הכנענים

"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה למתוח קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית[1]. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

תולדות התנועה

כבר יצחק כהן, בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ומאנשי ההסתדרות המצומצמת, בוויכוח עם אליהו גולומב[2] ראה את התחייה הלאומית בארץ ישראל מובלת על ידי הטיפוס העברי החדש בן האינטליגנציה שייווצר בארץ ישראל ויהיה שונה מיהדות הגולה החולה. רעיונות דומים הועלו על ידי בודדים במהלך השנים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם עדיה חורון בפריז, מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. בשנת 1938 נפגש חורון עם המשורר יונתן רטוש ופגישה זו נחשבת לזו שהניעה את יסודה של התנועה[3]. בשנת 1941 הופיעה התנועה כ"הועד לגיבוש הנוער העברי"[4].

בשנים 1948-1953 ראה אור באופן בלתי סדיר הבטאון אלף שביטא את עמדות התנועה. בשנת 1951 בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים הפיצו אנשי התנועה כרוזים נגד הציונות[5]. בספטמבר 1951 התקיים כנס יסוד של אנשי התנועה[4] ובעקבותיה הוגשה על ידי התנועה בקשה רשמית להתאגד באופן חוקי, אך משרד הפנים עיכב במכוון את מתן האישור הרשמי על ההתאגדות[6]. נציג משרד הפנים הסביר שהאישור מתעכב בגלל "שהמשטרה לא סיימה את החקירה המקובלת במקרים של מתן אישורים לאגודות פוליטיות"[7]. בעיתונים של התקופה העריכו את מספר חברי התנועה בכ-100, אך אנשי התנועה טענו שיש כ-500 חברים[7]. לאחר מעצרו של עמוס קינן ביוני 1952 בחשד שזרק פצצה אל דלת דירתו של השר דוד צבי פנקס, יצאו בעיתונות נגד התנועה הכנענית שקינן היה בין חבריה[8][9]. נטען שראשי התנועה אינם מסתירים את אהדתם למעשה וסופר שאנשי השורה של הכנענים תכננו פעולות נגד חנויות הסקריפ[10]. אנשי התנועה הכחישו כל קשר למעשה וטענו שקינן עזב את התנועה במאי 1950. אהרן אמיר ויונתן רטוש אף הגישו תביעת דיבה נגד ישעיהו ברנשטיין מהצופה ועזריאל קרליבך ממעריב, בשם תנועת העברים הצעירים, אך התביעות נדחו מסיבות טכניות[11].

בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתתפו אנשי התנועה בקבוצת דיונים שנקראה "המועדון למחשבה העברית" והוציאו חוברת מדיוניהם בשם "צבת ראשונה". בין המשתתפים בדיונים היו גם אישים שלא היו מזוהים ככנענים, כמו רוסתם בסתוני, ערבי ישראלי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה ויהושע פלמון[12][13].

הכנענים והיהדות

בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית נעדרת בסיס טריטוריאלי. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. הולדתה של אומה זו בסהר הפורה.

"הועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה - ולא בחזון, ולא כמשאת-נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים, ולא כפתרון לשאלות עולמיות, ולא כפתרון לתסביכים נפשיים שונים של מוכי-גלויות. באשר השפה העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת-אם ושפת תרבות ושפת-הנפש; השפה האחת והיחידה לרגש ולמחשבה. באשר המציאות שבה התגבש אפייך, שבה עמדת על דעתך, היא המציאות העברית, באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההוי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית. באשר כל אלה שנכפו עליך בתוקף כל הסמכויות תלויים על שכמך כבגד שאול, בלוי ומטולא ולוחץ." (מתוך כתב אל הנוער העברי)

מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. על מדינת ישראל, לטענתם, להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.

הכנענים וההיסטוריה

התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל היא ממשיכתה של כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים של הסהר הפורה או המרחב השמי כולו) בה חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו היא השבה לתחיה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחיה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.

מכיוון שהכנענים ביקשו ליצור בישראל עם חדש, יש מאין, הם דרשו מעין שכחה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות.[דרוש מקור] אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בתקופת בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.

חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות ששלטו בו. אחד מהסימוכין לטענתם היה הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית משירה אוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים באוגריתית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון המקרא קיים קשר סגנוני, שקשה להתעלם ממנו. "האלה ענת" וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי לטענתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות בעלת אופי לא יהודי, שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.

כנענים וספרות

בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור הבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרון אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום בו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים - ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.

