הלבנון

"הַלְּבָנוֹן" היה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל. יצא לאור בהפסקות, ובתדירות שונה, בשנים 18631886 (20 כרכים שנתיים), בירושלים, בפריז, במיינץ ובלונדון. עורכו הראשי במשך כל השנים היה יחיאל ברי"ל.

Halvanon22
שער עיתון "הלבנון" ב-1870
Israeli stamps 1963 - Halvanon
בול "הלבנון", 1963, עם הכיתוב "מאה שנה לעיתונות בארץ". הבול מציג סדר יד בעבודתו

היסטוריה

ייסדו את "הלבנון" יחיאל ברי"ל, מיכל הכהן ויואל משה סלומון בירושלים בתרכ"ג והם היו גם עורכיו של העיתון בארץ ישראל. העיתון הראשון יצא לאור בח' באדר תרכ"ג. גם יואל משה סלומון וגם יחיאל ברי"ל הרבו לכתוב בעיתון. "הלבנון" ביטא את דעת העדה האשכנזית-פרושיתמתנגדים) בירושלים, התנגד לרעיון של יישוב ארץ ישראל (ועם זאת תמך בייסוד המושבה מוצא), והיה עוין לעמדת "חבצלת" (כתב עת של ישראל ב"ק שהחל לצאת לאור חמישה חודשים אחרי "הלבנון", וביטא את דעת הספרדים והחסידים שתמכו ברעיון של יישוב ארץ ישראל)[1]. כשנה לאחר צאתו לאור של "הלבנון" סגר השלטון העות'מאני את שני כתבי העת, בעקבות הלשנה.

לאחר כשנה חידש יחיאל ברי"ל את הוצאת "הלבנון" בפריז, שם יצא לאור בשנים 18651870, תחילה כדו שבועון ומ-1868 כשבועון, עד שהמצור על פריז במלחמת צרפת-פרוסיה הפסיק את הוצאתו. הוא עבר למיינץ, ולאחר הפסקה של קרוב לשנה יצא שם "הלבנון" בשנים 18711882 כנספח עברי שבועי לעיתון היהודי בגרמנית "דער איזראליט". בשנים 1871–1881 השתתף בעריכה ד"ר מאיר להמן. גם במקומות אלה המשיך "הלבנון" להתמקד בענייני ארץ ישראל. ב-1881 התחיל "הלבנון" לתמוך בחיבת ציון.

בסוף 1882 (תשרי תרמ"ג), בשיא הצלחתו של העיתון, הפסיק "הלבנון" לצאת לאור לתקופה ממושכת עקב פעילותו של יחיאל ברי"ל בענייני העלאת איכרים יהודים מרוסיה לארץ ישראל (הם שייסדו לאחר כשנה את המושבה עקרון, לימים מזכרת בתיה), והמשבר האישי והכספי שעבר בעקבות זאת. הוא ניסה לחדש את הוצאת העיתון ב-1886, בלונדון, שם יצאו לאור גיליונות ספורים, אבל לא נמצאו להם די חותמים. לאחר מותו הפתאומי של יחיאל ברי"ל באותה שנה, לא היה ל"הלבנון" המשך[2].

מכבש הדפוס ששימש את הדפסת העיתון נמצא כיום באוסף סדנת ההדפס ירושלים.

כבוד הלבנון

עם צאת גליונו הראשון של הלבנון, נספח אליו מוסף בשם "כבוד הלבנון" שהיווה למעשה כתב עת תורני ובמה לחידושי תורה והלכה, כמו גם פולמוסים של רבני ירושלים ומזרח אירופה. בין היתר התפרסמו בכתב העת גם מחקרים וסקירות פרי עטם של אנשי חכמת ישראל ורבנים שונים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קרסל, גצל, תולדות העתונות העברית בארץ ישראל, הספריה הציונית, 1964, עמ' 27
  2. ^ ירדני, גליה, העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863–1904, אוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969, עמ' 29
אורונטס

אורונטס או ארנת (בלטינית Orontes), בערבית: עאסי (نهر العاصي, תעתיק מדויק: נהר אלעאצי) הוא נהר הזורם בלבנון, בסוריה ובטורקיה. את שמו הערבי, "עאצי" ("מוֹרֵד", בערבית) מייחסים הערבים למספר גורמים שונים: הזרימה השוצפת של הנהר, הערוץ הבלתי פורה שלו, או כיוון זרימתו - צפונה - בניגוד ליתר נהרות הסהר הפורה, שזרימתם דרומה.

