הלכה

הלכה היא כינוי ביהדות לכלל הדינים והמצוות שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג. בהשאלה, המונח מתאר גם את כלל הדינים והמצוות בדתות אורתופרקטיות המבוססות על מערכת דומה, כגון ההלכה האסלאמית, השריעה.

כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים[1], דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך, בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה[2],, ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה. בעידן המודרני חלקו הקונסרבטיבים והרפורמים על האורתודוקסים בשאלת מקורה האלוהי ורציפותה של שלשלת הקבלה שסמכות ההלכה מתבססת עליה.

עיינו גם בפורטל

פורטל הלכה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בהלכה היהודית על ענפיה השונים. בפורטל פירוט על ספרי ההלכה השונים, התקופות השונות והאישים שחיו ופעלו בכל תקופה, שלבים ומאפיינים בהתפתחות ההלכה, תחום המשפט העברי ועוד.

First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos)
העמוד הראשון בתלמוד הבבלי, מהדורת וילנא

הלכה ופרשנות

4mezuzut1
בתי מזוזה מעץ

ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מאטריה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה[3].

הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.

הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.

לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעיתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.

גדרים, תקנות ומנהגים

החכמים התייחסו למצוות התורה כחוק שנקבעו בו רק העקרונות הכלליים, ועסקו ב"חקיקת משנה" בה נעשית הירידה לפרטים. לשם דוגמה, לכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז) שהתפרש על ידי חז"ל כחיוב לקרוא פרשייה זו (דברים ו ד-ט) בערב ובבוקר (קריאת שמע), נקבעו שעות ברורות לתחילת וסוף "זמן השכיבה" ו"זמן הקימה" שבהם ניתן לקיים מצווה זו.

בנוסף, קבעו החכמים תקנות וגזירות, שהם תוספות מוצהרות של החכמים לצווי התורה. מעמד התקנה ירוד ביחס לחוק המיוחס למקרא, ומכונה מ"דרבנן" (=של החכמים), בניגוד לחיוב הנובע מ"דאורייתא" (=של התורה).

כמו כן אף מנהגים נדונו לעיתים קרובות בספרות ההלכתית וקיבלו מעמד מחייב.

התפתחות ההלכה

התפיסה המסורתית גורסת שההלכה אמורה להשתמר בדיוק כפי שנקבעה במקור ולא להשתנות בהתאם לשינויי תפישה חברתיים ולא מסיבות אחרות. שינויים שכן בוצעו מיוחסים בדרך כלל לשיבושים במסורת, או לפשרות הכרחיות הנוגעות לצורות הפסיקה ולא להלכה היבשה[4]. תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "... הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש"[5]. הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות לפרשנות[6]. הסבר אחר[דרוש מקור] שהדיונים נובעים משכחת פרטים. מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית.

מייסדי הזרם הקונסרבטיבי ראו את ההלכה כפרי יצירה אנושית במידה ניכרת, ומכאן נבע הפילוג בינם לבין האורתודוקסיה. גם באגף הליברלי של זו יש כאלה שסוברים שההלכה דינמית והחכמים מחדשים פרשנויות והלכות. הקונסרבטיבים, התופשים את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, האורתודוקסיה כמעט תמיד מתנגדת לכך.

המשנה והתלמוד

השתלשלות ההלכה

ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים:

הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירת הנוצרים לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי יהודה לכתוב ספר הלכות או לא, אך כולם מסכימים על כך שהמשנה אינה ספר פסקים או ספר הלכה בלבד והיא כוללת את כל המשא ומתן ההלכתי של תקופתה כולל מדרשים וסיפורים[דרוש מקור].

מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד, משום שלהם היה הסבר והשלמות בעל פה למשנה (חסורי מחסרא והכי קתני, ועוד).

הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי, פרשנות ועיסוק בדברי התנאים בפני עצמם (כמו נושא סדר ולשון המשנה, שאינו קשור תמיד לפסיקת הלכה) וכן אגדות ומעשים שהיו.

מקובל שאין פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד.

מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי אף על פי שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא תמיד הייתה הלכה מוסכמת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום אף על פי שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל בשבת דף קל ע"א, מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. גם כיום ישנם מקרים כאלו, כמו ההבדלים בין אשכנזים וספרדים, אך ברוב מוחלט של ההלכות נפסקה הלכה מוגדרת.

