הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

הכרזת העצמאות מפי בן-גוריון
הקלטה
Declaration of State of Israel 1948
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כשברקע דיוקנו של בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות המודרנית
Israel -Independence May 14, 1948
קהל חגיגי מתאסף ליד מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף), שבשדרות רוטשילד 16, בעת הכרזת העצמאות
Invitation to Israel's declaration of independence
הזמנה להכרזת העצמאות:
המזמינים: פעם 'מועצת העם' ופעם 'מנהלת העם'
"הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות שיתקיים ביום ו', ה' באייר תש"ח (14.5.1948) בשעה 4 אחה"צ באולם המוזיאון (שדרות רוטשילד 16). אנו מבקשים לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. המוזמנים מתבקשים לבוא לאולם בשעה 3.30.
בכבוד רב, המזכירות.
ההזמנה היא אישית. תלבשת: בגדי חג כהים"

האירועים שקדמו להכרזה

הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לארץ כדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול אזהרתו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, ועצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, החליטה מנהלת העם, בישיבה שהחלה ב-12 במאי 1948 והסתיימה בשעה 1:45 לאחר חצות, להכריז על הקמת המדינה.

לדעתם של היסטוריונים רבים, המסתמכים על ספרו של מזכיר הממשלה הזמנית, זאב שרף,[1] ההחלטה להכריז על הקמת המדינה התקבלה בהצבעה צמודה ובעקבות לחצו של דוד בן-גוריון:

חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם טוענים כי ההצבעה במנהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר – האם לקבוע מראש את גבולותיה.[2] בן-גוריון התנגד לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה נגד ארבעה.[3]

בחירת השם למדינה

מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בתנ"ך למעלה מאלפיים פעמים, תחילה כאחד משמותיו של יעקב אבינו.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון.[4] בין השמות שנדחו ניתן למנות את "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של חבל ארץ בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה. השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" – מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית – לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית, וגם על פי התנ"ך, "ציון" הוא שמה השני של העיר ירושלים. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה ארץ ישראל. אף על פי כן, גם בשם "ישראל" ישנה אפשרות של ערבוב מושגים; באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על פי התנ"ך (בראשית, ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, ששנים עשר בניו הם אבות כל שבטי ישראל. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפנה"ס בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען. השם "עֵבֶר" הוצע על פי ספר בראשית (בראשית, י', כ"ד-כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת עֵבֶר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהתנכרה לגולה ולזהות היהודיים לטובת יצירת זהות עברית מקומית.

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת.[5] כמו כן, השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים", הנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.

טקס ההכרזה

ההכרזה התקיימה בישיבת מועצת העם באולם מוזיאון תל אביב, שבאותה עת שכן בבית דיזנגוף. תאריך פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בתאריך 15 במאי (ו' באייר), אך מתוך רצון להימנע מחילול שבת, הוחלט להקדים את הטקס ליום שישי 14 במאי (ה' באייר) בשעה 16:00, כמה שעות לפני כניסת השבת. מקום ההכרזה נשמר בסוד. למוזיאון הובאו רהיטים, דגלים ותמונת דיוקן של הרצל. ציורים ומוצגים שעמדו באולם המרכזי, הועברו לאולמות אחרים. במקום הציורים שהוסרו, נתלו תמונות בעלות משמעות סמלית, שביטאו את גורל העם היהודי, ובהן: ה"פרעות" של מינקובסקי, ה"גלות" של ש. הירשנברג ו"היהודי המחזיק בספר־תורה" של מארק שאגאל. בשעה 13:00 אישרה מועצת העם את נוסח ההכרזה, לאחר ששילבה בין החירויות שנקבעו בו גם את חופש הלשון. הנוסח הודפס ושוכפל. למרות סודיותו של המקום שנבחר, כאשר הגיע בן-גוריון למדרגות המוזיאון, חיכה לו ברחוב קהל רב, עיתונאים וצלמים. בן-גוריון ירד ממכוניתו והחזיר הצדעה לשוטר שעמד בכניסה. חברי מנהלת העם ישבו לאורך שולחן שעמד על במה קטנה. מול השולחן, ישבו חברי מועצת העם על כיסאות שסודרו בשורות ניצבות אליו, גם הם על במה מוגבהת. שניים מחברי מנהלת העם ועשרה מחברי מועצת העם נעדרו: רובם נותרו בירושלים הנצורה ומיעוטם היה בחוץ לארץ. מטוס "פייפר" שוגר לירושלים להביא את יצחק גרינבוים, אולם שב לתל אביב בשל קלקול במנוע. המוזמנים ישבו באולם בחצי גורן: רבנים, זקני היישוב, חברי הוועד הפועל הציוני, ראשי המפלגות, חברי מפקדת "ההגנה", ראשי עיריות, סופרים עורכי עיתונים ואמנים. האולם הואר על ידי מנורות נחושת תלויות מהתקרה. בשעה 16:00 הלם בן-גוריון בפטיש על השולחן, הנוכחים נעמדו והחלו בשירה ספונטנית של "התקווה". לאחר מכן קרא בן-גוריון את הכרזת העצמאות מתוך שני דפים מודפסים. ההכרזה שודרה ברדיו בכל רחבי הארץ. לאחר שהכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים.[6] טקס ההכרזה הוקלט במלואו, הוסרט בחלקו על ידי נתן אקסלרוד ואף הועבר בשידור חי על ידי "קול ישראל".