אחד מהכלים העיקריים שבהם השתמשו הכנענים כדי לכתוב ספרות עברית, היה לאמץ ביטויים ומילים מהמקרא (בעיקר מילים יחידאיות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה), ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במילים עבריות חדשות, אולם רובם הקפיד לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות, שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.

כך, לדוגמה, קשה להבין את השיר "ההולכי בחושך" ו"את נשמת" של רטוש, מבלי להכיר את השירה האוגריתית, ואת פנתיאון האלים האוגריתי. ב"ההולכי בחושך" כותב רטוש, בין השאר:

"קשתו מִלֵּא ראשי הנפץ
ורעמו בתותחים
מרכבותיו עוטות שריון
לרכב מלחמה כבד
ובכנפיו מטוס קרב
ולהק מפציצים נוצץ
עֹז ימינו תזרע מוקש
יבקע ימים בצוללות
וגאֻלה יתן לארץ
גאֻלה לכל עמה -
שולי תְכֶלְתּוֹ בארגמן
ינוחו על ארצות פרת".

ניתן לראות כאן את השילוב בין פואטיקה מקראית לבין מילים עבריות חדשות, וכן את הלאומיות הכנענית, שרטוש היה ממייצגיה המובהקים.

בשיר "את נשמת" כותב רטוש:

"קֶרֶב אֲפִיק תְהֹמוֹתַיִם
קֶרֶש מֶלֶך אַב שַׁנִים
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ נֵזֶר בַּעַל
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ עֹז עֲנָת
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ חֹכְמַת כּוֹשָר
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ טוּב אֲשֵׁרָת
אֲשֶׁר מִימִינוֹ קֶרֶן בַּעַל
אֲשֶׁר מִשְׂמֹאלוֹ כֶּבֶד מוֹת"

בשיר זה, המתייחס בכותרתו לתפילת "אל מלא רחמים", מכניס רטוש את אלי כנען: ענת והבעל ומות. הוא כותב מעין תפילת אשכבה, אולם התפילה היא לאלים כנעניים, ולא לאל היהודי. מכיוון שחלק מאלי כנען נשאו שמות חופפים למילים עבריות (אל, צדק), קשה להבין שיר זה ללא הכרה קודמת עם המיתולוגיה הכנענית.

חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהיתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.

האמנות הכנענית

הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתענינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. הפן הוויזואלי של הנטייה לפרימיטיביות באמנות בארץ ישראל החל מיד עם הקמת "בצלאל" בידי בוריס שץ בתחילת המאה ה-20. אמנים כגון אפרים משה ליליין וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האורינטאלי. היצירה המונומנטלית של הפסל אברהם מלניקוב - "האריה השואג" היוותה את שיאה של מגמה זו תוך שהיא מדגישה את המקורות המסופוטמיים של עיצוב הדמות.

עם הקמת התנועה הכנענית אחד מן האמנים הבולטים בה היה הפסל יצחק דנציגר, אשר שב לארץ ישראל בשנת 1938, לאחר לימודי אמנות באנגליה. הלאומיות החדשה שהציעה אמנותו ה"כנענית" של דנציגר, לאומיות אנטי-אירופית המלאת חושניות ואקזוטיקה מזרחית, שיקפה את תודעתם של רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל. החלום של בני דורו של דנציגר, כתב עמוס קינן לאחר מותו של דנציגר, היה "להתאחד עם הארץ ועל אדמתה, ליצור דמות ספציפית עם סימני היכר, משהו שהוא מכאן והוא אנחנו, ולהטביע את חותמו של אותו משהו מיוחד שהוא אנחנו, בהיסטוריה"[14]. לבד מלאומיות הציגו הפסלים סגנון אקספרסיוניסטי-סימבולי, ברוחו של הפיסול הבריטי בן התקופה.

בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים דנציגר, (בית חולים בניהולו של אביו), ובו ביקרו ולמדו פסלים צעירים כבנימין תמוז, קוסו אלול, יחיאל שמי, מרדכי גומפל ואחרים[15] מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולרי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים. בסטודיו זה יצר דנציגר את יצירותיו המשמעותיות הראשונות – הפסלים "נמרוד" (1939) ו"שבזיה" (1939).

