המאה ה-6 לפנה"ס

המאה השישית לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 600 לפני הספירה והסתיימה בשנת 501 לפני הספירה. זוהי המאה השישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במאה השישית לפני הספירה חל מהפך עצום במחשבה האנושית בכל העולם, מהפך שהשפעתו ניכרת מאוד עד היום.

במזרח התיכון - המחצית הראשונה של המאה מתאפיינת בהגדלת השפעתה של ממלכת בבל לאחר ניצחונה על ממלכת אשור. בשנת 586 לפנה"ס נחרבה ממלכת יהודה על ידי הבבלים. לאחר מכן, הודחו הבבלים על ידי האימפריה הפרסית בהנהגת כורש, ששלטה על כל אזור מסופוטמיה, צפון המזרח התיכון, ואסיה הקטנה.

שור הבר הפסיק להתקיים בשטחה של ישראל.

ממלכת קרתגו הרחיבה את השליטה במערב ים התיכון.

ביוון - תחילת הפילוסופיה המערבית עם תאלס, ראשון הפילוסופים המוכרים לנו.

בסין - קונפוציוס מייסד את תורתו, לאו דזה מייסד את הדאואיזם.

בהודו - סידהרתה גאוטמה מייסד את הבודהיזם, מהווירה מייסד את הג'ייניזם.

המונותאיזם היהודי מגיע לפרקו[דרושה הבהרה] עם הנביאים הגדולים יחזקאל וירמיהו.

בפרס נוסדת דת זרתוסטרה.

מאות:

המאה ה-7 לפנה"ס  •  המאה ה-6 לפנה"ס  •  המאה ה-5 לפנה"ס


עשורים:

510-519 לפנה"ס  •  500-509 לפנה"ס  •  490-499 לפנה"ס

אירועים בולטים בעולם

אישים בולטים

אישים בולטים ביהדות

500-509 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 509 - 500 לפנה"ס

580-589 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 589 - 580 לפנה"ס

590-599 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 599 - 590 לפנה"ס

אולימפיה

אולימפיה (ביוונית: Ολυμπία - נהגה "אולימביה") הייתה מתחם מקודש בחבל ארץ אליס במערב חצי האי פלופונסוס ביוון, והיא התפרסמה בשל המשחקים האולימפיים בעת העתיקה אשר נערכו בה אחת לארבע שנים משנת 776 לפנה"ס לערך ועד שבוטלו בשנת 394 בידי הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון.

עוד יצא שמה של אולימפיה בזכות מקדש זאוס באולימפיה ופסל זאוס באולימפיה שניצב בו, אשר נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. האתר הוקם בחורשה קדושה (τέμενος) שנקראה אלטיס, מדרום לגבעת קרוניון, הקרויה על שם האל קרונוס ונישאת לגובה של 125 מטר. הוא ניצב על הגדה הימנית של נהר אלפיוס (Αλφειός), בסמוך ליובלו קלדאוס (Κλάδεος), כ-18 ק"מ מזרחית לחוף הים היוני.

כיום ניצבת העיירה המודרנית אולימפיה סמוך לאתר העתיק. בשנת 2001 מנתה אוכלוסייתה 11,069 איש.

אלקמאון מקרוטון

אלקמאון מקרוטון (ביוונית: Ἀλκμαίων) היה פילוסוף יווני הנחשב לאחד מאבות האנטומיה. לא ידוע בוודאות מתי חי אלקמאון, אך נאמר עליו שהיה מתלמידיו של פיתגורס, ואם כך הדבר הרי שהוא חי בסוף המאה ה-6 לפנה"ס ובתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. הוא נולד בעיר קרוטונה שבדרום איטליה של היום. לא ידוע אם אלקמאון היה רופא ואם ביצע ניתוחים בעצמו.

רוב ספריו של אלקמאון עוסקים ברפואה, בפילוסופיה ובנושאים קרובים. הוא עסק בין השאר בהתפתחות העובר, בשינה, במחלות, במוות, בשאלת נצחיות הנשמה, ובנושאים נוספים מתחומי הפסיכולוגיה והאפיסטמולוגיה. כתביו של אלקמאון בנושאי רפואה התבלטו במחשבה מקורית. כך למשל, הוא היה הראשון שהבין כי המוח הוא האיבר שאחראי להכרה ולהבנה, והוא היה הראשון שהבדיל בין תפיסה והבנה. כמו כן, אלקמאון הבין שצריך להיות קשר בין החושים למוח.