מגילת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. המגילה התוותה את אופיה של המדינה שהוקמה כמדינת היהודים שתקבץ את היהודים מהגלויות ותתייחס לכל תושביה בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. בתום ההכרזה בירך הרב יהודה לייב פישמן מימון "שהחיינו וקיימנו" וגל שמחה פרץ באולם ובקרב הקהל שצבא על דלתותיו.[7] בן-גוריון קרא את מנשר מועצת המדינה הזמנית, שכלל בין היתר צו שביטל את הספר הלבן.[6]

מאחר שהאמן שהופקד על כתיבת ההכרזה על המגילה, לא הספיק להשלים את המלאכה, חברי מועצת העם חתמו על פיסה של מגילת קלף שרק מאוחר יותר חוברה אליה מגילת העצמאות בשלמותה. בן-גוריון היה ראשון החותמים, ואחריו חברי המועצה לפי סדר האלף-בית. רווחים פנויים הושארו עבור חברי המועצה שנעדרו. אחרון החותמים היה משה שרת.[6] על מגילת העצמאות חתמו האישים הבאים:

באולם שבקומה השנייה ישבה התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המנצח קיבל הוראה לנגן את "התקווה" והצלילים נשמעו באולם המוזיאון מבעד לתקרה. 37 דקות לאחר שנכנס לאולם, שוב הכה בן-גוריון בפטיש על השולחן והפעם קרא: "קמה מדינת ישראל! תמה הישיבה הזאת".[6]

Israel ind mus
בית דיזנגוף (2007), ובו אולם ההכרזה, כחלק ממוזיאון היכל העצמאות
Israel ind hall
אולם ההכרזה (2007). במקור, צבע הווילון מאחור והמפה על השולחן היה תכלת
הנציב העליון אלן קנינגהם עוזב את ארץ ישראל
הנציב העליון הבריטי אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948

לאחר ההכרזה הועבר עותק מגילת העצמאות על ידי עוזרו של מזכיר הממשלה, שלמה קדר, לכספת בנק א.פ.ק ברחוב הרצל בתל אביב.

באותו מעמד, הסבה מועצת העם בת 37 החברים את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית", והפכה לגוף המחוקק של המדינה החדשה. מנהלת העם נקבעה כממשלה הזמנית. דוד בן-גוריון, שהיה אז יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש מנהלת העם, נבחר לראש הממשלה הזמנית.

