הכרה בישראל

הכרה בישראל היא הכרה דיפלומטית במדינת ישראל בקרב מדינות העולם. מעמדה של ישראל נתון במחלוקת בשל הסכסוך הישראלי-ערבי ומבין 192 המדינות האחרות החברות באו"ם, 163 מכירות בישראל.[1]

היסטוריה

הכרה בישראל דה-פקטו ודה-יורה

ב-14 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל עם הכרזת העצמאות אשר נישאה בבית דיזנגוף. הליגה הערבית ומדינות ערב התנגדו לכל חלוקה של ארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית. בשל כך הללו נקטו בפעולה צבאית נגד המדינה, אשר נחשבת בישראל למלחמת העצמאות. עם הכרזת העצמאות הוקמה גם הממשלה הזמנית של ישראל, שזכתה בתוך זמן קצר בהכרה דה פקטו של ארצות הברית, ואחריה איראן (אף על פי שהצביעה נגד תוכנית החלוקה של האו"ם), גואטמלה, איסלנד, ניקרגואה, רומניה ואורוגוואי. ב-17 במאי 1948 ברית המועצות הייתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל דה יורה ולאחריה הצטרפו ניקרגואה, צ'כוסלובקיה, סרביה ופולין. ארצות הברית הרחיבה את ההכרה דה-יורה ב-31 בינואר 1949 לאחר מערכת הבחירות לאספה המכוננת.

קבלת ישראל לאו"ם

ב-15 במאי 1948, יממה לאחר הכרזת העצמאות, ישראל פנתה לאו"ם וביקשה להתקבל כחברה מן המניין, אך הבקשה נדחתה על הסף במועצת הביטחון. גם הפנייה השנייה של ישראל, ב-17 בדצמבר 1948, נדחתה על ידי מועצת הביטחון, הפעם בהצבעה, שתוצאותיה היו 5 בעד, 1 נגד ו-5 נמנעו. סוריה הייתה המתנגדת היחידה; ארצות הברית, ארגנטינה, קולומביה, ברית המועצות ואוקראינה הצביעו בעד ובלגיה, בריטניה, קנדה, סין וצרפת נמנעו.

הפנייה השלישית של ישראל הייתה לאחר הבחירות לאספה המכוננת. ב-4 במרץ 1949, בהחלטה 69 של מועצת הביטחון של האו"ם, נאמר שישראל היא מדינה שוחרת שלום, ומועצת הביטחון ממליצה על קבלתה כחברה באו"ם. בהצבעה, נציג מצרים נמנע ונציג הממלכה המאוחדת לא הופיע כלל לדיון. בעד ההחלטה הצביעו סין, צרפת, ארצות הברית, ברית המועצות, ארגנטינה, קנדה, קובה, נורווגיה, והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.

ב-11 במאי 1949 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב של שני שלישים את הבקשה להכניס את ישראל לאו"ם בהחלטה 273 של העצרת הכללית של האו"ם. בהצבעה באספה הכללית הצביעו 37 בעד, 12 נגד ו-9 נמנעו. המדינות שהצביעו בעד היו ארגנטינה, אוסטרליה, בוליביה, קנדה, צ'ילה, סין, קולומביה, קוסטה ריקה, קובה, צ'כוסלובקיה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, צרפת, גואטמלה, האיטי, הונדורס, איסלנד, ליבריה, לוקסמבורג, מקסיקו, הולנד, ניו זילנד, ניקרגואה, נורווגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, אוקראינה, דרום אפריקה, ברית המועצות, ארצות הברית, אורוגוואי, ונצואלה ויוגוסלביה. מקרב המתנגדות היו שש משבע חברות הליגה הערבית (מצרים, עיראק, לבנון, סעודיה, סוריה ותימן) וכן אפגניסטן, בורמה, אתיופיה, הודו, איראן (שהכירה לפני כן בישראל דה פקטו) ופקיסטן. הנמנעות היו בלגיה, ברזיל, דנמרק, אל סלוודור, יוון, סיאם, שוודיה, טורקיה והממלכה המאוחדת. רבות מהמדינות שהצביעו בעד כבר הכירו בישראל, לפחות דה פקטו, עוד לפני ההצבעה באו"ם.

שנות השישים והשבעים

עד לסוף שנות השישים רקמה ישראל יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות מערב אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, וחלק ניכר ממדינות אפריקה.

