המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה - העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי). כמו כן שימש המוסד לשם רכש נשק עבור "ההגנה" וצה"ל, כולל עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית..

Mordey Hagetaot
אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947

תחילת הפעילות ועד מלחמת העולם השנייה

למרות שבאופן רשמי "המוסד לעלייה ב'" נוסד ב-29 באפריל 1939 על ידי קבוצת אנשים חברי הקיבוץ המאוחד[1], הוא פעל למעשה כבר בשלהי 1938. הסיבות להקמתו היו החמרת האיסורים הבריטיים על עלייה חוקית לארץ ישראל מול ההכרה כי יש לחלץ יהודים מאירופה לפני שתפרוץ מלחמה. המוסד הוקם על בסיס תנועת ההעפלה שהייתה קיימת לפניו. תנועת ההעפלה הושתתה בתחילת דרכה על עליית בדד של מעפילים שהגיעו ארצה כתיירים או בדרכים אחרות. החל משנת 1934 החלה ההעפלה לפעול דרך הים בספינות מעפילים, שהראשונה בהן הייתה הספינה ולוס שנוסעיה אורגנו על ידי תנועת "החלוץ".

תחילה התרכזה פעילות מטה המוסד באתונה, ומאוחר יותר עבר המרכז לפריז. מעל המטה היה ועד ציבורי שפעל בארץ ישראל והורכב מנציגי מפא"י, העובד הציוני, הפועל המזרחי והשומר הצעיר. עם הפילוג במפא"י פרש אחד ממייסדי המוסד לעלייה ב', יהודה בראגינסקי, ממפא"י לסיעה ב' וכך הייתה נציגות גם לתנועה לאחדות העבודה.

בשנים הראשונות ליסודו נחל המוסד הצלחה מסוימת ולפני מלחמת העולם השנייה הצליח להביא ב-50 הפלגות למעלה מ-20 אלף עולים.

עם פרוץ המלחמה כמעט ושותקה פעילות המוסד וב-1944 הגיעו מרומניה 11 ספינות.

לאחר מלחמת העולם השנייה

העפלה חודשה מאיטליה רק באוגוסט 1945. מחידוש ההעפלה - הספינה 'דלין' ועד להקמת המדינה במאי 1948 - הצליח המוסד להפעיל 65 הפלגות עם יותר מ-70 אלף עולים מארצות שונות, משוודיה בצפון עד רומניה/בולגריה במזרח ואלג'יריה בדרום. לאחר מלחמת העולם השנייה המוסד לעלייה ב' ניהל ופיקד על תנועת הבריחה - העברת ניצולי השואה בדרכי אירופה ממזרח אירופה - ארצות הגוש המזרחי לכיוון מערב אירופה - אל נמלי הים התיכון.

מפקדו של המוסד לעלייה ב' מאז ביסוסו ובמשך מרבית שנות קיומו היה שאול מאירוב (אביגור). סגנו באירופה היה זאב וניה הדרי ובארץ דוד (דוידקה) נמרי, שהיה אחראי על הורדת המעפילים ושימש קצין המבצעים. בראש השלוחה באיטליה עמד יהודה ארזי, אחריו עדה סירני אחריה משה זקימוביץ ואחריו נחום שמיר (וקסמן), ברומניה משה אוורבוך[2], הממונה על השלוחה ביוון היה לוי שבט-שוורץ ואחריו יאני אבידוב, שעבר באביב 1947 לצפון אפריקה.

עם פירוק תנועת המרי העברי עבר משה סנה לפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' והבריחה. בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות בניגוד לדעתו של סנה לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, הוא התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה.

תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים דרך גבולות באופן בלתי-לגאלי. פרק חשוב בפעילות "הבריחה" היה איסוף והצלת ילדים יהודים יתומים שנמסרו למנזרים או למשפחות נוצריות. בנוסף לעלייה דרך הים, עסק המוסד בהיקף קטן יותר בהעפלה יבשתית ממדינות ערב, והצליח להביא מארצות אלה מעל ל-5,000 עולים. בנוסף ארגן המוסד את ההעפלה האווירית מעיראק ואיטליה - מבצע כנף וכן בהברחת עולים בדרכונים מזויפים ('עליה ד').