אחת עשרה דקות לאחר תום המנדט, ב-15 במאי בשעה 00:11 שעון ישראל, 18:11 שעון וושינגטון, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל (הכרה דה פקטו);[8] שלושה ימים לאחר מכן הכירה בה גם מעצמת-העל האחרת, ברית המועצות (הכרה דה יורה). למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות ערב לישראל, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959.
  • פנחס יורמן, 32 דקות ראשונות, רמת גן: מסדה, 1978.[9] (תיאור מעמד הכרזת המדינה) (ראה אור באותה שנה בתרגום לאנגלית) (נדפס שוב בקובץ "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" בעריכת יעל חבר, לצד המאמר "ההכרזה ויישומה" מאת עמנואל גוטמן, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט – מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשנ"ט 1999)
  • מרדכי נאור, יום שישי הגדול – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, 2014
  • אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, פרק ג – הכרזת העצמאות: ניצחון תפיסת הדמוקרטיה הבורגנית, עמ' 79–132.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959.
  2. ^ מרדכי נאוריום רביעי הגדול, באתר הארץ.
  3. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 741–742.
  4. ^ מי שטבע (ראו מאמרו של אליהו הכהן) את המונח 'מדינת ישראל' והמציאו מעיקרו, היה הסופר איצי יצחק פרנהוף, בן בוצ'אץ'. פרנהוף פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). באוטופיה התכתב פרנהוף עם "מדינת היהודים" של הרצל, שראתה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם את המונח Judenstaat, שעד אז וגם לאחר מכן ניתרגם ל-"מדינת היהודים", ל-"מדינת ישראל". כן חזה שהדגל הלאומי שלה יהיה "דגל מרוקם מגן דוד", שפתה עברית, המנונה יהיה "התקווה", ושיבץ בין ארבעת דפי האוטופיה בתים מתוך "התקווה". את המיניסטרים במדינת-ישראל לעתיד לבוא כינה "שרים". סוגיית 'מי היה ראשון שהציע ברבים את המונח 'מדינת ישראל' לקראת הכרזת העצמאות, ובכלל, המציאו מעיקרו, המשיכה לידון בשנים שלאחר מכן בה בעת שנחשוניותו של פרנהוף כמעט (ראו מאמרו, דבר, 5 במאי 1957 של גצל קרסל) ונשתכחה.
  5. ^ רוביק רוזנטל הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 10 בדצמבר 2015
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 747–750.
  7. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 135.
  8. ^ President Truman’s Decision to Recognize Israel באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  9. ^ ביקורת: חיים איזק, קריאות ביניים: מחיקה, דבר, 4 במאי 1978; ותגובת יורמן, ותגובתו של איזק: מכתבים למערכת: תקלות וזוטות, דבר, 9 במאי 1978.
בוליביה

המדינה הרב-לאומית של בוליביה (בספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia) היא מדינה ללא מוצא לים במערב דרום אמריקה וגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מערב בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים, שם גם שוכנת אחת הערים הגדולות ביותר במדינה, אל אלטו שממוקמת באלטיפלנו. בוליביה היא אחת משתי המדינות ללא מוצא לים ב״עולם החדש״ (לצד שכנתה פרגוואי).

טרם הקולוניזציה הספרדית, באזור האנדים של בוליביה הייתה אימפריית האינקה ואילו השפלה הצפונית והמזרחית הייתה מיושבת בידי שבטים עצמאיים. הכובשים הספרדים שהגיעו לקוסקו ואסונסיון השתלטו על האזור במאה ה-16. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, בוליביה נוהלה בידי הקהילה המלכותית של קראקס. ספרד בנתה את האימפריה שלה במידה רבה באמצעות הכסף של המכרות בבוליביה.

לאחר הניסיון הראשון לעצמאות ב-1809, הגיעה מלחמה נוספת טרם הקמת הרפובליקה שארכה 16 שנים ותמה ב-6 באוגוסט 1825. מאז העצמאות, בוליביה סבלה מתקופות של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, לרבות אובדן שטחים לידי שכנותיה, כגון אקרי וגראן צ'אקו. המדינה חסרת מוצא לים מאז מלחמת האוקיינוס השקט (1879-1884), עת סיפחה צ'ילה שטחים של בוליביה, אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי.

אוכלוסיית המדינה, המוערכת ב-11 מיליון תושבים, היא רב לאומית, וכולל אינדיאנים, מסטיסים, אירופים, אסיאתים ואפריקאים. ההפרדה הגזעית בתקופת הקולוניאליזם הספרדי, המשיכה גם בעידן המודרני. ספרדית היא השפה הרשמית של המדינה, לצד 36 שפות ילידיות נוספות, שהידועות בהן הן איימארית וקצ'ואה.

בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס.

בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 38 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בבדיל.

שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה.

