזה כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.

היסטוריה של המזרח התיכון

דברי ימי האזור המכונה בימינו "המזרח התיכון" מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בת יותר מ-5,000 שנים.

המזרח הקרוב

המזרח הקרוב הוא מונח הכולל בתוכו מספר ארצות מזרח-תיכוניות, ושגבולותיו מוגדרים בצורה שונה על ידי היסטוריונים וארכאולוגים מחד, ועל ידי אנשי מדע המדינה וכלכלנים מאידך.

במובנו ההיסטורי-ארכאולוגי, המונח מתייחס לאזור שכולל בתוכו את אנטוליה, ארץ ישראל, מצרים, עבר הירדן, לבנון אשר נקראו בפי הצרפתים לבנט וכן מסופוטמיה ועבר הקווקז.

במובנו הגאו-פוליטי של המונח, ההתייחסות היא בדרך כלל לארצות חבל הבלקן ודרום-מערב אסיה.

המפרץ הפרסי

המפרץ הפרסי (בפרסית: خلیج فارس, ח'ליג' פארס) הוא לשון של מפרץ עומאן המשתרעת בין חצי האי ערב ואיראן.

המפרץ, המשתרע על שטח של 251,000 קמ"ר, מתחבר למפרץ עומאן במזרח דרך מצר הורמוז. בקצהו המערבי קיימת הדלתא הגדולה של נהר שט אל-ערב (شط العرب/اروند رود), אליו מתנקזים מימי נהרות הפרת והחידקל. אורכו של המפרץ הוא 989 ק"מ, ורוחבו בנקודה הצרה ביותר (מצר הורמוז) הוא 56 ק"מ. המים בדרך כלל רדודים מאוד, ועומקם המרבי הוא 90 מטרים בלבד. זרמי המפרץ אטיים מאוד, וטווח הגאות מוגבל אף הוא.

המפרץ הפרסי וחופיו הם המקור הגדול בעולם להפקת נפט גולמי (כ-60% מהעתודות הידועות בעולם מרוכזות בסביבתו), ותעשיות הנפט ומוצריו הן הדומיננטיות באזור. אף שהנפט התגלה כבר ב-1908, רק בשנות השלושים - במקביל לגילוי שדות הנפט הגדולים - שב ועורר המפרץ התעניינות בינלאומית, במקביל להקמת מתקנים מודרניים לקידוח, הפקה וזיקוק.

הסהר הפורה

הסהר הפורה (באנגלית: Fertile Crescent) הוא אזור במזרח התיכון, המצוי כיום בשטחי המדינות הבאות: ישראל, קפריסין, לבנון, ממלכת ירדן, סוריה, עיראק, דרום מזרח טורקיה ומצרים. אזור זה נחשב כ"ערש הציוויליזציה", והוא נחלק בדרך-כלל לשני אזורים עיקריים: מסופוטמיה והלבנט. חלק מן ההגדרות המאוחרות יותר כוללות גם את הנילוס המצרי.

המונח הוצע לראשונה על ידי ארכאולוג מאוניברסיטת שיקגו - ג'יימס הנרי ברסטד אשר היה מייסדו ומנהלו של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו.

הקוורטט לענייני המזרח התיכון

הקוורטט לענייני המזרח התיכון או בקיצור הקוורטט (באנגלית: Quartet on the Middle East) הוא גוף בינלאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים. הגוף נוסד בשל הצורך בגורם המקובל על שני הצדדים כמי שיהיה הבורר ויקבע האם הצדדים עומדים במילוי חובותיהם או שאחד מהם מפר את ההסכמים. הדבר נובע ממסקנות הצדדים מההסכמים הקודמים אשר לא הצליחו בעקבות העדר גורם מקובל על שני הצדדים.

הקוורטט נוצר במדריד ב-2002, כתוצאה מוועידה שיזם ראש ממשלת ספרד דאז, חוסה מריה אסנאר, שמטרתה הייתה למצוא דרך להתקדמות במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. פעילות הקוורטט ממומנת בידי מספר גופים באו"ם.

