הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברא קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

HN998sRamon~atFuneral2
הלוויה בכפר בהונדורס
En begravelse (Frants Henningsen)
פרנץ הניגסן, הלוויה. שמן על קנבס. 1883
Teodor Axentowicz - Pogrzeb huculski
הלוויה

הלוויה יהודית דתית

לעיתים יוצאת ההלוויה מבית הנפטר, ופעמים אחרות היא יוצאת מבית הקברות או מבית הלוויות שיועד למטרה זו. יש הנוהגים לערוך "מסע הלוויה" בו שיירת המלווים יוצאת מבית הכנסת בו התפלל המנוח או הישיבה בה למד. ההלוויה קרויה גם "חסד של אמת". בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר כשהיא עטופה בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית, כחלק מהאמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים. לפי ההלכה, עם סיום הקבורה וסגירת הקבר בעפר - מתחילה האבלות. על פי מנהג ירושלים, צאצאי נפטר זכר אין מלווים אותו.

סדר ההלוויה והקבורה היהודית כולל מנהגים, ברכות ותפילות, ומשתנה במעט על פי מסורות שונות. ניתן למצוא שתי מסורות עיקריות - הספרדית והאשכנזית:

סדר הלוויה והקבורה על פי מסורת הספרדים:

ולאחר מכן סדרת פסוקים מסוימים ("גדל העצה" וכו').

  • אחד מאנשי חברה קדישא אומר קדיש "והוא עתיד".
  • בקשת מחילה מהנפטר/ת.
  • במהלך ההלוויה אומרים לנפטר - את מזמור צ"א בתהילים הנקרא שיר של פגעים, ולנפטרת - את פרק ל"א בספר משלי פסוקים י' - י"א הפותח במילים "אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא".
  • בירושלים נוהגים להקיף את מיטת הנפטר 7 פעמים ליד הקבר או בבית.
  • לאחר הורדת המת לקבר אומרים "והוא רחום".
  • אומרים נוסח "צידוק הדין".
  • אומרים את נוסח ההשכבה.
  • האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורע חולצתו כשהוא מעומד.

סדר ההלוויה והקבורה על פי מסורת האשכנזים:

  • זמן ומקום אמירת ההספד משתנה - ליד בית כנסת בו הנפטר התפלל או בחדר הספדים או ליד הקבר.
  • האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורעים לו את חולצתו - לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו אזור.
  • בזמן הוצאת המיטה אומרים את הפסוק מתהילים "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" (תהילים פה, יד)".
  • כשארון הקבורה בחוץ אומר את משנת עקביא בן מהללאל מפרקי אבות.
  • חברה קדישא אומרים "גדל העצה" (ירמיהו לב,יט) (בימים שאומרים תחנון).
  • האבלים אומרים קדיש.
  • במהלך הלוויה אומרים לנפטר "שיר של פגעים" ולנפטרת, "אשת חיל".
  • לפני הקבורה אומרים "הילודים למות".
  • אומרים שוב "גדל העצה".
  • בימים שבהם אומרים תחנון בתפילת שחרית, מנהג ירושלים לעשות שבע הקפות סביב הנפטר (במידה והוא זכר, בן 13 ומעלה ומוחזק כשומר תורה ומצוות), טרם הטמנת הגופה בקבר. המנהג מבוצע בשעות היום בלבד והוא שאוב מתורת הקבלה. איש החברא קדישא מניח שבע מטבעות כסף או נחושת על גופת הנפטר, והמלווים סובבים אותו לצד ימין. בכל הקפה נאמר פסוק אחר. בסיום כל הקפה אחד מהמקיפים ניגש למת (תוך כדי שתופסים אותו שלא יישבר המעגל), תופס אבן ומשליך אותה. ואומר בהשלכתו: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן מתנות" (בראשית כה' ו') שהוא נדרש על כל קליפות הטומאה, ו"שולחים" אליהם את האבנים, שלא יזיקו לנפטר. בכל הקפה משליכים לרוח אחרת.
  • לאחר ההקפות ממהרים להוריד את הנפטר לקבר מפני כבודו, כדי שלא יתבזה. בזמן הורדת המת לקבר אומר החזן שלוש פעמים את הקטע "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית".
  • מורידים את המת לקבר. לאחר סתימת הגולל אומרים את תפילת "הצור תמים פעלו" ולאחר מכן הרב או האבלים אומרים "קדיש הגדול". בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים הצור תמים פעלו, ותמורת קדיש הגדול אומרים קדיש יתום.