הכרזת העצמאות של ארצות הברית

הכרזת העצמאות של ארצות הברית (באנגלית: United States Declaration of Independence) היא מסמך שאימץ הקונגרס הקונטיננטלי ב-4 ביולי 1776 בפילדלפיה, המכריז כי שלוש עשרה המושבות האמריקניות, שנמצאו אז במלחמה מול בריטניה הגדולה, הן מעתה מדינות עצמאיות, ומתוקף כך כבר אינן חלק מהאימפריה הבריטית.

ההכרזה נוסחה ברובה על ידי תומאס ג'פרסון, והייתה הסבר רשמי להצבעת הקונגרס יומיים קודם לכן, ב-2 ביולי, על הכרזת עצמאות מבריטניה הגדולה, יותר משנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית. ההחלטה הוכרה על ידי הבריטים רק לאחר תום הקרבות, עם חתימת חוזה פריז ב-3 בספטמבר 1783.

החתימה על ההצהרה בדבר עצמאות הייתה לאירוע היסטורי בתולדות האומה האמריקנית הצעירה, והתאריך שבו היא נערכה נחגג מדי שנה כיום העצמאות של ארצות הברית. אחד מעותקי המסמך, שעליו חתמו נציגי המושבות, מוצג כיום בבניין הארכיון הלאומי שבוושינגטון.

המדינות והטריטוריות של הודו

הודו מחולקת לעשרים ותשע מדינות ולשבע טריטוריות איחוד (מתוכן טריטוריה אחת – דלהי – שבה בירת המדינה ניו דלהי). בכל מדינה השלטון נבחר בבחירות מקומיות בעוד שבטריטוריות האיחוד השלטון ממונה על ידי המדינה.

המהפכה האמריקאית

המהפכה האמריקאית הייתה תהליך פוליטי מתמשך שהתרחש בצפון אמריקה בין השנים 1765 ל-1783, ובמהלכו פרשו 13 המושבות הבריטיות מן האימפריה הבריטית ויצרו מדינה עצמאית בעלת שיטת ממשל דמוקרטית - ארצות הברית. המהפכה האמריקאית החלה בשנת 1765 בשינוי בסטטוס קוו ביחסים בין בריטניה למתיישבים, כאשר חוקק בפרלמנט הבריטי חוק הבולים, שכלל מיסוי כבד על המתיישבים ללא מתן ייצוג בפרלמנט, המשיכה בהתמרמרות עזה של המתיישבים, שהובילה להפגנות והתכתשויות עקובות מדם כגון טבח בוסטון ב-1770, והפכה למלחמה של ממש בשנת 1775.

במהלך המלחמה הכריזו המושבות באופן פורמלי על עצמאותן בשנת 1776, ובכך ניתקו את עצמן לחלוטין מהכתר הבריטי. המלחמה הסתיימה בפועל ב-1781 עם ניצחון המתיישבים בקרב יורקטאון, ופורמלית בחוזה פריז משנת 1783, שבו הכירה בריטניה בעצמאות ארצות הברית.

במהלך הפעילות המלחמתית עסקו מנהיגי המהפכה באופי הממשל העצמאי שייסדו. המתיישבים ביקשו ליצור מנגנון שישמור על זכויותיהם הדמוקרטיות, אך עם זאת חששו מממשל חלש ולא אפקטיבי שיוביל לאנרכיה ולהתפוררות. בשנת 1788 אושרה חוקה שהגדירה את סדרי השלטון והיחסים שבין השלטון הפדרלי המרכזי ובין הממשלים המקומיים במדינות השונות. החוקה הושלמה בשנת 1791 במגילת הזכויות, שכללה עשרה תיקונים לחוקה שנועדו לאזן בין השמירה על זכויות האזרח לבין הצורך בממשל יציב ואפקטיבי.

טוקומאן

סן מיגל דה טוקומאן (בספרדית: San Miguel de Tucumán, לעיתים קרובות מכונה רק טוקומאן) היא בירתה של פרובינציית טוקומאן שבצפון ארגנטינה. העיר מאופיינת באקלים סובטרופי.

נכון לשנת 2001 מנתה אוכלוסיית העיר כ-527,000 איש ואוכלוסיית המטרופולין כולה מנתה כ-740,000 איש.

כלכלתה של העיר מתבססת בעיקר על סוכר, טבק ופירות.