אלקמאון עסק בספריו גם באסטרונומיה ובקוסמולוגיה.

באקטריה

בַּאקְטְרִיָה היא אזור עתיק במרכז אסיה שנמצאת כיום בשטחה של מזרח אפגניסטן, פקיסטן ומעט באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן ובסין המודרניות. צורתה הגאוגרפית של באקטריה יחד עם שכנתה הדרומית ארכוסיה היא כשל פרסה. גבולותיה הדרומיים, המזרחיים וצפוניים עוברים בהרים גבוהים כמו הינדו-כוש הרי פמיר ואילו גבולה הצפון-מערבי עובר לאורך נהר אמו דריה שאורכו כ-2,400 ק"מ. העיר החשובה באזור הייתה באקטרה (כיום באלך באפגניסטן) שנתנה לכל האזור את שמו.

באקטריה היא אזור עתיק, בעל היסטוריה עשירה והייתה ביתן של תרבויות עתיקות רבות. מיקומה הגאוגרפיה האסטרגי על אם הדרך בין הערבה האירואסייתית להודו הקנה לה מעמד כלכלי חשוב. בעת העתיקה הייתה מרכז לסחר בזהב שנכרה בסיביר והופץ דרכה למערב. השפעתה הכלכלית החשובה הייתה בין המאה ה-6 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה.במאה ה-6 לפנה"ס נכבשה על ידי האימפריה הפרסית והייתה לסטראפיה (מחוז) חשובה בה. האימפריה הפרסית התרסקה כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר הגדול והתנתקה ממנה הלכה למעשה. בסוס, הסטראפ (מושל המחוז) של באקטריה המשיך את ההתנגדות לכובש המוקדוני, אך הובס (ב-329 לפנה"ס).

בתקופה ההלניסטית הייתה חלק מהאימפריה הסלאוקית ובהמשך הוקמה בה הממלכה היוונית של באקטריה. השלטון ההלניסטי לא האריך ימים ונפל תחת גלי כיבוש של נוודים ממוצא איראני. במהלך תקופה זו נעלם השם "באקטריה" מהשימוש והאזור איבד את ייחודו. האזור נכבש על ידי מוסלמים במאה ה-7.

גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

הכרזת כורש

הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.

גליל חימר הידוע בשם "כתובת הגליל" או "הגליל של כורש" או "הגליל של כורש הגדול", ועליו גרסה של ההכרזה החקוקה באכדית, התגלה על ידי האשורולוג הבריטי יליד מוסול הורמוזד רסאם, בשנת 1879 ביסודות מקדש אסגילה המקדש של האל מרדוך. הגליל נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

הרקליטוס

הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס (ביוונית עתיקה: Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס. סגנונו המעורפל זיכה אותו בכינויים כמו "האפל" ו"איש החידות". ככל הנראה, היה בשיא פעילותו בסביבות 500 לפנה"ס.

הפילוסופיה של הרקליטוס מדגישה את השינוי כאלמנט מרכזי של המציאות, ואת האחדות הקיימת בין הניגודים. הוא נוטה לבקר את הפילוסופים שקדמו לו, בהם פיתגורס וקסנופנס, וכן את הומרוס והסיודוס. לא ברור אם הוא עצמו עסק בכתיבה פילוסופית או שאמרותיו לוקטו לקובץ לאחר מותו, אך מקובל להניח כי היה קיים חיבור פרי עטו. סגנונו של הרקליטוס, הכולל פרגמנטים קצרים העומדים כל אחד בפני עצמו, משקף במידה רבה את אופן הכרת המציאות שלו, שמבכרת תפיסה אינטואיטיבית על פני היקשים לוגיים. בדומה לכך, הפרדוקסליות של חלק ממשפטיו, כמו גם חוסר העקביות בינם לבין עצמם, עולות בקנה אחד עם הדינמיות המרכזית לתורתו.

לאטינים

הלאטינים ("תושבי הארץ הנרחבת") היו שבטים איטלקיים קדומים, שישבו במרכז איטליה באזור לאטיום בתקופת העת העתיקה. בין הלאטינים נכללו גם הרומאים.