בסיום ההלוויה נהוג שהגברים נעמדים בשתי שורות והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים ביניהם. בזמן שהאבלים חולפים על פניהם אומרים להם הנוכחים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד".

עם תום ההלוויה, חלים על האבלים דיני השבעה.

מנהגים נוספים:

  • כשעוזבים את אתר הקבורה, נהוג לצאת מבית העלמין בדרך אחרת מן הדרך בה באו.
  • נהוג לתלוש מעט עשב ולזרוק אותו לאחור.
  • ביציאה מבית העלמין, חייבים כל הנוכחים ליטול את ידיהם, שלוש פעמים בכל יד. נהוג להימנע מניגוב הידיים כסמל לצער והיגון בפרידה מן המת.

הלוויה ממלכתית לאישיות רמת דרג במדינת ישראל נעשית על-פי נוהל חבצלת.

הלוויה יהודית חילונית

מרבית הנפטרים היהודים בישראל, דתיים וחילונים כאחד, עוברים הלוויה בהתאם לטקס הדתי. בקרב החילונים יש הבוחרים בקבורה חילונית, שבה כללי הטקס שונים מאלה של הטקס הדתי, אם כי לעיתים נשענים מרכיבים מתוכו (כגון אמירת תחליף קדיש). בטקס החילוני אין הצמדות לכללים נוקשים, וכל משפחה או קהילה מעצבת טקס כרצונה.

הלוויה חילונית אינה מסתיימת בהכרח בקבורת המת - יש הבוחרים בשריפת גופתם ובפיזור האפר לרוח או שמירתו בכד.

תחליף לקדיש

בחלק מהקיבוצים התעורר הצורך בטקסט קבוע, נוסח הקדיש, שייאמר בטקסי אבל ושיבטא את דרך חייהם הייחודית, רוחם ואמונתם של החברים. הנוסחים האלטרנטיביים שנכתבו נושאים פן חילוני ומתמקדים באדם ובאובדן.[1] עם הקיבוצים שיצרו-ניסחו קדיש קיבוצי כחלק מנוהגי האבלות המקומיים, נמנים נגבה (המחבר: שלום סמיד), המעפיל (המחבר: מנדל שרל), עין שמר (המחבר: עלי אלון) ויגור (המחבר: צבי שאר).[2]

נוסח יגור: "יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן." / אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ - וּמִגְּאֻלָּה לֹא נוֹאָשׁ. / אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחָתוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִלּוּיוֹ וְסִתְרוֹ. / לֹא תִּתַּם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶך יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד. / יְבֹרַךְ יְקַר הָאָדָם לָעַד. / יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִים שֶׁנִפְקְדוּ. / תַּמּוּ חַיִּים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָהּ, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ. / יִהְיֶה זִכְרוֹ (ה) שֶׁל ________ לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ".[3]

ונוסח נגבה וקיבוצים נוספים:
"יתגדל שם האדם / יתעלה פועל חייו ויתברך בזיכרוננו / על צרור מעלליו בימי חלדו / ועל המעש שלא הספיק להשלימו / על החלומות שניטוו - ונמוגו / ועל סגולת יקר ואף חולשת אנוש / שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן // יזהיר זכר האדם והדי חייו כזוהר הרקיע בליבנו / ושמו לפני שמש ינון / כי מותר האדם הוא הזיכרון מעבר למחיצות הזמן / לא בחושך שמו יכוסה / צוו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע / הזמן במהלכו ירחם / וננצור את כל פרי חייו לימים רבים / יתגדל וישתבח".

גם בקרב החילונים יש הנוהגים לומר קדיש בנוסח הדומה לנהוג בקיבוצים. בנוסף, עמותת "חופש" מציעה באתר האינטרנט שלה את השיר "כך אתגדל וכך אתקדש" של יהודה עמיחי כאלטרנטיבה לקדיש.[4]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קדיש אלטרנטיבי, באתר "תרבות.il", ‏11 בספטמבר 2016.
  2. ^ וראו: ע. פרי-פז, צעירי הקיבוץ נמנעים מלוויות: דיון בפורום בין-קיבוצי על מנהגי אבלות, דבר, 25 בינואר 1971; מאיר איילי, מחברים "אלוהים" חדש, דבר, 18 בפברואר 1971; יצחק מאור, מכתבים למערכת | "ברוך אתה הציבור", דבר, 9 במרץ 1971; ז. ר., על ה"קדיש" של יגור, דבר, 23 במרץ 1971.
  3. ^ נטע חכמוביץ', יגור, יתגדל ויתקדש הקדיש הקיבוצי, באתר mynet‏ קיבוץ, 28 ביוני 2010
  4. ^ "קדיש" - נוסח חילוני, באתר עמותת "חופש".