טוקומאן היא מרכז תרבותי מרכזי בסביבתה ועיר היסטורית בעלת חשיבות בהיסטוריה הארגנטינאית, במיוחד עקב הכרזת העצמאות של ארגנטינה, שנישאה בקונגרס טוקומאן ב-9 ביולי 1816.

העיר ידועה בישראל כעיר שבה מצא מרקו מהסדרה הלב את אמו.

הזמרת מרסדס סוסה, מהנערצות ביותר באמריקה הלטינית, היא ילידת העיר.

יום העצמאות (ארצות הברית)

יום העצמאות של ארצות הברית (באנגלית: Independence Day), המכונה גם "ה-4 ביולי", הוא חג פדרלי המציין את אימוץ הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-4 ביולי 1776, שבמסגרתה הכריזו שלוש-עשרה המושבות הראשונות על התנתקותן מממלכת בריטניה הגדולה.

החג נחשב לחג פדרלי, ולכן הוא יום שבתון וכל השירותים שאינם חיוניים נסגרים באותו היום. החג מצוין על פי רוב באמצעות זיקוקים, מצעדים, ברביקיו ופיקניקים, משחקי כדור בסיס וכיוצא באלה. בדרך כלל האירועים מקושרים להיסטוריה ולמורשת האמריקנית, אולם רבים מתייחסים ליום כחגיגת קיץ, בלי הממד הלאומי. השבוע הראשון של יולי נחשב לאחד השבועות הכי עמוסים בנסיעות- משפחות רבות נוסעות לטייל.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא המסמך המכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת־ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1).

את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מגילת העצמאות כוללת חמישה חלקים:

סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה.

הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.

עקרונותיה של המדינה החדשה.

פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות.

חתימות.

מוזיאון תל אביב לאמנות

מוזיאון תל אביב לאמנות הוא אחד ממוזיאוני האמנות החשובים בישראל. המוזיאון פועל בלב מטרופולין גוש דן ומהווה מאז הקמתו ב-1932 ועד היום מוסד אמנות ותרבות מרכזי בארץ.

המוזיאון מתמקד בתחומים של אמנות מודרנית ועכשווית. בבעלותו אוסף לאמנות ישראלית מהגדולים בעולם ואוספים לאמנות מודרנית, רישום והדפס, אמנות עכשווית, צילום, עיצוב ואדריכלות ואוסף לאמנות אירופאית מהמאה ה-16 עד המאה ה-19. בשבעת האוספים ניתן למצוא, בין השאר, יצירות של האמנים פטר פאול רובנס, מאוריצי גוטליב, ג'יימס אנסור, אלכסנדר ארכיפנקו, פבלו פיקאסו, מארק שאגאל, נחום גוטמן, אריה ארוך, פרנסיס בייקון, לאה ניקל, אביבה אורי, משה קופפרמן, מיכה בר-עם, יעקב קאופמן, מיכל נאמן, אניש קאפור, עדי נס וסיגלית לנדאו.

המוזיאון ממוקם באזור הצפוני של מרכז העיר תל אביב-יפו ומשתרע על פני ארבעה בניינים: הבניין הראשי והבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר ממוקמים בשדרות שאול המלך בסמוך לבתי המשפט, ספריית בית אריאלה והמשכן לאמנויות הבמה. מבנה נוסף של המוזיאון, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עכשווית, שוכן לצד היכל התרבות ותיאטרון הבימה ברחוב תרס"ט. סדנאות האמנות של אגף החינוך פועלות במרכז יוסף ורבקה מאירהוף לחינוך לאמנות שברחוב דובנוב.

משכנו הראשון של המוזיאון היה ב"בית דיזנגוף", ביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, אשר יזם וייסד את הקמת המוזיאון. בשנת 1948 נערך בבית דיזנגוף טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

בשנת 2018 נשבר שיא המבקרים במוזיאון עם מספר של 1,018,323 כניסות למוזיאון במהלך השנה.בזכות נתון זה, נכנס מוזיאון תל אביב לאמנות לרשימת 100 המוזיאונים לאמנות עם כמות המבקרים הגבוהה ביותר לשנת 2018 ודורג במקום ה-72 ברשימה.