אוניית המעפילים המוכרת ביותר של המוסד לעלייה ב' היא "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז", 1947). מאבקם של מעפיליה נגד גירושם חזרה לאירופה התפרסם בעולם כולו, העלה על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים, והיווה אחד מהגורמים שדירבנו את מסירת בעיית ארץ ישראל לידי האו"ם והקמת מדינת ישראל.

פעילות במדינות ערב

מ-1943 ועד 1949, המוסד לעליה ב' בשיתוף עם הסוכנות היהודית והמחלקה הערבית של הפלמ"ח פעל במדינות ערב, בעיקר בסוריה ובעיראק, להעלאת אלפי יהודים לישראל, בדרך היבשה. פעולות אלה אורגנו על ידי סיירים של הפלמ"ח. העולים, שרובם היו בני נוער, נקלטו בקיבוצים.

רכש צבאי מחו"ל

שאול אביגור, שניהל את המוסד לעליה ב', עסק ברכש צבאי בחו"ל, שנועד לשמש את ההגנה ובהמשך את צה"ל במלחמת העצמאות.[3] סגנו של שאול אביגור, אהוד אבריאל נשלח בתום המלחמה לאירופה לסייע להעפלה ורכש נשק. אבריאל היה מעורב בהמשך בקידום עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שהייתה המקור העיקרי לנשק של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. במסגרת עסקה זו נרכשו בצ'כוסלובקיה עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. העברה מוקדמת של חלק מהנשק בוצעה במסגרת מבצע חסידה כדי לספק נשק למבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים עוד לפני הקמת המדינה.

לאחר הקמת המדינה

עם הקמת מדינת ישראל, שימש "המוסד לעלייה" (האות ב' נמחקה) כחברת נסיעות שעסקה בהובלת זרם העולים שזרם ארצה ובסוף 1948 היא הפכה לחברת ספנות 'שוהם', ששמה שונה לאחר מכן ל'צים' (ללא קשר למוסד החשאי נתיב, שארגן עלייה מארצות הגוש הקומוניסטי, ממדינות ערב וממדינות מצוקה).

לקריאה נוספת

אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה, דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ זאב צחור, המוסד לעליה ב' - מקור הסמכות
  2. ^ בכירי 'המוסד לעליה ב' לאחר מלה"ע ה-2
  3. ^ מרשת 'גדעון' לרשות התח"ל, אתר הפל"ים
בולבול (אוניית מעפילים)

בולבול הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

גאולה (אוניית מעפילים)

גאולה היא אוניית מעפילים שיצאה מנמל בורגס שבבולגריה ב-26 בספטמבר 1947 ואורגנה על ידי המוסד לעלייה ב', כשעל סיפונה 1,388 מעפילים מרומניה. היא נקראה על שם מושג הגאולה בתרבות היהודית.

"גאולה" נתפסה על ידי הבריטים וב-2 באוקטובר נגררה לנמל חיפה בלווי משחתות בריטיות. מרבית מעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין ומקצתם הועברו למחנה המעצר בעתלית.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

הפאנים

הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", היו שתי אוניות משא בנפח 4,750 טון האחת,אשר נרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד. צוותים מיוחדים הכשירו אותן והטעינו אותן בסחורות, על מנת לממן חלקית את רכישתן. הן פרקו את הסחורות בנמלים באירופה, ובנמל ונציה התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי או שליחי "הליגה הערבית" מטעמם. לאחר מספר עיכובים, שתי הספינות הגיעו עד אוקטובר 1947 לנמל קונסטנצה שברומניה, והוכנו לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגאס שבבולגריה ולשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות. מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב ואסטבן הרננדורנה (המכונה קפטן סטיב) היה הקצין הראשון, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.

הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב'" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה, בגלל הצורך לא לעכב את העולים שכבר היו מאורגנים ולחצו לעלות, והסכנה המוחשית שארבה לדברם ליהדות רומניה.

למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה". הספינות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין. לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה'פאן יורק' ל'קוממיות'.

למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סופה של ההעפלה. מבצע זה הצריך תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בהיותן אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.

הפורצים (אוניית מעפילים)

הפורצים הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב'.

זיוף תעודות

זיוף תעודה או זיוף מסמך הוא יצירה של תעודה או מסמך שיוצגו כאמיתיים למרות שאינם כאלה, על מנת לתעתע או להונות וליצור מצג שווא. זיוף תעודות יכול לשרת מטרות פוליטיות, פליליות או אחרות.

זיוף תעודות עשוי לסייע לאדם בהתחזות - בין אם כחלק מגניבת זהות, ובין אם כאמצעי להשגת טובות הנאה. כך למשל נפוץ הפשע של זיוף תעודה מזהה בארצות הברית כאמצעי לרכישת אלכוהול (שאסורה מתחת לגיל מסוים). קיימים גם מקרים של זיוף תעודות סיום בית ספר (למשל תעודת בגרות) או תעודות אקדמיות, כדי להתקבל ללימודים או למשרה הדורשת תעודות אלו. מרדכי קידר (אין להתבלבל עם ד"ר מרדכי קידר) למשל הודח מלימודי המשפטים באוניברסיטה העברית לאחר שהתגלה כי זייף את תעודת הבגרות שלו. במקרה אחר, הורשע (2007) יוסף בא-גד כי זייף חתימות של אזרחים על מנת להגיע למספר החתימות הנדרש על פי החוק על מנת להיחשב כמועמד לראשות הממשלה.

במקרה של מסמכים מזהים, זיוף תעודות יכול לשמש לגניבת זהות או לטשטוש הזהות האמיתית של המשתמש במסמך המזויף. קיימות דוגמאות היסטוריות רבות לזיוף מסוג זה. באירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית השתמשו יהודים נרדפים, כמו גם חברים בארגוני מחתרת נגד הנאצים, בתעודות מזויפות אשר זיהו אותם כ"ארים", או בשמות בדויים, למשל על ידי זיוף תעודת ייחוס ארי. אחד המפורסמים שבסיפורי אימוץ זהות בדויה על ידי חבר במחתרת אנטי-נאצית הוא זה של וילי ברנדט, שהפך אחרי המלחמה לראש עיריית ברלין ולקנצלר גרמניה המערבית, כל זאת תחת שמו המחתרתי וה"מזויף". ארגוני ביון וריגול משתמשים לעיתים קרובות בזיוף תעודות כטכניקה להצגת מרגלים או לחדירה למקומות מסווגים. אדולפו קמינסקי זייף תעודות למספר ארגוני מחתרת ואופוזיציה פוליטית במהלך כ-30 שנות פעילות כזייפן מסמכים: להצלת יהודים בצרפת הכבושה, לארגון מסמכי פטור מגיוס לצבא צרפת במלחמת אלג'יריה ולטובת המוסד לעלייה ב'.

תופעת זיוף תעודות לידה למטרות זיוף גיל (לצורך גיוס או הימנעות מגיוס לצבא למשל), דרישות להכרה באבהות, דרישות להשתתפות בירושה והגדרת אדם המשתייך לקבוצה אתנית מופלית לרעה כמי שאינו משתייך לקבוצה זו, האיצה פיתוח אמצעים שונים (כגון חותמות) במטרה להקשות על פעולת הזיוף.