לאחר מלחמת ששת הימים הופעל לחץ דיפלומטי וצבאי רב על ישראל, ומדינות ערב איימו להטיל אמברגו נפט על מדינות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. כתוצאה מכך ניתקו מדינות רבות באפריקה ובאסיה את יחסיהן עם ישראל. גם מדינות הגוש הסובייטי תמכו בחרם הערבי, ורובן ניתקו בשנת 1967 את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בהן ברית המועצות, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ובולגריה. לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991 חידשו מדינות אלה את היחסים דיפלומטיים עם ישראל.

בעקבות ועידת ח'רטום (1967) ומשבר האנרגיה העולמי (1973) ניתקו מדינות רבות את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, בהן מדינות מאמריקה הלטינית (בוליביה, קובה, ניקרגואה וונצואלה), מהליגה הערבית (מאוריטניה), מאפריקה (צ'אד, גינאה, מאלי וניז'ר) וכן איראן (עוד לפני המהפכה האסלאמית). רוב היחסים עם מדינות אלה לא שוקמו.

משנות השמונים ואילך

בעקבות ההכרה של אש"ף בישראל והתקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שוקמו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות רבות באפריקה ואסיה ואף עם מספר מדינות ערביות. קריית הוותיקן הכירה בישראל באופן רשמי בשנת 1994.

בשנת 2002 הליגה הערבית הציעה הכרה של מדינות ערב בישראל, כחלק מיוזמת השלום הערבית.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה (2006) והסגר על רצועת עזה (2007) הורעו או הושעו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין מספר מדינות.

גינאה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ב-12 ביוני 1967, וחידשה אותם ב-20 ביולי 2016, לאחר שקיבלה תמיכה מישראל במאבקה בהתפרצות נגיף האבולה במדינה.

היחסים בין עומאן נותקו ב-28 בינואר 1996, וחודשו ב-27 באוקטובר 2018, בעקבות המפגש בין המנהיגים בנימין נתניהו ויוסוף בן עלווי[2], וכעבור 3 חודשים, ב-20 בינואר 2019, חודשו גם היחסים עם צ'אד, אשר יחסיה הדיפלומטים עם ישראל נותקו מ-28 בנובמבר 1972.

המצב כיום

נכון לשנת 2019, 29 מדינות החברות באו"ם לא מכירות במדינת ישראל, בהן 17 מדינות החברות בליגה הערבית (אלג'יריה, בחריין, קומורו, ג'יבוטי, עיראק, כווית, לבנון, לוב, מרוקו, קטר, ערב הסעודית, סומליה, סודאן, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות הערביות ותימן), 9 מדינות חברות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (אפגניסטן, בנגלדש, ברוניי, אינדונזיה, איראן, מלזיה, מאלי, ניז'ר ופקיסטן), ושלוש מדינות נוספות (בהוטן, קובה[דרוש מקור] וקוריאה הצפונית).

למדינות אלו אין אפשרות להיכנס עם דרכון ישראלי[דרוש מקור]. חלק מהמדינות אינן מאפשרות כניסת בעלי דרכונים של מדינות אחרות, שבהם מופיעה אשרת כניסה לישראל.

רשימת המדינות

= מדינות ללא קשרים דיפלומטים עם ישראל = מדינות שניתקו קשרים דיפלומטים עם ישראל
שם המדינה[3] תאריך הכרה בישראל

דה יורה

הערות
אוגנדה לא ידוע היחסים נותקו ב-30 במרץ 1972 וחודשו בשנת 1994

אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בקניה)

אוזבקיסטן 21 בפברואר 1992 שגרירות בטשקנט
אוסטריה 5 במרץ 1949 שגרירות בווינה
אוסטרליה 29 בינואר 1949 שגרירות בקנברה
אוקראינה 26 בדצמבר 1991 שגרירות בקייב
אורוגוואי 19 במאי 1948 שגרירות במונטבידאו
אזרבייג'ן 7 באפריל 1992 שגרירות בבאקו
ללא קשרים איחוד האמירויות בנובמבר 2015 נפתחה נציגות ישראלית רשמית ראשונה באבו דאבי.
איטליה 8 בפברואר 1949 שגרירות ברומא
איי בהאמס 24 בספטמבר 1974 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות במקסיקו)
איי מרשל 16 בספטמבר 1987 אין שגרירות (התיאום נעשה דרך שגריר איי מרשל בישראל)
איי סיישל ספטמבר 1992 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגריר בקניה)
איי שלמה ינואר 1989 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגריר איי שלמה בישראל)
ללא קשרים אינדונזיה
איסלנד 11 בפברואר 1949 שגרירות ברייקיאוויק
ניתקו את היחסים איראן הכירה בישראל דה פקטו ב-14 במרץ 1950. הקשרים נותקו בעקבות המהפכה במדינה ולאחר הימלטות צוות השגרירות מהמדינה ב-18 בפברואר 1979
אירלנד ינואר 1975 שגרירות בדבלין
אל סלוודור 11 בספטמבר 1948 שגרירות בסן סלוודור
אלבניה 16 באפריל 1949 יחסים דיפלומטים רשמיים מתקיימים משנת 1991

