המבול

הַמַּבּוּל הוא מאורע מקראי אודות שיטפון כלל עולמי אדיר שהפך למיתוס וסופר גם בשומר, אכד, בבל, יוון, אירלנד, הודו, סין, אינדונזיה, פולינזיה, ואצל המאיה, האינקה, ההופי והאצטקים. יש ארכאולוגים והיסטוריונים המשערים כי הסיפורים הרבים, מתרבויות שונות, על אודות המבול, הם הדיו של אסון טבע כביר שהתרחש בעבר, לאו דווקא כפי שהוא מוצג בסיפורים.

בתנ"ך מופיע סיפור המבול במסגרת כרונולוגית מדויקת בספר בראשית, לפיו אלוהים הביא מבול כעונש לבני האדם על פשעיהם, במטרה למחות אותם מעל פני האדמה. על פי המסופר בפרשת נח, אלוהים הורה לנח, הצדיק שבדור, לבנות תיבה - היא תיבת נח, במטרה למלט בה את משפחתו ומבחר מהחיות שעל פני הארץ.

מקור השם מבול שניתן לשיטפון המים הזה, יכול להיות גזור מהמילים בליה, בלבול, או הובלה (של מים ממקום גבוה לנמוך)[1].

Girona Beatus, folio 52v-53r - Noah's ark
המבול ותיבת נוח מאויירים בכתב יד משנת 975, ספרד
Noah Found Grace in the Eyes of the Lord
"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ."

הסיפור המקראי

האירועים שקדמו למבול

התורה מספרת, בסוף תיאורם של הדורות שלאחר אדם הראשון, פרשה מסתורית של לקיחת "בני האלוהים" את "בנות האדם":

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

לא ברור מהו בדיוק אותו עוון, מיהם "בני האלוהים" ומיהן "בנות האדם". היו שפירשו את המונח בני האלוהים כמלאכים, והיו שפירשו את המונח בני האלוהים כבני השליטים, המעמד הגבוה ('אלוהים' על פי פירוש זה, יכול להתפרש לעיתים גם כשליט בשר ודם, פירוש שמקובל בעוד כמה מקומות בתורה) אשר חוטפים בזרוע נשים מבנות פשוטי העם[2].

התגובה האלוהית היא קשה:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

בניית התיבה

Noahs Ark
ציור של אדוורד היקס (1780-1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה

נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצל הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים, ויציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי.

אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ-15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות). להמחשה, ניתן לומר שגודלה של התיבה, שהיוותה לפי המסופר גן חיות צף ומעבדה ביולוגית ענקית, היה כשל נושאת מטוסים קטנה. לתיבה היו 3 קומות - "תחתיים שניים ושלישים". על פי חז"ל, הקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ואחסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

התיבה הייתה משוחה בכֹּפֶר (כנראה אספלט) מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חדירת מים אליה וגגה היה משופע. עם זאת, היו שהבינו שהתיבה כולה הייתה משופעת, בצורה של מעין מקבילית משולשת, כדי להשיג יציבות במי המבול. על פי חז"ל, בניית התיבה ארכה 120 שנה, הזמן נועד להמחיש לחוטאים את רצינותה של הגזירה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יבוא עליהם העונש.

אל התיבה נצטווה להביא זוג יחיד מכל מין של חיות ועופות טמאים ושבעה זוגות של מינים ועופות טהורים, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. לפי הנאמר בתורה הגיעו החיות הטמאות אל התיבה לבדן, בלי שהיה נח צריך לחפש אחריהן: "שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת"[3]. רש"י כתב שנח ידע להבדיל בין מיני החיות הטמאות והטהורות, כי למד תורה. כן נצטווה נוח לקחת "מכל מאכל אשר יֵאכל" כדי להאכיל את החיות. באופן כללי המקרא, הספרות התלמודית ופרשני המקרא טוענים כי מעשה התיבה כרוך היה בנסים אלוהיים, ולכן בכל קושי גדול, כמו למשל כיצד יכלה התיבה להכיל את המספר העצום של כל המינים החיים בכדור הארץ, אפשר להכניס את הגורם הניסי[4].

על פי חז"ל, בתום מאה ועשרים השנים, המתין ה' עוד שבעה ימים נוספים, כדי שיכלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שהקדים להיפטר מן העולם כדי שלא יראה את המבול. בשנת שש מאות לחיי נוח, החל המבול לרדת על הארץ.

המבול

Gustave Doré - The Holy Bible - Plate I, The Deluge
"המבול", גוסטב דורה

על פי הכרונולוגיה המסורתית המבול התרחש בשנת אלף תרנ"ו לבריאת העולם, ונמשך שנה ו-11 יום. התורה מציינת שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני, כאשר קיימת מחלוקת תנאים האם זהו החודש השני למניין ישראל (אייר) או למניין המלכים (מרחשוון)[5], והדעה הרווחת היא זו האחרונה. על פי דעה זו החל המבול ביום י"ז במרחשון, ואז החל לרדת גשם זלעפות שנמשך 40 יום. לאחר מכן המשיכו המים להתרבות דרך מעיינות תהום במשך 150 יום. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בתלמוד הבבלי:

בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש רבי יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ר' אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתגברים.

מתוך המחלוקת גם ניתן להסיק אודות הקשר שבין המבול לבין קבוצת הכוכבים כימה, הפליאדות.

נחשולי המים כיסו את כל הארץ, ואף את פסגות ההרים הגבוהים[6]. כעבור 150 יום נעצרה התרבות המים, והם החלו לפחות אט אט. בי"ז בסיוון נחה התיבה על הר אררט כשעדיין לפי רש"י הייתה שקועה 11 אמה במים (כ-5.5 מטר), כך שעדיין לא נראה דבר בעולם מלבד המים. בא' באב נראו ראשי ההרים.

בי' באלול שילח נח את העורב, לבדוק האם כבר יבשה הארץ. העורב סירב להרחיק ולא סר מחלון התיבה. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. נח הסיק שעדיין יש מים על הארץ והמשיך להמתין. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, דבר שהביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. לימים, הפכה תמונת היונה עם עלה של זית לאחד מסמלי השלום האוניברסליים, על פי סיפור היונה של נח, מכיוון שהיא מבשרת ששלום בא לעולם, ואפשר לצאת מהתיבה.