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אבל

אבל היא תגובה אנושית ואישית לאובדן. מרבית הספרות העוסקת באבל מתייחסת לאבל בעקבות אובדן חיי אדם. עם זאת, תגובת אבל יכולה להתרחש גם נוכח סוגי אובדנים אחרים: בריאות, קריירה, מעמד, תפקיד, גירושין, הפסד כספי ועוד. התגובה כוללת ביטויים שונים של עצב, כעס ועוד מרכיבים רגשיים, חשיבתיים והתנהגותיים, העשויים להיות שונים מאדם לאדם וממקרה למקרה. במקרה של אובדן של חיים, עוצמת האבל מאפייניו ומשכו מושפעים ממידת הקרבה הרגשית לאדם המנוח. מנהגי אבל הם סממנים חיצוניים, חברתיים או בין אישיים של אבל. מנהגים אלה הם תלויי תרבות וכוללים קיום טקסים חברתיים המשתנים מתרבות לתרבות ומדת אחת לאחרת.

אבלות (יהדות)

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?". מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.

אל מלא רחמים

"אל מלא רחמים" הוא נוסח של תפילת הזכרת נשמות הנהוגה בקהילות אשכנז, שאותה אומר החזן לעילוי נשמתם של נפטרים, בעת הלוויה, בעת העלייה לקברו של הנפטר, בימי זיכרון ובמקרים נוספים שבהם מזכירים את זכר הנפטר. תפילה זו נהוגה היום גם במעמד של ימי זיכרון לאומיים, ובפרט ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל.

ארבע חתונות ולוויה אחת

ארבע חתונות ולוויה אחת (באנגלית: Four Weddings and a Funeral) הוא סרט קומדיה רומנטית בריטי משנת 1994, בבימויו של מייק ניואל. זה היה הראשון ממספר הסרטים שנכתבו על ידי התסריטאי ריצ'רד קרטיס עבור השחקן יו גרנט.

הסרט זכה להצלחה והפך לסרט הבריטי המרוויח ביותר בתולדות הקולנוע באותה תקופה, עם הכנסות של מעל 245,700,000 $. הסרט זכה בפרס באפט"א לסרט הטוב ביותר, וקיבל מועמדות לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

הלוויה ממלכתית

הלוויה ממלכתית היא טקס הלוויה ציבורי, הנועד לכבד ראש מדינה או דמות ציבורית חשובה אחרת. בניגוד להלוויה רגילה, הלוויה ממלכתית כוללת עיסוק רב בטקסים ומטרתם עירוב של הציבור הרחב, כולל אנשים שלא הכירו אישית את הנפטר, באבל.

הלוויה צבאית

הלוויה צבאית היא הלוויה הנערכת לחללי כוחות הביטחון (צבא, משטרה ומספר מצומצם של אזרחים). להלוויה כזו נוספים מאפיינים טקסיים שאינם נהוגים לרוב בהלוויה אזרחית.

הלוויה צבאית נערכת לכל חייל שנהרג בעת שירותו הצבאי, מכלל זרועות הצבא. לחללי כוחות שיטור מקוימת הלוויה משטרתית, בעלת מאפיינים דומים לזו הצבאית. ברחבי העולם נהוג לעיתים לערוך הלוויה צבאית גם לווטרנים. קיימים מאפיינים דומים בין הלוויה צבאית והלוויה ממלכתית.

ההלוויה מנוהלת לרוב על ידי קצין ובנוכחות איש דת לפי דתו של החלל.

המלט

המלט (אנגלית: The Tragedy of Hamlet, Prince of Denmark, מילולית: הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק), ממחזותיו המפורסמים והמצוטטים ביותר של ויליאם שייקספיר, ולדעת רבים, הטרגדיה הטובה ביותר שלו. המחזה נכתב בזמן לא ידוע בין 1600 לקיץ 1602. זהו מחזהו הארוך ביותר של שייקספיר, ובמקור האנגלי 4,042 שורות ו-29,551 מילים.