מוצא הלאטינים אינו ברור, אולם התאוריה הרווחת היא שהשבטים הידועים בתור לאטינים בתחילת תקופת ההיסטוריה הכתובה היו מיזוג של האוכלוסייה שהייתה קיימת בלאטיום בתקופת האבן ובתקופת הברונזה, עם מהגרים הודו אירופיים שחדרו למרכז איטליה במהלך תקופת הברזל. המהגרים החדשים השליטו את לשונם על האוכלוסייה המקומית, לשון שהייתה שונה מניבים איטלקים אחרים ולימים הניב הרומי שלה התפתח לשפה הלטינית.

כבר בתקופה מוקדמת בהיסטוריה גילו הלאטינים התנהגות של חברה שבטית מלוכדת. בין השאר הם דיברו באותה לשון, קיימו מנהגים דומים, שמרו על קשרים הדוקים ואפשרו מעבר חופשי ברחבי לאטיום לכל בני הקהילות הלאטיניות.

החברה הלאטינית הקדומה הורכבה ממספר רב של כפרי רועים ואיכרים שהיו פזורים על רחבי לאטיום. לפי דיוניסיוס ופליניוס הזקן מספר הכפרים האלה הגיע לכ-70 קהילות. כנראה היה ללאטינים פולחן דתי משותף שמרכזיו היו מקדש דיאנה באריקיה, מרכזי דת של יופיטר לאטיאריס בהר אלבה ומרכזי פולחן של ונוס בלאווינים וארדאה.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס החלה להתגבש, בצל האיום האטרוסקי מהצפון, ברית מדינית צבאית של היישובים הלאטינים, הברית הלטינית. ברית זו הייתה משותפת על הבריתות הדתיות הישנות ונועדה לגבש את הלאטינים במאבקם בכובש האטרוסקי. באותה תקופה החלו להעלם חלק מהיישובים הלאטינים הקטנים, כאשר חלקם נעלמים וחלקם מתפתחים לערי מדינה. ערי המדינה הישנות והחדשות הפכו לחזקות ובולטות יותר, כאשר הראשונה בהם הייתה רומא.

המסגרת המדינית של הלאטינים התגבשה ביתר שאת בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. עם שבירת ההגמוניה של רומא בלאטיום, עקב נפילת משטר המלוכה בעיר. הברית הלטינית ניתקה את עצמה מרומא. התנתקות זו הובילה בשנת 496 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, לעימות צבאי ששיאו היה קרב רגילוס, בין הרומים ללאטינים. הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה. בעקבות קרב זה נחתם בין הצדדים הסכם קאסיוס, הסכם שקבע את מעמדם של הלאטינים ביחס לרומא לאורך המאה החמישית והרביעית לפנה"ס.

לפי ההסכם, הלאטינים קיבלו מעמד של בני ברית שווים לרומא, החולקים איתה שלל ועוזרים לה במלחמותיה. במקביל קיבלו הלאטינים זכויות מסחר וחיתון שעלו מעל הזכויות הרגילות של בני הברית של רומא. במהלך המאה החמישית והרביעית לפנה"ס היו הלאטינים שותפים ובני ברית לרומא במאבקיה במרכז איטליה, ואף נהנו מכיבושיה בכך שהקימו מושבות מחוץ לשטחי לאטיום. יחד עם זאת התרחש תהליך הדרגתי של התחזקות רומא בלאטיום על חשבון הלטינים עצמם. תהליך זה הוביל לחיכוכים רבים ולבסוף לפריצת מרד לטיני נגד הרומאים במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. המרד נכשל ודוכא סופית ב-338 לפנה"ס, הברית הלטינית פורקה, מעמדם המדיני עצמאי של הלאטינים נשחק ונעלם וחלק גדול מהקהילות הלטיניות נבלעו באזרחות הרומית.

המושג לאטינים החל לשנות את משמעותו ממושג אתני למושג משפטי במאה השלישית לפנה"ס. מושג חדש, זכויות הלאטינים ("Ius latii") החל להשתרש ברחבי תחום שליטתה של הרפובליקה הרומית. ערים ואנשים יחידים שהחזיקו בזכויות אלה נהנו, בנוסף לזכויות החיתון והמסחר שהוזכרו קודם, גם בזכות הגירה לרומא וקבלת אזרחות מלאה.