לאחר המבול

Cole Thomas The Subsiding of the Waters of the Deluge 1829
המים שוככים לאחר המבול, ציור מאת תומאס קול

ב-27 בחודש השני ציווה אלוהים על נח לצאת מן התיבה ולהוציא עמו את משפחתו ואת החיות, וכך אכן עשה נח.

כאשר יצא מהתיבה, בנה נח מזבח לה' והקריב לו מן הבהמות והעופות הטהורים אשר היו בתיבה. ה' אומר בלבו שלא יוסיף עוד "לקלל את האדמה", "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ"א), ושעונות השנה יתנהלו כסדרן ללא הפרעה נוספת:

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

לאחר מכן בירך ה' את נוח ואת בניו והטיל עליהם את מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". כן כרת אתם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן לברית היא הקשת הנראית בענן:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

Joseph Anton Koch 006
משפחתו של נח לאחר המבול, ציור מאת ג'וזף אנטון קוך

מבין פרשני ימי הביניים היו שפירשו שהקשת בענן לא הופיעה עד לאחר המבול, והסבירו את השינוי שגרם להופעתה בכך שאור השמש התחזק באותו זמן וכך נוצרה הקשת לראשונה. אחרים מסבירים שהעננים הם אלו שהפכו לדלילים יותר מאז המבול. הסברים אלו אינם תואמים את ההסבר המדעי לתופעה.

הוגים שונים ניסו לתת הסבר מדוע הסימן הוא דווקא בקשת[7]. באופן פשוט הקשת נראית בשעה שיש גשם, והדבר נועד לאותת לאדם שלא יפחד מהגשם, כי אלוהים זוכר להפסיקו בזמן ולא להביא מבול[דרוש מקור]. יש שטענו שדווקא הקשת היא האות בשל צורתה שהיא מופנית כלפי השמים ולא כלפי הארץ, בהבטחה ששוב לא ירו ממנה חיצי מוות[8], או משום שהקשת מופיעה ללא מיתר וללא חיצים[9]. היו שטענו שהסמל הוא בצבעים, שכולם מרכיבים את הצבע הלבן וכך לכל האנשים יש מקום וביחד הם מרכיבים את צלם האדם[דרוש מקור] והיו שטענו שריבוי הצבעים רומז דווקא לעולם החי ולצבעוניות שקיימת בו בניגוד לבני האדם שם השוני בגוונים הוא מזערי, לומר שלא יבוא שוב מבול בשל הזכות של בעלי החיים ולא האדם[דרוש מקור].

אפשר לראות במבול את סיפור הבריאה השני, מכיוון שלפי הכתוב בתנ"ך נכחדו כל האנשים ובעלי החיים היבשתיים שנותרו מחוץ לתיבה, והאנושות התחילה מחדש מבני נח.

מקבילות לסיפור המקראי בתרבויות אחרות

לסיפור המבול ותיבת נח ישנן מקבילות בעמים ובתרבויות שונות ורבות, ביבשות אסיה, אירופה ואף אמריקה.

מסופוטמיה

The religion of Babylonia and Assyria especially in its relations to Israel (1908) (14779403821)
לוח המבול, האפוס של גילגמש באכדית

כמה גרסאות של סיפור המבול קיימות במיתולוגיה המסופוטמית, הנרחבת שבהן היא סיפור אתרחסיס, שנכתב במאה ה-17 לפנה"ס על ידי סופר בבלי בשם אלת-איה. על־פי סיפור זה, בתחילה לא היו בני־האדם בני־תמותה אלא המשיכו לחיות ללא הגבלה, והתרבו יתר על המידה, כעבור כ-1,200 שנים, מספרם הרב והרעש אשר עוררו החלו להטריד את מנוחת האלים. האל אנליל החליט להשמיד את בני־האדם הרבים מדי על ידי מגפה ומבול, אבל אנכי, אל החכמה והמים המתוקים, נגלה בחלום לאתרחסיס בניגוד לרצונו של אנליל והזהיר אותו מפני האסון הקרב והדריך אותו לבנות ספינה. אתרחסיס בנה ספינה מבלי לספר לבני עירו על המבול המתקרב. לאחר תחילת המבול, האלים מצרים על־כך שהשמידו את המין האנושי מכיוון שעכשיו אין מי שיקריב להם קורבנות, אבל לאחר סיום המבול יוצא אתרחסיס מהתיבה ומקריב קורבנות לאלים. האלים מתרצים ומחליטים שלא לנסות להשמיד שוב את המין האנושי ובמקום זאת להגביל את התרבותו על ידי הפיכת האנשים לבני־תמותה, וכן אמצעים כגון עקרות, תמותת תינוקות, וכינון מעמד של כהנות המצוות להתנזר ממין. סיפור דומה שנכתב על לוח שתוארך למאה ה-18 לפנה"ס מתאר תיבה שנבנתה בהוראת אאה-אנכי בצורת עיגול בדומה לסירות עגולות שהיו נפוצות במסופוטמיה, בדומה לסיפור המקראי גם בלוח זה מצוין כי החיות נכנסו לתיבה בזוגות[10].

גרסה אחרת של סיפור המבול מופיעה בעלילות גילגמש. בלוח 11 מבין 12 לוחות שאוחסנו במוזיאון הבריטי ופוענחו על ידי ג'ורג' סמית בשנת 1872‏[11]. בעלילה זו ניכר דמיון לסיפור המקראי. לדוגמה, הספינה, המיקום הגאוגרפי (בקרבת הר אררט), הצלת הגיבור ובעלי החיים בחסדי האל (אלים), שליחת הציפורים (בהן יונה ועורב) לראות אם כלו המים, קרבן התודה המוקרב בסוף הסיפור.

