המועצה הלאומית הפלסטינית

המועצה הלאומית הפלסטיניתערבית: المجلس الوطني الفلسطيني) היא הגוף המחוקק של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הבוחר את הוועד הפועל של אש"ף, המנהיג אותו בין כינוסי המועצה. החלטות שונו ברוב יחסי של שני שלישים מן הקולות. חבריה מייצגים זרמים שונים בציבור הפלסטיני, והמועצה מתכנסת בדרך כלל כל שנתיים. המועצה שימשה כפרלמנט גולה של הפלסטינים, עד שבית הנבחרים נהיה המועצה המחוקקת הפלסטינית ב-1996.

מאז 1993 יושב ראש המועצה הוא סלים אל-זענון.

תולדותיה

ב-1948 היה קיים גוף קצר מועד שגם הוא כינה עצמו "המועצה הלאומית הפלסטינית". בראש גוף זה עמד חאג' אמין אל חוסייני. ב-30 בספטמבר נועדה המועצה בעזה, ואל-חוסייני נבחר פה אחד לנשיא ממשלת כל פלסטין. המועצה הזו העבירה שורת החלטות, שהחשובה ביניהן, ב-1 באוקטובר 1948, הייתה הכרזה "על עצמאותה המלאה של כל פלסטין" - "מדינה חופשית, דמוקרטית וריבונית, שבה יהנו התושבים ממלוא החירויות והזכויות"[1].

"המועצה הלאומית הפלסטינית" של אש"ף התכנסה לראשונה במלון אינטרקונטיננטל שעל הר הזיתים במזרח ירושלים במאי 1964 והיו בה 422 נציגים מירדן (שכללה אז גם את הגדה המערבית), רצועת עזה, סוריה, לבנון, כווית, עיראק, מצרים, קטר, לוב ואלג'יריה. בכינוס זה התקבלה האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. היו"ר הראשון של אש"ף שבחרה המועצה היה אחמד שוקיירי. ביולי 1968 התכנסה המועצה בפעם הרביעית, בקהיר. מבנה המועצה שונה בעקבות הסכם להצטרפות הפת"ח לאש"ף. מספר החברים נקבע ל-100, מתוכם 38 נתנו לפת"ח ולארגונים המקורבים אליו. בישיבה זו עודכנה האמנה בה דרך הפעולה נקבעה להיות קיצונית יותר, וכונתה המאבק המזוין, וכן הושם דגש על הפלסטיניות של המאבק[2].

ב-1971 צורפו לראשונה שלושה ערבים ישראלים למועצה. היו אלה עורך הדין סברי ג'ריס, המורה חביב קהווג'י והמשורר מחמוד דרוויש[3].

מלכתחילה היו היחסים בין המועצה לבין ירדן מתוחים, והמועצה טענה על רקע זה כי היא המועצה הלאומית של "פלסטין" ולא של "הפלסטינים", ולא מנסה לחתור תחת הממלכה הירדנית. במאי 1966 התקיים הכינוס השלישי של המועצה, בעזה. ראש ממשלת ירדן, וצפי אל-תל, טען בעקבות הכינוס כי זה הפך ל"הפגנה נגד ירדן ולא בעד פלסטין"[4]. לעומת זאת, לאחר הכינוס ה-16 של המועצה בתוניס ב-1983, התקבלה עקרונית החלטה על "קונפדרציה" עם ירדן וב-1984 אירחה ירדן את מושב המועצה ה-17, לאחר שאלג'יריה ביטלה את הצעתה לארח תחת לחציו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד.

מתיחות נוספת התגלעה בין דור של פעילים פוליטיים מן התקופה שקדמה ל-1948, לבין ה"פִדָאיִין", פעילי פת"ח צעירים ומיליטנטים. בדצמבר 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הודח שוקיירי ובמקומו נבחר לתפקיד יו"ר המועצה יחיא חמודה, עורך דין מליפתא. בפברואר 1969, במושב החמישי של המועצה, הודח גם חמודה ובמקומו נבחר יאסר ערפאת, ראש הפת"ח, לאחר שה"צעירים" הצליחו בהשתלטות על המועצה. בכינוס ה-12 של המועצה, ב-1974, קיבלה המועצה את תוכנית השלבים של אש"ף. ב-15 בנובמבר 1988 (שנה לאתר פרוץ האינתיפאדה), בכינוס שנערך באלג'יר, הכריז יאסר ערפאת חד-צדדית על הקמתה של מדינה פלסטינית.

