הכרזת כורש

הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.

גליל חימר הידוע בשם "כתובת הגליל" או "הגליל של כורש" או "הגליל של כורש הגדול", ועליו גרסה של ההכרזה החקוקה באכדית, התגלה על ידי האשורולוג הבריטי יליד מוסול הורמוזד רסאם, בשנת 1879 ביסודות מקדש אסגילה המקדש של האל מרדוך. הגליל נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

Cyrus Cylinder
הגליל של כורש
London 307
"הגליל של כורש" מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון.
Cyrus cylinder Mesopotamia-he
מקומות במסופוטמיה שהוזכרו בהכרזת כורש

הכרזת כורש בממצא הארכאולוגי

בשנת 1879 התגלתה בהריסות העיר בבל, בעיראק של ימינו, כתובת בבלית של כורש על גליל עשוי טין, ובה הוא מצהיר על שיקום מקדשים והשבת אלים שבויים למקומם. בהכרזה נאמר

אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי -
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים -
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.

מסתבר, כי מעשי השיקום של כורש נעשו כתגובה ליריבו - נבונאיד מלך בבל, שמלך יחד עם בנו בל-שר-אֻצֻר (בלשאצר המקראי). כהני בבל הביעו התנגדות עזה לרוח החדשה שהביא אתו נבונאיד, שכללה החייאת פולחנים בבליים עתיקים. כורש עשה יד אחת עם כהני מרדוך והצליח להפיל את נבונאיד בעזרת החולשה מבית שהשיג בבבל.

היהודים אינם נזכרים בכתובת הגליל, לא במישרין ולא ברמיזה. על כן, היה מי שהניח שהכרזת כורש כלל לא נכתבה, או שמא התנסחה באופן שונה. לשיטה זו, השימוש שעשתה בהכרזה, הנהגת שבי ציון, על מנת לבסס את שליטתם ביהודה, אל מול הנהגת האוכלוסייה היהודית הגדולה שנשארה בארץ, הפך אותה, בחלוף הזמן, ועם העברת מוסרות השלטון הדתי לידי השבים מבבל, למסמך היסטורי.

עם זאת, כאמור לעיל, אין להכחיש אפשרות סבירה כי אכן נתנסחה הכרזה כזו במותאם לעם היהודי, ולצדה ההיתר והזכות לקומם את המרכז הדתי-פולחני בירושלים. על פי זאת, התלווה למהלך כזה גם אספקט פוליטי "אוניברסלי" של שליטת המרכז הפרסי על הממלכה הגדולה באמצעי נועם ולא במקל חובלים, וגם אספקט פוליטי מצומצם יותר - הישענות על גורם נאמן (במקרה זה יהודה) אל מול מצרים, היריבה המסורתית שבארץ הנילוס.

הכרזת כורש בספר עזרא

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

אופן הצגת הכרזת המלך כורש בספר עזרא כייחודית לעם ישראל ותיאור כורש כשליח אלוהי ישראל הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זו היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה אוהד לשאיפות היהודים. אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב-539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס - ומשום כך חשיבותה האסטרטגית.

כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך איתם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובהגמוניה הפרסית, הוא יחזירם מהגלות לארצם - וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מתחזקת טענת החוקרים הרואים בהצהרה תעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.

אין בהצהרה משום השבת ריבונותה של יהודה ואין בה ההשבת משום השבת עטרת בית דוד ליושנה ושושלת לכסאה. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. יחד עם זאת, אלו שלא ישובו ליהודה חויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.

לפי ספר עזרא והמסורת היהודית הכרזת כורש הייתה בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס). תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתוכניות לבניתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא[1].

יש לציין כי במקביל לשם המודרני "הכרזת כורש" שהתקבל בקרב חוקרי ההיסטוריה בעקבות הממצא, השם התנכ"י להכרזה זו הוא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ.[2]

מניעים להכרזה

  • מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים.
  • מניע פוליטי-מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה.
  • מניע כלכלי: אפשרות לגביית מיסים - עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מיסים ברצון. כמו כן, א"י היא ארץ מעבר סחורות.
  • מניע דתי: כורש מדבר בשם האלוהים משום שאמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתיאיסטית, וכורש כיבד בכל מקום אותו כבש את האל המקומי.

השלכות ההכרזה

בעקבות הכרזת כורש שבו חלק מיהודים ליהודה עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא:

וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב.
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו.
וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.
כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.

.