הנהר מתחיל במזרח הבקאע (בקעת הלבנון), קרוב מאוד למקורותיו של נהר הליטני, ומתקדם צפונה, במקביל לקו החוף של לבנון. הוא מתרחב לתוך אגם חומס, ששם הוקם עליו סכר בתקופה העתיקה. עתה מתרחב העמק אל תוך המחוז העשיר של חמאת, לאחר מכן פונה הנהר מערבה ואחר כך צפונה לעמק הע'ב (בו היו ביצות עד אמצע המאה העשרים), משם פונה הנהר דרום-מערבה וזורם דרך עמק אמוק, שבו מצטרף אליו יובלו הגדול עפרין, ונשפך לים התיכון ליד עיר הנמל הקטנה אנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה, שהייתה בירת הממלכה הסלאוקית) בטורקיה. אורכו של הנהר כ־620 קילומטרים (35 ק"מ בלבנון, 495 ק"מ בסוריה, 50 ק"מ בטורקיה ו־40 ק"מ כגבול סוריה-טורקיה), ושטח אגן הנהר כ־23,000 קילומטרים רבועים. מימיו של הנהר מתקבלים מהר הלבנון/הרי מול הלבנון בלבנון (כ־380 מיליון מטרים מעוקבים בשנה), באזור חמאת (כ־80 מיליון מ"ק בשנה), מהרי אנסריה/הרי זיווה באזור הע'ב (כ־700 מיליון מ"ק בשנה), ובטורקיה הוא מקבל מים מהעפרין ומקרה סור והאופור הזורמים בקצה השבר הסורי אפריקאי (עוד כ־260 מיליון מ"ק בשנה).

נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר ובעבר כמעט שלא השתמשו במימיו להשקיה (למעט אזור חומס־חמאת). חשיבותו ההיסטורית היא בעמק שבו הוא זורם, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון־מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.

כיום משתמשת סוריה ברוב המוחלט של מימי הנהר, כשהיא מסתייעת במערכת סכרים ענפה (סכר קטינה, סכר כרמיש, סכר מחרדה, סכר עשרנה וסכרים קטנים נוספים) תוך שהיא משאירה רק מעט מים מזוהמים לטורקיה. טורקיה לעומת זאת משתמשת ביובלי הנהר (ובעיקר בעפרין) למטרות השקיה. לבנון כמעט ואיננה משתמשת במימיו שרובם אינם מגיעים ממנה, בין השאר בשל השליטה הסורית בה עד לאחרונה. בעוד שטורקיה ולבנון אינן מייחסות חשיבות רבה למי הנהר מכיוון שהן מדינות עשירות במים, הרי סוריה מייחסת לו חשיבות רבה - הנהר היווה את אחד הנימוקים לשליטתה בצפון בקעת הלבנון ועד 2004 דרשה סוריה את נפת האטיי סביב אנטיוכיה.

בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם אל מצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל הדדעזר מדמשק. הקרב התקיים ליד העיר קרקר, ועיכב בכמאה שנים את התקדמות האימפריה האשורית לכיוון סוריה וארץ ישראל.

נהר האורונטס שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של ממלכת אמורו, מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.

הסופר הצרפתי מוריס בארס (Maurice Barrès) כתב על הנהר בספרו Un jardin sur l'Oronte ("גינה על האורונטס").

אלון

האַלּוֹן (גם: אֵלוֹן; שם מדעי: Quercus) הוא סוג של עץ, ששלושה מבין עשרות מיניו נפוצים בארץ ישראל (ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון הלבנון).

חלק ממיני האלון הם ירוקי-עד, ואחרים הם נשירים. פרי עץ האלון נקרא בלוט, והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת ספלול. שמותיהם של שני העצים המרכיבים את החורש הים תיכוני: "אלון" ו"אלה", הומצאו כיוון שהם שימשו לפולחן לאלילים (ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ג) וגם לה', ומשום שהיו נטועים בבית המקדש (רד"ק, ספר ישעיה, פרק ו', פסוק י"ג "יש מפרשים בשלכת").

גובהו של אלון התבור עשוי להגיע אל מעל עשרה מטרים, אולם מרבית האלונים בישראל נמוכים ונראים כשיחים. מיעוטם, בעיקר אלה הגדלים בצד מקומות קדושים למוסלמים, ולכן לא נפגעו, הם עצים גדולים, גבוהים ומרשימים; חלקם בני מאות שנים. גילו של "אלון אברהם" שבחברון נאמד בכאלף שנה, אך בשנת 1996 פריט זה מהמין אלון מצוי הוכרז מת.

פירות האלון נקראים בלוטים והם יושבים בתוך בסיס הנקרא ספלול. למינים השונים של האלונים יש בלוטים וספלולים בגודל וצורה מעט שונים, המקלים עם זיהוי מינו של העץ במקומות בהם ישנם מספר אלונים שונים בחפיפה בקיץ.

עלה האלון נמצא בסמלי הקצונה של צבא ארצות הברית.

ארז

אֶרֶז (שם מדעי: Cedrus) הוא סוג עץ מחטני ממשפחת האורניים.