מיד עם הצגתו הפך הפסל "נמרוד" לסלע מחלוקת מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית; בפסל הציג דנציגר את דמותו של נמרוד, הצייד המקראי, כנער צנום, עירום וערל, לגופו צמודה חרב ועל כתפו יושב בז. צורתו של הפסל הזכירה את הפיסול הפרימיטיבי מן התרבויות האשורית, המצרית והיוונית, ברוח הפיסול האירופי בן התקופה. בצורתו הציג הפסל שילוב ייחודי בין יופי הומוארוטי[דרוש מקור] לבין פגאניות ואלילות. שילוב זה עמד במרכז ביקורתם של חוגים דתיים ביישוב היהודי. ואולם קולות אחרים ביקשו לראות בו מודל חדש לאדם "העברי" החדש. בעיתון "הבוקר" נכתב בשנת 1942 כי "נמרוד איננו רק פסל, הוא בשר מבשרנו, רוח מרוחנו. הוא ציון-דרך והוא אנדרטה. סיכום של מעוף והעזה, של מונומנטליות, של התמרדות נעורים המציינת דור שלם... נמרוד יהיה צעיר לעד."[16]

הצגתו של הפסל, אשר הוצב לראשונה ב"תערוכה הכללית של ציירי ארץ-ישראל" בבית "הבימה", בתחילת מאי 1944[17], עוררה את הוויכוח היצרי סביב תנועת "הכנענים". בעקבות התצוגה, סיפר דנציגר, פנה אליו יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, וביקש להיפגש איתו. הביקורת כנגד "נמרוד" והכנענים נשמעה לא רק מצד גורמים דתיים, שכאמור מחו על הנציג הפגאני-אלילי, אלא גם מקרב אנשי תרבות חילוניים שמחו על שלילת ה"יהודיות". במידה רבה ניצב נמרוד במרכזו של ויכוח שהחל עוד קודם לכן.

אף על פי שדנציגר הסתייג בדיעבד מ"נמרוד" כמודל תרבותי ישראלי, אמצו אמנים רבים את הגישה הכנענית בפיסול. דימויים של אלילים ושל דמויות בסגנון "פרימיטיבי" הופיעו באמנות הישראלית עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בנוסף, ניכרת ההשפעה של פיסול זה גם בפיסול של קבוצת "אופקים חדשים", שרבים מן הפסלים שבה התנסו בפיסול כנעני בראשית דרכם האמנותית.

תנועת "אופקים חדשים", אשר הוקמה בשנת 1948, הזדהתה עם ערכי המודרניזם האירופי, ובייחוד עם האמנות המופשטת. על מקימי הקבוצה נמנו יוסף זריצקי אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, שאליהם הצטרפו אמנים נוספים ובהם הפסלים קוסו אלול, משה שטרנשוס ודב פייגין שהיו מזוהים עם האמנות הכנענית. מרבית יצירותיהם לא היו פיסול מופשט "טהור", אלא הכיל מאפיינים של הפשטה ושל סמבוליקה מטאפיזית. למרות הצורה האמנותית בעלת הגוון ה"בינלאומי", התייחסו עבודות רבות בצורה מיתולוגית אל הנוף הישראלי.

גדעון עפרת, בחיבורו אודות הקבוצה, מצא קשר הדוק בין הציור והפיסול של "אופקים חדשים" לבין האמנות של הקבוצה ה"כנענית"[18]. בדצמבר 1962, לדוגמה, יזם אלול סימפוזיון בינלאומי לפיסול שהתקיים במצפה רמון. אירוע זה מהווה דוגמה להתענינות הגוברת של הפסלים בנוף הארץ, בייחוד הנוף השומם והמדברי. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התענינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של 'קולטורה' (Culture) ולא של 'ציוויליזציה' (Civilization)[19].

Abstract (1950's) by Kosso Eloul

"מופשט" מאת קוסו אלול.

'Joueur de Corne' par Ahiam "Achiam" Shoshany

"נגן קרן" (1964) מאת אחיעם. המוזיאון הפתוח, תפן.

Amos kenan

"משיח" (1966), מאת עמוס קינן. המוזיאון הפתוח, תפן.

השפעת הכנענים

עם אנשי התנועה המוצהרים נימנו המשורר יונתן רטוש, וכן הוגים ופובליציסטים כגון עדיה חורון (ע.ג. חורון). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. פרסומים אלו מהווים מנשרים פוליטיים ותרבותיים, המנסים ליצור קשר ישיר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכאולוגיה, וחקר השפות השמיות. העתונאי אורי אבנרי הכחיש במאמר ב"הארץ" ב 27.12.2007 שהיה כנעני.