קיימים גם מקרים בהם רשויות רשמיות, או רשמיות למחצה, מזייפות מסמכים. בין היתר זייף המוסד לעלייה ב' סרטיפיקטים המאפשרים עלייה לפלשתינה בתקופת המנדט. אחד המקרים הבולטים הוא "מתת קונסטנטינוס", מסמך מזויף שנכתב כביכול על ידי קונסטנטינוס הגדול ומעניק לכנסייה את השליטה על האימפריה הרומית המערבית. במקרה מן השנים האחרונות, הציג המודיעין הצבאי האיטלקי מסמכים על סחר באורניום בין ניז'ר ועיראק שהובילו ליצירת לגיטימציה ציבורית לפלישה לעיראק ב-2003. מקרי פשיעה שלהם אחראים משטרים זוכים לעיתים ל"טיוח" המגובה במסמכים מזויפים. כך למשל זייף משטר יון אנטונסקו מסמכים העוסקים בפרעות יאשי ברומניה ב-1941.

לעיתים קרובות משמש זיוף על ידי רשויות ל"תעמולה שחורה". ייתכן כי מעשה הזיוף המפורסם ביותר בהיסטוריה הוא זה של הפרוטוקולים של זקני ציון. ספר בדיוני זה הוצג כ"מסמך מקורי" המתעד את כוונותיהם של היהודים להשתלט על העולם, ושימש כחומר בערה לאנטישמיות. המסמך חובר על ידי האוכרנה, משטרת הצאר הרוסי, על מנת להסית כנגד היהודים. במקרים אחרים משתמשים משטרים בזיוף מסמכים על מנת להביא לתוצאות פוליטיות רצויות מבחינתם. "מזכר טנאקה" היה בעל מטרות דומות: להציג את היפנים כמנסים להשתלט על העולם.

במקרים אחרים מבצעים פוליטיקאים או גורמים בעלי אינטרסים פוליטיים זיוף מסמכים על מנת לפגוע ביריב פוליטי. ב"פרשת ג'ול אמסטר" (ב-1949) זייף איסר בארי מסמכים שהצביעו על שיתוף פעולה בין הבריטים לבין אמסטר, איש סודו של אבא חושי, וזאת כדי לפגוע בקריירה הפוליטית של חושי.

חיים ארלוזורוב (אוניית מעפילים)

חיים ארלוזורוב הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. האונייה, שנקראה על שמו של המדינאי חיים ארלוזורוב, הובילה 1,346 מעפילים מנמלי שוודיה ואיטליה אל חוף ארץ ישראל בחורף 1947, במסע הימי הארוך ביותר של ספינת מעפילים עד אז. האונייה עלתה על שרטון מול חוף בת גלים שבחיפה ב-28 בפברואר 1947, תוך מאבק בספינות וחיילי הצי הבריטי. מעפיליה נעצרו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המעצר בקפריסין.

טייגר היל

טייגר היל הייתה אוניית המעפילים שהגיעה לארץ ישראל ב-1 בספטמבר 1939, היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה.

מבצע חסידה

מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות. הנשק שנשא המטוס היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. נשק זה היה חלק מעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שהייתה אחת החשובות במקורות הנשק במלחמת העצמאות.

ב-28 במרץ דרבן דוד בן-גוריון את אהוד אבריאל, שנשלח מטעם ההגנה במסגרת המוסד לעלייה ב', לקדם את עסקת הנשק הצ'כית: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או... שזה לא ייתכן - עליך לבוא מיד... בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה...".

מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.

המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.

לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

באזור נחיתת המטוס, בכניסה המערבית לבאר טוביה, הוצב סלע ועליו חרותות המילים "מבצע חסידה" ולידו לוח שעליו סיפור המבצע.

מבצע מייקלברג

מבצע מייקלברג (או מבצע כנף) היה מבצע להעפלה בדרך האוויר, שיזמו אנשי המוסד לעלייה ב' בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. במסגרת המבצע, שהתקיים בתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים של מטוס אמריקני מסוג קרטיס C-46 קומנדו, ובהם הובאו כמאה עולים מעיראק. העולים הונחתו ביבנאל על אף התנגדות שלטונות המנדט הבריטי, ונקלטו ביישובים הסמוכים. עם פעילי העלייה שארגנו את המבצע נמנו שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת ושר בממשלת ישראל), ירחמיאל אסא (לימים חבר כנסת) ודוד נמרי, ובין העולים הייתה שושנה ארבלי אלמוזלינו, לימים שרה בממשלת ישראל.