ארז הלבנון

ארז הלבנון (שם מדעי: Cedrus libani) הוא מין עץ ארז במשפחת האורניים. ארז הלבנון הוא עץ הררי הגדל בעיקר בקרקע סלעית בגובה של 400 מטרים ומעלה. עץ מחטני גדול שאינו גדל בר בארץ ישראל פרט לחרמון. גדל בלבנון בה הוא משמש סמל המדינה. מגיע לגובה של 40 מטר ומאריך ימים. עליו מחטניים, קצרים, נוקשים וערוכים בקבוצות.

ארז הלבנון נחשב לעץ בניה חזק ומעולה. עץ ארז מופיע על דגל לבנון, ובתנ"ך הוא משמש כסמל לעץ חזק, הניגוד המוחלט לעלוב שבצמחים, אזוב הקיר: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה... וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א', ה', ט'-י"ג); "קוֹל ה', שֹׁבֵר אֲרָזִים; וַיְשַׁבֵּר ה', אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהילים, כ"ט, ה'). ארזי הלבנון אף שמשו את שלמה לבניין בית המקדש הראשון: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי... שְׁלַח-לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים, מֵהַלְּבָנוֹן" (דברי הימים ב', ב', ג'-ז').

ביירות

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت, תעתיק מדויק: בירות; בצרפתית: Beyrouth) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר.

העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.

שמה של העיר הוא גלגול של השם הכנעני הקדום בְּאֵרוֹת, שמשמעותו זהה למשמעות העברית של המילה. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 והוכרזה כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.

בעלבכ

בעלבכ (בערבית: بعلبك) היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר נמצאת על השבר הסורי אפריקני סמוך לקו פרשת המים שבין נהר הליטני, הזורם דרומה, ובין נהר האורונטס, הזורם צפונה.

בעלבכ היא בירתו של מחוז בעלבכ-אלהרמל, ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של צפון בקעת הלבנון. היא משמשת גם כמרכז לגידול ולשיווק חשיש וכמעוז החזבאללה. אוכלוסיית העיר שהוערכה בשנת 2008 ב-81,052 איש, היא ברובה שיעית.

העיר ידועה במתחם המקדשים שבה, שהוקם על ידי הרומאים בין המאה ה-1 למאה ה-3, ובזכותם הוכרזה בשנת 1984 כאתר מורשת עולמית.

בקאע

הבקאע (בערבית: البقاع, בעברית: "העמק" - מוכר גם כבקעת הלבנון) הוא חבל ארץ פורה במזרח לבנון, ממערב לסוריה ובקצהו הצפוני בדרום טורקיה, הממוקם כ-19 ק"מ מזרחית לים התיכון (באזור ביירות). כשמו כן הוא - בקעה, שטח נמוך המוקף רכסי הרים מסביבו - הרי הלבנון במערב והרי מול הלבנון במזרח.

הבקאע היא הקצה הצפוני ביותר של השבר הסורי-אפריקאי. היא מהווה המשך ישיר של עמק החולה בישראל ועמק עיון בלבנון. אורכו של העמק הוא כ-120 ק"מ ורוחבו הממוצע הוא 16 ק"מ. האקלים הוא ים תיכוני, החורף ממוזג והקיץ חם ויבש, כמות הגשמים מושפעת מהיות העמק בצל הגשם, ונעה בין 230 מ"מ בצפון ל-610 מ"מ במרכז העמק. שני נהרות יוצאים מן העמק: הליטני, הזורם מערבה, לים התיכון, והאורונטס, הזורם לים דרך צפון סוריה וטורקיה.

זחלה היא העיר הגדולה ביותר בעמק, והיא מצויה צפונית לכביש ביירות-דמשק, החוצה את העמק.

גבל

גְבַל הייתה עיר נמל פיניקית לחוף הים התיכון, ושרידיה שוכנים כיום בעיירה הקטנה ג'בייל (جبيل), כ-40 ק"מ צפונית לביירות, בירת לבנון. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון. היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

הבקע הסורי-אפריקני

בקע ים המלח או מערכת השבירה הסורית-אפריקנית או בשמותיהם הנפוצים הבקע הסורי-אפריקני או השבר הסורי-אפריקני הם השמות לסדרה של העתקים ובקעים שנמשכת מצפון לדרום, מדרום טורקיה דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לטנזניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד למוזמביק. אורכו של הבקע כ-6,000 ק"מ ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ, והוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך של תנועות התרחקות של לוחות היבשות אסיה ואפריקה זו מזו, שנמשך עד היום. הבקע הוא הגורם העיקרי לרעידות האדמה ולעיתים לצונאמי באזורים שבהם הוא עובר.

בתחום הבקע הסורי-אפריקני התרחשו בשנים האחרונות בישראל רעידות אדמה קלות-בינוניות. הגאולוגים סבורים כי הן משחררות את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים, ומונעות בכך למעשה הצטברות רבה מדי של אנרגיה, מצב העלול לגרום לרעידת אדמה עזה, כפי שאכן אירע באזור בעבר.

