המאה ה-2 לפנה"ס

המאה ה-2 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 101 לפני הספירה. זוהי המאה השנייה לפני תחילת הספירה הנוצרית.

עם תחילת המאה ולאחר סיום המלחמה הפונית השנייה והניצחון על קרתגו, החלה לפרוח הרפובליקה הרומית והפכה לאימפריה ים-תיכונית ששלטה על יוון, צפון אפריקה והמזרח התיכון. עם זאת, שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההדרדרות של רומא דווקא לאחר שיא פריחתה. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים.

בסין, הייתה תקופה זו גם שיא בשלטונה של שושלת האן המערבית.

בין 167 לפנה"ס ל-160 לפנה"ס התרחש בארץ ישראל מרד החשמונאים - מרד של היהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית ובתומכיה המתייוונים. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

מאות:

המאה ה-3 לפנה"ס  •  המאה ה-2 לפנה"ס  •  המאה ה-1 לפנה"ס


עשורים:

110-119 לפנה"ס  •  100-109 לפנה"ס  •  90-99 לפנה"ס

אירועים בולטים בעולם

East-Hem 100bc
מזרח כדור הארץ במאה ה-2 לפנה"ס

ערים חדשות

אישים משמעותיים

אישים בולטים ביהדות

תגליות והמצאות

קישורים חיצוניים

שנים במאה ה-2 לפני הספירה
200 לפנה"ס 199 לפנה"ס 198 לפנה"ס 197 לפנה"ס 196 לפנה"ס 195 לפנה"ס 194 לפנה"ס 193 לפנה"ס 192 לפנה"ס 191 לפנה"ס
190 לפנה"ס 189 לפנה"ס 188 לפנה"ס 187 לפנה"ס 186 לפנה"ס 185 לפנה"ס 184 לפנה"ס 183 לפנה"ס 182 לפנה"ס 181 לפנה"ס
180 לפנה"ס 179 לפנה"ס 178 לפנה"ס 177 לפנה"ס 176 לפנה"ס 175 לפנה"ס 174 לפנה"ס 173 לפנה"ס 172 לפנה"ס 171 לפנה"ס
170 לפנה"ס 169 לפנה"ס 168 לפנה"ס 167 לפנה"ס 166 לפנה"ס 165 לפנה"ס 164 לפנה"ס 163 לפנה"ס 162 לפנה"ס 161 לפנה"ס
160 לפנה"ס 159 לפנה"ס 158 לפנה"ס 157 לפנה"ס 156 לפנה"ס 155 לפנה"ס 154 לפנה"ס 153 לפנה"ס 152 לפנה"ס 151 לפנה"ס
150 לפנה"ס 149 לפנה"ס 148 לפנה"ס 147 לפנה"ס 146 לפנה"ס 145 לפנה"ס 144 לפנה"ס 143 לפנה"ס 142 לפנה"ס 141 לפנה"ס
140 לפנה"ס 139 לפנה"ס 138 לפנה"ס 137 לפנה"ס 136 לפנה"ס 135 לפנה"ס 134 לפנה"ס 133 לפנה"ס 132 לפנה"ס 131 לפנה"ס
130 לפנה"ס 129 לפנה"ס 128 לפנה"ס 127 לפנה"ס 126 לפנה"ס 125 לפנה"ס 124 לפנה"ס 123 לפנה"ס 122 לפנה"ס 121 לפנה"ס
120 לפנה"ס 119 לפנה"ס 118 לפנה"ס 117 לפנה"ס 116 לפנה"ס 115 לפנה"ס 114 לפנה"ס 113 לפנה"ס 112 לפנה"ס 111 לפנה"ס
110 לפנה"ס 109 לפנה"ס 108 לפנה"ס 107 לפנה"ס 106 לפנה"ס 105 לפנה"ס 104 לפנה"ס 103 לפנה"ס 102 לפנה"ס 101 לפנה"ס
100-109 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 109 - 100 לפנה"ס

110-119 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 119 - 110 לפנה"ס

120-129 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 129 - 120 לפנה"ס

130-139 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 139 - 130 לפנה"ס, ג' תרכ"א - ג' תר"ל

140-149 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 149 - 140 לפנה"ס, ג'תרי"א - ג'תר"כ

150-159 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 159 - 150 לפנה"ס שהן ג'תקי"א - ג'תק"כ לפי תאריך עברי

160-169 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 169 - 160 לפנה"ס

170-179 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 179 - 170 לפנה"ס

180-189 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 189 - 180 לפנה"ס

190-199 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 199 - 190 לפנה"ס

אנדראס הקדוש

אנדראס הקדוש או אנדריאס הקדוש (ביוונית: Ανδρέας) הוא אחד משנים עשר השליחים של ישו ואחיו הצעיר של פטרוס הקדוש. השם "אנדראס" נובע מן המונח היווני ל"גבריות" או "אומץ" והיה ככל הנראה נפוץ בתקופה של המאה ה-2 לפנה"ס. לא ידוע מה היה שמו העברי או הארמי.