עם זאת, בולט השוני בין התפיסה האלילית בסיפור אתרחסיס ועלילות גילגמש, לתפיסה המונותאיסטית בסיפור המקראי[12]. הסיבה למבול בסיפור הבבלי היא הפרעת מנוחת האלים בשל הריבוי האנושי הבלתי נמנע, בעוד במקרא - שחיתותם המוסרית של בני האדם. בסיפור הבבלי מיוחסים החורבן וההצלה לאלים שונים - אנליל ואאה - ולהם מניעים שונים, בעוד בסיפור המקראי אלוהים הוא מקור החורבן וההצלה, והמניע לשניהם זהה - צדק מוסרי. שמו של האיש בבבל הוא אותנפישתים (באבטיפוס השומרי - Ziusudra, כלומר "חיים של ימים ארוכים") ולא "נח"; במיתוס הבבלי ניצלו גם עבדים, שפחות וספן, ובנוסף להם עלו לספינה גם אומנים, במטרה להציל את הישגי התרבות. מנגד, במקרא מזוהה התרבות החומרית דווקא עם שושלת קין[13], הנמחית במבול לחלוטין. בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל" ולא "תיבה"; גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבעה מגודל תיבת נח, את הכלי בבבל טחו גם בשמן; התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם - על הר נציר. "נח" הבבלי משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; בצאתו מהתיבה, אתרחסיס בוכה על גורל האנושות, ואילו במקרא, אין זכר למעשה כזה, כיוון שבכי היה מערער על הצדקתו המוסרית של המבול (עם זאת, ייתכן ובפועל נוח בכה, ואולי שכרותו מעידה על שברון ליבו לאחר המבול).

כשיצא נוח וזבח, מריח אלוהים "את ריח הניחוח", וכך למעשה מתוארת קבלת הקרבן, ואילו כשמקבילו הבבלי זובח, מריחים האלים ותאבונם מתעורר, והם נאספים "כמו זבובים" ואוכלים מהקרבן. הקשת אינה מוזכרת, במקומה אל מי התהום, החכמה, והמאגיה אאה (Ea) עונד תליון שיזכיר לו לא להשתמש יותר במבול, אך מציע להבא להשתמש בחיות טורפות ומחלות כדי לדלל את האוכלוסייה. סיפור המבול המסופוטמי מסתיים בהטלת מגבלות שונות על הריבוי האנושי, בעוד מקבילו המקראי מסתיים בברכת פריון אלוקית לנוח ומשפחתו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ". הבדל גדול נוסף הוא במשך זמנו של המבול - בעוד שלפי המקרא נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד. לאחר המבול, אותנפישתים ואשתו מועברים אל "אפיקי תהומותיים", משכנם של האלים, והם זוכים לחיי נצח. נוח, לעומתם, לא זוכה לחיי נצח, על רקע התנגדותו העקרונית של המקרא לחיי נצח אנושיים, כפי שעולה מחטא עץ הדעת וחטא בני האלוהים.

סיפור המבול הבבלי מהווה דוגמה מובהקת למוגבלות כוחם של האלים בדתות הפוליתאיסטיות, לעומת כוחו המוחלט של האל המקראי המונותאיסטי. בסיפור אתרחסיס נדרשים האלים לשיתוף פעולה והסכמה ביניהם כדי לברוא את המבול, ואף לאחר שנוצר, הם לא שולטים בו עוד, והוא מסתיים מעצמו. במקרא לעומת זאת, מודגש כיצד אלוהים בורא ומסיים את המבול כרצונו[14]. בנוסף, המבול הבבלי מאיים על האלים עצמם, והם נמלטים ממקדשיהם הארציים אל השמיים: "האלים נבהלו מפני המבול, נסוגו, עלו שמימה ממלכת אנו: האלים הצטנפו כמו כלבים, רבצו בחוצות"[15]. אופיים המוגבל והארצי של האלים מתגלה ביתר קיצוניות בתלותם בקרבנות בני האדם, ובהיעדרם "האלים הגדולים ישבו בצמא וברעב"[16]. תלות זו היא כנראה הבסיס למסר של המיתוס כולו - יציבות קיומו של האדם מובטחת בשל תלותם של האלים בו. בעוד שהמבול המקראי מלמד לקח מוסרי את האנושות, המבול הבבלי מלמד לקח תועלתי את האלים.

גרסאות מסופטמיות נוספות הן "סיפור התיבה"[17] הכולל פרטים רבים בנוגע לבניית הספינה וגם בו שם הגיבור הוא אתרחסיס, אחד המאפיינים הייחודיים בסיפור זה היא העובדה שהתיבה נבנתה כתיבה עגולה. וכן לוח אכדי מאוגרית שהתגלה ב-1994 שבו הגיבור (ששמו לא מוזכר) פותח צוהר בספינה ומשגר זוג ציפורים שימצאו עבורו את היבשה.

רשימת המלכים השומרית מחלקת את המלכים לכאלו ששלטו לפני המבול ולכאלו ששלטו אחרי המבול. לפי רשימה זו - זיאוסודרה משורופק[18] מוזכר בתור המלך האחרון שלפני המבול, וכגיבור אפוס המבול השומרי.

בחפירות הארכאולוגיות שנעשו במסופוטמיה בערים השומריות אור, כיש ושורופק התגלו על ידי הארכאולוגים סימנים המעידים על שיטפון שהתרחש בתחילת האלף השלישי לפנה"ס.

יוון

Virgil Solis - Deucalion Pyrrha
דאוקליון ופירה משליכים אבנים לאחוריהם על־מנת לחדש את המין האנושי, באיור של ורגיליוס סוליס

על־פי גרסת סיפור המבול שהייתה מקובלת במיתולוגיה היוונית (ומאוחר יותר גם במיתולוגיה הרומית), זאוס החליט להשמיד בשיטפון את המין האנושי בשל חטאיו, והניצולים היחידים היו דאוקליון, בנו של הטיטאן פרומתאוס, ואשתו פירה, שניצלו הודות לתיבה שבנו בעצתו של פרומתאוס. עם סיום המבול הם ירדו מהתיבה בהר אותריס שבתסאליה. הם הקריבו קורבנות לזאוס וביקשו שיעזור להם לחדש את המין האנושי, ובתגובה יעץ להם האל "לזרוק לאחור את עצמות הורתם". הם פרשו את כוונת העצה לזריקת אבנים מאחורי גבם (שכן האבנים הן עצמות האדמה, אם כל חי). מהאבנים שהשליך לאחוריו דאוקליון נוצרו גברים, ומהאבנים שהשליכה לאחוריה פירה נוצרו נשים.

אפלטון, בדיאלוג טימיאוס, מציג את העמדה שהיו כמה וכמה מקרי מבול שונים במרוצת הדורות, והמבול של דאוקליון ופירה הוא האחרון והידוע ביותר בין כולם. בנוסף, הוא מעלה את ההשערה שדאוקליון ופירה לא היו הניצולים היחידים במבול, אלא ששרדו בנוסף אליהם כמה אנשים נוספים שהצליחו להמלט לאזורים הרריים, אליהם המים לא הגיעו.