על פי התלמוד בזמנם של הזוג הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (בבלי, מסכת סוטה דף מז/ב).

קובצי הלכה

רשימה זו מכילה רק את ספרי ההלכה המרכזיים ביותר. אלפי ספרי הלכה נוספים נכתבו במהלך הדורות. ספרי ההלכה המוזכרים, חוברו על מכלול הלכות, חלקם (כמו ההלכות רב אלפס והשולחן ערוך) רק על מצוות הנוהגות בזמן הזה (בחוץ לארץ, להוציא מצוות התלויות בארץ) וחלקם (כמו היד החזקה של הרמב"ם) על כל חלקי ההלכה או על מכלול נושאים.

ספרי הלכה מתקופת הגאונים

ספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים שבהם:

  • שאילתות דרב אחאי - שחובר על ידי רב אחא משבחא, חכם מישיבת פומבדיתא שבבבל, ומסודרות בו כל ההלכות הנוגעות לזמן הזה על פי סדר פרשיות השבוע.
  • הלכות פסוקות - הספר הראשון שניתן לראותו כ"ספר הלכות", הוא מיוחס לרב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא (757–761). הספר מסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. לספר זה נתחברו קיצורים רבים.
  • הלכות גדולות - חובר בעקבות "הלכות פסוקות", בידי רבי שמעון קיירא. ספר זה מושפע מקודמו, אך הנושאים בספר מגובשים יותר ונרחבים יותר.

ספרי הלכה מתקופת הראשונים

  • 1030-1060 - הלכות אלפסי חובר בידי רבי יצחק אלפסי (1013-1103) הספר עוסק בשלושת הסדרים הנהוגים בימינו: סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין הוא בנוי בהתאם למתכונת הלכות גדולות, אך בניגוד אליו לא מתמצת את התלמוד הבבלי אלא מעתיק ממנו קטעים שלמים.
  • 1180 - משנה תורה, הנקרא גם הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ הלכה בן 14 חלקים (14 = י"ד), שמקיף את כל התלמוד כולו. גם החלקים שלא נלמדו ולא היה עליהם תלמוד בבלי כמו סדר זרעים וסדר טהרות. בשונה מרוב הפוסקים, נטה הרמב"ם לפסוק לפי הירושלמי, לעיתים אפילו כאשר הייתה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. זאת אף על פי שמקובל כי צריך לפסוק כתלמוד הבבלי. על פי כוונתו המקורית של הרמב"ם, כפי שכתובה בהקדמתו, הוא ניסה באופן חדשני להציע את ספרו כתחליף ללימוד התלמוד, ועל כן קרא לו משנה תורה.
  • 1250 - פסקי הרא"ש, ספר ההלכה של רבינו אשר על סדר הש"ס. הספר כולל דיון בקטעי תלמוד והוצאת הפסק מהם והיא מצויה ברוב ספרי התלמוד המודפסים בימינו כנספח לספר. לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף.
  • 1340 - ארבעה טורים, נקרא גם "הטור", חיבורו של רבי יעקב בן הרא"ש (הנקרא גם "בעל הטורים"). ספר זה כולל ארבעה חלקים: אורח חיים (הלכות הנוגעות לכל יום ולמועדים), יורה דעה (הלכות הנוגעות לאיסור והיתר כגון בשר בחלב), אבן העזר (הלכות הנוגעות לנישואין וגירושין), חושן משפט (הלכות הנוגעות לדיני ממונות).

רבי יוסף קארו והרמ"א

Shulchan aruch
שולחן ערוך, חלק אבן העזר, אמסטרדם, ה'תקס"ג

רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש מהווים את החוליה המחברת בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. חיבוריהם העקריים הינם:

  • בית יוסף - חיבור שכתב רבי יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת בתקופת הפריחה של הקבלה של האר"י ותלמידיו. חיבור המהווה הרחבה תוך דיון בראשונים בדברי הטור, בבית יוסף נפסקה לרוב ההלכה לפי שלושת עמודי ההלכה הגדולים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, כאשר הייתה מחלוקת נפסקה ההלכה לפי הרוב, לספר זה נוספה מהדורה שנייה ובירורים נוספים כהרחבה, שם החיבור הנוסף (הכלול בבית יוסף) הוא בדק הבית (כלומר אחר שבדק את הבית-בית יוסף-ראה צורך להוסיף עוד הערות מספר).
  • שולחן ערוך - אחר שנכתב הבית יוסף עדיין לא היה ניתן להכריע ממנו להלכה מחמת ריבוי הדעות שהובאו בו, לכך כתב רבי יוסף קארו סיכום להלכה מהבית יוסף, ספר זה נקרא "שולחן ערוך" אשר תחילתו יועד כקיצור המאפשר לחזור על כל ההלכות תוך חודש, במהרה הפך להיות השו"ע ספר ההלכה המרכזי והחשוב ביותר, שהתקבל על רוב קהילות ישראל. נקרא בשם הזה על פי מימרא של חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין, פרשה א) שיש לערוך הדינים לפני התלמידים כשולחן ערוך.
  • דרכי משה - הרמ"א (רבי משה איסרליש) שחי במאה ה-16, השיג על הספר "בית יוסף" בשלושה דברים: אורכו, השמטת ההלכות שאינן מופיעות בתלמוד על ידו, וצורת פסיקת ההלכה שבו. לכן הרמ"א כתב את הדרכי משה, שהיה במקורו קיצור של הבית יוסף, יחד עם פסקי הלכות שמופיעים בראשונים, ובצורת פסיקת הלכה שהתבססה על דברי הפוסקים האשכנזיים. המדפיסים השמיטו מהמהדורות הרגילות של הטור את דברי הרמ"א שבהם הוא מקצר את הבית יוסף, וכך נוצרו שני ספרים: "דרכי משה" - הקיצור של המדפיסים. "דרכי משה הארוך" - הספר המקורי של הרמ"א.
  • המפה או הגהות הרמ"א - כמו שרבי יוסף קארו עשה קיצור על הב"י כן עשה הרמ"א קיצור על ה"דרכי משה" וצירפו לשולחן ערוך. שמו של החיבור המפה נובע מכך שהרמ"א פרס כביכול מפה על ה"שולחן" והתאים אותו להלכות אשכנז.

ספרי הלכה מהמאה ה-17 ואילך

לאחר חיבור הבית יוסף והשולחן ערוך, חוברו בעיקר ספרים על סדר השולחן ערוך, חלקם כפרשנות לשולחן ערוך ("נושאי כלים") וחלקם ספרי חידוש ופסיקות חדשות.

  • חיי אדם - ספרו של הרב אברהם דנציגר מחותנו של הגר"א ספר הלכה מקוצר כדוגמת קיצור שולחן ערוך, שמבטא את המגמה של תמצות ההלכה, לצורך החדרתה לציבור הרחב, ספר זה כולל גם הסברים רעיוניים (שלא כמו הקיצור ש"ע) ונכתב על אורח חיים. ספר "חכמת אדם" מהווה מעין המשך של הספר על יורה דעה.
  • שולחן ערוך הרב, ספר שנערך על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, בעקבות השולחן ערוך המקורי, בהוספת טעמים וביאורים. כמו כן נוספו דינים חדשים, שלא היו רלוונטיים בתקופת השולחן ערוך. הספר הוגדר "הלכות בטעמיהן".
  • קיצור שולחן ערוך - ספר שמלקט את ההלכות העיקריות בשולחן ערוך ומספרים אחרים. נכתב על ידי הרב שלמה גנצפריד. נועד לשמש ספר הלכות מעשי יותר. (השולחן ערוך מרבה לעסוק במקרים נדירים).
  • משנה ברורה - ספרו של ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) על חלק "אורח-חיים" מהשולחן ערוך. מטרתו הייתה סיכום הדיונים בספרי האחרונים שנתחברו לאחר השולחן ערוך - בין אם בהבאת הסבריהם לשולחן ערוך ובין אם תוספת הלכות הקשורות לנושאים הנידונים בשולחן ערוך.
  • ערוך השולחן - נתחבר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין, במטרה לבאר את דיני השולחן ערוך תוך הבאת הסוגיה בקצרה מהגמרא, הראשונים והאחרונים. כמו כן הספר מביא דינים רבים מהאחרונים שאינם מוזכרים בשולחן ערוך. הספר נכתב על כל חלקי השולחן ערוך ואף נוסף לו חלק, "ערוך השולחן העתיד", על תחומי ההלכה שאינם חלים בזמן הזה ואינם נדונים בשולחן ערוך.