אמינות המסמך

יש חוקרים הטוענים כי ההכרזה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כפי שיכול אולי להשתמע מן ההכרזה המקראית. לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההכרזה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר ב"כתובת הגליל". על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנות שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים"[3].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: ספר עזרא, פרק ה', פסוק י"ז.
  2. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'.
  3. ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108.
עיינו גם בפורטל:
פורטל היסטוריה
אתחלתא דגאולה

אתחלתא דגאולה (מארמית: התחלת הגאולה) הוא מושג רעיוני השאוב מן הגמרא. המדובר הוא בתקופה שבה חל שלב חדש של התעוררות בתהליך הגאולה וביאת המשיח. מדובר בנקודה משמעותית, כיוון שזהו השלב הראשון בתהליך הגאולה המהווה תקופה השונה במובנים רבים מכל מה שקדם לה. מושג זה הוא בין הנושאים הנידונים ביותר במשנתה של הציונות הדתית ובמשנת תלמידי הגר"א.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

דוד שוב

משה דוד שו"ב (משה דוד ינקוביץ שו"ב) (כ"ב בתמוז תרי"ד – כ' באדר ב' תרצ"ח; 18 ביולי 1854 – 23 במרץ 1938) היה שליחה של חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט, רכש אדמות ראש פינה בשם האגודה, והיה מראשי מייסדי המושבות ראש פינה יסוד המעלה ומשמר הירדן.

הבירה התלמית

הבירה התלמית (לעיתים הבריס או החקרא התלמית) היא מצודה שעמדה בירושלים בזמן שלטון מצרים התלמית על ארץ ישראל. המצודה נזכרת במספר מקורות קדומים אולם לא נמצאה לה כל עדות ארכאולוגית ומידע רב אודותיה עדיין נסתר.

הורמוזד רסאם

הורמוזד רסאם (בסורית: ܗܪܡܙܕ ܪܣܐܡ; 1826- 16 בספטמבר 1910) היה ארכאולוג, אשורולוג ודיפלומט בריטי ממוצא אשורי נוצרי. בין תגליותיו החשובות לוחות חרס שהכילו את עלילות גילגמש ואת הכרזת כורש.

כורש

כורש השני (מוכר גם בשם כורש הגדול או בקיצור: כורש) היה המלך הראשון של הממלכה הפרסית, בנו של המלך כנבוזי הראשון ממשפחת הרוניאן, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 559-560 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

מנחם מנדל מוויטבסק

רבי מנחם מנדל מוִויטֵבְּסְק (ה'ת"צ – א' באייר ה'תקמ"ח; 1730 – 1788) היה מגדולי אדמו"רי החסידות בדור השלישי לבעל שם טוב. עלייתו לארץ ישראל בראשות 300 איש מכונה "עליית תלמידי הבעל שם טוב", והיא נחשבת לעלייה משמעותית באותה העת.

נחמיה

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. הוא חי במאה החמשית לפני ספירת הנוצרים. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר (בשנת 445 או 444 לפנה"ס) אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה.

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

עזרא החיצוני

עזרא החיצוני הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לעזרא הסופר, לצד חזון עזרא. בספר תשעה פרקים. ספר זה נכלל בקאנון של הכנסייה האורתודוקסית, בלבד, אך נדחה כספרות אפוקריפית על ידי היהודים, הקתולים והפרוטסטנטים.

בתרגומי התנ"ך הוא נקרא בשמות שונים: עזרא א', עזרא ב' ואף עזרא ג', כל זאת על פי החשיבות שראו בספר המתרגמים השונים, ועל פי המקום שקבעו לו בביבליה שלהם. אברהם כהנא מכנה את הספר "עזרא החיצוני". הספר נראה כלא שלם, והחוקרים סבורים כי ראשו וסופו חסרים.

הספר נחשב למקור היסטורי חשוב ומהימן, ומאשש את הידע ההיסטורי המועט בדרך כלל על תקופת שיבת ציון. אברהם כהנא ציין במבוא לתרגומו לספר: "לנו, היהודים, חשוב הספר הרבה משום שהוא משמש לנו מקור שני לגבי עזרא־נחמיה להבנת אותה התקופה הנפלאה שבדברי ימינו שיחידה היא לנו ואין עוד חבר לתקופה זו מבחינת התהוותה של היהדות לשם אלפי השנים הבאות לאחר גלות בבל."

עליות קדומות לארץ ישראל

מאז גלותם מארץ ישראל, במשך כל הדורות, שאפו יהודים לחזור ממקומות גלותם ולעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון השלטונות ובלעדיו, וביקשו לחיות ולהיקבר בה, לקומם את הריסות הקהילות שחרבו או הידלדלו ולהקים קהילות חדשות במקומות נוספים. אלו מצאו בה יהודים המתגוררים בה מקדמת דנא, וקיבלו גם הם בתורם, את אחיהם העולים לרגל או העולים כדי להשתקע בארץ כמותם מכל פזורות ישראל. עליות אלו יסודן באמונה העמוקה שבמעשה העלייה, כאתחלתא דגאולה, יקרבו את הגאולה השלמה וימות המשיח. כאן מצוינות חלק מעליות אלו שבלטו בארגונן ובהשפעתן באותה העת.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

שיבת ציון

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".).

במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.