כנען

לא ידוע על סיפור מבול במיתולוגיה של כנען העתיקה. י"מ גרינץ רואה במסורת המדרשית (בראשית רבה לג, יא) כי בארץ ישראל לא ירד המבול, הסבר מדוע סיפור זה לא הגיע לכנען.

הודו

על פי המיתולוגיה ההודית, העולם נברא ונחרב במחזוריות, כאשר כל מחזור אורך כמה מיליוני שנים. האדם הראשון אשר מתחיל מחדש את האנושות בכל פעם נקרא מאנו ותקופת חייו היא זו שקובעת את אורך המחזור. על פי מסורת זו, אנחנו חיים כעת במחזור ה-14 של החרבה ויצירה.

MountArarat
הר אררט בטורקיה, המזוהה עם הר אררט המוזכר במקרא, עליו על־פי המסופר נחה תיבת נח בסיום המבול

במחזור השביעי אירע מבול שהשמיד כל יצור חי. מאנו הצליח להינצל בזכות אזהרה שקיבל מדג שהציל קודם לכן, בעקבותיה בנה מאנו סירה והעלה עליה זוגות זוגות מכל מין ומין של בעלי חיים. בנוסף היו על הסירה גם שבעה חכמים שמסוגלים ליצור חברה בחכמתם. אשה לא הועלתה לסירת הניצולים על פי האגדה ונוצרה רק לאחר המבול בזכות קרבן שהקריב מאנו. לאחר המבול שטה הסירה אל העיירה מנאלי בהרי ההימלאיה שבצפון הודו, שם הקים מאנו את ביתו ומשם התפתחה האנושות. בעיירה קיים עד היום מקדש מאנו וביתו בו הוא יתגורר ע"פ המסורת עד לסיום המחזור הנוכחי.

איראן

גם במיתולוגיה הפרסית סיפור דומה לסיפור המבול, אלא שבגרסה זו חורבן העולם בא לא כתוצאה משטפון אלא מגל כפור. המלך ג'משיד (הנקרא במקורות הקדומים יותר יימה) מוזהר על ידי האל, אהורה מאזדה, מפני האסון הקרב ובא, ובונה לעצמו מחסה במערה תת-קרקעית, בו הוא מוגן עד חלוף הקור, יחד עם זוגות מכל בעלי־החיים, פרטים מכל מיני הצומח, ומספר מצומצם של גברים ונשים נבחרים שנועדו לעזור לו לשקם את המין האנושי מבראשית.

סין

פו שי ונו'וה הם אל ואלה, בעל ואישה, שמופיעים אחרי מבול הרסני, והם למעשה האב והאם של כל בני האדם על פי המיתולוגיה הסינית.

תאוריות של המבול בראייה מודרנית

Black-sea-hist
הים השחור הנוכחי (תכלת) וכאגם מים מתוקים כ-7500 שנה לפני זמננו (כחול) על פי תאוריית מבול הים השחור

היו שחשבו למצוא עדות למבול בשכבת טיט שהתגלתה בחפירות ארכאולוגיות באור, עיר שומרית שבדרום מסופוטמיה; זו הייתה סברתו של הארכאולוג האנגלי ליאונרד וולי[19], שעמד בראשה של החפירה שם בשנות ה-30 של המאה ה-20, אולם בחפירות לא נמצאו ממצאים התומכים בעדויות למבול[19].

תאוריה אחרת שהועלתה על ידי ד"ר ויליאם רייאן וד"ר וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית[20], ואוששה במחקרים נוספים, היא שהמסופר הוא הד להצפה קטסטרופלית שהתרחשה בים השחור. על פי תאוריה זו, הים השחור היה בעבר ימה של מים מתוקים שלא הייתה מחוברת לאוקיינוס הגלובלי. בשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים התיכון ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. צוללות שנשלחו למשימות תיעוד, מצאו שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים אכן מצביעים כי הים השחור לפני כ-7,500 שנה היה קטן בממדיו מאשר ממדיו הנוכחיים וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל[21]. מיפוי קרקעית הים מראה פני שטח שניתן לזהות בהם ערוצי נחלים, דיונות חוף ואיים שמצויים מתחת לפני הים. ניכר מעבר חד ממשקעים האופייניים לאגמים מתוקים לשכבה שמכילה שרידי בעלי חיים האופייניים לים התיכון[22][23]. הרב אורי שרקי מפרש את סיפור המבול המקראי בהתאם להשערות המחקריות בדבר מבול מצומצם[24].

ישנן תאוריות נוספות, מקובלות פחות, על כך שכוכב שביט חדר את האטמוספירה של כדור הארץ ופגע באחד האוקיינוסים - מה שגרם לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים שיחד עם גל צונמי אדיר ועוצמתי הכו באזורים מיושבים[25].

בספרות ובאמנות

בשפה העברית

בשפה העברית העכשווית "מבול" ניתן לשטף גשם חזק. ביטוי נוסף הוא "אחרַי המבול" (בצרפתית: Après moi le déluge) המיוחס למאדאם דה פומפדור המביע חוסר אכפתיות מוחלט לעתיד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ויליאם ריאן ווולטר פיטמן, המבול של נוח: התגליות המדעיות החדשות על מאורע ששינה את ההיסטוריה (תל אביב: אפקים מדע; הוצאת עם עובד, 2007)
  • מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "פרשת המבול", עמ' 136–206.
  • אברהם קורמן, הבריאה והמבול, בהוצאת משפחת המחבר
  • הרב ישראל דנדרוביץ, עולם כמנהגו נוהג בדור המבול, בתוך: קובץ קול התורה, גיליון עב, תשרי תשע"ב, עמודים: תלח - תמא.
  • Reflections on the Mesopotamian Flood מאמר של שמואל נח קרמר באתר Penn Museum של אוניברסיטת פנסילבניה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רש"י, ספר בראשית, פרק ו', פסוק י"ז
  2. ^ שני הפירושים מופיעים, לדוגמה, ברש"י על פסוק זה.
  3. ^ בראשית פרק ו פסוק כ
  4. ^ רמב"ן בראשית פרק ו פסוק יט.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ח, עמוד ב'
  6. ^ כך עולה מפשט הכתובים:

    ...וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם...וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ... וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:

    אך בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ג, עמוד ב') מובא שרבי יוחנן גרס שבארץ ישראל לא היה מבול.
  7. ^ ראו 20 טעמים בספר קשת יהונתן, שמעון יוחאי יפרח, אשדוד, תש"ע, עמ' סה-עב.
  8. ^ רמב"ן בראשית ט, יב; רבנו בחיי בראשית ט, יג; תפארת יהונתן (לרבי יהונתן אייבשיץ) בראשית ט, יב; רש"ר הירש בראשית ט, טו.
  9. ^ רמב"ן בראשית ט, יב; רבנו בחיי בראשית ט, יג; חזקוני בראשית ט, יג.
  10. ^ .The Animals Went in Two by Two, According to Babylonian Ark Tablet, Biblical Archaeology Review, 2014
  11. ^ The tragic tale of George Smith and Gilgamesh
  12. ^ עלילות גלגמש באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
  13. ^ ע"פ המתואר בבראשית פרק ד', קין עצמו ייסד עיר, ומצאצאי יצאו יבל "אבי ישב אהל ומקנה", יובל "אבי כל תפש כינור ועוגב", ותובל קין "לטש כל חרש נחשת וברזל".
  14. ^ "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" בראשית פרק ח' פסוק א'.
  15. ^ עלילות גילגמש, לוח 11, בתרגום ש. שפרה ויעקב קליין
  16. ^ אתרחסיס, לוח 3, בתרגום ש. שפרה ויעקב קליין
  17. ^ גיא דרשן, נֹח לא לבד: גרסאות חדשות ומפתיעות של סיפור המבול, הארץ, 25.10.2014
  18. ^ Thorkild Jacobsen, The Sumerian King List, Illinois: University of Chicago Press, 1939, עמ' 69-77
  19. ^ 19.0 19.1 The Flood: Mesopotamian Archaeological Evidence
  20. ^ RYAN, W. & PITMAN, W. 1998. Noah’s Flood. The New Scientific Discoveries about the Event that Changed History. 319 pp. New York: Simon & Schuster. ISBN 0 684 81052 2
  21. ^ תיבת נוח האמיתית - נמצאו ממצאים מתרבות שהוצפה במי הים השחור, באתר "הידען"
    המבול של נוח לא היה כל כך חזק, באתר "הידען"
    חיפושים אחר המבול בים השחור - באתר PBS (באנגלית)
  22. ^ William B.F. Ryan et al. CATASTROPHIC FLOODING OF THEBLACK SEA, Annu. Rev. Earth Planet. Sci. 2003. 31:525–54
  23. ^ עפרי אילניגם המבול של נוח נגרם בשל המסת קרחונים, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
  24. ^ "האם המבול הוא אירוע היסטורי?", שאלות ותשובות באתר האינטרנט של הרב שרקי
  25. ^ Kristan-Tollmann, E. and Tollmann, A. (1994), "The youngest big impact on Earth deduced from geological and historical evidence." Terra Nova, 6: 209–217. doi: 10.1111/j.1365-3121.1994.tb00656.x
אותנפישתים

אוּתְנַפִּישְׁתִים (מאכדית, תרגום לעברית: "מצא/מצאתי חיים") הוא דמות המופיעה באפוס של גילגמש. הוא מקבילו האכדי של גיבור המבול השומרי זֶיאוּסוּדְרַה (Ziusudra). הוא מהווה מעין מקבילה לנח בסיפור התנ"כי.

אותנפישתים היה בן העיר שורופק ובנו של המלך אובר-תותו. האל הבבלי אאה התגלה אליו בחלום וגילה לו את תוכנית האלים להשמיד את העולם ואת כל בני האדם החיים בו באמצעות סופה. אאה הציע לו לבנות ספינה כדי שיוכל להנצל מן הסערה, ולהכניס לתוכה את משפחתו, בעלי מלאכה ובעלי חיים - זוג מכל סוג.

אותנפישתים שואל את אאה מה להגיד לתושבי עירו כשישאלו אותו על בניית הספינה ואאה מצווה עליו לענות שהאל אנליל שונא אותו ולכן הוא עובר לגור במקום אחר. לאחר מכן, אותנפישתים מזמין בעלי מלאכה לעבוד בבניית הספינה. הוא מעלה לספינה את כל רכושו בנוסף למה שהצטווה על ידי אאה.

לאחר תחילת הסערה, רואה אותנפישתים שכל האנשים מתו, והוא מתאבל ובוכה. הוא שולח יונה, סנונית ולבסוף עורב לבדוק האם ניתן לשוב ולחיות בארץ. העורב מוצא גופות צפות על פני המים, ולא חוזר. בשלב מסוים בשלהי השיט בספינה, אתנפישתים מקריב קורבן לאלוהים הרבים כדי לשכך כעסם ולשים קץ למסעו הימי הכפוי. ברגע העלאת המנחה והזבח, יורדים מהשמים האלוהים המורעבים ואוכלים מכל הבא ליד. סיפור זה מעמיד את האלוהים כתלותיים במנחות ובזבחים בצורה שונה מזה המסופר בדת היהודית.

לפי סיפור אחר, אותנפישתים יוצא ומקריב מנחה לאלים, אך כשהאל אנליל מגלה שישנם ניצולים מן החורבן שגרם הוא מתמלא חמה. רק אחרי שאאה מרגיע אותו אנליל התרצה ואף העניק לאותנפישתים ולרעייתו חיי נצח והושיבם בדילמון הנחשב כגן העדן המסופוטמי כגמול על הצלת האנושות מכליה.בעלילות גילגמש פוגש גילגמש את אותנפישתים ומבקש ממנו את סוד חיי הנצח. אותנפישתים מצידו מספר לו את סיפור המבול. הסיפור אותו מספר אותנפישתים מופיע, בגרסה מעט שונה, גם ביצירה מסופוטמית אחרת - "עלילת אתרחסיס" שם קרוי גיבור המבול אתרחסיס.

אטיולוגיה

אֶטְיוֹלוֹגְיָה (מיוונית: αιτιολογία, תרגום לעברית: "תורת הסיבות". על פי האקדמיה ללשון העברית: מַעֲרַךְ הַסִּבּוֹת) היא חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של תופעה מסוימת. המונח משמש ברפואה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, בהיסטוריה, בארכאולוגיה, בתאולוגיה, בקרימינולוגיה ועוד.