הבקע מחולק לשלושה חלקים עיקריים (מצפון לדרום): מדרום טורקיה ועד לים סוף, בקע ים סוף – ממפרץ אילת לאורך ים סוף, ובקע מזרח-אפריקה – מאתיופיה בצפון ועד זימבבואה בדרום.

בפי גאולוגים מודרניים נקראת סדרת הבקעים "מערכת ההעתקה הסורית-אפריקנית".

הגליל העליון

הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן הוא חבל ארץ בצפונה של ארץ ישראל. תחומיו הם הים התיכון במערב, בקעת בית הכרם בדרום, עמק החולה במזרח והר הלבנון בצפון.

היסטוריה של לבנון

סדרת המאמרים העוסקים בהיסטוריה של לבנון.

הר הלבנון

הר הלבנון (בערבית: جبل لبنان, תעתיק מדויק: ג'בל לבנאן) הוא רכס ההרים המרכזי והגבוה ביותר בלבנון. הוא מתפרס לאורך 160 ק"מ במרכז לבנון ומקביל לים התיכון. פסגתו מגיעה עד לגובה של 3,088 מטרים מעל גובה פני הים, ונקראת קורנט אסוואדה.

הר חרמון

הַר חֶרְמוֹן הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל, ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון, המפריד בין לבנון וסוריה.

שטח החרמון מחולק בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים, ומצפון-מזרח לרכבל העליון שבאתר הסקי.

להר ארבעה שמות בעברית, שמקורם בתנ"ך: חֶרְמוֹן, שְׂנִיר, שִׂרְיֹן ושִׂיאֹן.

לבנון

לְבָנוֹן או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-6.1 מיליון בני אדם (2018) - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי שנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית).הארץ נקראת כך, על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן, והוא גם שמה המקראי, ושמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא הערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

ליטני

נהר הליטני (בערבית: نهر الليطاني נהר א-ליטאני; בלטינית: Leontes) הוא הנהר הגדול בלבנון ואורכו 170 ק"מ. מתחיל לזרום בסביבת בעלבק, ממשיך לכיוון דרום מערב, דרך בקעת הלבנון, בין הר הלבנון לבין הרי מול הלבנון, עד לסביבת מרג' עיון שליד גבול ישראל-לבנון. שם פונה הנהר מערבה (במה שמכונה "ברך הליטני") ונשפך לים התיכון, צפונית לצור.

מארונים

המארונים (בארמית:ܣܘܪܝܝܐ) לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור. על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון הקדוש (או מארוֹ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-5 לספירה. כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם.

מול הלבנון

מול הלבנון (בערבית: سلسلة جبال لبنان الشرقية, ג'יבאל א-שרקייה, ההרים המזרחיים) הוא רכס הרים המצוי בין לבנון וסוריה, וחלקו הדרומי מצוי צפונית לרמת הגולן. אורכו של רכס ההרים כ-150 ק"מ ופסגותיו הגבוהות הן הר חרמון (2,814 מטרים) בגבולו הדרומי, וטלעת מוסא (עלית משה) (2,669 מטרים).

מרבית קו הגבול בין לבנון וסוריה נקבע לפי שיאו של הרכס. כאשר הצרפתים בהרחיבם את מחוז לבנון העות'מאנית השאירו את מקורות הנהרות אמנה (ברדה) ופרפר בשטח סוריה. בצידם המערבי של ההרים נמצאת הבקעא המפרידה בין הרי מול הלבנון להר הלבנון, ממזרח לרכס נמצא אגן דמשק בו ממוקמת העיר דמשק, ובצפונם, מגיעים ההרים לעיר חומס שבסוריה.

סמל לבנון

סמל לבנון (בערבית: شعار لبنان) הוא סמלה הלאומי של לבנון המורכב ממגן בצבעי דגל לבנון. המגן בצבע גולס (אדום) ובמרכזו בנד (פס אלכסוני) סיניסטרי בצבע ארז'ן (לבן) ועץ ארז הלבנון מוטען במרכזו.

במרכז המגן מופיע העץ המסמל את המדינה - ארז הלבנון על רקע לבן. הארז, הגדל על הרי הלבנון מהווה סמל לקדושה, לנצח ולשלום.

הצבע הלבן בסמל מסמל את השלג על הרי הלבנון, הטוהר והשלום. הצבע האדום מסמל את דם החיילים הלבנונים שנשפך על מנת לשחרר את לבנון מעול הקולוניאליזם.

רבנו גרשום

רבנו גרשום (מכונה רבינו גרשום מאור הגולה או רגמ"ה) (ד'תש"כ 960 - ד'תשפ"ח 1028) היה מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.