כחלק מהסכמי אוסלו תבעה ישראל כי המועצה הלאומית תצביע על ביטול הסעיפים הקוראים להשמדתה. ב-15 בנובמבר 1998 התקיימה הצבעה כזו בכינוס מיוחד שהתקיים בעזה ושבו השתתף גם ביל קלינטון (אם כי מידת תקפותה נתונה לביקורת). המועצה קיבלה בכינוס זה את החלטה 181 של מועצת הביטחון.

המועצה המחוקקת הפלסטינית החליפה את המועצה הלאומית כמוסד ייצוגי של נבחרי העם ו-188 החברים שלו (רבים מהם חברים בחמאס או בתנועות אחרות המתנגדות לאש"ף) החליפו את 618 החברים של המועצה הלאומית הפלסטינית כגוף ייצוגי. למרות מרכזיותה בהיסטוריה של אש"ף, במאמר משנת 2007, כינה המזרחן גיא בכור את המועצה "גוף היסטורי חסר כל חשיבות כיום"[5].

במאי 2018 צורפה הנערה עהד תמימי כחברת כבוד במועצה.

לקריאה נוספת

  • גיא בכור וצבי אל-פלג, לקסיקון אש"ף, (תל אביב: משרד הביטחון, 1991).
  • חגי ארליך, יוסף נבו, מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005)

הערות שוליים

  1. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, נספח ו': הכרזת העצמאות של המועצה הלאומית הפלסטינית, ב-1 באוקטובר 1948 - בעזה, עמ' 190 (תרגום: מאנגלית לפי חליל II, עמ' 579).
  2. ^ Yehoshafat Harkabi, Palestinians and Israel, page 49; יהושפט הרכבי, האמנה הלאומית הפלסטינית ומשמעותה
  3. ^ מנחם רהט, 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971
  4. ^ חגי ארליך, יוסף נבו, מיכאל אפל, 2005, "המזרח התיכון בימינו" עמ' 133
  5. ^ אנכי - תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל, אנכי (בhe-IL)
1971

שנת 1971 היא השנה ה-71 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1971 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

28 בפברואר

28 בפברואר הוא היום ה-59 בשנה בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 306 ימים (307 בשנה מעוברת).

ג' באדר

ג' באדר הוא היום השלישי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בג' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה או כסדרה המתחילה ביום חמישי (שנה פשוטה מקביעות הכז או השא או שנה מעוברת מקביעות השג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

ג'ריס ג'ריס

ג'ריס ג'ריס (בערבית: جريس جريس; נולד ב-1948) הוא ראש מועצת פסוטה בשנים 2001-2003, שהורשע ב-2006 במגע עם סוכן איראני. ג'ריס הוא אחיו של צברי ג'ריס, בכיר באש"ף וחבר המועצה הלאומית הפלסטינית.

ב-1970 יצא ג'ריס מישראל. הוא שהה בין השאר בלבנון ופעל לטובת פת"ח. ב-1996 שב לישראל במסגרת הסכם אוסלו. במאי 2001 החל לכהן כראש מועצת פסוטה, וכיהן בתפקיד זה עד נובמבר 2003.

ב-6 בינואר 2006 דווח כי ג'ריס נעצר ב-12 בדצמבר 2005 על ידי כוחות הביטחון בחשד של ריגול חמור למען המודיעין האיראני, במסגרתו היה אמור לאסוף מידע במסווה של ניהול מרכז מחקרים. עוד דווח, כי הוטל על ג'ריס להתפקד לאחת המפלגות ולחדור דרכה למערכת הפוליטית. ג'ריס התפקד למפלגת מרצ-יחד, ככל הנראה על מנת להתמודד על מקום בכנסת בבחירות המקדימות במפלגה.

עם הגשת כתב אישום התברר שההאשמות נגד ג'ריס קלות יחסית לפרסום הראשוני, והוא הואשם בעבירות של קשירת קשר למסור מידע לאויב, מגע עם סוכן חוץ ועבירת חיפוי. משרד המשפטים הודיע כי "הפרסומים הקודמים בכלי התקשורת, לפיהם ג'ריס נאשם בריגול חמור לטובת האיראנים, היו שגויים".

בעסקת טיעון הודה ג'ריס כי נפגש עם סוכנים איראנים בקפריסין בשנים 2004 ו-2005.

בנובמבר 2006 הורשע ג'ריס בעבירה של מגע עם סוכן זר ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר, מתוכן 34 חודשים בפועל.