בבסיס האטיולוגיה עומדת הנחת הקשר מסוֹבב-מסוּבב (או: סיבה-תוצאה). כלומר לכל תופעה בעולם קדמה סיבה שחוללה אותה. הקשר סיבה-מסוּבב היא הנחה העומדת בבסיס המחקר המדעי. החקירה האטיולוגית מנסה לגלות את הסיבה או שרשרת הסיבות שחוללו תופעה כלשהי בעולם. ברפואה, למשל, עוסק המחקר האטיולוגי בסיבות למחלות או תופעות פתולוגיות אחרות.

מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. בספר בראשית, ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן, בעקבות המבול, היא אות אלוהי לכך שלא יהיה מבול נוסף.

סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.

ארפכשד

אַרְפַּכְשָׁד, הוא דמות בתנ"ך, בנו השלישי של שם בן נח, על פי ספר בראשית, פרק י', פסוק כ"ב וספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ז. על פי ספר היובלים הוא מקורו של עם הכשדים. גם נפתלי הרץ טור-סיני מזהה אותו כאב האפונימי של עם זה.

שמות אחיו על פי פרק י': עילם, אשור, לוד וארם. על פי דברי הימים א', היו לו עוד 4 אחים: עוץ, חול, גתר ומשך. אולם על פי בראשית, 4 האחרונים היו בני ארם, אחיו של ארפכשד. בנו של ארפכשד היה שלח וע"פ תרגום השבעים וכן ספר היובליםקינן או קינם.

ארפכשד נולד שנתיים לאחר המבול (א'תרנ"ח לבריאת העולם (2103 לפנה"ס), על פי הכרונולוגיה המסורתית) וחי 438 שנים. את שֶלַח ילד בגיל 35. יוסף בן מתיתיהו מציין כי ארפכשד נולד שתים עשרה שנה לאחר המבול.השם ארפכשד מוזכר גם בספר יהודית (פרק א') כשמו של מלך מדי שנבוכדנצר ניצח. בקוראן, הוא קרוי בשם "ארפכשו".

אשור (דמות מקראית)

אַשּׁוּר, דמות מקראית, מוזכר במקרא כאחד מבניו של שם בן נח, ושממנו התפתחה האומה והממלכה האשורית. המקרא אינו ממשיך לסקור את צאצאיו של אשור והוא עובר לסקירת שאר משפחתו - צאצאי שם.

על פי המקרא, אשור נולד לשם בתקופה שלאחר המבול, בין השנים 2103 לפנה"ס עד 1602 לפנה"ס, לפי התיארוך המקראי.ישנו איזכור נוסף בתנ"ך לגבי אשור, בעת סקירת צאצאי חם בן נח.

אולם לא ניתן להסיק בצורה חד משמעית האם אשור הוא זה שיצא מארצו של נמרוד ובנה את כל הערים האלה, או שנמרוד יצא מארצו לארץ אשור ובנה את אותם הערים. בפרשנות המסורתית למשל, רש"י נוקט כמובא במדרש "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום (כינוי לה') לבנות המגדל יצא מתוכם" (רש"י בפירושו למקרא). אולם הרמב"ן מפרש את המשך הפסוק על נמרוד, "במלכו עליה... יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה, ....ולכך תקרא ארץ אשור "ארץ נמרוד"." (הרמב"ן בפירושו למקרא).

עם זאת, במקורות הארכאולוגיים מתארכים את יישובם של הערים הללו לקראת 5,000 לפנה"ס. ואת ראשית ביסוס הממלכה לקראת 2500 לפנה"ס. ראו בהרחבה בערך ממלכת אשור.

בראשית

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית הוא הספר הראשון בספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר פותח את חלק ה"תורה" (חמישה חומשי תורה), ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Γένεσις בתרגום השבעים היווני, או Genesis בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) שבברית הישנה.

במסורת היהודית מיוחס הספר למשה רבנו, אשר כתב אותו מפי האלהים. מספר פרשני מקרא באשכנז של ימי הביניים כבר הצביעו על עריכות בספר המאוחרות לימי משה. בחקר המקרא מקובל לייחס את הספר לעריכה של מספר מקורות שהסתיימה בתקופת בית ראשון. הספר מכיל חמישים פרקים, והוא מתאר את אירועי בריאת העולם וראשית האנושות עד לרדת שנים עשר שבטי ישראל למצרים, כפי שהתרחשו על פי המקרא.

ברית הקשת

ברית הקשת היא מאורע מקראי בו מסופר על ברית שנכרתה לאחר המבול בין ה' ובין נח, בניו ובעלי החיים ששרדו את המבול בתיבת נח. מהות הברית היא התחייבות של בני האדם ובעלי החיים לבל ימיתו אדם, ותחת זאת התחייבות של ה' שלא יבוא מבול נוסף על העולם שיכלה את האנושות וישחית את הארץ בשנית. האות שנתן ה' לקיום חלקו בברית הוא הופעת קשת בענן, בזמן שבאים עננים להמטיר גשם על הארץ.

יונה (קבוצת כוכבים)

יונה היא קבוצת כוכבים לא בולטת בשמי הדרום, דרומית לקבוצת הכלב הגדול. הקבוצה הוגדרה במאה ה-16 על ידי האסטרונום ההולנדי פטרוס פלאנציוס ונקראה במקור "היונה של נוח" על שם היונה מסיפור המבול התנכי.

ים אזוב

ים אָזוֹב (רוסית: Азо́вское мо́ре) הוא ים רדוד המהווה שלוחה צפונית של הים השחור ומחובר אליו במצר קרץ' (Керч). הוא תחום ממזרח על ידי חצי האי טאמאן (רוסיה), ממערב על ידי חצי האי קרים, ומצפון על ידי אוקראינה.

ים אזוב נוצר עם עליית המפלס של הים השחור בכמאה מטרים. על קרקעית הים התגלו שרידים של התיישבות נאוליתית באזורים המוצפים בימינו במים. על פי תאוריית המבול של הים השחור, עליית פני הים השחור התרחשה בפתאומיות בסביבות שנת 5600 לפני הספירה, ומאורע זה קשור לאגדות עם המספרות על אירוע מסוג המבול. בימי קדם היה ים אזוב ידוע בשם אגם מאוטן או ים מאוטן.