על פי הברית החדשה, אנדראס היה בנו של אדם בשם יונה או יוחנן (מתי 16:17; יוחנן 1:42). הוא נולד בבית צידה ליד הכנרת. אנדראס ואחיו שמעון (פטרוס) היו דייגים, וישו פנה אליהם בעת שהיו בסירתם, והבטיח להם כי אם ילכו אחריו יהיו "דייגי אנשים" (מתי, ד, 19). השניים אף חלקו עם ישו בית בכפר נחום.

על פי אוסביוס מקיסריה, שציטט את אוריגנס, אנדראס עבר להטיף באסיה הקטנה ובסקיתיה, והגיע בנדודיו עד לים השחור. כך הפך לפטרונן של רוסיה ורומניה (נקרא שם אנדריי). לפי הכרוניקה הרוסית הראשונה התיישב בקייב והקים בה את הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

הוא אף מינה את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון.

אנדראס נצלב בעת שהותו בעיר פטרס שביוון.

אנדראס הקדוש נחשב לפטרונה של סקוטלנד, והעיירה הסקוטית סנט אנדרוס נקראת על שמו.

צורת צליבתו של אנדראס הקדוש - צלב בצורת האות X, הביאה לקריאת צלב בצורה זו על שמו - הצלב של אנדראס הקדוש. דגל סקוטלנד מעוצב בתבנית הצלב.

אצטרולב

אַצְטְרוֹלָב (באנגלית: Astrolabe) הוא מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, בה נתפס מקומו על ידי הסקסטנט.

אצטרולב מורכב מלוח עגול, המכויל במעלות (בדומה למד זווית), ומזרוע מסתובבת המחוברת למרכזו. כאשר סימון ה-0° מיושר עם האופק, וכוכב כלשהו (או כל גוף שמימי אחר, שמיקומו ידוע) "נראה" בקצה הזרוע, נמדדת הזווית (במעלות) אל הכוכב (מכאן השם "אסטרו" - כוכב + "לב" - לקחת).

על המעגל חרוטים קווי הקוארדינטות שמייצגים הטלה סטריאוגרפית של ספרת השמים, כפי שהם במקום ידוע כלשהו על פני כדור הארץ. מעל מערכת הגריד הזו מסתובבת ה"רטה", שהיא מסגרת עם סימונים שנקודותיה מסמלות כוכבי שבת. לאחר שהמכשיר מכויל לשעה הנוכחית, ניתן לקרוא את מיקום הכוכב מהגריד. ניתן לבצע גם את ההפך ולהתאים את האצטרולב למיקום הידוע, ולדעת, לפי החישוב, מה השעה.

האצטרולב הומצא ככל הנראה על ידי היפרכוס (המאה ה-2 לפנה"ס). תלמי היה הראשון שתיאר הטל סטריאוגרפי (במאה ה-2). האצטרולב הגיע לעולם המוסלמי במאה ה-8 או ה-9 ועל כן מקור שמו הוא בערבית. האצטרולב חזר מחדש לאירופה דרך ספרד המוסלמית במאה ה-11 (המגלים הנוצריים המוקדמים של האסטרונומיה הערבית היו גרברט מאורילק והרמנוס קונטרקטוס). הרקע המתמטי בוסס על ידי אל-באטאני בחיבורו "כיתאב אז-זיג'" (920 בקירוב), שתורגם ללטינית על ידי אפלטון טיבורטינוס (De Motu Stellarum).

הסופר האנגלי ג'פרי צ'וסר (סביבות 1343–1400) כתב חיבור על האצטרולב עבור בנו. במאה ה-15, בונה המכשירים הצרפתי ז'ן פוסוריס (סביבות 1365 - 1436) התחיל למכור אצטרולבים בחנותו בפריז, כמו גם שעוני-שמש ידניים והמצאות מדעיות נוספות של התקופה.