ה'תשל"א

ה'תשל"א (5731) או בקיצור תשל"א היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-1 באוקטובר 1970, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 19 בספטמבר 1971. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשל"א 23 שנות עצמאות.

האמנה הלאומית הפלסטינית

האמנה הלאומית הפלסטינית (בערבית: الميثاق الوطني الفلسطيني ; תעתיק מדויק: אלמית'אק אלוטני אלפלסטיני) היא המסמך המכונן של אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין, שהוקם ב-1964. הנוסח הראשון של האמנה נקבע בקונגרס הפלסטיני הראשון שנתכנס בירושלים במאי 1964 עם הקמת "ארגון השחרור הפלסטיני". לאחר מלחמת ששת הימים נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 17-10 ביולי 1968 ועידכנה את נוסח האמנה.

בנוסחה המקורי קובעת האמנה את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על פלסטין (ארץ ישראל), ומגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם נכללים בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית.

הכרתו של יושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, במדינת ישראל בספטמבר 1993 והסכמי אוסלו, סותרים את נוסח האמנה. בפרסומיה הרשמיים מציינת הרשות הפלסטינית, בצד נוסח האמנה המקורי, כי הסעיפים הסותרים את הסכמי אוסלו אינם עוד בתוקף, אולם אין כל נוסח חלופי לאמנה, וגם לא ברור האם ביטול הסעיפים תקף על פי תקנון אש"ף.

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

החזית האדומה

החזית האדומה היה שמו של פלג מרקסיסטי-לניניסטי שפרש מהברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) בסוף שנת 1971 - פלג שבעצמו פרש קודם לכן מהארגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" בספטמבר 1970.

על פי חבר החזית האדומה, דן ורד, במאמר שכתב בגיליון 1 של "חזית אדומה", הפרישה של חברי הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) ממצפן הייתה בשל "גישתה האנטי-מרקסיסטית של מצפן כלפי הפרולטריון בישראל". את הפרישה של חברי החזית האדומה מבק"מ (הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק)) הסביר ורד בכך שהקבוצה לא הוקיעה בצורה נחרצת דיה את "השוביניזם הציוני", והתעסקה בעיקר ב"סיסמאות של מאבק מקצועי גרידא".

בנוסף, האשים ורד את הקבוצה בכך שלא ניסתה להביא בפני העובדים רעיונות קומוניסטיים ולמעשה טען שחברי הקבוצה התייחסו אל הפועלים באליטיזם מכיוון שחשבו שהעובדים "הפשוטים" לא יבינו את הרעיונות הקומוניסטיים המהפכניים, וחשבו שהמונופול על הרעיונות המהפכניים צריך להישאר בקרב המומחים בדבר (גישה שניתן להגדירה כבלאנקיזם).

לבסוף האשים את "הברית הקומוניסטית המהפכנית" בכך שנמנעה מלהוקיע את הרוויזיוניזם הסובייטי ואת המנהיגים ה"בורגנים לאומניים - ערפאת ונאצר" כיוון שהיו בעיני "ההמונים הערבים...סמל למהפכה".

עיקר פעילותו הגלויה של הארגון הייתה הפצת החוברת "חזית אדומה" אותה ערך דן ורד.

בדצמבר 1972 נעצרו כמה מחברי התנועה, ביניהם אהוד (אודי) אדיב, דן ורד, דוד קופר ויחזקאל כהן, עם עוד כ-30 חברים ערבים בחשד לחברות ברשת ריגול וחבלה יהודית-ערבית.

במהלך המשפט התגלה כי דן ורד ואחריו אהוד אדיב נסעו לדמשק ונפגשו עם חביב קהוואג'י (ערבי ישראלי מהכפר פסוטה שבגליל, שהמיר מעצר תחת תקנות ההגנה (שעת חירום) בגירוש), חבר המועצה הלאומית הפלסטינית שישב בדמשק באותה תקופה.

שבעה מחברי החזית האדומה הורשעו בריגול - מגע עם סוכן זר ופגיעה בביטחון המדינה, ונידונו לתקופות מאסר ארוכות.

אהוד אדיב נידון ל-17 שנות מאסר ושוחרר לאחר שריצה 12 מתוכן; דן ורד נידון ל-10 שנות מאסר ושוחרר לאחר שריצה שני שלישים מעונשו. יחזקאל כהן נידון ל-7 שנות מאסר, אותן ריצה במלואן. דוד קופר נידון ל-5 שנות מאסר מהן ריצה שני שלישים.