המבצע נקרא על שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: מייקל ווסנברג.

מבצע עזרא ונחמיה

מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני.

אף שבתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן פורת.

ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר לפי ערכו באותה תקופה (נכון לשנת 2010, ערכו של סכום זה נאמד ב-290 מיליון דולר).

מדינת ישראל (אוניית מעפילים)

מדינת ישראל הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

מנחם בדר

מנחם בדר (20 בספטמבר 1895 - 31 בינואר 1985) היה גזבר ומזכיר ועד ההצלה בקושטא, איש המוסד לעלייה ב' ואיש תנועת הבריחה. כמו כן, הוא היה חבר כנסת בכנסת הראשונה.

עדה סרני

עדה סרני (22 ביוני 1905 – 24 בנובמבר 1997) הייתה ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אשתו של אנצו סרני.

עליה (אוניית מעפילים)

עליה (גם פטר ג) הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' של "ההגנה".

פלוגת הנדסה 745

פלוגת הנדסה 745 (באנגלית: 745 Artisan Works Coy.,R.E) הייתה יחידת חיל ההנדסה המלכותי של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה שכללה חיילים יהודיים מארץ ישראל, רובם ככולם עובדי "סולל בונה". היחידה פעלה בין השנים 1942-1946 ועסקה בבניית ביצורים, שדות תעופה וגשרים. על היחידה פיקד, בדרגת קפטן, שמואל "מולה" וילנסקי.

הפלוגה הוקמה בספטמבר 1942 והתגייסו אליה כ-270 איש ממנהלי חברת "סולל בונה", מנהלי עבודה ופועלים שעברו את גיל הגיוס. בסיסה הראשון היה בפורט תאופיק, על תעלת סואץ והיא פעלה במסגרת המערכה במדבר המערבי בבניית קו הביצורים באל עלמיין במדבר המערבי. לאחר מכן נפרסה מטוברוק ועד טריפולי. הפלוגה הקימה את הנמל החדש בעיר ביזרטה שבתוניס כהכנות לפלישת בעלות הברית לאיטליה. במרץ 1944 הגיעה הפלוגה לאיטליה ועסקה בשיקום דרכים, הקמת גשרים ובניית מחנות צבא.

עם תום המלחמה חברו אנשי הפלוגה בחשאי לשאול אביגור, מפקד המוסד לעלייה ב' וסייעו בהעפלה.

ב-1946 הוחזרה הפלוגה לארץ ישראל ופורקה.

פרשת קלאדובו-שאבאץ

פרשת קלָאדוֹבוֹ–שַאבַּאץ (Kladovo–Šabac) היא פרשה בתולדות ההעפלה והשואה. בנובמבר 1939 יצאו 1,200 פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה בדרכם לארץ ישראל. עקב בעיות בנתיבי הבריחה, היטלטלו הפליטים במשך שנה וחצי בין שני הכפרים קלאדובו ושאבאץ שביוגוסלביה. רק כ-200 בני נוער מתוכם הצליחו לצאת לארץ ישראל עם הגעת סרטיפיקטים מעטים, וכל היתר, למעט שישה שברחו, נתפסו בידי הנאצים ונרצחו ביוגוסלביה.

המעפילים יצאו בסוף 1939, רובם מאוסטריה וגרמניה (בעיקר מווינה) ומיעוטם מצ'כוסלובקיה ופולין, בארגון המוסד לעלייה ב'. הם הפליגו במורד הדנובה בשלוש ספינות-נהר אל עבר הים השחור, בדרכם לנמל סולינה שברומניה, שם קיוו לעלות על אניית מעפילים לארץ ישראל אך נתקעו מול הכפר קלאדובו ביוגוסלביה. רינה אופנבך, מנהלת מאגר המידע לתולדות ההעפלה, טענה כי "הם יצאו לדרך אפילו שאין אנייה, כי הייתה החלטה 'לצאת, ויהיה בסדר'".. את כל החורף שבין 1939 ל-1940 הם העבירו בתנאים איומים. אחר כך הורידו אותם לחוף, שם הם חיו באוהלים ובצריפים, והמשיכו לחכות".