השפעת הכנענים מבחינה פוליטית הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נימנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, הסופר והמתרגם אהרון אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן (אחיו של יונתן רטוש), שרגא גפני (מחבר הסדרות דני דין והספורטאים הצעירים) על כל שמות העט שלו, אליהו מגידו, ועוד רבים.

ביקורת הכנענות

התנועה הכנענית ספגה כמעט מראשיתה ביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. בין השאר, נכתב בשיר:

שְׁעָרֵך הָאָדֹם עִם הַפְּסֹקֶת בָּאֶמְצַע
וּתְכוֹל קֶרַח עֵינַיִך עֵדִים לְרֵעַי
כִּי עָמַק בָּאֻמָּה תַּו סְפָרַד וּמַגֶּנְצָא
לא פָּחוֹת מִתָוָן שֶׁל קָדֵשׁ וְהָעַי.
וְלָכֵן - לַפּוֹסְלִים אֶת הַכֹּל עַד בַּרְנֵעַ,
לָאוֹמְרִים נְדַלֵּג עַל דוֹרוֹת עַד יְבוּס,
אַת עוֹנָה כַּמְצִיאוּת הַמַרְאָה צִפָּרְנֶיהָ
וְאוֹתָם מוֹרִידָה בְּלִי מֵשִׂים מִן הַסוּס.

הטענה המרכזית בשיר היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל. רעיון זה נעשה ברור במיוחד במילים החותמות את השיר:

שׁוּלַמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת
וְאסוּר לְהַבִּיט דֶרֶך חֹר-הַמַנְעוּל.

רטוש הגיב במאמר חמש שנים לאחר מכן, ב-1950. הוא טען כי אלתרמן מתחמק מלהשיב לשאלות הזהות העומדות בפני היושבים בארץ. לדבריו, שיבה למסורת העברית הקדומה אינה רק אפשרית, אלא אף הכרחית.

אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את המסה "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", שבה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תוכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההיגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.

"מאחר שהיא מקפחת במו ידיה את הרציפות ההיסטורית של עמה ומכניסה מושגים מעורפלים לתוכניתה הפוליטית, בהכריזה על 'ארץ העברים על הפרת' ומרבה להיאחז בארגומנטציות אירציונליות, עלולה היא בסופו של דבר למצוא מפלט בממלכת המיתוס".
"העברים הצעירים אינם הראשונים המשליכים את יהבם על התחדשות המיתוס. חידושם המקורי בא כאן באיחור-מה. זה למעלה ממאה שנים סובל העולם משיבות שונות אל חיק המיתוס. הבריחות השונות אל מיתוסים שונים המיטו עד כה שואה על האנושות. לטובת העברים הצעירים מוטב להניח שכל הפרשה על התחדשות המיתוס במחשבה האירופית לא נהירה להם. דיינו לפי שעה בציטאטה אחת מתוך ספרו של הויצינגה: 'תהליך הברבריזציה מתרחש אם בתוך תרבות עתיקת-יומין דוחק המיתוס את רגלי הלוגוס'". (ברוך קורצווייל)

באותו מאמר קורצווייל ציין כי הכנענים עלולים, אם לא תמצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא התקיימה לבסוף, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד ימינו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עוזי אורנן, אנחנו כנענים, "סביבות" 33, 1994
  2. ^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, ספריית אפקים-עם עובד, עמ' 30
  3. ^ זאב גלילי, מותו של אחרון הכנענים, 2 במרץ 2008
  4. ^ 4.0 4.1 הכנענים מקימים מפלגה, דבר, 24 בספטמבר 1951
  5. ^ וה"כנענים" - הפיצו כרוזים, דבר, 15 באוגוסט 1951
  6. ^ התחיל משפט "העברים הצעירים" נגד הצופה, דבר, 2 בספטמבר 1952
  7. ^ 7.0 7.1 עקרונות העברים הצעירים הוסברו בבית המשפט, דבר, 27 באוקטובר 1952
  8. ^ גאנגסטריזם ספרותי ומדיני, דבר, 27 ביוני 1952
  9. ^ ד"ר עזריאל קרליבך, הפצצה הכנענית, מעריב, 22 ביוני 1952
  10. ^ לפרשת עוזי ושותפיו, דבר, 27 ביוני 1952
  11. ^ בוטלה תביעת "הכנענים", דבר, 1 בפברואר 1953
  12. ^ מאיר בראלי, מטרוצקי עד רטוש, דבר, 24 בפברואר 1967
  13. ^ אחינו הלא יהודים, דבר, 7 במרץ 1967
  14. ^ קינן, עמוס, "ארץ ישראל השלמה", ידיעות אחרונות, 19.8.1977.
  15. ^ תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 134.
  16. ^ מצוטט בתוך: ברייטברג-סמל, שרה, "אגריפס נגד נמרוד", קו, גיליון מס' 9, 1999.
  17. ^ תארוך התצוגה הוא על פי הביקורת של גמזו שפורסמה ב-2 במאי 1944.
  18. ^ ראו: גדעון עפרת, הכנעניות הסודית של "אופקים חדשים", ביקורי אמנות, 2005.
  19. ^ פישר, יונה; מנור-פרידמן, תמר, לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008, עמ' 30-31.
אהרן אמיר