ג'יימס וולפנזון שימש כנציג הקוורטט במזרח התיכון לאחר פרישתו מתפקיד נשיא הבנק העולמי ב-31 במאי 2005. הוא שימש בתפקיד עד 30 באפריל 2006. הוא פרש לאחר שורה של צעדים בצד הישראלי שלדעתו דרדרו את הסיכויים למצוא פתרון לסכסוך, בהם:

הגבלות במגעים עם תנועת חמאס

הטלת קשיים על אפשרותו של חמאס לגייס מימון לפעולות אזרחיות

החרמת כספי המסים של הרשות הפלסטינית בידי ישראל

הגבלות תנועה על הפלסטיניםטוני בלייר מונה לנציג הקוורטט ב-27 ביוני 2007, מיד עם פרישתו מתפקידו כראש ממשלת בריטניה, ושימש בתפקיד עד לשנת 2015.

חצי האי ערב

חצי האי ערב (בערבית: شبه الجزيرة العربية) הוא חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן.

חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח.

טהראן

טֶהְרָאן (בפרסית: تهران, להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: طهران) היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים.

בנוסף לפרסים המהווים את רוב רובם של תושבי העיר מתגוררים בה גם אזרים רבים ומיעוטים אתניים נוספים כמו ארמנים, כורדים ויהודים. 98.3% מתושבי העיר, מרקעים אתניים מגוונים, הם דוברי פרסית.

ים סוף

ים סוּף, המכונה גם הים האדום (בערבית: أَلْبَحْر الْأَحْمَر; תעתיק מדויק: אַלְבַּחְר אלְאַחְמַר), הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה של האוקיינוס ההודי. הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות המדינות ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן.

לבנון

לְבָנוֹן או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-6.1 מיליון בני אדם (2018) - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי שנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית).הארץ נקראת כך, על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן, והוא גם שמה המקראי, ושמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא הערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

לבנט

הלֶבַֿנְט (מצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבטורקיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין.

מזרחים

הכינוי "מזרחים" הוא כינוי בחברה הישראלית בשימוש בשיח הישראלי של ימינו כדי לתאר יהודים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה וצאצאיהם. הוא נכנס לשימוש לכל הפחות בתקופת הישוב הישן, והשימוש בו היה נפוץ בכתביהם של הוגים מזרחים כבר בתקופה זו במובן הגאוגרפי שלו.המושג "מזרחים" תאם בעבר מרחבים גאוגרפיים המזוהים עם החלוקה האסלאמית של מערב "מגרב" (المغرب) לעומת מזרח "משריק" (مشرق), כאשר ה'מערב' מתאר את צפון אפריקה, וה'מזרח' מתאר את ארצות הנהריים מבחינת אימפריות אסלאמיות. בפירושו הנוכחי, המושג אינו משקף בהכרח גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות חברתיים. כך לעיתים הוא משמש גם ליוצאי יהדות ספרד מצפון אפריקה.

לקבוצת ההתייחסות "מזרחים" ישנן הגדרות נוספות, כגון "יהודי ארצות האסלאם", "יהודי עדות המזרח", "יהודי המזרח התיכון" או "יהודי ארצות ערב", אם כי הכינויים אינם חופפים; כך, למשל, ישנם "מזרחים" שאינם ספרדים (כגון: יהודי תימן); ו"ספרדים" שאינם נחשבים ל"מזרחים" (כגון: יהודי בולגריה, יהודי יוון, יהודי טורקיה ויהודי איטליה).

במהלך תקופת הישוב הישן, נחלקו יהודי העולם לשתי קבוצות עיקריות - "ספרדים" מאירופה ומארצות האסלאם, ו"אשכנזים" ממערב או ממזרח אירופה. חלוקה זו התבססה על המסורות ההלכתיות העיקריות של יהודי העולם, מאז ימי הביניים, והיא נפוצה עד היום - כחלוקה לאשכנזים, ולספרדים. עם זאת, מאז קום המדינה החלוקה בין אשכנזים לבין ספרדים ומזרחים, אינה דיכוטומית, בשל נישואים בין-עדתיים, המטשטשים את הגבולות העדתיים.