מולדובנית

מולדובנית (limba moldovenească, או лимба молдовеняскэ באלפבית קירילי מולדובני) הוא אחד משני שמותיה של השפה הרומנית ברפובליקת מולדובה, כך על פי מה שנקבע בחוקתה ולפי הכרזת העצמאות של המדינה ובהתאם לכך שם השפה העכשווית הוא רומנית.

נבחרת ליטא בכדורגל

נבחרת ליטא בכדורגל היא נבחרת הכדורגל הלאומית של ליטא. הדירוג הנוכחי של נבחרת ליטא ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-131 בעולם, נכון ל-19 בספטמבר 2019 - ירידה של מקום אחד לעומת דירוג קודם. דירוג השיא 37 נמדד לראשונה באוקטובר 2008, והדירוג הנמוך ביותר 149 נמדד לראשונה בדצמבר 2017.

נבחרת ליטא שיחקה את משחקה הרשמי הראשון ב-24 ביוני 1923, נגד נבחרת אסטוניה. במשחק הובסה ליטא 5:0. ב-1939 הצטרפה ליטא לברית המועצות והופסקה פעילות הנבחרת.

הנבחרת חזרה לפעילות בתחילת שנות ה-90, לאחר הכרזת העצמאות המחודשת של ליטא, בעקבות פירוק ברית המועצות. הנבחרת שיחקה את משחקה הראשון לאחר הכרזת העצמאות המחודשת ב-27 במאי 1990, נגד גאורגיה.

נבחרת ליטא מעולם לא העפילה לטורניר גמר משמעותי והיא נחשבת לאחת הנבחרות החלשות באירופה, בעיקר משום שכדורגל אינו ענף הספורט המוביל במדינה. כדורסל הוא ענף הספורט הפופולרי בליטא. הנבחרת מדורגת במקום ה-112 של פיפ"א (נכון לספטמבר 2013).

סמל אריתריאה

סמל אריתריאה הוצג ב-24 במאי 1993, ביום הכרזת העצמאות של אריתריאה.

בסמל מופיע גמל, מוקף בזר של ענפי זית. בתחתית מופיעים שמות המדינה בשפות הרשמיות - מימין בערבית, במרכז באנגלית ובצד שמאל - בתיגרינית.

סמל הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין

סמל הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין הוא שלט אצולה המבוסס על סמל קפריסין. ההבדלים בין הסמלים: בסמל הרפובליקה הטורקית לא מופיעה השנה "1960" (שנת עצמאות קפריסין) ובמקומה מופיעה השנה 1983 – שנת הכרזת העצמאות של המדינה; מעל היונה מופיעים כוכב וחצי סהר, המסמלים את טורקיה – היונה פונה אליהם, ולא לצד ימין, כמו בסמל קפריסין.

סמל קוסובו

סמל קוסובו הוא הצעה שהוצגה בפומבי לאחר הכרזת העצמאות של המדינה מסרביה, אך עדיין לא התקבלה באופן רשמי. הוא הוצג בפרלמנט בקוסובו בבירה פרישטינה ב-17 בפברואר 2008, יום קבלת העצמאות.

הסמל הוא מגן כחול בעל מסגרת זהובה, הכולל שישה כוכבים המסודרים בקשת, מעל צורה מוזהבת של מפת המדינה בקווי מתאר. דגל קוסובו מעוצב באופן דומה לסמל, אך ללא המסגרת התוחמת של המגן.

ל"מוסדות הממשלה העצמאית הזמניים" בקוסובו, שפעלו בתקופת המשטר המיוחד בחסות האו"ם לפני הכרזת העצמאות, היה סמל מיוחד משלהם שהיה דומה בעיצובו לסמל קוסובו הנוכחי. סמל זה כלל שלושה כוכבים בלבד, ומתחת למפת קוסובו הופיעו ענפי זית בעיצוב הדומה לזה המופיע על סמל האו"ם, כדי לייצג את חסות האו"ם. סמל זה אמנם התקבל על ידי המוסדות הזמניים, אך לא קיבל מעמד רשמי מטעם המשטר בחסות האו"ם.

קול ישראל

קול ישראל היא רשת שידורי הרדיו הממלכתית של מדינת ישראל, שפועלת החל משידור הכרזת העצמאות. "קול ישראל" הופעלה במסגרת רשות השידור עד 14 במאי 2017, ולמחרת, ב-15 במאי 2017, החלה לפעול במסגרת תאגיד השידור הישראלי, תחת השם "כאן קול ישראל".