המחזה מתאר את קורותיו של המלט, נסיך דנמרק, שאביו (שגם שמו היה המלט) מת לפתע, ואמו גרטרוד נישאת לדודו קלאודיוס. בתחילת המחזה רוחו של אביו המת מופיעה למולו, מספרת שנרצח על ידי קלאודיוס, ומצווה על המלט לנקום את מותו בכך שיהרוג את דודו. מכאן ואילך המלט מתלבט מה לעשות, התלבטות הנמשכת כל המחזה עד סופו הטרגי. הימנעותו של המלט מלבצע את המשימה שהוטלה עליו גוררת את הירצחו בשגגה של יועץ המלך פולוניוס, וכך את שגעונה של אופליה בתו ואת ספק מותה-ספק התאבדותה. היא מביאה את מותם של חבריו הבוגדניים של המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן. בסיומו של המחזה בא המוות על כל הדמויות המרכזיות, כיישום של עקרונות הטרגדיה השייקספירית, בה חטא גורר חטא, עד לאבדון מוחלט.

הצבת ארון

הצבת ארון (באנגלית: Lying in State וגם Lying in Repose ו-Lying in Honour) היא מנהג טקסי במדינות רבות, שבמסגרתו מוצב ארונו של אדם שמת באתר נבחר לפני הלווייתו של אדם זה, וזאת כמחווה של כבוד כלפי הנפטר. המונח מתייחס בדרך כלל להצבת ארונותיהם של אישים ידועים, הנעשית באתר ציבורי בעל זיקה אל אותו אדם.

מנהג נוסף הכרוך בהצבת ארון, אם כי איננו נוהג בכל המקרים שלו, הוא מעבר על פני הארון במקום בו הוצב, על ידי אבלים ואנשים המבקשים לחלוק כבוד למת.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

משמר כבוד

משמר כבוד הוא קבוצת אנשים, לרוב במסגרת צבאית, המבצעים תרגילי סדר, במטרה לחלוק כבוד לאדם או לציון מאורע.

משמרי כבוד נהוגים בהלוויה, לרוב הלוויה צבאית; בטקסי זיכרון כדוגמת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; קבלת פנים לנשיא או ראש מדינה; ובטקסי אבל, כדוגמת משמר כבוד לנר זיכרון הנהוג בכלל בסיסי צה"ל במהלך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

באירועי אבל, מקובל כי משמר הכבוד יורה מספר מטחי כבוד, לפי חשיבות האישיות המובאת לקבורה. מקובל כי כל חייל זוכה לפחות לשלושה מטחי כבוד.

בצבאות שונים, מקובל כי קיימת יחידה ייעודית לטקסים; יחידה זו מאומנת היטב בתרגילי הסדר, והיא עורכת משמר כבוד למרבית הנציגים הזרים. בעת עריכת משמר כבוד לאישיות רמת מעלה, מלווה הקצין המפקד על המשמר את האישיות לסקירת המסדר, ולאחר מכן מנוגנים המנוני המדינות.

בישראל, משמר כבוד לנשיא המדינה ונשיא או ראש מדינה זרה, הוא משמר הכבוד הגדול ביותר. משמר זה כולל צוערים מבית הספר לקצינים, פרחי טיס וצוערי קורס חובלים. משמר כזה קרוי "משמר כבוד תלת זרועי". משמרי כבוד פחותים כוללים חיילים מיחידות וחילות שונים, ונערכים לראשי הצבא של מדינות זרות ושרים זרים.

את משמרות הכבוד הרשמיים של מדינת ישראל ושל צה"ל מלווה תזמורת צה"ל ומשמר הכנסת הוא משמר הכבוד של מדינת ישראל בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות.

סידור

הסידור הוא ספר המרכז בתוכו את התפילות שמתפלל יהודי בימי החול וביום השבת, ואת החשובות שבתפילות החגים. בסידורים רבים ניתן למצוא גם דינים וברכות שונות ואת קריאות התורה לימים שני וחמישי. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא "ספר החיים של היהדות".

עבדאללה סומך

הרב עובדיה אברהם יוסף סומך (ידוע בכינויו עבדאללה סומך) (ה'תקע"ג, 1813 - י"ח באלול ה'תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889) היה פוסק, איש חינוך, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות בבל של המאה ה-19.