שגרירות בטירנה

ללא קשרים אלג'יריה
אנגולה 16 באפריל 1992 שגרירות בלואנדה
אנדורה 13 באפריל 1994 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בספרד)
אנטיגואה וברבודה 22 ביוני 1983 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
אסטוניה 9 בינואר 1992 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בפינלנד)
ללא קשרים אפגניסטן
אקוודור 2 בפברואר 1949 שגרירות בקיטו
ארגנטינה 14 בפברואר 1949 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגריר רומניה בישראל)
אריתריאה 6 במאי 1993 שגרירות באסמרה
ארמניה 4 באפריל 1992 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות ארמניה בישראל)
ארצות הברית 14 במאי 1948 שגרירויות בוושינגטון
אתיופיה 24 באוקטובר 1961 שגרירות באדיס אבבה
ללא יחסים בהוטן
בוטסואנה אין תאריך מדויק התקיימו יחסים דיפלומטים משנת 1966(עצמאות המדינה)

ועד אוקטובר 1973 (מלחמת יום כיפור).

היחסים חודשו בשנת 1994 (הסכמי אוסלו)

אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגריר בוטסואנה בישראל)

בולגריה 4 בדצמבר 1948 היחסים נותקו ב-10 ביוני 1967 (בזמן מלחמת ששת הימים)

וחודשו ב-3 במאי 1990

שגרירויות בסופיה ווארנה

ניתקו את היחסים בוליביה 24 בפברואר 1949 ניתקה את קשריה הדיפלומטים עם ישראל ב-2009 בעקבות מבצע עופרת יצוקה

החל מ-2014, נדרשת הוצאת ויזה לשם כניסה למדינה (לבעלי דרכון ישראלי).

בוסניה והרצגובינה 26 בספטמבר 1997 אין שגרירות במדינה (תיאום נעשה דרך שגריר בוסניה בישראל)
בורונדי לא ידוע אין שגרירות במדינה (תיאום נעשה דרך השגרירות באתיופיה)
בורקינה פאסו 5 ביולי 1961 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בחוף השנהב)
ללא יחסים בחריין
בלגיה 15 בינואר 1950 שגרירות בבריסל
בליז 6 בספטמבר 1984 אין שגרירות במדינה (תיאום נעשה דרך השגרירות באל סלבדור)
בלארוס 10 ביולי 1991 11 במאי 1949 (דה פקטו)[4]שגרירות במינסק
ללא יחסים בנגלדש
בנין 5 בדצמבר 1984 אין שגרירות במדינה (תיאום נעשה דרך השגרירות באתיופיה)
ברבדוס 29 באוגוסט 1967 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
ללא יחסים ברוניי
ברזיל 7 בפברואר 1949 שגרירויות בברזיליה
בריטניה 28 באפריל 1950 שגרירות בלונדון
גאורגיה יוני 1992 שגרירות בטיביליסי
גאנה לא ידוע היחסים נותקו באוקטובר 1973 (מלחמת יום כיפור) ושוקמו ב-2011, עם