קוסובו

הרפובליקה של קוסובו (באלבנית: Republika e Kosovës, קוסובַה; בסרבית: Република Косово או Republika Kosovo) היא מדינה מוכרת חלקית באזור הבלקן, אשר הכריזה על עצמאותה ב-17 בפברואר 2008, לאחר שהייתה טריטוריה אוטונומית של סרביה ונוהלה על ידי האומות המאוחדות. היא אינה חברה באו"ם כתוצאה מהווטו הרוסי במועצת הביטחון בשל התנגדותה הנחרצת להכרה בעצמאות קוסובו. גם מדינת ישראל לא הכירה בעצמאות קוסובו. מנגד, ארצות הברית ו-23 מתוך המדינות החברות באיחוד האירופי הכירו בעצמאות המדינה. המחלוקת הבינלאומית בשאלת עצמאותה של קוסובו הועברה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שקבע כי הכרזת העצמאות של קוסובו חוקית כיוון ש"אין חוק בינלאומי נגד הכרזות עצמאות".קוסובו גובלת בצפון ובמזרח ובצפון מערב בסרביה, במקדוניה הצפונית בדרום מזרח, באלבניה בדרום מערב ובמונטנגרו מהמערב.

רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים, ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים ואחרים. סרביה איבדה את השליטה בקוסובו בעקבות מלחמת קוסובו, אך היא מוסיפה לראות בה מחוז שלה ששמו האזור האוטונומי של קוסובו ומטוחיה (בסרבית: Аутономна покрајина Косово и Метохија או Autonomna Pokrajina Kosovo i Metohija), ושוללת את תוקף הכרזת העצמאות.

קטלוניה

קָטָלוּנְיָה (בקטלאנית: Catalunya, באוקסיטנית: Catalonha, בספרדית: Cataluña) היא קהילה אוטונומית בקצה הצפון מזרחי של ספרד, גובלת בצפון בצרפת ובנסיכות אנדורה, במערב באראגון, בדרום בוולנסיה ובמזרח בחוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. תושבי האזור הם ברובם קטלאנים אתניים, עם בעל מורשת לשונית, תרבותית והיסטורית ייחודית.

השפות הרשמיות בקטלוניה הן הקטלאנית, ספרדית ואוקסיטנית. בשטחה פניני טבע רבות, כגון קוסטה בראווה והצד המזרחי של הרי הפירנאים.

בימי הביניים הייתה קטלוניה ממלכה שהשתרעה על שטחים נרחבים במזרח ספרד, דרום צרפת ובאיים במערב ים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטיליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. בעת השלטון הפאשיסטי של הגנרל פרנסיסקו פרנקו הזהות הקטלאנית כולל השימוש בשפה הקטלאנית נרדפו ודוכאו. הן ידעו פריחה ללא תקדים אחרי 1978, שנת כינונה של ספרד הדמוקרטית. קטלוניה היא מאז אחד האזורים האוטונומיים החזקים ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לצד חבל הבסקים הספרדי ונווארה, קטלוניה נהנית ממעמד אוטונומי נרחב.

ב-27 באוקטובר 2017, הצביע הפרלמנט של קטלוניה בעד הכרזת עצמאות מספרד והקמתה של הרפובליקה הקטלאנית על סמך משאל עם שאורגן בניגוד לחוקתה של ספרד ולהחלטות בית המשפט החוקתי של ספרד. בתגובה השהה הפרלמנט של ספרד באופן זמני את האוטונומיה של קטלוניה. באותו היום הודיע ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי על הדחתו של נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון ופיזור הפרלמנט בעקבות הכרזת העצמאות. ב-31 באוקטובר 2017, ביטל בית המשפט החוקתי בספרד את הכרזת העצמאות של החבל במדינה שעליה הכריז הפרלמנט הקטלאני, המדינאים הקטלאנים נעצרו, וכיום מתנהל משפטם.

רודזיה

רודזיה (באנגלית: Rhodesia) אשר החל משנת 1970 הייתה ידועה כרפובליקה של רודזיה (באנגלית: Republic of Rhodesia) הייתה מדינה עצמאית בלתי מוכרת, שהתקיימה בשנים 1965 עד 1979 בשטחי זימבבואה של ימינו.