עקביא בן מהללאל

עקביא בן מהללאל היה תנא שחי בימי הלל הזקן, בסוף תקופת הזוגות. מעטים המקומות בהם מובאים דבריו בש"ס, אך אימרה מפורסמת שלו מופיעה בפרקי אבות:

משנה זו של עקביא בן מהללאל ידועה גם בשל היותה חלק מסדר הלוויה היהודית במסורת הספרדית והאשכנזית.

צחאבה

הצחאבה (الصحابة; נהגה במקורב: א-סַּחָאבָּה; ביחיד: صحابي, צחאבי; בנקבה: صحابية, צחאביה), או בני לווייתו של מוחמד, הם קבוצת האנשים שהכירו את מוחמד היכרות אישית, והיו הראשונים שהכירו בו כנביא.

רוב הסונים רואים בכל המוסלמים שראו את מוחמד בני לוויה (صحابي). לרוב, רשימות בני הלוויה הבולטים כוללות בין חמישים לשישים שמות, שהיו האנשים הקרובים ביותר למוחמד. אולם, ישנם רבים אחרים שהיו בקשר כלשהו עם מוחמד, ושמותיהם והביוגרפיות שלהם נכתבו בספרי דת.

החשיבות בהגדרת מי הם בני הלוויה נובעת מכך שמלומדים היו צריכים לקבוע אחרי כן על עדויותיו (חדית'ים) של מי הם יכולים להסתמך, בבואם לקבוע עניינים דתיים שונים. עדויות אלה משמשות, בין היתר, כמקור לאימרות מפי מוחמד, מעשים שעשה, מקרים בהם פרקים מן הקוראן התגלו למוחמד, ועניינים חשובים אחרים בהיסטוריית האסלאם ומצוותיו.

עם בני לווייתו של מוחמד נמנים (רשימה חלקית):

אבו בכר (מראשוני המאמינים במוחמד, שימש כח'ליף הראשון)

עמר בן אלחטאב (שימש כח'ליף השני)

עלי בן אבי טאלב (בן דודו של מוחמד, שימש כח'ליף הרביעי)

עאישה בנת אבי בכר (אשתו של מוחמד בעת מותו, בתו של אבו בכר)

פאטמה בנת מחמד (בתו של מוחמד)

אסמאא בנת אבי בכר (בתו של אבו בכר)

חמזה בן עבד אל מטלב (דודו של מוחמד ואביו של עלי בן אבי טאלב)

בילאל אבן רבאח (המואזין הראשון באסלאם)

ח'אלד בן אל-וליד (מצביא בצבאו של מוחמד)

עמר אבן אל-עאץ (מצביא בצבאו של מוחמד)

אבו חוד'יפה בן עותבה

ח'באב בן אל-ארת

עובאדה א-סאמת (מפקד בכיר במהלך כיבוש מצרים)

ת'אבת בן קיס בן שמאס (מנהיג צבאי)

רוזה פארקס

רוזה לואיז פארקס (באנגלית: Rosa Louise Parks‏; 4 בפברואר 1913 - 24 באוקטובר 2005) הייתה אפרו-אמריקאית פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. מפורסמת בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה. מעצר זה הוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לחרם האוטובוסים של מונטגומרי, בעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה.

רוזן

רוזן (באנגלית: Count; בלטינית: Comes) הוא המונח העברי לתואר אצולה אירופי שמקורו באימפריה הרומית, נמוך בחשיבותו מהמרקיז וגבוה מהוויקונט, והוא מקביל לתואר הגרמני גראף (Graf).

מקור שמו במרבית השפות הוא במילה הלטינית Comes שמשמעותה בעברית בן לוויה. בן הלוויה של השליט, שהיה חבר ויועץ, הפך במרוצת הזמן לתואר שלטוני עם הגדרות הקובעות את מיקומו בסולם דרגות האצולה האירופי-פיאודלי, ואת סמכויותיו וחובותיו של בעל התואר.

רצח יצחק רבין

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב־4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו, בידי יגאל עמיר, שהתנגד לדרכו המדינית של רבין ובמיוחד לחתימתו על ההסכמים.

הרצח גרם לזעזוע בישראל, היו לו השלכות רבות גם על המצב הפוליטי במדינה, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין הימין לשמאל. בעקבות הרצח נקבע יום הזיכרון ליצחק רבין, החל מדי שנה בתאריך י"ב בחשוון.

שבעה

שבעה הוא מנהג אבלות יהודי החייבים בו קרובי הנפטר במשך שבעת הימים מאז הלווית קרובם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.