פתיחתה של שגרירות ישראל בעיר הבירה אקרה

גבון 29 בספטמבר 1973 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות גבון בישראל)
גואטמלה 19 במאי 1948 שגרירות בגואטמלה-סיטי
ללא יחסים ג'יבוטי
גינאה לא ידוע אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בסנגל)
גינאה ביסאו מרץ 1994 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בגבון)
גינאה המשוונית לא ידוע אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בקמרון)
גמביה לא ידוע אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בסנגל)
ג'מייקה ינואר 1962 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
גרמניה 12 במאי 1965 שגרירויות בברלין
גרנדה ינואר 1975 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
דומיניקה ינואר 1978 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
דנמרק 2 בפברואר 1949 שגרירות בקופנהגן
דרום אפריקה 24 במאי 1948 שגרירות בפרטוריה
דרום סודאן 28 ביולי 2011 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות דרום סודאן בישראל)
האיטי 26 בפברואר 1949 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית)
הודו 17 בספטמבר 1950 שגרירות בניו דלהי
הולנד 11 במאי 1949 שגרירות בהאג
הונגריה 24 במאי 1948 שגרירות בבודפשט
הונדורס 8 בנובמבר 1948 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות הונדורס בישראל)
וייטנאם 12 ביולי 1993 שגרירות בהאנוי
ונואטו 16 בדצמבר 1993 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות ונואטו בישראל)
ניתקו את היחסים ונצואלה 27 ביוני 1948 היחסים נותקו בשנת 2009, ביוזמת הנשיא הוגו צ'אווס
וותיקן 30 בדצמבר 1993 שגרירות בוותיקן
זימבבואה 26 בנובמבר 1993 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות זימבבואה בישראל)
זמביה 1964 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות זימבבואה בישראל)

היחסים בין המדינות נותקו בשנת 1973 וחודשו בשנת 1997

חוף השנהב 15 בפברואר 1961 שגרירות באבידג'אן
טג'יקיסטן אפריל 1992 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות טג'יקיסטן בישראל)
טובאלו יולי 1984 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות טובאלו בישראל)
טוגו לא ידוע אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בחוף השנהב)
טונגה יוני 1977 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות טונגה בישראל)
טורקיה 28 במרץ 1949 שגרירות ישראל באנקרה
טורקמניסטן 6 באוקטובר 1993 שגרירות באשגבאט
טנזניה לא ידוע אין שגרירות (תיאום נעשה דרך השגרירות בקניה)

הקשרים בין המדינות נותקו לאחר מלחמת ששת הימים וחודשו בשנת 2017

טרינידד וטובגו ינואר 1962 אין שגרירות
ירדן 1994 שגרירות בעמאן.

בעקבות התקרית בשגרירות ישראל בעמאן 2017 הוחזרה השגרירה הישראלית. נכון לעכשיו טרם מונה שגריר חדש.

ללא יחסים כווית
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
מיאנמר שגרירות ביאנגון
מצרים 1977 שגרירות בקהיר
היחסים נותקו מרוקו 1994 בעקבות הסכמי אוסלו היחסים בין המדינות נותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה
ניקרגואה אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות ישראל בקוסטה ריקה)

היחסים בין המדינות נותקו בשנת 2010 בעקבות פרשת המרמרה וחודשו בשנת 2017

סרי לנקה מרץ 1955 אין שגרירות (תיאום נעשה דרך שגרירות ישראל בהודו)

היחסים כוננו ונותקו מספר פעמים.

פולין מאי 1948 שגרירות ישראל בוורשה

היחסים נותקו ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, וחודשו בשנת 1990 עם נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ עמית ולדמן, ‏העולם כולו נגדנו? בדקנו, באתר ‏mako‏‏, ‏8 באפריל 2017‏
  2. ^ https://www.i24news.tv/en/news/international/187274-181027-oman-optimistic-about-trump-peace-plan-recognizes-israel-as-state
  3. ^ הקישורים הפנימיים מתייחסים לערכים אודות היחסים בין המדינות. אם לא קיים ערך שכזה, הקישור יהיה לערך אודות המדינה.
  4. ^ כחלק מההרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית אשר השתייכה לברית המועצות
ברק אובמה

ברק חוסיין אובמה השני (באנגלית: Barack Hussein Obama II (מידע • עזרה); נולד ב-4 באוגוסט 1961) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-44 של ארצות הברית, בשנים 2009–2017. אובמה הוא האפרו-אמריקאי היחיד שכיהן בתפקיד זה. הוא חבר המפלגה הדמוקרטית ולפני בחירתו לנשיא כיהן בסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת אילינוי, מינואר 2005 ועד נובמבר 2008.

בתוך 9 חודשים בלבד מתחילת כהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית, הוענק לאובמה פרס נובל לשלום על "מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים". הענקת הפרס זכתה לביקורות נוקבות, בטענה שהייתה מוקדמת מדי, לא ראויה, נובעת ממניעים פוליטיים, ועוד בטרם הספיק אובמה לקיים את ההישגים שעליהם זכה בפרס. אובמה עצמו אמר שהוא מופתע מהזכייה, ושהוא לא מחשיב את עצמו כמועמד ראוי לפרס; למרות זאת, הוא הסכים לקבל אותו.