שלוש עשרה המושבות

שלוש עשרה המושבות (באנגלית: Thirteen Colonies) הוא שמן הקיבוצי של 13 קולוניות בריטיות בצפון אמריקה, אשר לכל אחת מהן היה שלטון עצמי - בכל מושבה מינה המלך האנגלי מושל ולצדו פקידים, אך לצדו גם המתיישבים השתתפו בשלטון, בעיקר בהחלטות שנוגעות למיסוי, לגיוס לצבא ולעניינים משפטיים.

במהלך השנים נוצרה במושבות תרבות חדשה, ששילבה תרבות בריטית ואירופאית, וכן אלמנטים של תרבות שלא התקיימה קודם, ושהתפתחה בעיקר עקב התנאים הגאוגרפיים והתברואתיים בצפון אמריקה. המתיישבים, שמספרם הגיע כבר ל-2.5 מיליון, החלו בהדרגה לראות את עצמם כאמריקנים עצמאיים בעלי מחשבות שונות משל הריבונות הבריטית הנוכחית. בעקבות זאת הם בזו לפיקוח הבריטי עליהם, אף על פי שהיה רופף ביותר כיוון שבריטניה הייתה טרודה בעצמה במלחמות דוגמת מלחמת שבע השנים.

המושבות חתמו על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 ונפרדו רשמית מהאימפריה הבריטית, במהלך שהוביל למלחמת העצמאות של ארצות הברית ולייסודה של ארצות הברית.

אך לא כל הקולוניות מרדו. המושבה הצרפתית לשעבר של קוויבק, והמושבות נובה סקוטיה ואי הנסיך אדוארד נותרו נאמנות לכתר הבריטי ומאוחר יותר אוחדו למדינת קנדה. המושבות של מערב פלורידה ומזרח פלורידה גם כן נשארו נאמנות למלוכה הבריטית.

שלושה עשר הפסים בצבעי אדום-לבן בדגל ארצות הברית מייצגים את שלוש עשרה המושבות.

תקליט

תקליט הוא אמצעי הקלטה ובייחוד אמצעי הפצה שיווק ושמיעה של מוזיקה. שמות נוספים לתקליט הם: אריך-נֶגֶן, תקליט ויניל, אלבום מוזיקה. התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזיקה במרבית שנות המאה ה-20.

את התקליט והגרמופון להשמעת התקליטים המציא בארצות הברית בשנת 1887 הממציא היהודי אמיל ברלינר יליד העיר הנובר בגרמניה, שהיגר לארצות הברית בגיל 19. פטנט נרשם על ההמצאה ב־12 בנובמבר 1887.

התקליט הוא מדיום אנלוגי לשמיעת מוזיקה: דיסק שטוח המסתובב בקצב אחיד ובתנוחה מאוזנת, עליה חרוט חריץ בצורת ספיראלה אחידה משולי התקליט כלפי המרכז. החריץ נע ימינה ושמאלה בתנועה אופקית לפי המוזיקה המוקלטת בו (אנלוגיה לטרקטור הנוסע בסיבוב מתון מאוד וחורש תלם אחד ותוך כדי חרישה מזיזים את ההגה שלו ימינה ושמאלה במהירות ובעדינות לפי המוזיקה) בזמן ההשמעה המחט בחריץ קולטת את התנועות האופקיות העדינות והופכת אותן לצלילים.

בתקליטים, כמעט תמיד הספיראלה מתחילה מבחוץ כלפי פנים כלומר משולי התקליט כלפי מרכז התקליט. יוצאים מן הכלל היו תקליטים בודדים (שלא שוכפלו בייצור המוני) שבהם נחרטה הספיראלה מהמרכז לשוליים. תקליטים אלה היו בשימוש נרחב בתחנות רדיו לשם שידור באולפנים. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הוקלטה ונחרטה על תקליטים בודדים מסוג זה. באולפני הרדיו של קול ישראל היה שימוש נרחב בתקליטים כאלה בשנות ה-50.

רבים מהתקליטים יוצרו מפוליוויניל כלוריד (PVC), ולכן לעיתים נהוג לכנות תקליטים בכינוי ויניל (Vinyl).

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאות • החלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.