האצטרולב המתכתי הראשון הידוע במערב אירופה תוכנן ונבנה על ידי האסטרונום היהודי רבי אברהם זכות (1452–1514) בליסבון שבפורטוגל. האצטרולבים המתכתיים היו מדויקים בהרבה מאלה העשויים עץ.

ב 2014 התגלה אצטרולב בספינה שטבעה מול חופי עומאן, האצרולאב נוצר בין 1496 ל 1501 ונחשב לעתיק ביותר בעולם. כלי הניווט הימי, המכונה "האצטרולב של סודרה (Sodré)", נמצא ב-2014 בקרבת האי אל-חאלניה בהריסות הספינה אסמרלדה ששימשה במסעו השני של הצי של מגלה הארצות וסקו דה גאמה להודו, בשנת 1502

בן סירא

הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, מבחינת מספר האזכורים שלו במקורות יהודיים ומבחינת הפופולריות שהייתה לו בקרב יהודים ונוצרים. הספר לא נכלל בקורפוס המקראי אצל היהודים ונחשב כאבוד, ולעומת זאת נשמר בביבליה הנוצרית כחלק מהברית הישנה. עם זאת הספר היה ידוע בקרב יהודים גם בתקופת התלמוד ובמידה מועטה בתחילת ימי הביניים, אך לאחר מכן לא נודע עוד אצל היהודים כספר בפני עצמו, והוא השתמר רק בשפות היוונית והסורית. רק עם התגלות הגניזה הקהירית ומגילות קומראן נתגלו כתבי יד (לא שלמים) של המקור העברי של הספר.

הספר כולל הנחיות מוסריות וקריאה לשמירת התורה, יחד עם המנונים בשבח אבות העולם ובשבח הכהן הגדול, ועוד. בתוכנו הוא מהווה במובנים מסוימים המשך של ספרות החכמה המקראית, אך בשינויים חשובים. לשונו של ספר בן סירא דומה לזו של ספרות החכמה המקראית כדוגמת משלי ואיוב, כמו גם ללשונם של חלק ממזמורי תהילים. עם זאת ניכר בלשונו איחורו לעומת ספרים אלה, ויש בו כמה תופעות המטרימות את לשון חז"ל.

ספר בן סירא דוגל בשיטת שכר ועונש עוד בעולם הזה, ואין בו זכר לעולם הבא או תחיית המתים. בזאת דומה בן סירא לספר מקבים א, אשר מדגיש את ה"תהילה" וה"שם" שמותיר האדם לאחר מותו, ללא רמז לחיים שלאחר המוות. השקפה המזוהה עם השקפת הצדוקים.

לגיון

לִגיוֹן הוא שמה של היחידה הצבאית הבסיסית שהרכיבה את הצבא הרומי. הלגיון הורכב מגרעין גדול של חיל רגלים כבד, מלווה בכוחות עזר של פרשים וחילות קלים.

גודלו של לגיון טיפוסי השתנה באופן דרסטי לאורך ההיסטוריה הרומית. הלגיון בימיה הראשונים של רומא מנה, לפי המסורת הרומית, כ-3,300 איש. בתקופת הרפובליקה הרומית מנה הלגיון בין 5,000 ל-6,000 חיילים. בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת והאמצעית הוא מנה כ-5,400 חיילים, ובתקופה הקיסרית המאוחרת מנה הלגיון בין 1,000 ל-2,000 איש.

לגיון התחלק לקוהורטות, בדרך כלל ל-10 קוהורטות, ובנוסף להם היו אנשי השירותים, פרשים וארטילריה. הקוהורטה עצמה התחלקה לשש קנטוריות בנות 80 חיילים כל אחת, וכל קנטוריה התחלקה ליחידות משנה שמנו 8 חיילים כל אחת.

כיוון שעד הרפורמות של גאיוס מריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס לא היווה הלגיון יחידה צבאית סדירה, אלא יחידה שגויסה ופוזרה לפי הצורך, היו קיימים מספר רב מאוד של לגיונות רומיים לאורך ההיסטוריה הרומית.

בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת (בזמנו של אוגוסטוס) היו קיימים כ-28 לגיונות קבע, ולגיונות נוספים גויסו לפי הצורך או על פי היכולת של האימפריה. לשיא הגיע מספר הלגיונות בתקופתו של ספטימיוס סוורוס שהעלה את מספר הלגיונות ל-33.