גולדה מאיר

גולדה מאיר (מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו, תשל"ט) הייתה ראש ממשלת ישראל הרביעית, בין מרץ 1969 ליוני 1974. לפני כן כיהנה כשרת העבודה (1949–1956), וכשרת החוץ (1956–1966). כראש הממשלה, הנהיגה את ישראל בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר היא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלה בישראל. נוסף על היותה ראש הממשלה הרביעית של ישראל, היא האישה השלישית בעולם שנבחרה לראשות ממשלה.

גמאל עבד אל נאצר

גמאל עבד אל נאצר (בערבית: جمال عبد الناصر, על פי ההגייה המצרית: גַּמַאל עַבְּד אֵ־נַּאסֵר; 15 בינואר 1918 - 28 בספטמבר 1970) היה נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו בשנת 1970, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.

הארי טרומן

הארי ס. טרומן (באנגלית: Harry S. Truman; 8 במאי 1884 – 26 בדצמבר 1972) היה נשיאה ה-33 של ארצות הברית (1945–1953). כשותפו האחרון למרוץ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944, ירש טרומן את נשיאותו ב-12 באפריל 1945, כאשר נפטר רוזוולט לאחר חודשים של בריאות מתדרדרת.

כנשיא ארצות הברית הביא לכניעתה המוחלטת של יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה כשעשה לראשונה שימוש בנשק גרעיני, הנהיג קו תקיף במלחמה הקרה מול התפשטות הקומוניזם ושיקם את מערב אירופה, נקט צעדים לקידום זכויות השחורים כשביטל את ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, והכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה, בעודו המנהיג הזר הראשון לעשות כן.

נשיאותו הייתה נקודת מפנה ביחסי החוץ של ארצות הברית, כאשר החלה לדגול באינטרנציונליזם ובהתערבות בעולם תוך דחיית הבדלנות, לצד שיתוף פעולה עם בנות בריתה האירופאיות והמערביות. לאחר מלחמת העולם השנייה עזר טרומן בהקמת האומות המאוחדות ופרס את דוקטרינת טרומן ב-1947 שקראה לבלום את הקומוניזם, וכן העביר את תוכנית מרשל – בת 13 מיליארד דולר – אשר בנתה מחדש את כלכלת מערב אירופה, בהן גם מדינות הציר לשעבר. הוא הוביל את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, שמבעלת ברית הפכה לאויב עם תחילת המלחמה הקרה, כאשר אישר את הרכבת האווירית לברלין וקידם את יצירת נאט"ו ב-1949. כאשר הצפון הקומוניסטי פלש לדרום קוריאה ב-1950, שלח טרומן חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה, אך לאחר הצלחה התחלתית נמשך הסכסוך עד לסוף נשיאותו עקב התערבות הסינים. בעת נשיאותו נחתם חוק הביטחון הלאומי (1947), שייצר את מחלקת ההגנה, ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי, וב-1952 הקים את ה-NSA. מבחינה פנימית נחשב לדמוקרט מתון והמשיך את מדיניות הניו דיל של רוזוולט, אך הקונגרס הלעומתי דחה את רוב תוכניותיו – והוא השתמש בזכות הווטו 180 פעמים, יותר מכל נשיא מאז.

היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית, אם כי החלטתו להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, חרף היותה גורם מרכזי בכניעתה המוחלטת של יפן, נותרה שנויה במחלוקת עד יום זה.

הכרה דיפלומטית

הכרה דיפלומטית במשפט הבינלאומי היא צעד מדיני, חד-צדדי, שלו השלכות חוקיות מקומיות ובינלאומיות, ואשר בו מדינה מכירה במעמד או בחוק של מדינה או ממשלה אחרת. ההכרה יכולה להיעשות דה פקטו או דה יורה, בדרך כלל בדרך של פרסום הודעה רשמית מטעם הממשלה המכירה.

המלחמה על המים

"המלחמה על המים" (מכונה גם הקרב על המים) היא כינוי למאבקים בין ישראל למדינות ערב הגובלות בה, בעיקר סוריה, סביב ניצול מקורות המים בצפון ישראל. על פי הגדרה רחבה, הקרב על המים התקיים בשנים 1951–1966. הגדרה צרה יותר מתייחסת לניסיונה של סוריה להטות את מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, כך שלא ישפעו לירדן ההררי בשטח ישראל ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל, בשנים 1964–1966.