אהרן אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם (בעיקר מאנגלית), עורך וסופר עברי ישראלי.

אלפבית פרוטו-כנעני

האלפבית הפרוטו-כנעני (בעבר כונה גם אלפבית פרוטו-סינאי) מציע שיטת כתיבה חדשה לחלוטין שלא הייתה ידועה באף אחד מהכתבים בני התקופה. מקורו של אלפבית זה הוא הכתב ההירוגליפי המצרי ששימש השראה וחומר גלם לממציאי הכתב הכנענים.

השלב הקדום ביותר של הכתב הפרוטו-כנעני היה ככל הנראה הכתב הפרוטו-סינאי שהומצא ופותח בהשראת ההירוגליפים המצריים. כתב זה מתוארך על פי גארדינר וגולדווסר למאה ה19 לפני הספירה, ואילו על ידי אחרים למאה ה15 לפני הספירה. כתובות ואדי אל-חול שמתאורכות על ידי החופר ג'ון דארנל למאה ה-18 לפנה"ס מקבילות בזמנן, או תארוכן מאוחר במעט מזה של הכתובות הפרוטוסינאיות.

האלפבית הפרוטו-סינאי היה בשימוש בחצי האי סיני. ממצאים עם אלפבית דומה התגלו בלבנט ומתוארכים החל מהמאה ה-18 לפנה"ס עד למאה ה-13 לפנה"ס ונקראים האלפבית הפרוטו-כנעני. האלפבית הפרוטו-סינאי וממשיכו הפרוטו-כנעני מהווה את המקור לכל האלפביתים המשמשים כיום. הוא היה הבסיס של האלפבית הפיניקי, שהושאל אחר כך על ידי היוונים וממנו התפתחו שאר האלפביתים המוכרים כיום.

האלפבית העברי הוא אחת ממערכות הבת של האלפבית הפרוטו-כנעני אשר נוצר, בדומה לכתב הפיניקי והארמי, באלף הראשון לפני הספירה.

בנימין תמוז

בנימין תמוז (11 ביולי 1919 - 19 ביולי 1989) היה סופר ומתרגם, עיתונאי, עורך ומבקר, צייר ופסל ישראלי.

יונתן רטוש

יונתן רָטוֹשׁ (18 בנובמבר 1908 –25 במרץ 1981) הוא שמו הספרותי של אוריאל שלח (לשעבר הלפרין). רטוש היה משורר, מתרגם, ומקים תנועת העברים הצעירים, שהיוו חלק מרכזי ממי שכונו הכנענים.

יחיאל שמי

יחיאל שמי (1922 - 31 באוקטובר 2003) היה פסל וצייר ישראלי. כחבר בקבוצת "אופקים חדשים", הוביל שמי את המעבר מפיסול פיגורטיבי לפיסול מופשט בברזל. על יצירתו זכה שמי בפרס ישראל לפיסול לשנת 1986.

יצחק דנציגר

יצחק דַנְצִיגֶר (26 ביוני 1916 – 11 ביולי 1977) היה פסל ואדריכל נוף ישראלי, יליד גרמניה. ממייסדי הסגנון הכנעני בפיסול הישראלי וחבר בקבוצת אופקים חדשים. על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת תשכ"ח. ליצירתו הפיסולית הייתה השפעה רבה על הפיסול הישראלי, החל משנות הארבעים של המאה העשרים, שהתבטאה בנטייה לפיסול בהשפעת האמנות הארכאית, בשילוב המודרניזם בפיסול וביחס אל עיצוב דימוי הנוף של ארץ ישראל בפיסול הישראלי. פסלו "נמרוד" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של האמנות הישראלית.