החברים הערבים שהיו מעורבים, דאוד תורכי (מפקד הרשת), סובחי נעראני ואניס קרעאווי, נידונו ל-17, 15 ו-15 שנות מאסר בהתאמה, ושוחררו בשנת 1985 כחלק מ"עסקת ג'יבריל".

הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי (או הסכם וואי) הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

ח'אלד

ח'אלד (خالد) הוא שם פרטי וכן שם משפחה שמקורו בערבית ומשמעותו נצחי.

האם התכוונתם ל...

טלעת יעקוב

טלעת יעקוּבּ (בערבית: طلعت يعقوب; 1944 – 17 בנובמבר 1988) היה מזכ"ל החזית לשחרור פלסטין וממייסדיה.

נולד בכפר עבאסייה שבחיפה. בעקבות מלחמת השחרור נמלטה משפחתו ב-1948 מהכפר והשתכנה במחנה הפליטים עקבת ג'אבר שליד יריחו. את לימודיו התיכוניים סיים בירושלים, ואחר נדד לדמשק בירת סוריה, שם סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת דמשק.

בגיל 21 ייסד בדמשק ארגון קטן בשם פלוגות השיבה, שהורכב בעיקר מצעירים פלסטיניים שגדלו במחנות הפליטים הסמוכים לדמשק. חודשיים לאחר מכן התאחד הארגון הצעיר עם ארגונו המבוסס יותר של אחמד ג'יבריל החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית. בחודש אפריל 1977, על רקע מלחמת האזרחים בלבנון, פרש יחד עם חברים נוספים, כדי להקים את החזית לשחרור פלסטין.

בסוף 1983, לאחר חילוקי דעות קשים בתוך החזית, חל בה פילוג משולש, ויעקוב עמד בראש אחד הפלגים הללו. יעקוב, שבמשך שנים נקט אוריינטציה פרו-סורית, נותר נאמן למשטרו של חאפז אל-אסד גם לאחר הפילוג הזה. ואולם, החל מאמצע שנות השמונים החל לגלות סימנים של התמתנות. בנובמבר 1988 אף השתתף במושב של המועצה הלאומית הפלסטינית שהתקיים באלג'יר, ובו הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה עצמאית לעם הפלסטיני.

ב-17 בנובמבר 1988, מיד לאחר כינוס המועצה, מת לפתע טלעת יעקוב מדום לב. במקומו מינו אנשי החזית לתפקיד את אבו נידאל אלאשקר. שנה לאחר מכן התאחדו פלגיהם של טלעת יעקוב ושל אבו עבאס בתיווך לוב והפת"ח.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יהושע פורת

יהושע חיים (שוקה) פורת (נולד ב-13 בינואר 1938) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. היה מבכירי מפלגת שינוי. מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים. יצא נגד הסכם אוסלו, והשתתף בתעמולת הבחירות של הליכוד בשנת 1996.

יחסי החוץ של הרשות הפלסטינית

יחסי החוץ של הארגון לשחרור פלסטין התקיימו מאז הקמתו של אש"ף ב-1964. בנובמבר 1988 הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף על עצמאותה של מדינת פלסטין וב-1994 ייסד אש"ף את הרשות הפלסטינית בעקבות הסכם אוסלו. הוועד הפועל של אש"ף מבצע את תפקידיה של ממשלת מדינת פלסטין. כיום, אש"ף מחזיק רשת של משרדים במדינות זרות ומייצג את הרשות הפלסטינית בחו"ל.

החל משנת 2011 מתמקד המאמץ הדיפלומטי של אש"ף בקמפיין שנקרא פלסטין 194, שמטרתו להשיג חברות של מדינת פלסטין באומות המאוחדות. הקמפיין מבקש להשיג הכרה קולקטיבית יעילה למדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967, כאשר ירושלים המזרחית היא בירתה.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

סלים אל-זענון

סלים אל-זענון (בערבית: سليم الزعنون; נולד ב-1934 בעזה), הידוע גם בשם אבו אל-אדיב, הוא פוליטיקאי פלסטיני, יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית מאז 1993. זענון הוא ממייסדי המפלגת הפת"ח וחבר הוועד המרכזי שלה.