מזרחנות

מזרחנות (באנגלית: Oriental studies; נקרא גם "מדעי המזרח" או "לימודי המזרח") היא תחום דעת אקדמי העוסק בחקר רב תחומי של אזור מסוים. בעבר המונח מזרחנות (אוריינטליזם) התייחס לכל הארצות שממזרח לאירופה, ובייחוד המזרח התיכון והמזרח הרחוק, אך כיום ברוב הפקולטות כבר לא משתמשים במונח זה ואת מקומו ירשו שני תחומי דעת שונים: לימודי אסיה ולימודי המזרח התיכון. המחקר המזרחני עוסק במגוון רחב של נושאים כגון: היסטוריה, שפות, ספרות, אמנות, חיי יומיום, מנהגים, פוליטיקה, דתות, פילוסופיה, מדעים, משפט ועוד. העוסק בנושא מכוּנה "מזרחן" ("מזרחנית" בלשון נקבה).

המחקר האירופי על האזור שכונה בעבר "המזרח" (האוריינט), הונע בראשיתו בעיקר ממוטיבציה דתית. המחקר הבלשני של שפות האזור קדם למחקרים בנושאים האחרים, הכתבים הערביים והתרגומים לערבית של כתבים יוונים היו מקור חשוב ביותר בימי הביניים ללימוד רפואה ופילוסופיה. החל מהעידן הקולוניאלי, אינטרסים פוליטיים וכלכליים עודדו גידול במחקר האקדמי אודות נושאים אחרים כמו היסטוריה, דת, תרבות וחברה. במאה השמונה עשרה הארכאולוגיה הפכה להיות החוליה המקשרת בין המזרחנות לבין הציבור הרחב באירופה. אוצרות ארכאולוגיים מהמזרח החלו למלא את המוזיאונים באירופה, והקנו למזרחנים תהילת עולם. המחקר המזרחני המודרני הושפע משתי מגמות עיקריות, האחת הייתה ההקשר הקולוניאלי והאינטרסים האימרפיאליים שעמדו ברקע המחקר. השפעה נוספת נבעה מהדימוי האקזוטי של "המזרח" בעיני כותבים והוגים אירופים, רעיון הבא לידי ביטוי בתזה המשפיעה "אוריינטליזם". מגמת השתלבותם של חוקרים מקומיים, הבאים מהאזור הנחקר, במרוצת המאה העשרים, השפיעה רבות על אופי המחקר המזרחני בן זמננו.

מסופוטמיה

מֵסוֹפּוֹטַמְיָה (מיוונית, הֶלחֵם של המילים: מסוס (μέσος) – "בין"; פוטמיה (ποτάμια) – "נהרות") הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה. בתקופה ההלניסטית ציין השם את חלקו הצפוני של האזור בין הנהרות, האזור היה תחום מדרום באזור של בגדד של ימינו (האזור נקרא בערבית אל ג'זירה שפירושו האי). במשך הזמן התרחב הכינוי, ועתה הוא מתייחס לכל האזור שבין הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחַבּוּר צפונית מערבית למסופוטמיה.

המונח "מסופוטמיה" משמש חוקרים גם ביחס לתקופה כרונולוגית של האנושות בה האזור שגשג תחת שלטון שמי. כל זאת בטרם כבשו הפרסים את המחוז בשנת 539 לפנה"ס ולאחר מכן בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

תקופת הברזל

תקופת הברזל היא תקופה בתולדות האנושות שבה היכולת הטכנולוגית המתקדמת ביותר אפשרה ייצור כלים העשויים מברזל. עמידותו של הברזל, טמפרטורת ההתכה הגבוהה שלו ושכיחותן של עפרות הברזל הפכה אותו לנפוץ וזול יותר מאשר הברונזה. תקופת הברזל היא האחרונה במערכת שלוש התקופות, המחלקת את ההיסטוריה האנושית לתקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביותאיראןבחרייןטורקיהישראלירדןכוויתלבנוןמצריםסוריהעומאןעיראקערב הסעודיתקטרקפריסיןתימן
P middle east.png פורטל
P middle east.png

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.