הסברה העממית המקובלת היא שמקורו של השם הנוכחי של הים לקוח משמו של נסיך בשם אזום או אסוף, שנהרג בזמן שהגן על עיר באזור זה בשנת 1067 לספירה. רוב המלומדים סוברים כי שם הים לקוח משמה של העיר אזוב או מהמילה אזק, שפירושה "נמוך" בטורקית, לאור מיקומה.

אורכו המרבי של ים אזוב הוא 340 קילומטר, רוחבו המרבי 135 קילומטר ושטחו 37,555 קילומטר רבוע. הנהרות העיקריים הנשפכים לים אזוב הם הנהר דון והנהר קובן. בשל נפח הזרימה של נהרות אלה, רמת המליחות בים נמוכה יחסית ובמקומות מסוימים המים כמעט מתוקים. הנהרות אף מביאים אל הים כמות סחף גדולה.

ים אזוב הוא הים הרדוד בעולם, עם עומק מים ממוצע של 13 מטר בלבד. עומקו המרבי של הים הוא 15.3 מטר. במקומות שבהם סחף הנהרות רב, כגון במפרץ טגנרוג, עומקו הממוצע של הים מגיע לפחות ממטר. הזרם הבולט בים הוא סיבובי, בניגוד לכיוון השעון. רמת הגאות בים משתנה, אולם יכולה להגיע לחמישה מטרים. בחורף קופאים חלקים נכבדים מפני הים.

הנמלים העיקרים בים אזוב הם טגנרוג, מריאופול, רוסטוב על הדון וייסק.

כלי שיט העוברים בתעלת הוולגה-דון המחברת בין נהר הדון לוולגה, יכולים להגיע עד לים אזוב דרך שפך נהר הדון. בים אזוב קיימים אתרי קידוח לגז טבעי ולנפט.

תוכניות סובייטיות שאפתניות לחיבור הים הכספי לים אזוב באמצעות פרויקט תעלת אירואסיה המכונה לעיתים "תעלת מניץ'", נדונו במרץ רב משנת 1932, אך העבודה מעולם לא הושלמה. בתחילת המאה ה-21 נחשבת התוכנית לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, אם כי הנושא חוזר ועולה מדי פעם.

בעבר הייתה בים אזוב דגה עשירה: למעלה מ-80 מיני דגים זוהו בו וכן כ-300 מיני חסרי חוליות. במאה ה-20 פחת עושר הדגה עקב הדיג ורמות הזיהום הגוברות.

מהפכת סדום ועמורה

מהפכת סְדוֹם וַעֲמֹרָה היא סיפור מקראי ידוע על הריסתן של ארבע ערים בידי אלוהים. במקרא, הסיפור מתואר בספר בראשית פרקים י"ח-י"ט.

מי שפרע

מי שפרע הוא ביטוי של חז"ל בגמרא המקביל בין מידת יושרו של האדם שאינו עומד בדיבורו, לזו של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול. הביטוי המלא הוא קללה על ראש המשנה מדיבורו, שסופו יהיה זהה לסופם של הדורות החוטאים שנענשו בעונשים שונים.

מתושלח

מְתוּשֶׁלַח, בנו של חנוך, אביו של למך וסבו של נח בונה התיבה, הוא דמות מקראית הנזכרת בספר בראשית (פרק ה'), בסדר הדורות שבין אדם לנח על פי המקרא, הוא חי 969 שנים, משנת תרפ"ז לבריאת העולם, עד שנת א'תרנ"ו, משך זמן החיים הארוך ביותר במקרא.על-פי נוסח המסורה מתושלח מת באותה שנה בה התרחש המבול, ולכן יש שטוענים כי הוא מת במבול עצמו. רש"י, על-פי שיטתו של רב בתלמוד (מסכת סנהדרין, ק"ח), מפרש כי מתושלח מת שבוע לפני המבול, ולכן נכתב בפסוק: "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ" (ספר בראשית, פרק ז', פסוק ד'), כלומר, אלוהים המתין שבוע למותו של מתושלח, ורק אז החל את המבול, וזאת כדי "ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא". עם זאת בנוסחים האחרים למקרא, שנות חייו, תאריך לידתו ותאריך פטירתו שונים מנוסח המסורה. על פי הנוסח השומרוני מתושלח מת למעלה משלוש מאות שנה לאחר המבול, אם כי לא ברור כיצד שרד את המבול. על פי נוסח השבעים מת מתושלח 6 שנים לאחר המבול, אולם בנוסח האלכסנדרוני מופיע תיקון לתאריכים, כך שמתושלח מת 14 שנים לפני המבול.

נח

נֹחַ הוא דמות מקראית, בנו של למך בן מתושלח והדמות הראשית בסיפור המבול בספר בראשית פרקים ו' עד ט'. קורותיו מסופרות בפרשה הקרויה על שמו, פרשת נח.

לנח היו שלשה בנים: שם, חם ויפת. הוא חי 950 שנה, שלפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית החלו בשנת א'נ"ו (2705 לפנה"ס) והסתיימו בשנת ב'ו' (1755 לפנה"ס).

עלילות גילגמש

עלילות גילגמש הם אפוס מסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס. ליצירה מספר גרסאות שונות בעלות תיארוך שונה. הגרסה המלאה ביותר עד היום נמצאה בספריית המלך אשורבניפל, שמלך במאה השביעית לפני הספירה בנינוה שבאשור. החלק הראשון מהיצירה, שפוענח על ידי ג'ורג' סמית בשנת 1872 היה החלק המתאר את המבול. לאחר מחקר נוסף התברר כי סיפור המבול הוא חלק מיצירה גדולה בהרבה, שכינויה הבבלי היה "סדר גילגמש". יצירה זו כוללת שנים עשר שירים, על שנים עשר לוחות אבן נפרדים, ואורך כל שיר הוא כשלוש מאות שורות.שבר קטן מהלוח השביעי של עלילות גילגמש נמצא בתל מגידו בשפכי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו שחפר בתל.

פרשת נח

פָּרָשַׁת נֹחַ היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ו', פסוק ט' ומסתיימת בפרק י"א, פסוק ל"ב. הנושא הבולט בפרשה הוא סיפור המבול ותיבת נח, וסיפורים נוספים הם שכרות נח ומגדל בבל. בנוסף, מפורטים בפרשה צאצאי בני נח אחרי המבול.