בדצמבר 1939 הגיעו הפליטים לעיירה קלאדובו שבדרום המדינה, ובספטמבר 1940 הורו היוגוסלבים על העברת הקבוצה לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. בשני היישובים הם פיתחו חיי קהילה עשירים בעזרת קהילת יהודי יוגוסלביה וחיכו לבואה של אונייה. הקבוצה עוכבה ביוגוסלביה במשך שנה וחצי בגלל מספר קשיים: תנאי מזג האוויר הקשים שהביאו לקפיאת הדנובה, אי מתן אישורי מעבר וסגירת נתיבי העלייה עקב היענות ממשלת יוגוסלביה לבריטים, ומהקושי הרב ברכישה ותפעול של אוניות בעת מלחמת העולם השנייה. המוסד לעלייה ב' אמנם רכש אנייה בשם "דריאן 2", אך עקב המלחמה לא יכלה להפליג לים האדריאטי ובהנהגת היישוב החליטו למכור אותה לבריטים, כדי לסייע להם במלחמה כנגד הנאצים. כשהאונייה חזרה לידי המוסד בדצמבר 1940 והושטה בים השחור למען חילוץ קבוצת הפליטים, קפאו מימי הדנובה ובשל כך התקבלה הוראה להחזירה לקונסטנצה ולהעלות עליה עולים אחרים.

לאחר מאמצים, הגיעו בתחילת 1941 סרטיפיקטים (אישורי עלייה של הבריטים) רק ל 250 בני נוער ומלווים הגיעו סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשל סרוב יוון לאפשר ליותר מחמישים בני נוער לעבור בשטחה בו זמנית - הם יצאו בקבוצות של 50 איש בחודשים מרץ וראשית אפריל 1941, בשבועות האחרונים לפני הכיבוש הגרמני. הקבוצה החמישית לא הספיקה לצאת. מיד לאחר מכן נפלו אנשי קלאדובו-שאבאץ בידי הגרמנים שכבשו את יוגוסלביה ורוב חבריה, כ-1,000 במספר, נרצחו בידי הנאצים, למעט שישה (חמישה בחורים ובחורה אחת) שברחו והמשיכו בזהות בדויה דרך החוף הדלמטי לאיטליה. בתחילה נאסרו כל הגברים במחנה ריכוז בשאבאץ , ולאחר מכן הוצאו להורג בידי הצבא הגרמני ב-8–9 באוקטובר 1941 בבורות שנאלצו לחפור על שפת נהר הסאווה בזאסביציה. הנשים והילדים נחנקו במשאיות גז יחד עם נשים וילדים נוספים במחנה סיימישטה בבלגרד באפריל 1942.

צבי הרמן

צבי הרמן (1916 – 1999) היה סופר ישראלי עברי.

הרמן נולד בקלויזנברג (קלוז'-נאפוקה), טרנסילבניה ועלה לארץ ישראל ב-1934. תחילה למד באוניברסיטה העברית תנ"ך, היסטוריה, פילוסופיה וספרות. לאחר מכן הצטרף כחבר לקיבוץ כפר גליקסון בימי ייסודו. הרמן היה יו"ר קרן היסוד וחבר המוסד לעלייה ב', הנהלת הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והנהלת "צים".

על שמו רחוב בחיפה.

שאול אביגור

שאול אֲביגוּר (מאירוֹב) (22 באוקטובר 1899 – 29 באוגוסט 1978) היה ממגיני תל חי, מראשי "ההגנה", מפקד המוסד לעלייה ב' ברוב שנות קיומו, סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות וראש ארגון "נתיב" (העוסק בקשר עם קהילות יהודיות בברית המועצות) בשנות החמישים והשישים. בין היתר הקים את הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל, ועסק בארגון רכש נשק להגנה ולצה"ל בראשית דרכו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.