הלגיונות הורכבו באופן בלעדי ממגויסים שהיו בעלי אזרחות רומאית, אולם בעתות חרום היה אפשרי לגייס ללגיונות חיילים שלא החזיקו באזרחות רומאית ואף ידוע על לגיונות שלמים שהורכבו מחיילים חסרי אזרחות.

בשל הצלחתה הצבאית האדירה של המדינה הרומית, נחשב מבנה הלגיון לאחד המודלים העתיקים המוצלחים ביותר של יעילות ויכולת צבאית.

מאוריטניה (פרובינקיה רומית)

מאוריטניה או מאורטניה הייתה חבל ארץ קדום, ממלכה היסטורית ומאוחר יותר פרובינקיה רומית בצפון-מערב אפריקה שהשתרעה על השטחים שכיום מהווים את צפון מרוקו ואלג'יריה.

מקור שמה של הממלכה הוא כנראה מהשבט הברברי שישב בה בימי קדם. בנוסף לשבט זה ישבו עוד עשרות שבטים ברברים אחרים בארץ, בנוסף לשבטים מדבריים שהיגרו ממרכז אפריקה. מהמאה ה-8 לפנה"ס והלאה החלו מתיישבים הפיניקים בחופי מאוריטניה בתחנות מסחר. המרכזים הפיניקיים החשובים היו ככול הנראה טינגיס (טנג'יר המודרנית) ובוולובליס. עם התחזקותה של קרתגו סרו הערים הפיניקיות במאוריטניה לשליטתה.

במהלך המאה ה-2 לפנה"ס התגבשה ממלכה עצמאית באזור כאשר מספר שבטים התאחדו, כתגובה לעלייתה של ממלכת נומידיה. במלחמת יוגורתה, שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין יוגורתה מלך נומידיה, שיחקו מאוריטניה ומלכה בוככוס תפקיד חשוב במהלך המלחמה, כאשר היא החליפה צדדים בין שני הניצים. המלחמה הסתיימה עם הסגרתו של יוגורתה על ידי בוככוס לידי לוקיוס קורנליוס סולה.

לאחר מותו של בוככוס עלו לשלטון הממלכה בניו בוככוס השני ובוגודס שחילקו את הממלכה ביניהם, אולם בוככוס הצליח להדיח את אחיו בשנת 38 לפנה"ס והפך למלכה היחיד של מאוריטניה. לאחר מותו של בוככוס הפכה הממלכה למדינת חסות רומית ויובה השני שנישא לקלאופטרה סלנה השנייה, הוכתר על ידי אוגוסטוס קיסר, למלכה על ידי הרומים. בשנות שלטונו של יובה חדרו למאוריטניה יסודות תרבותיים הלניסטים ורומאים רבים, והיא הפכה בהדרגה לממלכה הלניסטית טיפוסית. תלותה של הממלכה ברומא הלכה וגברה, וכבר בימיו של אוגוסטוס הוקמו בשטחה מושבות חיילים משוחררים ומבצרים. כמו כן נמצאו מטבעות עם כתובות לטיניות שנטבעו כבר בימי שלטונו של בוככוס השני.

עם הירצחו של תלמי, מלכה האחרון של מאוריטניה, על ידי הקיסר הרומי קליגולה בשנת 40 פרץ מרד בממלכה. לאחר עלייתו של קלאודיוס לכס הקיסרות הרומית דוכא המרד והממלכה סופחה באופן רשמי לאימפריה הרומית.

הפרובינקיה חולקה לשתי יחידות מנהליות שונות, מאוריטניה של קיסריה, ומאוריטניה של טינגיס. הערים טיניגס ווולובליס קיבלו מעמד של מוניקיפיום, הוצב נציב על הממלכה, בן למעמד הפרשים, והחל גיוס של ילידים לחיילות העזר של הצבא הרומי. העיר קיסריה הפכה למושבה של חיילים רומים משוחררים. עם זאת, השליטה הרומית על הארץ הייתה מוגבלת ברובה לאזורי החוף ורוב פנים הארץ נשאר מחוץ להשפעתם.

עם פלישתם של הוונדלים ב־428 לצפון אפריקה נפלה גם מאוריטניה לידיהם והיוותה חלק מממלכתם. האימפריה הביזנטית הצליחה בשנת 533 להשמיד את הממלכה הוונדלית בצפון אפריקה, אולם היא לא הצליחה לגבש את שלטונה במאוריטניה ושלטה רק על מספר נקודות מבודדות בחופה הצפוני, שלטון שנמשך עד לכיבושה הסופי של הארץ על ידי הערבים במהלך המאה ה-7.