תוכנית הקונפדרציה

תוכנית הקונפדרציה הייתה תוכנית מדינית שהגו חוסיין מלך ירדן וראש אש"ף יאסר ערפאת בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 באשר לעתידן של ממלכת ירדן ושל יהודה ושומרון. התוכנית גרסה כי לאחר נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 (אך ללא הכרה במדינת ישראל) תקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין ביהודה ושומרון. התוכנית התקבלה באפריל 1983 אך ניסיונות למימושה נכשלו לאור חוסר הסכמות בין הצדדים.

תוכנית הקונפדרציה הייתה מושתתת על רעיון תוכנית הפדרציה שהציע המלך חוסיין ב-1972, שבמרכזה הכרה בייחודיות של האוכלוסייה הפלסטינית ושל האוכלוסייה העבר-ירדנית, תוך שמירה על שיתוף פעולה בענייני ביטחון וכלכלה בין שתי הגדות. תוכנית הקונפדרציה הייתה פחות מחייבת מאשר האלטרנטיבה הפדרטיבית ואפשרה חופש פעולה גדול יותר מבחינה אוטונומית, ולכן הייתה עדיפה מבחינתו של אש"ף. הסיבות ההיסטוריות שהובילו לגיבוש תוכנית הקונפדרציה מקורן היה באינטרס משותף של שני הצדדים: ירדן, משאיבדה את זכות הייצוג שלה לעם הפלסטיני בעקבות ועידת רבאט ניסתה באופן עקבי ליצור נקודות אחיזה מחודשות ביהודה ושומרון; ואילו אש"ף שגורש מלבנון לאחר פלישת ישראל ב-1982 היה זקוק לבסיס המדיני של ירדן.

גיבוש התוכנית החל עם ביקורו של יאסר ערפאת בעמאן באוקטובר 1982. בשיחות עם המלך חוסיין השניים הסכימו על מסגרת קונפדרטיבית לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. ערפאת העדיף את האופציה הקונפדרלית של ירדן על פני תוכנית רייגן שהוצעה בספטמבר 1982, משום שהאחרונה חייבה הכרה ערבית בישראל. בפברואר 1983 התכנסה באלג'יריה המועצה הלאומית הפלסטינית ה-16 ואישרה את תוכנית הקונפדרציה. בראשית אפריל 1983 ערפאת וחוסיין אישרו טיוטה של התוכנית הקונפדרטיבית, אך במקביל ערפאת סירב לחתום על ההסכם הסופי בתואנות שונות. לבסוף הכריז חוסיין על כישלון תוכנית הקונפדרציה המשותפת עם אש"ף.

למרות הכישלון הראשוני של תוכנית הקונפדרציה, היא המשיכה להוות קו מנחה במדיניות הירדנית עד לניתוק הזיקה ביולי 1988. במחצית השנייה של שנת 1983 יחסיו של ערפאת עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד הידרדרו, ואש"ף מצאה את עצמה מבודדת עוד יותר בזירה הערבית. לאחר שאלג'יריה סירבה לארח את הכינוס ה-17 של המועצה הלאומית הפלסטינית, ניאות חוסיין לארח כינוס זה בעמאן בנובמבר 1984. בפברואר 1985 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שגם הוא מבוסס על הרעיון הקונפדרטיבי, אולם בעקבות התנגדות פנימית באש"ף לקבלת החלטה 242 כבסיס למשא-ומתן נכשלו השיחות פעם נוספת.

גם לאחר ניתוק הקשרים עם אש"ף, חוסיין המשיך לקרוא לתושבי יהודה ושומרון הפלסטינים לתמוך ברעיון הקונפדרטיבי ולאיחוד מחודש בין שתי הגדות במסגרת של אוטונומיה פלסטינית. ניסיונות אלו מצד ירדן נפסקו רק לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, שסימלה לדעתו של חוסיין את הדרישה הפלסטינית לריבונות מוחלטת במנותק מירדן. ב-28 ביולי 1988 הכריז חוסיין על ניתוק הזיקה בין יהודה ושומרון לירדן.

תוכנית השלבים של אש"ף

תוכנית השלבּים של אש"ף (בערבית: خطّة المراحل) היא הכינוי לתוכנית שהתקבלה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית שהיה ביוני 1974. התוכנית התקבלה לאחר החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים ובין ישראל וסוריה ובצל ועידת השלום שניסה לכנס האו"ם בז'נבה עם תום מלחמת יום הכיפורים, אשר בה סירבו הנציגים הפלסטינים להשתתף. בעולם מקובל לכנות את התוכנית גם "תוכנית עשר הנקודות" (Ten point program).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.