לאחר מלחמת האיטלקים ברומא בשנים 91 לפנה"ס - 88 לפנה"ס קיבלו רוב הקהילות באיטליה זכויות אזרח רומיות מלאות, והמושג לטינים כעם איבד כל חשיבות, הלאטינים התמזגו כמעט לחלוטין עם הרומאים, וזכויות הלאטינים היו קיימות רק בפרובינציות הרומיות.

לידיה

לידיה (ביוונית Λυδία, בלטינית Lydia בטורקית Lidya ובעברית המקראית לוד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מלכי מוקדון

במשך כל שנות קיומה, הייתה ממלכת מוקדון מונרכיה. אין מידע מדויק על ייסוד הממלכה, והמידע על המלכים הראשונים הוא חלקי ומעורבב באגדות ומיתולוגיה. מאז המאה ה-7 לפנה"ס לכל המאוחר, נשלטה הממלכה בידי שושלת מלוכה שנקראה "השושלת הארגאידית". שלטונם של הארגאידים היה מבוסס בעיקר במרכז הממלכה, בעוד המחוזות ההרריים ומכוסי היערות בצפון ומערב הממלכה נשלטו בידי שושלות מקומיות שלרוב היו קשורות בקשרי דם עם הארגאידים. להלכה היו שליטים אלו כפופים לארגאידים, אולם בפועל נאמנותם וצייתנותם השתנתה בהתאם לכושרם של המלכים להטיל את מרותם.צורת השלטון של המלכים לא השתנתה הרבה מאז התקופה ההומרית. המלך היה נבחר בידי המוקדונים מבין הנסיכים מבני השושלת הארגאידית, ועם עלותו לשלטון היה המלך מרכז בידיו את כל כוח השלטון. המלך היה אדון הארץ, כהן דת, המפקד העליון של הצבא שופט ראשי וכו'. הוא היה בעליהן של כל האדמות, והאזרחים היו מחויבים בתשלום מס בגין האדמות שעיבדו. המלך לבדו יכל להכריז מלחמה, וחוזים והסכמים נעשו אך ורק בשם המלך. מבין בני האצולה היה בוחר המלך קבוצת נבחרים שכונו "הטיירוי" ("רעי המלך"), והם חיו יחד עם המלך בארמון, שרתו לצדו בצבא והיוו את חוד החנית של חיל הפרשים המוקדוני.מוקדון נותרה ממלכה שולית יחסית עד עלותו לשלטון של פיליפוס השני, מלך מוקדון, שביסס את שלטונה של מוקדון במרבית יוון. בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, הפך את מוקדון לאחת האימפריות הגדולות ביותר בעולם העתיק. אלכסנדר מת ללא יורשים, ועם מותו פתחו מפקדי צבאו, שכונו בשם "דיאדוכים" ("יורשים"), בסדרת מלחמות, שבסופן נפלה מוקדון בידי השושלת האנטיפטרידית, שהוחלפה עד מהרה בידי השושלת האנטיגונידית. שלטונם של האנטיגונידים היה ברוטלי בהרבה מזה של הארגאידים, אולם תחת הנהגתם הממלכה נותרה יציבה יחסית עד כיבושה בידי רומא בשנת 168 לפנה"ס בתום המלחמה המוקדונית השלישית.

ספר יחזקאל

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על-שם גיבורו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים (אחרי ישעיה וירמיה). הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

בספר יחזקאל קיימים בדרך כלל שלושה חלקים לכל חזון: חזון פותח, המשך, וחזון משלים. שני הראשונים דומים בסגנון הכתיבה שלהם ומיוחסים ליחזקאל, בעוד שהשלישי נוטה להיות שונה ולפיכך מיוחס על ידי חלק מחוקרי המקרא לתוספות המאוחרות יותר לספר. בנוסף, בספר קיימות מספר דוגמאות לעריכת הכתוב (בעיקר מבחינת סדר החזונות), אם כי לא ברור אם יחזקאל עצמו ערך את הכתוב או כותבים מאוחרים יותר.

ספר נחמיה

ספר נְחֶמְיָה הוא אחד מספרי התנ"ך, אך על פי החלוקה המסורתית הוא נחשב כחלק מספר עזרא ולא כספר בפני עצמו. הספר עוסק ברובו בשיקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל על ידי השבים לארץ בתקופת ראשית בית המקדש השני, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. רוב הספר מתואר מנקודת מבטו של נחמיה בן חכליה, ראש יהודי הארץ באותה תקופה שמונה על ידי השלטון הפרסי; שאר הספר מכיל תעודות שונות על התקופה (רשימת העולים, האמנה, מפת ההתיישבות), סגנון זה קיים גם בספר עזרא.

ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי, אך קטעים ממנו משולבים בתפילה.

פונטיפקס מקסימוס

פונטיפקס מקסימוס (בלטינית: Pontifex Maximus, "פונטיפקס הגדול"), היה הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה. הפונטיפקס מקסימוס עמד בראש קולגיום הפונטיפקס (בלטינית: Pontifex או Pontifices), שהיה אחד מארבעת הקוֹלֵּגיא (collegia) הגדולים של הכהונה ברומא, והופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה.

לפי המסורת הרומאית, נוסדה המשרה בימיו של המלך השני של רומא, נומה פומפיליוס. כבר מראשית ימי הרפובליקה (סוף המאה ה-6 לפנה"ס), הופקד קולגיום הפונטיפיקס על החוק הדתי, שהשפיע במידה ניכרת על החוק האזרחי. הכהונה במשרת הפונטיפקס מקסימוס, בשונה משאר המשרות בקולגיום הפונטיפיקס, נשמרה לבני המעמד הפטריקי עד 254 לפנה"ס. במהלך כהונתו של אוגוסטוס קיסר מוזגה משרת הפונטיפקס מקסימוס לתוך האימפריום הקיסרי, והפכה לאחד מתאריו של הקיסר הרומאי, העובר בירושה. לימים הפך התואר פונטיפקס מקסימוס לאחד מתאריו הלא-רשמיים של הארכיבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור.

פריגיה

פריגיה (ביוונית Φρυγία - "פרייה"; בטורקית Frigya) הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה. הפריגים התיישבו באזור החל מ-1200 לפנה"ס והקימו את ממלכתם במאה ה-8 לפנה"ס. פריגיה נשטפה על ידי שבטים קימריים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולאחר מכן נכבשה על ידי ממלכת לידיה, שכנתה ממערב, עד לכיבושה בידי הפרסים, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (גם צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

ראש הגולה

רֹאשׁ הַגּוֹלָה (בארמית: רֵישׁ גָּלוּתָא) הוא התואר של בעל הסמכות הפנימית והמדינית של הקהילה היהודית בבבל מאז המאה ה-6 לפנה"ס עד המאה ה-12. לפי המסורת ראשי הגולה התייחסו על זרע מלכי בית דוד (ועל המלך יהויכין) שהוגלו לבבל עם חורבן בית ראשון.

התואר ראש הגולה ניתן מכיוון שבתקופה האמורה הייתה גלות בבל מרכז של העם היהודי בגולה.

ראש הגולה היה שליט היהודים בכל העניינים הכלליים בבבל, וככזה הייתה לו סמכות שיפוטית בקהילה היהודית; הוא קבע במידה רבה את שיעורי המיסים שהושתו על יהודי בבל, וכן מינה את הדיינים ואת ראשי הישיבות, שנקראו גם גאונים.

לוח אירועים בהיסטוריה
פרהיסטוריההאלף ה-10 לפנה"סהאלף ה-9 לפנה"סהאלף ה-8 לפנה"סהאלף ה-7 לפנה"סהאלף ה-6 לפנה"סהאלף ה-5 לפנה"ס
האלף ה-4 לפנה"סהאלף ה-3 לפנה"סהאלף ה-2 לפנה"סהאלף ה-1 לפנה"סהאלף הראשוןהאלף השניהאלף השלישי

המאה ה-10 לפנה"סהמאה ה-9 לפנה"סהמאה ה-8 לפנה"סהמאה ה-7 לפנה"ס • המאה ה-6 לפנה"ס • המאה ה-5 לפנה"סהמאה ה-4 לפנה"סהמאה ה-3 לפנה"ס
המאה ה-2 לפנה"סהמאה ה-1 לפנה"סהמאה ה-1המאה ה-2המאה ה-3המאה ה-4המאה ה-5המאה ה-6המאה ה-7המאה ה-8המאה ה-9
המאה ה-10המאה ה-11המאה ה-12המאה ה-13המאה ה-14המאה ה-15המאה ה-16המאה ה-17המאה ה-18המאה ה-19המאה ה-20המאה ה-21

היסטוריהלוח הזמנים הגאולוגילוח התקופות בארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.