מצרים התלמיית

מצרים התלמיית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. שלטון הלניסטי בתולדותיה של מצרים העתיקה, שראשיתה בכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול מידי פרס בשנת 332 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, חולקה האימפריה שכבש בין יורשיו הדיאדוכים, ומצרים נפלה בידיו של תלמי הראשון. צאצאיו משלו במצרים עד 30 לפנה"ס ולאחר מכן נשלטה מצרים בידי האימפריה הרומית.

מצרים הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות הגדולות והחזקות ביותר. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים. בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא שהשתלטה עליה באופן מלא בשנת 30 לפנה"ס.

מצרים התלמיית הייתה מרכז מדעי ותרבותי מהמעלה ראשונה בעולם הקלאסי. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לדוגמה, הייתה המוסד החינוכי הגדול ביותר בזמנה. יצירות אמנות, ספרות, אדריכלות ואחרות קישטו את הממלכה ופיארו את שם שליטיה מעבר לים.

סוסיתא (אתר ארכאולוגי)

סוסיתא הוא אתר ארכאולוגי הנמצא על גבעה במורדות רמת הגולן, כ-2 ק"מ מזרחית לכנרת. במקום שכנה העיר סוסיתא אשר הוקמה על כל שטח רמת ההר ונוסדה כעיר מדינה (פוליס) ככל הנראה באמצע המאה ה־2 לפנה"ס בידי הממלכה הסלאוקית. ההר מוקף מצוקים מכל עבריו ומחובר באוכף במזרחו לשאר רמת הגולן. רומו המרבי 144 מטר מעל פני הים. לעיר היו שני מעגנים בכנרת. הקדום והראשי מבין המעגנים נבנה בין קיבוץ עין גב וכפר הנופש עין־גב של ימינו. שרידי שוברי הגלים של המעגן נחשפים מעת לעת כאשר מפלס הכנרת נמוך במיוחד. העיר השתייכה לדקאפוליס (עשר הערים) שהיו קשורות יותר בתרבותן ליוון ולרומי מאשר לאוכלוסייה השמית בסביבתן.

מקור השם סוסיתא בארמית הוא תרגום שמה היווני של העיר - היפוס (יוונית: Ἵππος). סברה אחת היא, כי מקור שמה של העיר שאוב מצורת ההר שיש ומשווים לו חלקי צוואר וראש של סוס. שמה הערבי של העיר הוא קלעת אל־חוצן - מצודת הסוס. סברה נוספת לגבי מקור השם שטרם אוששה היא שקבוצת חיילים ממעמד הפרשים היו מייסדיה של העיר ומכאן שמה.

תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן בתל אל-קדח, סמוך לאיילת השחר ממערב, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת ישראלית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

תקופת הזוגות

על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, ג'תק"ע - ג'תש"ע בערך), ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.

על אף שהזוגות נחשבים לתנאים, יצר מחקר התלמוד בידול ביניהם ובין התנאים ומקובל להתייחס אליהם כאל תקופה נפרדת שקדמה לתקופת התנאים [דרוש מקור].

לוח אירועים בהיסטוריה
פרהיסטוריההאלף ה-10 לפנה"סהאלף ה-9 לפנה"סהאלף ה-8 לפנה"סהאלף ה-7 לפנה"סהאלף ה-6 לפנה"סהאלף ה-5 לפנה"ס
האלף ה-4 לפנה"סהאלף ה-3 לפנה"סהאלף ה-2 לפנה"סהאלף ה-1 לפנה"סהאלף הראשוןהאלף השניהאלף השלישי

המאה ה-10 לפנה"סהמאה ה-9 לפנה"סהמאה ה-8 לפנה"סהמאה ה-7 לפנה"סהמאה ה-6 לפנה"סהמאה ה-5 לפנה"סהמאה ה-4 לפנה"סהמאה ה-3 לפנה"ס
המאה ה-2 לפנה"ס • המאה ה-1 לפנה"סהמאה ה-1המאה ה-2המאה ה-3המאה ה-4המאה ה-5המאה ה-6המאה ה-7המאה ה-8המאה ה-9
המאה ה-10המאה ה-11המאה ה-12המאה ה-13המאה ה-14המאה ה-15המאה ה-16המאה ה-17המאה ה-18המאה ה-19המאה ה-20המאה ה-21

היסטוריהלוח הזמנים הגאולוגילוח התקופות בארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.