ספרות השאלות ותשובות (שו"ת)

קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות השו"ת, אשר פעלה עוד מימי הגאונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר-אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת. (הפרויקט הורחב לכלול גם את התנ"ך, התלמודים, מדרשים, פרשנות התנ"ך והתלמודים, ספרי הלכה ופסיקה חשובים כמו "משנה תורה" "ארבעה טורים" ושו"ע ועוד).

בימינו, נוצרו שו"תים נרחבים באינטרנט. כגון השו"תים באתרים: מורשת, כיפה וישיבה והשו"ת המצולם באתר מעלה (בו התשובה ניתנת בוידאו). כמו כן קיימים שירותי שו"ת בסמס, שלקט מהם מפורסם בעלוני השבת.

סוגות מיוחדות

מלבד הספרים המוזכרים, ישנם ספרים רבים על נושאים מסוימים, כמו בזמן הראשונים "תורת הבית" של הרשב"א על איסור והיתר, ובזמן האחרונים אגלי טל על ל"ט מלאכות שבת. סוגה זו התפתחה בייחוד במאה ה-20, ובשנים האחרונות יצאו אלפי ספרים על נושאים מסוימים בהלכה, כמו הלכות שבת, הלכות נדה, הלכות ארבעה מינים, הלכות ריבית ועוד. בתוך סוגה זו ישנם שני סוגי חיבורים, חיבורי פסק הנהגה הלכה למעשה (כמו למשל שמירת שבת כהלכתה או חוט שני) וחיבורי ליקוט, המאופיינים בכך שמביאים את מכלול השיטות, ולא תמיד מביאים הכרעה, וחלקם גם מרחיבים במקורות הפסק, טעמי המצווה ואגדות חז"ל וסיפורי צדיקים על המצווה.

סמכותם של ספרי הלכה

בבלי וירושלמי

בעולם הרבני, תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שתפיסתם של פוסקים בדורות מאוחרים יותר הייתה כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם. אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך.

יש שהביאו את הכלל הלכה כבתראי כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר[7].

מדרשים

אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על התלמוד הוא בטל מפניה, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק דבר שלא נידון בתלמוד. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.

דוגמה לפסיקה על פי מדרש היא ההלכה לומר בכל יום את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח וכו'" (ויקרא א, יא, ההלכה נפסקה בשולחן ערוך א, ח). מקור הלכה זו בויקרא רבה (ב, י) שם המדרש אומר שהקורא פסוק זה מזכיר את עקידת יצחק לפני ה'.

ספרות הראשונים והאחרונים

החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.

כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה ושולחן ערוך. במקרים רבים גם הכתוב בספרים אלו לא נתקבל להלכה, והיחס אליהם הוא של העדפה ולא של קבלה מוחלטת.

הנושאים המרכזיים בהלכה

ההלכה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים ונוגעת בכל תחומי החיים. הנושאים המרכזיים שההלכה עוסקת בהם הם:

לימוד הלכה

בתלמוד מובא מתנא דבי אליהו על חשיבות לימוד ההלכה: "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עיקר חשיבות לימוד ההלכה הוא כדי לדעת איך יש להתנהג לפי ההלכה. בנוסף לכך, יש חשיבות למצוות תלמוד תורה כשהיא נלמדת לשם קיומה, וכך נאמר בתלמוד[8] "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כמו כן, יש האומרים[9] שלימוד לשמה פירושו שהוא נלמד לשם לימוד הלכה למעשה. בתלמוד נאמר שיש לפסוק הלכה רק מתוך התלמוד ולא מהמשנה, בהיותו מכריע בין השיטות ומברר את גירסת המשניות. לימוד התלמוד היה מכונה לימוד הלכה. כינוי זה השתמר עד המאות האחרונות[10] כשלימוד פסקי הלכה היה מכונה פוסק או פוסקים[11].

בתקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (בבבל ולאחר מכן בספרד) נהגו ללמוד את התלמוד יחד עם פסקי הלכה של הגאונים. לאחר חיבור הספר "הלכות רב אלפס" (רי"ף), המתמצת את פסקי ההלכה של התלמוד הנוהגים בזמן הזה (וכך היה נהוג בזמן הגאונים שלא ללמוד סדר קדשים), התפשט החיבור בצפון אפריקה ובספרד, ולמשך תקופה ארוכה, היה הספר הנלמד ביותר, ואף חוברו עליו עשרות ספרי פרשנות וחידושים.