ירח (אל)

יֶרַח (בכנענית, גם יַרַח או יֹרַח; באוגריתית: יָרִיחְ; בפיניקית: יַרְחִיבּוֹל) הוא אל הירח במיתולוגיה הכנענית. הכנענים והפיניקים האמינו כי ירח הוא ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, וכן אל הקציר (בשל צורת החרמש של הירח). כמו כן ירח היה אחראי על הורדת הטל.

רעיתו של ירח הייתה האלה ניכל - אלת הפרדסים ונאות המדבר, ובזכות הטל שהוריד ירח פרחו פרדסיה.

פולחן האל ירח היה נפוץ באזור עמק הירדן עוד בתקופת האבן החדשה - באלף השמיני לפנה"ס[דרוש מקור] והערים יריחו ובית ירח נקראו על שמו.

פולחן האל כלל מדי חודש, במילואו של הירח, חתונה טקסית בינו לבין ניכל.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

כנען (דמות מקראית)

כְנַעַן הוא דמות מקראית הנזכרת בפרשת נח שבספר בראשית כאחד מבניו של חם, בן נח, שהיה אבי העמים הכנענים.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מיתולוגיה כנענית

המיתולוגיה הכנענית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי העמים השונים באזור ארץ כנען. באמונות הכנענים ניכרת השפעה תרבותית מגוונת ויש דמיון רב בין סיפורי עמי כנען לבין סיפורים מהתנ"ך.

מלחמת מלכי הצפון

מלחמת מלכי הצפון היה סיפור מקראי על סכסוך בין עם ישראל והכנענים. המלחמה התרחשה בעמק יזרעאל, הגליל ולבנון.

מלחמת סיסרא

מרד ישראל בחצור הוא סיפור מקראי אודות מרד ישראלי כנגד שלטון חצור בארץ ישראל, שבמהלכו צבא ישראל שהורכב מלוחמים משבטי זבולון ונפתלי ניהל קרב עם צבאו של יבין מלך חצור שבראשו עמד שר צבאו סיסרא, בהר תבור ובעמק יזרעאל (נחל קישון). הקרב הסתיים בניצחון שבטי ישראל, למרות הנחיתות המספרית והטכנולוגית שלהם ביחס לצבא חצור, שלרשותם עמדו 900 מרכבות ברזל.

הדבר אירע בעקבות סופת רעמים וגשם שהתחוללה באזור באותה העת, שגרמה למהומה בקרב צבא הכנענים וסוסיו, ולהצפת נחל קישון שהפך למלכודת מוות עבור פרשי הכנענים ורוכבי המרכבות ששקעו בבוץ ונגרפו בשטף המים.

עדיה חורון

עדיה חורון (עדיה גורביץ'; השתמש גם בשמות ע"ג חורון, עדי גור-חורון; 1907–1972) היה הוגה דעות, חוקר, היסטוריון, מבקר תרבות ומהאבות הרעיוניים של תנועת הכנענים.

עוזי אורנן

עוזי אורנן (נולד ב-7 ביוני 1923) הוא בלשן, פרופסור ללשון ולעיבוד שפות טבעיות באוניברסיטה העברית ובטכניון וחבר באקדמיה ללשון העברית. ייסד את "הליגה למניעת כפייה דתית", פעיל למען הפרדת הדת מהמדינה בישראל ומזוהה עם התנועה הכנענית, שאחיו, המשורר יונתן רטוש, היה בין מייסדיה.

עמוס קינן

עמוס קֵינָן (2 במאי 1927 – 4 באוגוסט 2009) היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי.

לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מדצמבר 1953 ועד יולי 1954 כתב טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות". מ-1954 שהה בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד" הספר מתאר את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שירת דבורה

שירת דבורה היא שירת הודיה וניצחון, המספרת בשבח ניצחון בני ישראל על הכנענים, בעזרת ה'. את השירה שרים דבורה וברק בן אבינעם. המלחמה בין ישראל בהנהגתו של ברק בן אבינועם, לכנענים בהנהגת סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא. שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את שירת דבורה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח שבה קוראים את שירת הים.

שרגא גפני

שרגא גפני (22 ביוני 1926 – 19 בינואר 2012), שנודע בשמות העט אבנר כרמלי, אוֹן שָֹריג, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב, היה סופר ישראלי פורה ומתרגם לעברית. כתב ותרגם כ-175 ספרי ילדים ונוער שהפכו לרבי-מכר, בהם סדרות הספרים "דנידין הרואה ואינו נראה", "הספורטאים הצעירים", "הבלשים הצעירים" ו"עולם התנ"ך לילד".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.