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי–ערבי הוא מאבק בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית, החל משנת 1948 ושיאו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם), ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.

הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982, לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול הפלסטינים, וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון.

ועידת ח'רטום

ועידת ח'רטום נערכה בסוף אוגוסט 1967 בעיר ח'רטום, בירת סודאן. הוועידה התכנסה בעקבות מלחמת ששת הימים והשתתפו בה מנהיגי שמונה מדינות ערביות. ההצהרה שנוסחה בסופה (1 בספטמבר) הנחתה את המדיניות הערבית כלפי מדינת ישראל עד מלחמת יום כיפור.

חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה ופרגוואי. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

יחסי החוץ של ישראל

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ידעו יחסי החוץ שלה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים. כמדינה קטנה במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת לפחות כערובה לביטחונה ולשגשוגה.

מעמדה של ישראל נתון במחלוקת בשל הסכסוך הישראלי-ערבי ומתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 162 מכירות בישראל.

יחסי ירדן–ישראל

יחסי הממלכה הירדנית ההאשמית ומדינת ישראל התאפיינו בשניות החל מהקמת מדינת ישראל ב-1948 ועד להסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. עד לשנה זו היו המדינות במצב רשמי של מלחמה, ולחמו זו בזו במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. עם זאת, גם בתקופה זו, התקיים ביניהם שיתוף פעולה ודו-שיח בלתי רשמי, לאור האינטרסים המשותפים של שתי המדינות.

יחסי ישראל–ספרד

יחסי ישראל–ספרד מתייחסים ליחסים הדיפלומטיים, התרבותיים והכלכליים בין ישראל לספרד. למדינות קשרים דיפלומטיים מאז 1986. לישראל יש שגרירות במדריד ולספרד יש שגרירות בתל אביב, קונסול דיפלומטי בחיפה וקונסוליה כללית בירושלים.

יחסי ישראל–פקיסטן

יחסים בין ישראל לפקיסטן מעולם לא כוננו, והחל מיצירת הקשר הראשון בין שתי המדינות, הם עוינים. פקיסטן נוטרת איבה לישראל, על אף ניסיונות מצד ישראל ליצור יחסים דיפלומטיים או קשרי מסחר, על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. במרוצת השנים אמרו בכירים פקיסטנים רבים כי אם ישראל תגיע להסדר כלשהו עם מדינות ערב, ארצם תוכל לפתוח בהליך דיפלומטי גלוי עם ישראל.

פקיסטן מקיימת יחסים קרובים עם הארגון לשחרור פלסטין. בתקופת האינתיפאדה הראשונה, למשל, שלחה לפלסטינים מזון וציוד רפואי. תוקפנות בוטה של פקיסטן כלפי ישראל בזירה הבינלאומית היוותה פעמים תכופות גורם לחיכוך בינה לבין ארצות הברית ובכך ערערה את מעמדה בוושינגטון הבירה. לאחר שיכולותיה הגרעיניות של פקיסטן הפכו למוכחות, התעוררה בישראל דאגה באשר ליכולות אלו. בפקיסטן רווחו טענות רבות, ולפיהן ישראל מתכננת לתקוף את מתקני הגרעין הפקיסטניים, אך אנשי מפתח בשלטון הישראלי הכחישו כי לישראל הייתה כוונה כזו.

לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות הסכמי אוסלו, חל שינוי לטובה בעמדתה של פקיסטן כלפי ישראל. זו התרככה והנמיכה את פעילותה האנטי-ישראלית בארגונים הבינלאומיים. לאור שינוי זה החלו נציגים יהודיים (לאו דווקא ישראלים) ופקיסטניים להיפגש זה עם זה. האינטרסים הישראליים בפגישות אלו היו בעיקר לכונן יחסים דיפלומטיים או קשרים גלויים במישור אחר, ואילו האינטרסים הפקיסטניים התמקדו בהבהרה לישראלים כי הסיבה העיקרית לעוינותה של פקיסטן כלפי ישראל היא הרצון להביע הזדהות עם העולם המוסלמי בכלל ועם ארצות ערב בפרט.