לעומת זאת, בארצות צרפת ואשכנז העיסוק המרכזי היה בתלמוד בבלי, כשהתלמוד הפך לספר לימוד לשם לימוד, ולא רק לשם ידיעת פסקי דינים. תחת השראה זו, ששיאה היה בתקופת בעלי התוספות, עיקר הלימוד היה בעל אופי פלפלני שעסק בסברות התלמוד ובסתירות סוגיות. במקומות אלו למדו את כל חלקי התלמוד. בהמשך גם בספרד הנוצרית, תחת השפעת הרמב"ן, חזר עיקר הלימוד לתלמוד, גם הוא באופן עיוני. עם זאת, חוברו גם ספרי הלכה ומנהגים רבים, וכן פסקים מתוך חיבורי הראשונים על התלמוד, כמו פסקי תוספות או חיבורו של הרא"ש שחובר במתכונתו של הרי"ף, כתמצות הסוגיות ופסיקת ההלכה.

גם בישיבות ליטא ופולין שהוקמו החל מהמאה ה-19, וכך נהוג ברוב הישיבות עד היום, עיקר הלימוד היה בתלמוד, לעומת ישיבות הונגריה בהן לימוד ההלכה תפס מקום רב (כשבדרך כלל ראש הישיבה היה רב העיר). עם זאת, בישיבות רבות ישנם שיעורי הלכה או סדרי הלכה. לאחר הקמת הכוללים, החל להתפשט לימוד ההלכה, כשכוללים רבים מיועדים ללימוד הלכה.

כאמור, ברוב תפוצות ישראל לימוד ההלכה השתנה מתקופה לתקופה, החל מהתלמוד, בהמשך ספרי הרי"ף, הרמב"ם ושאר ספרי הפסק של הראשונים. לאחר חיבור הטור והשולחן ערוך, תפסו ספרים אלו את עיקר לימוד ההלכה[12], והם מהווים את ספרי ההלכה הבסיסיים מתקופתם ועד היום.

בקרב הציבור האשכנזי לימוד הלכה בסיסי כיום כולל בדרך כלל לימוד שולחן ערוך עם מספר "נושאי הכלים" (פרשנים) המרכזיים, כמו טורי זהב, שפתי כהן, פרי מגדים, פתחי תשובה וסמ"ע. בחלק אורח חיים, התקבלו שולחן ערוך הרב (בעיקר בחסידות חב"ד), וספר המשנה ברורה (בציבור הליטאי ומרבית הציבור החסידי) כספרי הלימוד המרכזי אך לימוד הלכה מקיף יותר (כפי שנהוג בדרך כלל בכוללים), נלמד בדרך כלל מתוך ספר השולחן ערוך עם נושאי הכלים המרכזיים (ה"מגן אברהם", טורי זהב ופרי מגדים).

לימוד הלכה עיוני, נלמד גם עם ספר ארבעה טורים ו"בית יוסף", ולעיתים אף עם לימוד מקורות ההלכה מתוך סוגיות התלמוד וחיבורי הראשונים על התלמוד.. כך גם בספרות השו"ת ופסיקת הלכות מחודשות, הפוסקים בדרך כלל לומדים ופוסקים גם על בסיס התלמוד וחיבורי הראשונים.

מקורות

לקריאה נוספת

  • דוד הרטמן, הלכה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 137–141.
  • רביב, רבקה, "הוראת החלק ההלכתי שבתורה", טללי אורות יב (תשס"ו), עמ' 116–132