שורופק

שוּרוּפָּק או שורופג (בשומרית: "מקום הריפוי"; תעתיק נוסף בעברית שורופךּ) הייתה עיר שומרית עתיקה. שרידי העיר נמצאו באתר הארכאולוגי תל פארה (Tall Fa'rah) השוכן 35 ק"מ דרומית לעיר השומרית ניפור בעיראק, על גדות נהר הפרת במחוז אל-קאדסיה של היום, כ-175 ק"מ דרומית-מזרחית לבגדאד.

לפי רשימת המלכים השומרית, שורופק הייתה העיר האחרונה ששלטה על שומר לפני בוא המבול. האלה של העיר הייתה נינליל (Ninlil), שנקראה גם סוד, אלת התבואה והאוויר ובת זוגו של אנליל.

שם בן נח

שֵׁם, דמות מקראית, בנו של נח, אחיהם של חם ושל יפת. שם חי 600 שנה, נולד בשנת א'תק"ס לבריאת העולם (2201 לפנה"ס) ומת בשנת ב'ק"ס (1601 לפנה"ס)[דרוש מקור]. הוא מוזכר בספר בראשית, כמו גם בדברי הימים.

אף על פי שבתורה נאמר: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" כך שנראה שהוא הבכור, כמה פרשנים מתייחסים אליו דווקא כאל הבן השני או השלישי בגילו. זאת משום שבפסוק אחר נאמר "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול", ואילו היה שם הבן הגדול היה צריך להיות בן 100 בזמן המבול (שכתוב "ויהי נח בן חמש מאות שנה").

בזמן המבול היה שם בן 98 שנה, ושהה עם משפחתו בתיבה.

בגיל 100 שנה, הוליד שם את ארפכשד. לפי המסופר בבראשית, בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם.

במדרשי חז"ל, שם נחשב תלמיד חכם, אברהם יצחק ויעקב למדו ב"בית מדרשם של שם ועבר". וכן, על־פי מדרשים אחרים, "מלכי-צדק מלך שלם" הוא "שם", שהיה כהן, ועליו נאמר:"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".

המקרא מייחס לשם את האבהות על עמים שונים מאזור המזרח התיכון, כגון אשור, עילם (פרס), ארם (סוריה) וכדומה, ולכן קבוצת העמים האלה נקראת "עמים שמיים", והשפות המדוברות על ידיהם נקראות "שפות שמיות". עם קבוצה זו נמנים גם היהודים והערבים (המייחסים עצמם לפי הקוראן לבני ישמעאל), צאצאי אברהם, שהיה דור תשיעי לשם.

ועפ"י חז"ל שם נחשב לממשיך צדיקותו של נח "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ", והעברים נחשבים לממשכי דרכו של שם "וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא: אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר",

חז"ל מזהים את תמר, אשת יהודה, כבתו של שם ומסבירים שהיא נדונה לשרפה בשל היותה בתו של שם שהיה כהן, ובשל ההלכה שבת כהן שזנתה דינה שרפה.

תולדות בני נח

תולדות בני נח או לוח העמים מופיעים בסוף פרשת נח שבספר בראשית. מתוארת בהם התהוותה המחודשת של האנושות והתפלגותה לעמים ולשונות בעקבות המבול שגרם להכרתת האנושות הקודמת והישארותם של בני נח. על פי המתואר בפסוקים, כל בני האדם הם מצאצאי נח שניצלו מן המבול.

תיבת נח

תֵּבַת נֹחַ היא התיבה בה נח, על פי סיפור המבול המקראי, מילט את עצמו ומשפחתו ואת כל מיני בעלי החיים, מאבדון במבול, שהציף את כל פני הארץ. התיבה מתוארת בפרשת נח בספר בראשית כתיבת עץ ענקית.

ספר בראשית
פרשת בראשית בריאת העולםרקיעהמים העליוניםבריאת אדם וחוהאדם וחוהנחש הקדמוניחטא עץ הדעתקללת האדם והאשהקין והבלשירת למךמעשה בני האלוהים
פרשת נח תיבת נח • המבול • ברית הקשתשכרות נחתולדות בני נחמגדל בבל
פרשת לך לך מסעו של אברהם לארץ כנעןירידת אברהם למצריםמריבת רועי אברהם ורועי לוטמלחמת ארבעת המלכים את החמישהמלכי-צדק • בריחת הגר ולידת ישמעאל • ברית בין הבתריםברית המילה
פרשת וירא בשורת הבן לשרהמהפכת סדום ועמורהלוט ובנותיו • ירידת אברהם לגרר • גירוש הגר וישמעאל • ברית אברהם ואבימלך • עקדת יצחק
פרשת חיי שרה רכישת מערת המכפלה • מציאת אשה ליצחק • נישואי אברהם וקטורה • תולדות ישמעאל
פרשת תולדות לידת יעקב ועשו • ירידת יצחק לגרר • הריב על הבארות • ברית יצחק ואבימלך • מכירת הבכורהלקיחת הברכות • בריחת יעקב מעשו
פרשת ויצא חלום יעקב • נישואי יעקב עם רחל ולאה • לידת בני יעקב • מעשה הדודאים • בריחת יעקב מלבן • ברית יעקב ולבן
פרשת וישלח מפגש יעקב ועשומאבק יעקב והמלאךמעשה שכם ודינהמעשה שמעון ולוי • קיום הנדר בבית אל • מות רחל וקבורתהמעשה ראובן ובלהה • תולדות עשו • שמונת מלכי אדום
פרשת וישב מכירת יוסףמעשה יהודה ותמרלידת פרץ וזרחיוסף ואשת פוטיפרחלום שר המשקים ושר האופים
פרשת מקץ חלומות פרעה • ירידת אחי יוסף למצרים
פרשת ויגש התוודעות יוסף לאחיו • ירידת יעקב למצרים • מכירת ארץ מצרים לפרעה
פרשת ויחי שבועת יוסף ליעקב • ברכת אפרים ומנשה • ברכת יעקב לבניו • מות יעקב וקבורתו
דמויות מרכזיות אדם וחוהקין והבלנחאברהם ושרהלוטהגר וישמעאליצחק ורבקהעשויעקב רחל ולאהראובןשמעוןלוייהודהתמריוסף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.