נכון ל-2017, לא ידוע על קיום מגעים כלשהם בין שתי המדינות, ופקיסטן מוגדרת כמדינת אויב של ישראל.

יצחק שמיר

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי) (להאזנה (מידע • עזרה);‏ 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי הלח"י.

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי (הממשלה ה-20) של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הפסידה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין.

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

מדינה יהודית ודמוקרטית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

מדינות שההכרה בהן מוגבלת

מדינות שההכרה בהן מוגבלת הן ישויות גאופוליטיות המבקשות הכרה כמדינה, אולם אין להן הכרה דיפלומטית מלאה בעולם. ייתכן כי רק מספר מוגבל מאוד של מדינות אינו מכיר בהן.

מדינות אלה מתחלקות לשתי קטגוריות: הקטגוריה האחת היא ישויות שלהן שליטה מלאה או חלקית על הטריטוריה שהן טוענות לה ואשר מקיימות דה פקטו ממשל עצמי ואשר הביעו רצונן בעצמאות מלאה. פעמים רבות, הקהילה הבינלאומית רואה בקיומן של ישויות אלה תוצאה של הפרת סעיף 11 לאמנת מונטווידאו, ובאופן כללי, הפרת סעיף 2.4 למגילת האומות המאוחדות המהווה היום חלק מן החוק הבינלאומי הנוהג.

הקטגוריה השנייה היא אותן ישויות אשר אין להן שליטה מלאה על הטריטוריה שהן טוענות לבעלות עליה, אולם טענתן לאותה טריטוריה הוכרה דה יורה לפחות על ידי מדינה אחת. חלק מן המדינות בקטגוריה זו, למשל רפובליקת קפריסין, מדינת ישראל ורפובליקת קוריאה, זכו להכרה על ידי רוב מדינות העולם והן חברות בארגון האומות המאוחדות, אולם הן נכללות כאן כיוון שמספר קטן של מדינות אינן מכירות בהן.

מסורב עלייה

מסורבי עלייה היו יהודים, בעיקר תחת המשטר הקומוניסטי, שלא הורשו לעלות לישראל משיקולים פוליטיים. אנשים אלו נקראו גם "סירובניקים" - תרגום של המונח Refusenik באנגלית. מסורבי העלייה ניהלו מאבק כנגד השלטונות, שזכה לסיוע מן החוץ מארגונים בישראל ובעולם. לאחר מספר שנים של מאבק בוטל איסור ההגירה ולמסורבי העלייה הותר לעלות לישראל.

מרואן ברגותי

מרואן חסיב איברהים ברגותי (ערבית: مروان حسيب ابراهيم البرغوثي, תעתיק מדויק: מרואן אלברע'ות'י; נולד ב-6 ביוני 1959) הוא טרוריסט ומנהיג פלסטיני אשר נידון על ידי בית משפט ישראלי לעונש של חמישה מאסרי עולם מצטברים ו־40 שנות מאסר על מעשי טרור בהם נרצחו ונפצעו ישראלים רבים.

בדצמבר 2016 זכה במקום הראשון בבחירות לוועד המרכזי של הפת"ח.

פרוקטר אנד גמבל

פרוקטר אנד גמבל (באנגלית: .Procter & Gamble Co, או P&G) היא תאגיד רב-לאומי, אשר בסיסו בסינסינטי, אוהיו שבארצות הברית ולו מטה אירופי בז'נבה, שווייץ. פרוקטר אנד גמבל מייצרת מעל 300 מותגים של מוצרי צריכה, ביניהם אריאל (אבקת כביסה), קרסט, פמפרס, דורסל, טייד, פנטן, אולוויז, פיירי, הד אנד שולדרס, אולד ספייס, ג'ילט (אותה רכשה ב-2005) ועוד.

החברה נוסדה בשנת 1837 על ידי ויליאם פרוקטר וג'יימס גמבל, מהגרים מאנגליה ומאירלנד שהתיישבו בסינסינטי והחלו את דרכם המשותפת בעסק המייצר סבונים ונרות.

על פי שווי שוק פרוקטר אנד גמבל מדורגת נכון לשנת 2008, במקום השמיני מבין התאגידים הגדולים בעולם. פרוקטר אנד גמבל דורגה במהלך שנת 2009 במקום השישי ברשימת החברות הנערצות בעולם של Fortune, במקום השלישי לחברות המכובדות ביותר של Baronn's ובין 100 התאגידים האמידים ביותר בעולם לשנת 2009 של Global 100.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.