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ כמו התלמוד על המשנה, הראשונים על התלמוד וכן הלאה.
  2. ^ סוטה כ"ב "תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן". רש"י:"שמורין הלכה מתוך משנתן - קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות".
  3. ^ ראו דיון נרחב: משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשס"ד
  4. ^ ר' למשל שולחן ערוך אורח חיים תרח ב, "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ט, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב' ועוד, במיוחד גיטין ו ב "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר".
  7. ^ הלכות הרי"ף, מסכת ערובין, דף לה, עמוד ב; ספר האשכול, מהדורת רצב"א, חלק ב, עמוד 49; שו"ת מהרי"ק, שורש פד
  8. ^ קידושין מ' ע"ב
  9. ^ ראו רש"י ברכות יז עמוד א ד"ה העושה שלא לשמה. כך גם מובא בשל"ה מסכת שבועות ד"ה רבי מאיר אומר ובהקדמת שו"ת תפארת אדם בשם רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא. ואמנם ראו בספר חידושי החתם סופר מסכת נדרים דף פ"א ד"ה שלא ברכו.
  10. ^ למשל רבי חיים ויטאל בספר הכוונות ה' ע"ב:"גם בעניין עסק ההלכה בעיון". המהרש"א קרא לפרושו על חלק הפשט של התלמוד "חידושי הלכות" לעומת פירושו לאגדות התלמוד "חידושי אגדות". בספר שערי ציון בתפילה לפני לימוד גמרא:"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה קודם לימוד הלכה". בספר עטרת מנחם (תר"ע) תולדות רבי מנחם מנדל מרימנוב:"...חסידים שלנו שוקדים על העיון הלכה ותוספות...". מהדורת התלמוד פראג תפ"ז, נקראה "הלכות", לאחר שהצנזור פסל את השם "תלמוד".
  11. ^ למשל:הנהגות רבי צבי אלימלך מדינוב:"ילמד איזה פוסק באספה ובעיון. גם הלכה בעיון לשבר הקליפות".
  12. ^ להוציא את יהדות תימן שהסתמכה בעיקר על הרמב"ם.
אורח חיים (שולחן ערוך)

אורח חיים או בראשי תיבות או"ח הוא שמו של החלק הראשון בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך. יצא לאור לראשונה בוונציה שכ"ה-שכ"ו.

ה"אורח חיים" עוסק במכלול הדינים של סדר היום ומעגל השנה של היהודי וכולל את הלכות התפילות, ברכות, שבת, ערובין, חגים וצומות.

הכינוי "אורח חיים" משמש במובן הרחב ככינוי להלכות אלו, ובספרות האחרונים משמש הכינוי "אורח חיים" בספרי הלכה ושות"ים, לאותו חלק מהספר המתייחס לנושאי היום יום ומעגל השנה היהודי.

אורח חיים נחשב בעל קדימות בלימוד הלכה, כפי הסברו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בתחילת ספרו משנה ברורה, מכיוון שרוב ההלכות הנידונות בו נוגעות לחיי היום יום בזמן שאין לאדם אפשרות לעיין בספר ועל כן יש לו ליודען מבעוד מועד.

אחרונים

אחרונים הוא כינויים, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד וגם בתולדות עם ישראל בכלל, של הרבנים והיוצרים שפעלו באשכנז מן המאה ה-14 ואילך ובתפוצות יהודי ספרד מן המאה ה-16 ואילך. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

דאורייתא ודרבנן

דְּאוֹרָיְתָא (או: מִדְּאוֹרָיְתָא; בעברית: "של התורה") וּדְרַבָּנָן (או: מִדְּרַבָּנָן; בעברית: "של רבותינו") הן שתי הגדרות של שני מקורות אפשריים להוראות הלכתיות ביהדות. ההלכות מדאורייתא הן אלו שנחשבות לחלק ממערכת החוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה או אלו שחכמים למדו לפי הכללים שאמר אלוהים למשה, לעומת ההלכות מדרבנן שנחשבות לחוקים שחכמים הוסיפו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים"). להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה.

דיין (הלכה)

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

יהדות

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים, בני עם ישראל, המונים כיום כ-14 מיליון נפש בעולם. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של לאום, דת ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף הראשון לפסה"נ.

היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים, הצמיחה את הנצרות והיא גם הדת המשפיעה ביותר על היווצרות האסלאם. בניגוד לשתי האחרונות, היא אינה דת מיסיונרית אוניברסלית אלא בעלת מתאם כמעט מוחלט עם האתניות היהודת. היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב, ובקרב היהדות הרבנית גם התורה שבעל פה.

היהדות כתרבות כוללת כמה שפות ייחודיות, שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה, פילוסופיה יהודית מקיפה שלעיתים הושפעה מחיבורים פילוסופיים כלליים ויצרה סינתזה ביניהם לבין היהדות וכן מערכת של מנהגים ומוסכמות חברתיות.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מ-14 מיליון היהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, מתאפיינת בהגדרה עצמית יהודית במסגרת מדינה ריבונית עם זיקה לטריטוריה של ארץ-ישראל. הציונות התפתחה מסוף המאה ה-19, ושאבה השראה מתנועות לאומיות אירופאיות אחרות ואלמנטים יהודים הכוללים זיקה היסטורית, מולדת, שפה ורעיון קיבוץ הגלויות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני.

מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש". ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.

מחלוקת

מחלוקת, פולמוס או דבר קונטרוברסלי (שנוי במחלוקת) היא אי-הסכמה בין מספר צדדים (לרוב, שניים) על אודות סוגיה מסוימת. כל צד מנסה להוכיח שטענתו או דעתו היא הנכונה ולעיתים אף בשימוש בכח. מחלוקות יכולות להתקיים בין שני אנשים, כמו גם בין המון רב. מחלוקות אף יכולות לגרור עמים ומדינות שלמות לעימותים קשים כגון קרבות ומלחמות.

ישנן מחלוקות אידאולוגיות, שנמשכות לאורך שנים או דורות רבים, כמו מחלוקות בנושאי דת, פילוסופיה ופוליטיקה. ישנם ויכוחים שבהם הצדדים מתפשרים די מהר, כגון ויכוחי ילדים.

משנה ברורה

משנה ברורה הוא חיבור הלכתי של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ("החפץ חיים"), ונחשב לאחד מחיבורי ההלכה המרכזיים והחשובים ביותר, בעיקר בעדות אשכנז.

מאז כתיבתו, התקבל הספר כספר פסיקה מרכזי ביהדות אשכנז. ביטוי לכך ניתן למצוא בדבריו של החזון איש: "ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים כמו מרן הבית יוסף, המגן אברהם והמשנה ברורה, היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית". וכך גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב עליו 'הלכה כמותו בכל מקום'.

סמיכה לרבנות

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים) היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920 – ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013) היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת ה'תש"ל (1970). נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו גדול הדור, "פוסק הדור" וכן מרן.

פוסק

פוסק (או פוסק הלכה או מורה הוראה או מורה צדק, המוכר גם בראשי התיבות מו"צ או דומ"צ), הוא שם תיאור לרב שעוסק בהכרעת שאלות הלכתיות המובאות בפניו.

מבחינה טכנית, כל סמיכת חכמים מהווה "היתר הוראה" המתירה לרב לענות על שאלות הלכתיות. עם זאת, לא כל הרבנים הם פוסקים ובקיאים בשאלות הלכתיות, וחלקם עוסקים בנושאים תורניים אחרים, כגון תנ"ך, תלמוד, מוסר, חסידות ועוד.

לעיתים ישנו מורה הוראה לנושא הלכתי ספציפי, למשל מורה הוראה לבית המטבחיים, שבו שוחטים בהמות.

לעיתים יש חלוקה בין רב קהילה, האחראי לניהול ענייניה הרוחניים של הקהילה, לבין מורה הוראה, האחראי על פסיקת ההלכה. חלוקה כזו נעשית לרוב בקהילות חסידיות שבהן הרב הרשמי הוא איש ממשפחת האדמו"ר או רב בעל ידע וסמכות בענייני חסידות ובעל יכולת דרשנית; במקרים כאלו ממנים רב נוסף, שתפקידו לפסוק הלכה והוא המשמש כפוסק. בדרך כלל ממנים על הקהילה פוסק בעל היקף רחב יותר, המכונה דומ"צ, ראשי תיבות של דיין (הבקיא בשולחן ערוך חלק חושן משפט, העוסק בשאלות ממוניות) ומורה צדק (הבקיא בשולחן ערוך חלק אורח חיים וחלק יורה דעה, העוסקים בשאלות בענייני יום יום).

הכינוי פוסקים מתייחס, על פי רוב, ליצירותיהם של רבנים פוסקים מובהקים, בעיקר לפירושים ההלכתיים שהודפסו במהדורות העיקריות של השולחן ערוך ולספרי שאלות ותשובות (בקיצור שו"ת). המושג 'בקיא בש"ס ופוסקים' מציין אדם שיש לו ידיעה מקיפה בתלמוד הבבלי ומפרשיו, בשולחן ערוך ומפרשיו, ובספרות השו"ת.

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

שאלות ותשובות

שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהסוגות הענפות והפוריות בספרות התורנית, בעיקר בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים. נמצאות גם שו"ת בענייני אגדה וכדומה (שאינם נוגעים להלכה).

שולחן ערוך

השולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1563 ונדפס לראשונה בוונציה במהלך שנת 1565 (שכ"ה-שכ"ו).

הספר נחשב אחד הספרים החשובים בעולם ההלכה היהודי, והוא דה פקטו משמש כעמוד תווך שעיצב וקבע את אורח החיים התורני והיהודי על פי ההלכה הפסוקה.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.